אריאלה אמר – מאמרים

Ariella Amar, born in Israel in 1958, studied art history and Jewish studies at the Hebrew University, Jerusalem. She is currently head of the department for synagogues and ceremonial art at the Centre for Jewish Art of the HebrewUniversity. She teaches art history.

אריאלה אמר, " רימון לתורה או דגל שיעי? יהודים ושיעים  –  מנהגים דתיים משותפים", אב"א 7 (תשע"ד), בעריכת בנימין בן דוד, ירושלים: מכון בן צבי, עמ' 122-147.

 Ariela-Amar-The-Jewish-Art-Center


Ariela-Amar-The-Jewish-Art-Center

אריאלה אמר, " רימון לתורה או דגל שיעי? יהודים ושיעים  –  מנהגים דתיים משותפים", אב"א 7 (תשע"ד), בעריכת בנימין בן דוד, ירושלים: מכון בן צבי, עמ' 122-147.

רימון לתורה או דגל שיעי?

יהודים ושיעים  –  מנהגים דתיים משותפים

אריאלה אמר

בימים של הקצנה אידיאולוגית ודתית ושל התבצרות קבוצות הדת למיניהן כל אחת באמונותיה, נראה שתהום פעורה בין היהדות לבין האסלאם, ובמיוחד בין היהדות ובין האסלאם השיעי. ואולם מן העבר  האחר של המשוואה, ניצבת זיקתן העמוקה של קהילות יהודיות ברחבי העולם לתרבות הנוכרית הסובבת אותן, וזו נדונה בלא מעט מחקרים העוסקים בהווי החיים של הקהילות השונות – בשפה המדוברת , בסגנון הלבוש, בצורת המגורים המקובלת, במוזיקה ואף באמונות הדתיות. המעורבות של החברה היהודית בחיי הסביבה הנוכרית נגזרה במרבית המקרים מיחסה של חברת הרוב אל חברת המיעוט בכלל, ולחברה היהודית בפרט. גם הקהילות היהודיות שחיו באיראן ובעיראק תחת שלטון מוסלמי-שיעי אינן יוצאות מכלל זה.

אף כי כל אחת מהקהילות מתייחדת בהיסטוריה, בתרבות, בשפה ובמנהגים משלה, קיימו שתי הקהילות קשר הדוק ביניהן. הקרבה הגיאוגרפית והגבול המשותף היו מקור להשפעות הדדיות. הזיקה ביניהן אף התהדקה במאה התשע עשרה, כאשר יהודים עיראקיים היגרו למערב איראן והביאו אתם השפעות תרבותיות אחרות. כמו כן, בעקבות מחסור בספרות רבנית באיראן ובשל העדר מסורת של למדנות בה – מפאת המצב הכלכלי והחברתי הקשה והירוד של יהודיה – נוצרה אצל יהודי איראן תלות הלכתית ברבני עיראק, ולמן המאה השמונה עשרה היו רבני עיראק לסמכותם הרבנית.

מקורות מידע רבים מצביעים על שהחיים כמיעוט יהודי בסביבה מוסלמית-שיעית הציבו לפני שתי הקהילות קשיים ומכשולים שהשפיעו על כל שדרות החיים. כך למשל מתוארים חיי היהודים באיראן בספר המסע של בנימין השני, שביקר באיראן באמצע המאה התשע עשרה:

ככלל רובצים היהודים בפרס תחת משא תלאות עד כי כשל. בכל הארץ מוכרחים היהודים לגור בחלק מיוחד מהעיר, נפרדים ומובדלים מיתר התושבים כי נחשבים בעיניהם כטמאים אשר בם לא ינקה, ע"כ 'צא טמא' יקראו ליהודי וישמרו נפשם לבלי קרוב אליו… לא יוכלו היהודים לצאת מבתיהם בעת ירד הגשם על הארץ… ויטמאו כפות רגליהם [של הפרסים] בצעדם בעקבות היהודים.

תיאור דומה מופיע אצל דוד ששון בתארו את מצבם של יהודי עיראק באותה העת, שנים ספורות לפני שחזר וביקר בה:

יהודי העיר הקטנה הזאת, חילה… היו תמיד עשוקים ונרדפים על ידי השיכים [שיח'ים]. עד לפני שנים אחדות סבלו מחוסר זכויות. היהודי הצטרך לשים טלאי אדום על בגדו החיצוני. הוא לא רשאי היה לרכב על חמור בעיר…אסור היה לו להתהלך בשוק ביום גשם פן תותז טיפת מים על המוסלמים [ותטמא אותם]… לא אפשר היה לו לנעול סנדלים צהובים, ובהתהלכו בשוק היה עליו להתרחק מדה ידועה מהמוסלמים פן שולי בגדיו המדולדלים יגעו במוסלמים ויטמאום.

היחס המפלה, העוין והמשפיל שהונהג באיראן ובעיראק כלפי המיעוטים הדתיים, ובמיוחד כלפי היהודים, התבסס על תפיסות תיאולוגיות של הזרם השיעי האמאמי, שהיה קיצוני יותר וסובלני פחות מן המוסלמים הסונים בארצות השכנות. עם זה, יש לציין שבאיראן תחת שלטון השושלת הצפווית היה מצב המיעוטים גרוע יותר מאשר בעיראק. ואף על פי כן, יהודי איראן ועיראק סיגלו את אורח החיים המקומי ואימצו מנהגים וחפצי פולחן הנטועים עמוק באמונה, באורח החיים ובסגנון האמנותי המקומי הנוכרי. ברם לעתים נבע הדבר מהכורח ומהאילוץ של הקהילה היהודית באיראן להמיר את דתה, לחיות בתנאי אניסות ולשמור על הצביון היהודי במסווה.

במאמר זה תיבחן הזיקה של מנהג ההשתטחות על קברי קדושים של הקהילות היהודיות באיראן ובעיראק במהלך המאה התשע עשרה והעשרים למנהגי העלייה וההשתטחות על קברי קדושים של האוכלוסייה המוסלמית השיעית. עוד נשווה בין חפצי הפולחן, בעיקר בין קבוצת לוחיות הכסף עם קנה גלילי הנישאות על מוטות עץ בתהלוכות ועליות לרגל לקברים. אלה מכונות בקרב המוסלמים אלאם ואילו אצל היהודים הן נקראות: דגל, נס, או כף (יד), שם המרמז על צורתם הנפוצה של הדגלים. האלאם השיעי והדגלים של היהודים בעיראק ובחלק מקהילות פרס שייכים למנהג ולמסורת חזותית משותפים, אם כי בכל קבוצה התפתחו מאפיינים המיוחדים לה.

עיד אל זייארה – עלייה לקברי קדושים

העליות לרגל לקברי קדושים ומנהג ההשתטחות עליהם היו אחד האירועים המרכזיים בחיי הקהילות היהודיות והמוסלמיות באיראן ובעיראק. כל אחת מהן נהגה לפקוד את קברי קדושיה בהתאם למועד הקבוע בלוח השנה היהודי או המוסלמי.

העלייה לקברי קדושים בקרב היהודים שחיו בארצות האסלאם נקראה בשפה הערבית עיד אל זייארה, כלומר חג הביקור, כפי שנקרא הביקור השנתי של המוסלמים אצל קדושיהם. אף שהמנהג להשתטח על 

קברי קדושים הוא מנהג קדום וקיים בקרב מרבית הקהילות היהודיות, מתייחדת הזייארה של יהודי עיראק ופרס בשימוש בחפצי פולחן שמקורם, כפי שנראה בהמשך, במנהגי הזייארההמוסלמית-שיעית. מאפיינים אלו בולטים בטקסים שנערכו בקברי הקדושים בעיראק,ובמיוחד בזה של הנביא יחזקאל השוכן בכפר כיפל, ליד העיר חילה. בשל חשיבותו של הנביא ובשל הסגולות המיוחדות שייחסו לדמותו ולקברו נהגו יהודי איראן להצטרף להילולה המרכזית שנערכה במקום מדי שנה בשנה בחג השבועות. הטקסים בהילולה זו ככל הנראה חרגו מהמנהגים שנהגו בני הקהילה הפרסית בפקדם את קברי אסתר ומרדכי בהמדאן או קברים אחרים באיראן. עם זה, נראה שמנהגי הזייארה השיעית השפיעו גם על הקהילה היהודית באיראן, אם כי באופן שונה.

מתוך השוואה בין טקסי הזייארה של השיעים ובין טקסי הזייארה של היהודים עולה ששלושה מרכיבים עיקריים אומצו ממנהגי השיעים והותאמו למסגרת היהודית: התהלוכה אל המקום הקדוש, שירי זייארה ונשיאת הדגלים.

קודם שנברר את טיבם של הטקסים וחפצי הפולחן בהקשרם היהודי, נבחן את מאפייני הזייארההמוסלמית-שיעית. התהלוכה חלפה מדי שנה בעיר חילה, על אם הדרך המוליכה לעיר המקודשת כרבלה. הקהילה השיעית התרי-עשרית נוהגת לפקוד פעם בשנה, ביום העשורה – הוא היום העשירי לחודש הראשון, חודש המוחרם –  את קברו של חוסיין, האימאם השלישי, שנמצא בעיר כרבלה. על פי המסורת השיעית, התהלוכה מנציחה את הקרב שהתרחש בשנת 680 לספירה (61 להיג'רה) שבו חוסיין, נכדו של מוחמד ובנו של עלי, נטבח עם קהל מאמיניו במארב שטמנו לו אויביו הסונים. הכישלון בקרב הזה הוא שכונן את השיעה וביסס את היסודות להתפתחותה של העדה כזרם עצמאי בתוך  האסלאם. 

הערות המחברת

העדויות בתלמוד ובמדרשים מגוונות ומצביעות שהמנהג להשתטח על קברים היה נפוץ ושימש לכל מיני עניינים, כמו תחינה ובקשה.  כך למשל: תלמוד בבלי, חגיגה כב, ע"ב; סוטה לד, ע"ב; פסיקתא זוטרתא (לקח טוב), במדבר, פרשת שלח לך, דף קה, ע"ב, ועוד. על סקירה של המקורות במקרא ובספרות התלמודית, ראו לדוגמה: איש שלום, עמ' 17‑36; למסורות ומנהגים שונים ראו: בן עמי, עמ' 11‑16; על פולחן הקדושים בימים אלו ראו: גונן.

 לקברים המקודשים באיראן ראו:  סורודי, 124‑125. לרשימה מלאה של הקברים הקדושים בעיראק, למיקומם ולמסורות הקשורות בהם, ראו: בן יעקב.

 כבר הנוסע בנימין מטודלה (1170) מציין את השתתפותם של היהודים מפרס בהילולה בקבר יחזקאל. עדות נוספת כתובה בספר המסע של בנימין השני, שם הוא מעיד על יהודים מפרס הפוקדים את הקברים בעיראק ובמיוחד את קברו של יחזקאל הנביא. עוד עדויות ראו למשל: בן יעקב, , עמ' לט, נד, נט, סג;  בן יוסף, , עמ' 51‑54.  גם האנתרופולוג לורנס לוב, שחקר את הקהילות היהודיות בדרום איראן בשלהי שנות השישים של המאה העשרים, מעיד על מסורת זו ומציין עוד אתרים קדושים בעיראק  שפקדו יהודי איראן. ראו: לוב, עמ' 224‑230.  

 היהודים הפרסים נהגו לפקוד את קברי הקדושים בערב ראש השנה ואת קברי אסתר ומרדכי בפורים. ראו: לוב, עמ' 224‑228.  

 לסיפור ההיסטורי של הקרב והפיכתו לאירוע מכונן בקרב השיעה ראו: דונלדסון, עמ' 88‑100; חוסיין, עמ' 18‑43.

Recent Posts
  •  לוּלָב וּמִינָיו לָעָם אֱמוּנִים-פִּיּוּט יְסַדְתִּיו עַל טַעֲמוֹ שֶׁל הַלּוּלָב- רבי דוד בן אהרן חסין

     לוּלָב וּמִינָיו לָעָם אֱמוּנִים                     פִּיּוּט יְסַדְתִּיו עַל טַעֲמוֹ שֶׁל הַלּוּלָב   לוּלָב וּמִינָיו לָעָם אֱמוּנִים אָבוֹא בָּם אוֹדֶה שׁוֹכֵן מעונים   אַזְכִּיר חַסְדֵי אֶל וְנִפְלְאוֹתָיו אשר שָׂם בְּמִצְרַיִם אוֹתוֹתָיו וְגַם קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אַרְבָּעָה מִינִים   נוֹדַעַת לָנוּ חִבָּה יְתֵרָה כַּאֲשֶׁר נִשְׁמֹר מִצְווֹת הַתּוֹרָה כְּדִבְרֵי אֶל חַי נֶאֱזָר בִּגְבוּרָה אֶל הָאִישׁ מֹשֶׁה פָּנִים בְּפָנִים   יִקַּח אִישׁ לוּלָב בַּיָּד יְמִינוֹ פְּרִי עֵץ הָדָר בִּשְׂמֹאל דִּינוֹ עֲצֵי יַעַר אָז יְרַנְּנוּ מִלִּפְנֵי אָדוֹן כָּל הָאֲדוֹנִים   דְּעוּ לָכֶם יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים דִּין אַיֵּהוּ הָדָר מְחֻבָּרִים נֵר מִצְוָה וְאוֹר תּוֹרָה מְאִירִים טַעַם וְרֵיחַ שְׁנֵיהֶם חוֹנִים   וּלְעֻמַּת לוֹמְדֵי דָּת יקותיאל כַּפּוֹת תְּמָרִים

  • אוצר המנהגים לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא"- מאיר נזרי – סוכות ושמחת תורה

    סוכות ושמחת תודה הימים שכין יום כיפור לסוכות מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת אצל חלק מהמשפחות שלא לבשל מאכלים בין יום כיפור לסוכות, ואלו שנהגו לבשל העבירו אוכל מבושל לאלו שלא נהגו לבשל. ייתכן שהעניין קשור בייחודיות של הימים האלה. הערות המחבר: דוגמאות לכך הן מסעודה אשת אברהם סבאג מארפוד, שנהגה לבשל והעבירה אוכל לבית סבי שבו לא נהגו לבשל(מפי אדוני אבי), ובני משפחת באשי בן חיון מריסאני, שהביאו חמין לבני משפחת ר׳ מכלוף ב״ר יצחק שטרית שלא נהגו לעשות חמין(מפי ר׳ יצחק שטרית). אלה הם ימים המחברים בין יום כיפור לבין חג הסוכות, בבחינת פתיחת דף חדש. לפנים בישראל

  • Roots-racines-Kippour-Moche Gabbay

      KIPPOUR Le tableau est divisé en deux parties: la prière et ce qui la précède. En bas à droite une femme enceinte apporte trois poulets: un pour elle, un coq et une poule pour le bébé qui est dans son ventre; la flagelation au bain rituel; bénédiction des petits-fils par les grands-parents avant le jeûne; alluamge des cierges par les femmes. YOM KIPPUR This painting is divided into two sections: The spiritual — the prayers, and the preparatory stages leading up to Yom Kippur day. On the bottom right a pregnant woman is bringing three fowls for slaughter —

  • שרשים -משה גבאי- יום הכיפורים

    יום הכיפורים תיאור התמונה   מחולקת לשניים: החלק הרוחני — התפילה, ושלבים לפני יום הכיפורים. למטה מימין: אשה הרה מביאה שלושה עופות לשחיטה — אחד בשבילה, ותרנגול ותרנגולת לתינוק שבבטנה; מלקות במקוה; ברכת הנכדים על־ידי הסבא והסבתא לפני תחילת הצום! הנשים מדליקות נרות חג ונר נשמה.  מלקות הוא עונש גופני לעבריינים שעברו על מצוות התורה; מלקים אותם ברצועה של עגל ארבעים מכות פחות אחת(היינו 39). מי שהיה ראוי למלקות, היו רופאים אומדים אותו כמה גופו יכול לספוג ותמיד קצבו לו מנין המתחלק לשלשה. מנהג המקובל עד היום בין יהודי מרוקו לספוג ארבעים חסר אחת מלקות בערב יום הכיפורים בבית המרחץ, אחרי

  • Racines-Roots-Judaism Tradition-Moche Gabbay

    LES KAPAROT: Les Juifs du Maroc sont fidèles à la coutume des kaparot la veille de Kippour. Chaque membre de la famille sacrifie un coq (pour les mâles) ou un poulet (pour les femelles) en substitution. Le rabbin avant d'égorger l'oiseau le fait tourner plusieurs fois au-dessus de la tête du fidèle en récitant "ceci est ton échange, ce coq sera sacrifié et toi … tu jouiras d'une longue vie". L'animal est ensuite offert aux pauvres ou racheté au moyen de dons aux indigents. Cette coutume est très ancienne et date du temps du Talmud où on faisait kapara non

  • שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-מנהג הכפרות

    מנהג הכפרות תמונה-יהודיה בפתח הגטו מביאה תרנגולת לשחיטה אצל השוחט. הכפרות. יהודי מרוקו נהגו לעשות ״כפרות״ בערב יום הכיפורים. לכל אחד ואחת מבני המשפחה לוקחים עוף — תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה, ומסובבים אותו על ראש המתכפר כמה פעמים ואומרים עליו פסוקים מסוימים בצירוף המלים: ״זה חליפתך, זה תמורתך, זה כפרתך, זה התרנגול ילך למיתה ואתה — פלוני בן פלוני — תיכנס לחיים ארוכים.״ אחר כך שוחטים אותו ונותנים אותו לעניים, או פודים אותו בכסף ומחלקים הכסף לצדקה. מנהג זה הוא עתיק יומין, הוזכר לראשונה בתלמוד, ולאו דווקא כפרה בתרנגול. נהגו לפדות נפשם בממון, שהיו נותנים צדקה לעניים בערב יום הכפורים,

  • מסמך על קופת הצדקה של קרקעות לעניים-יוסף טובי

    ד. סיכום דאה שהמוסד של הקדש קרקעות העניים היה ייחודי לקהילות היהודיות במרוקו בתוניסיה, לפחות בתוניס הבירה. אמנם בכל קהילות ישראל תמכה ההנהגה בעניים בנצרכים מסוגים שונים (חולים, ״הכנסת כלה״, מלמדי תינוקות וכיוצא בזה), ולשם כך אף נגבה מס מיוחד על שחיטת בהמות או על מוצרי צריכה אחרים, אלא שאין המדובר בהקדשות מיוחדים של הקרקעות שנוהלו על ידי ועד מיוחד שמינתה הנהגת הקהילה, ורק מדמי השכירות שהועלו מן הרכוש הקרקעי הזה חולקו כספים לעניים באופן סדיר ועל פי כללים מוגדרים. כך דרך משל היה מקובל בקהילות היהודיות הגדולות בתימן צנעא, רדאע וד׳מאר – שהקצבים היו מעבירים לרשות הקהילה ולטובת ענייה

  • Moché Amar L’adaptation du droit hébraïque à la réalité quotidienne

    Moché Amar L’adaptation du droit hébraïque à la réalité quotidienne La majeure partie des Takanot – ordonnances rabbiniques – éditées au Maroc est consacrée au droit personnel, droit commercial et droit social. Cette littérature juridique permet de mieux connaître la vie de la société juive, ses préoccupations quotidiennes face aux réalités de l’existence. Les Takanot -ordonnances rabbi­niques- sont un des moyens pour la Halakha – réputée intangible – de trouver des solutions aux problèmes nouveaux. Tout au long des siècles les rabbins en écrivirent un grand nombre: ceci est le témoignage de la vitalité de la vie communautaire et de

  • משפחת בן ישו-בן יזאח-אוגניש-משפחת בן חמו-יחס דבדו-אליהו רפאל מרציאנו

      משפחת אוגניש משפחה רמה ועתיקה מוזכרת בתעודות הקהילה. האדמו״ר המלוב״ן רבינו יעקב אבוחצירא זיע״א בזמן היותו מבקר בדברו, נהג לסמוך על שחיטת הרב יוסף מרציאנו די אוגניש ז״ל. איש צדיק תמים, גזע תרשישים ומיוחסים, מוכתר בנימוסין, אילן ששורשיו מרובין, גומל חסדים טובים, נכבד ונעלה, הצדיק ר׳ שלמה הוליד: יוסף, דוד, סליטנא, מאחא, מרימא, עווישא. החכם הותיק והכולל, בישראל להלל, דחיל חטאין ועביד טבין, זוכה ומזכה את הרבים, פיק מפיק מרגליות, שוחט מתא מובהק, מוקיר רבנן, החסיד הצדיק ר׳ יוסף הנז׳ הוליד: שלמה, ר׳ אהרן, סתירא, מאחא, עווישא. המרוחם הצדיק, בר אבהן ובר אוריין, מתהלך בתומו, מלמד תורה לבני ישראל,

  • מאת: הרב משה אסולין שמיר כִּּי בַיֹּום הַזֶּּה יְכַפֵּּר עֲלֵּיכֶּם, לְטַהֵּר אֶּתְכֶּם מִּכֹּל חַטֹּאתֵּיכֶּם,

    יום הכיפורים. מאת: הרב משה אסולין שמיר כִּּי בַיֹּום הַזֶּּה יְכַפֵּּר עֲלֵּיכֶּם, לְטַהֵּר אֶּתְכֶּם מִּכֹּל חַטֹּאתֵּיכֶּם, לִּפְנֵּי יְהוָה תִּּטְהָרוּ (ויקרא טז, ל). סליחה, כפרה וטהרה ביום הכיפורים – תהליך ההזדככות לפני ה', ביום הקדוש והנורא. תשוב ה = לשוב אל ה'. – עבר ה = לעבור על דברי ה'. – "שבת תשובה": במילה תשובה כלולה המילה שבת + ו ה (שתי אותיות י ה ו ה). – – – עלינו לשוב בתשובה על חילולי שבת של כל השנה. – "כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו. וכשבא להשתלם מתרצה ברחמים – ומתפייס בתחנונים… כשבא אדם ומתחנן אל רחום וחנון ירחמהו".


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
ספטמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30