אריאלה אמר – מאמרים

Ariella Amar, born in Israel in 1958, studied art history and Jewish studies at the Hebrew University, Jerusalem. She is currently head of the department for synagogues and ceremonial art at the Centre for Jewish Art of the HebrewUniversity. She teaches art history. 

אריאלה אמר, " רימון לתורה או דגל שיעי ?

Ariela-Amar-The-Jewish-Art-Center

Ariela-Amar-The-Jewish-Art-Center

 יהודים ושיעים  –  מנהגים דתיים משותפים", אב"א 7 (תשע"ד), בעריכת בנימין בן דוד, ירושלים: מכון בן צבי, עמ' 122-147.

רימון לתורה או דגל שיעי?

יהודים ושיעים  –  מנהגים דתיים משותפים

אריאלה אמר

 מאמר זה הוא הרחבה ועיבוד לשתי הרצאות שניתנו במסגרת הכנס השנתי של האגודה לאמנות יהודית: "רימון או נס שיעי?", אפריל 2000; "הנביא יחזקאל בעל ה'נס'", יולי 2002. מאמר באנגלית באותו הנושא עתיד להתפרסם בקובץ מאמרים:

Ariella Amar, "Jewish banners and Shiite flags: Mutual Religious Customs", Jews and Muslims in Arab Lands, Ramat Gan, Maryland. 

הזייארה מתאפיינת בצעדתם של עדת מאמינים המלקים עצמם עד זוב דם תוך שירת פיוטים ושירים המתמקדים בסבלם ובייסוריהם של חוסיין, של בני משפחתו ושל מאמיני 

פלג השיעה. מאמינים שחיו במקומות מרוחקים לכרבלה ולא יכלו להרשות לעצמם לעלות לרגל – אם מסיבה כלכלית ואם מכל סיבה אחרת – נהגו (ונוהגים עד היום) לקיים תהלוכות מקומיות דומות. לעתים הם יצרו דגם מוקטן של הקבר ונשאו אותו בראש התהלוכה, ולעתים קיימו רק את התהלוכה עם יתר מרכיבי הטקס. בנימין השני היה עד לאחת התהלוכות בפרס וכך הוא מספר:

בכל שנה יתאספו בני הכת 'אלי' [עלי] במקום מיוחד שתים או שלש שעות במשך ירח תמים לעבוד עבודתם לזכרון יום מתת משיחם 'אלי' אשר הומת לדבריהם ע"י איש יהודי. בשלשת ימים האחרונים מושרים שירי עצב. ואם ירהב איש יהודי בימים ההם להתראות החוצה אז דמו בראשו כי ירצחוהו נפש באין מציל.

ההלקאה העצמית היא אות הזדהות עם חוסיין ועם בני משפחתו, מעין ניסיון לחוות מחדש את ייסוריו ולשחזר את קרב הדמים. אשר על כן נוהגים בני השיעה לשאת בתהלוכה דגלים המייצגים את דגלי  המלחמה שנשאו הלוחמים באותו הקרב לצד דגלים שטוחים (אלאם) שהונחו על ראש התורן (תמונה 1). בשונה מדגלי המלחמה, האלאמים עשויים מתכת ומעוצבים בכל מיני צורות וגדלים, ואחת הנפוצות שבהם היא כף יד פרושה. כל אחת מהצורות האחרות זכתה לשם ולמשמעות סמלית אחרת (תמונה 2)

זקני הקהילה היהודית שהשתתפו בהילולות בקבר יחזקאל, נוסעים ועולי רגל שביקרו במקום במהלך המאה התשע עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים מספרים שתהלוכת המאמינים נמשכה כשישה שבועות תמימים, ובמהלכה הם שרו פיוטים ונשאו בידיהם דגלים. למותר לציין שהתהלוכה היהודית נשאה אופי שונה מהתהלוכה של השיעה ונעדרו ממנה מרבית הסממנים הקשורים בקרב ובשחזורו. היות שאין לתהלוכה עצמה משמעות יהודית או הסבר בהקשר יהודי ומאחר שהשתטחות על קבר אינה מחייבת תהלוכה כזו ואין היא מתקיימת אצל קהילות יהודיות אחרות, סביר להניח שמקור המנהג נעוץ בפולחן של שכניהם השיעים. 

רימון לתורה או דגל שיעי?

יהודים ושיעים  –  מנהגים דתיים משותפים

 מאמר זה הוא הרחבה ועיבוד לשתי הרצאות שניתנו במסגרת הכנס השנתי של האגודה לאמנות יהודית: "רימון או נס שיעי?", אפריל 2000; "הנביא יחזקאל בעל ה'נס'", יולי 2002. מאמר באנגלית באותו הנושא עתיד להתפרסם בקובץ מאמרים:

Ariella Amar, "Jewish banners and Shiite flags: Mutual Religious Customs", Jews and Muslims in Arab Lands, Ramat Gan, Maryland. 

גם שירי הזייארה – ובמיוחד אלה מסוגת הקונאג'ים – עוצבו בתבנית שירי הזייארה השיעים.

הערת המחברת : אבישור, שם, עמ' 167‑175; המילה "קונאג'" פירושה ככל הנראה "תחנה", והיא לקוחה מהשפה התורכית. ראו שם, עמ' 163.

 השירים היהודים הם למעשה פיוטים עממיים שנכתבו בערבית-יהודית וחוברו על פי רוב בידי עולי הרגל. מסורת זו הייתה ככל הנראה נחלתה של הקהילה העיראקית בלבד והיא תועדה בידי חוקרים אחדים, כמו אברהם בן יעקב ויצחק אבישור.  שירי הקונאג'ים מתארים את התחנות במסע לקראת הביקור המיוחל אצל הנביא – שבע התחנות שנעצרו בהן העולים אל קבר הנביא בדרכם מבגדאד לכפר כיפל, תחנה אחת בכל יום.

באופן מפתיע, שירים אלו עשירים בתבניות לשוניות ובפסוקים המתמקדים בקללות ובגידופים המופנים לאויב ששמו אינו מוזכר. הנאצות מתגברות מתחנה לתחנה. לדוגמה: "תחנת יום ראשון …/ מי ייתן ובתי האויב יהיו נטושים/  ונלך לאדוננו כדי לבקרו/  ישמח ידידנו וימות אויבנו…". וביום השני: "מי ייתן וכל האויב ימעט ולא ירבה/ ואפילו בגדיו ימכרו בפומבי". ביום הרביעי: "מי ייתן וכל האויב יצעק אבוי" ובתחנה של היום השישי: "מי ייתן וכל האויב תתנקרנה עיניו". יצחק אבישור קושר את הגידופים הללו לתלאות הדרך ולסכנות שארבו לעולי הרגל היהודים. שיר קונאג' אחר: "הוי עולי הרגל", אכן מתאר את תלונתם של עולי הרגל על הגנבים הנקרים להם בדרכם ואכן מתמקד בתלאות הדרך, אך בה בעת מבהיר השיר את ההבדלים שבין שיר התלונה ובין שיר התחנות: באחרון מופנים הגידופים לישות נעלמה (אויב) שאינה קשורה בהכרח לקשיי המסע. יש להדגיש שהקללות בשירי התחנות עומדות בסתירה לרוח שירי ההלל והשבח לקדושים המאפיינים את הסוגות האחרות בשירי העליות לרגל, ונדמה ששירי הקונאג'ים הוצאו מהקשרם המקורי והועתקו להקשר לשוני, ליתורגי ותרבותי יהודי, שנחיצותו אינה ברורה.

קרוב לוודאי ששירי הקונאג'ים הושפעו מתוכנם של שירי הזייארה השיעים שהושרו במהלך שחזור הקרב. שירי הזייארה מורכבים משני חלקים: תחילה פתיחה בהצהרה על האמונה באל ושבחים לאל, למוחמד, לעלי ולחוסיין. מיד אחרי הפתיחה ישנו החלק השני הכולל קללות וגידופים נגד הסונה על העוול שגרמה לחוסיין ולבני עדתו, ונאצות נגד אויבי השיעה ובמיוחד נגד בני אומיה הסונים שהנהיגו את הקרב בכרבלה. מאחר שבני השיעה חיו שנים רבות כקבוצה נרדפת בקרב הסונה, הם סיגלו לעצמם יחס של חשדנות, איבה ועוינות כלפי סביבתם. יחסם העוין של השיעה ואיבתם לסונה הם יסוד מרכזי בזרם השיעי המגדיר את זהותו על רקע הקרב בכרבלה, וביטויו הבולט הוא בקללות ובגידופים. הואיל ויסוד זה בלתי נפרד מהתהלוכה השיעית, דומה ששירי הקונאג'ים עוצבו ברוח דומה גם אם לא הועתקו מהם ישירות. ההתאמה להקשר החדש נעשתה דרך השמטת שמות האויבים והחלפתם באויב ערטילאי. יש להוסיף ולציין שהתאמת שירים מוסלמים למסגרת יהודית אינה זרה לעולי הרגל. אבישור מביא בספרו שיר אחר בשם: "מי שאינו מבקר [את] עזרא הסופר, חייו הפסד"  כשיר: "הכתוב בלהג ערבי מוסלמי וככל הנראה מקורו הוא ערבי-מוסלמי והושר בקברות קדושיהם והיהודים סגלו אותו והתאימוהו לביקור בקברות קדושיהם." עולי הרגל אף אימצו תבניות לשון שמקורן בשפה ובתרבות המקומית, סוגיה החורגת ממסגרת זו ואשר ראויה להמשך מחקר ובירור.

תוספת שלי – קרב כרבלא (ערבית معركة كربلاء – "מערכת כרבלאא") התרחש ב-10 במחרם, בשנה ה-61 לספירת האסלאם (או 9 או 10 באוקטובר 680) בכרבלא שבעיראק של ימינו. בצד אחד היו תומכי וקרובי נכדו של מחמדחוסיין, ומולם ניצב כוח צבאי אשר נשלח מטעם יזיד הראשון, החליף האומיי.

על פי המסורת, מחנהו של חוסיין הורכב מנכבדים בני משפחת מחמד, 128 במספר, חלקם זקנים מאוד (בני יותר מ-90) וחלקם צעירים (בני 6 חודשים). חוסיין וכמה מבני מחנהו הגיעו עם נשותיהם וילדיהם. בצד השני, הכוחות החמושים של יזיד הראשון הונהגו על ידי עומר אבן סעד.

הסיבה לפרוץ הקרב הייתה התעקשותו של יזיד על כך שחוסיין יכיר בו כמנהיג הצודק והבלתי מעורער של האומה האסלאמית. חוסיין, בעל הייחוס המשפחתי המכובד לנביא, נחשב אדם אדוק כל חייו, והכרה כזאת מצידו הייתה נותנת לשאיפותיו של יזיד לגיטימציה מהדרג הגבוה ביותר. שניהם היו מודעים לכך, כאשר יזיד בחר לנצל את כוחה של המדינה כדי למנוע מים ומזון מאנשיו של חוסיין, ביניהם נשים וילדים, וכאשר חוסיין עמד בהתעקשותו שלא להכיר ביזיד, יזיד אמר לו שהוא ימות. חוסיין בחר למות. הוא ותומכיו נהרגו בידי כוחותיו של יזיד במהלך קרבות היום הראשון בכרבלא. הנשים השבויות עונו והושמו ללעג.

Recent Posts
  • מועדי ישראל – חג הסוכות.   מאת: הרב משה אסולין שמיר

    מועדי ישראל – חג הסוכות. מאת: הרב משה אסולין שמיר "חג הסוכות תעשה לך…              ושמחת בחגך… והיית אך שמח" (דב' ט"ז, יג-טו). "ולקחתם לכם ביום הראשון… ושמחתם לפני ה' אלוקיכם…" (ויקרא כ"ג מ). מהות השמחה בחג הסוכות.  "אור זרוע לצדיק – ולישרי לב שמחה" (תהלים צז יא).  האור המסמל את הצדיק, והשמחה המסמלת את ה-ישרי לב, מסמלים את חגי תשרי: בעקבות אור התשובה אותו זרע הצדיק  בראש השנה וכיפור, {הפס' הנ"ל פותח את תפילת כיפור}. הוא זוכה לשמוח בחג הסוכות – בבחינת "והיית אך שמח". הקשר הפנימי בין חגי תשרי:  "תקעו בחודש שופר בכסה {ר"ה וכיפור} – ליום חגינו"

  •  לוּלָב וּמִינָיו לָעָם אֱמוּנִים-פִּיּוּט יְסַדְתִּיו עַל טַעֲמוֹ שֶׁל הַלּוּלָב- רבי דוד בן אהרן חסין

     לוּלָב וּמִינָיו לָעָם אֱמוּנִים                     פִּיּוּט יְסַדְתִּיו עַל טַעֲמוֹ שֶׁל הַלּוּלָב   לוּלָב וּמִינָיו לָעָם אֱמוּנִים אָבוֹא בָּם אוֹדֶה שׁוֹכֵן מעונים   אַזְכִּיר חַסְדֵי אֶל וְנִפְלְאוֹתָיו אשר שָׂם בְּמִצְרַיִם אוֹתוֹתָיו וְגַם קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אַרְבָּעָה מִינִים   נוֹדַעַת לָנוּ חִבָּה יְתֵרָה כַּאֲשֶׁר נִשְׁמֹר מִצְווֹת הַתּוֹרָה כְּדִבְרֵי אֶל חַי נֶאֱזָר בִּגְבוּרָה אֶל הָאִישׁ מֹשֶׁה פָּנִים בְּפָנִים   יִקַּח אִישׁ לוּלָב בַּיָּד יְמִינוֹ פְּרִי עֵץ הָדָר בִּשְׂמֹאל דִּינוֹ עֲצֵי יַעַר אָז יְרַנְּנוּ מִלִּפְנֵי אָדוֹן כָּל הָאֲדוֹנִים   דְּעוּ לָכֶם יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים דִּין אַיֵּהוּ הָדָר מְחֻבָּרִים נֵר מִצְוָה וְאוֹר תּוֹרָה מְאִירִים טַעַם וְרֵיחַ שְׁנֵיהֶם חוֹנִים   וּלְעֻמַּת לוֹמְדֵי דָּת יקותיאל כַּפּוֹת תְּמָרִים

  • אוצר המנהגים לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא"- מאיר נזרי – סוכות ושמחת תורה

    סוכות ושמחת תודה הימים שכין יום כיפור לסוכות מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת אצל חלק מהמשפחות שלא לבשל מאכלים בין יום כיפור לסוכות, ואלו שנהגו לבשל העבירו אוכל מבושל לאלו שלא נהגו לבשל. ייתכן שהעניין קשור בייחודיות של הימים האלה. הערות המחבר: דוגמאות לכך הן מסעודה אשת אברהם סבאג מארפוד, שנהגה לבשל והעבירה אוכל לבית סבי שבו לא נהגו לבשל(מפי אדוני אבי), ובני משפחת באשי בן חיון מריסאני, שהביאו חמין לבני משפחת ר׳ מכלוף ב״ר יצחק שטרית שלא נהגו לעשות חמין(מפי ר׳ יצחק שטרית). אלה הם ימים המחברים בין יום כיפור לבין חג הסוכות, בבחינת פתיחת דף חדש. לפנים בישראל

  • Roots-racines-Kippour-Moche Gabbay

      KIPPOUR Le tableau est divisé en deux parties: la prière et ce qui la précède. En bas à droite une femme enceinte apporte trois poulets: un pour elle, un coq et une poule pour le bébé qui est dans son ventre; la flagelation au bain rituel; bénédiction des petits-fils par les grands-parents avant le jeûne; alluamge des cierges par les femmes. YOM KIPPUR This painting is divided into two sections: The spiritual — the prayers, and the preparatory stages leading up to Yom Kippur day. On the bottom right a pregnant woman is bringing three fowls for slaughter —

  • שרשים -משה גבאי- יום הכיפורים

    יום הכיפורים תיאור התמונה   מחולקת לשניים: החלק הרוחני — התפילה, ושלבים לפני יום הכיפורים. למטה מימין: אשה הרה מביאה שלושה עופות לשחיטה — אחד בשבילה, ותרנגול ותרנגולת לתינוק שבבטנה; מלקות במקוה; ברכת הנכדים על־ידי הסבא והסבתא לפני תחילת הצום! הנשים מדליקות נרות חג ונר נשמה.  מלקות הוא עונש גופני לעבריינים שעברו על מצוות התורה; מלקים אותם ברצועה של עגל ארבעים מכות פחות אחת(היינו 39). מי שהיה ראוי למלקות, היו רופאים אומדים אותו כמה גופו יכול לספוג ותמיד קצבו לו מנין המתחלק לשלשה. מנהג המקובל עד היום בין יהודי מרוקו לספוג ארבעים חסר אחת מלקות בערב יום הכיפורים בבית המרחץ, אחרי

  • Racines-Roots-Judaism Tradition-Moche Gabbay

    LES KAPAROT: Les Juifs du Maroc sont fidèles à la coutume des kaparot la veille de Kippour. Chaque membre de la famille sacrifie un coq (pour les mâles) ou un poulet (pour les femelles) en substitution. Le rabbin avant d'égorger l'oiseau le fait tourner plusieurs fois au-dessus de la tête du fidèle en récitant "ceci est ton échange, ce coq sera sacrifié et toi … tu jouiras d'une longue vie". L'animal est ensuite offert aux pauvres ou racheté au moyen de dons aux indigents. Cette coutume est très ancienne et date du temps du Talmud où on faisait kapara non

  • שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-מנהג הכפרות

    מנהג הכפרות תמונה-יהודיה בפתח הגטו מביאה תרנגולת לשחיטה אצל השוחט. הכפרות. יהודי מרוקו נהגו לעשות ״כפרות״ בערב יום הכיפורים. לכל אחד ואחת מבני המשפחה לוקחים עוף — תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה, ומסובבים אותו על ראש המתכפר כמה פעמים ואומרים עליו פסוקים מסוימים בצירוף המלים: ״זה חליפתך, זה תמורתך, זה כפרתך, זה התרנגול ילך למיתה ואתה — פלוני בן פלוני — תיכנס לחיים ארוכים.״ אחר כך שוחטים אותו ונותנים אותו לעניים, או פודים אותו בכסף ומחלקים הכסף לצדקה. מנהג זה הוא עתיק יומין, הוזכר לראשונה בתלמוד, ולאו דווקא כפרה בתרנגול. נהגו לפדות נפשם בממון, שהיו נותנים צדקה לעניים בערב יום הכפורים,

  • מסמך על קופת הצדקה של קרקעות לעניים-יוסף טובי

    ד. סיכום דאה שהמוסד של הקדש קרקעות העניים היה ייחודי לקהילות היהודיות במרוקו בתוניסיה, לפחות בתוניס הבירה. אמנם בכל קהילות ישראל תמכה ההנהגה בעניים בנצרכים מסוגים שונים (חולים, ״הכנסת כלה״, מלמדי תינוקות וכיוצא בזה), ולשם כך אף נגבה מס מיוחד על שחיטת בהמות או על מוצרי צריכה אחרים, אלא שאין המדובר בהקדשות מיוחדים של הקרקעות שנוהלו על ידי ועד מיוחד שמינתה הנהגת הקהילה, ורק מדמי השכירות שהועלו מן הרכוש הקרקעי הזה חולקו כספים לעניים באופן סדיר ועל פי כללים מוגדרים. כך דרך משל היה מקובל בקהילות היהודיות הגדולות בתימן צנעא, רדאע וד׳מאר – שהקצבים היו מעבירים לרשות הקהילה ולטובת ענייה

  • Moché Amar L’adaptation du droit hébraïque à la réalité quotidienne

    Moché Amar L’adaptation du droit hébraïque à la réalité quotidienne La majeure partie des Takanot – ordonnances rabbiniques – éditées au Maroc est consacrée au droit personnel, droit commercial et droit social. Cette littérature juridique permet de mieux connaître la vie de la société juive, ses préoccupations quotidiennes face aux réalités de l’existence. Les Takanot -ordonnances rabbi­niques- sont un des moyens pour la Halakha – réputée intangible – de trouver des solutions aux problèmes nouveaux. Tout au long des siècles les rabbins en écrivirent un grand nombre: ceci est le témoignage de la vitalité de la vie communautaire et de

  • משפחת בן ישו-בן יזאח-אוגניש-משפחת בן חמו-יחס דבדו-אליהו רפאל מרציאנו

      משפחת אוגניש משפחה רמה ועתיקה מוזכרת בתעודות הקהילה. האדמו״ר המלוב״ן רבינו יעקב אבוחצירא זיע״א בזמן היותו מבקר בדברו, נהג לסמוך על שחיטת הרב יוסף מרציאנו די אוגניש ז״ל. איש צדיק תמים, גזע תרשישים ומיוחסים, מוכתר בנימוסין, אילן ששורשיו מרובין, גומל חסדים טובים, נכבד ונעלה, הצדיק ר׳ שלמה הוליד: יוסף, דוד, סליטנא, מאחא, מרימא, עווישא. החכם הותיק והכולל, בישראל להלל, דחיל חטאין ועביד טבין, זוכה ומזכה את הרבים, פיק מפיק מרגליות, שוחט מתא מובהק, מוקיר רבנן, החסיד הצדיק ר׳ יוסף הנז׳ הוליד: שלמה, ר׳ אהרן, סתירא, מאחא, עווישא. המרוחם הצדיק, בר אבהן ובר אוריין, מתהלך בתומו, מלמד תורה לבני ישראל,


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
ספטמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30