אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל

רבי יוסך משאש

רבי יוסך משאש

תנא דבי רבי ישמעאל, אותו היום יום חגם היה, והלכו כולם לבית עבודת כוכבים שלהם, והיא אמרה להן חולה היא, אמרה אין לי יום שנזקק לי יוסף כיום הזה. ותתפשהו בבגדו לאמר וגו', באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו, יוסף עתידים אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם.

רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות דכתיב ( משלי כט, ג ) ורועה זונות יאבד הון, מיד ותשב קשתו וכו' עד כאן.

יוסף הצדיק שמכרוהו אחיו, והיה דווי וסחוף, וסוף סוף החל למצוא מנוחה בבית אדונו פוטיפר, אך עוד לא הספיק לנוח ולשקוט מן הסבל והמצוקה שעברו עליו, וכבר בא לעומתו איום רוחני חדש, בדמות אשת פוטיפר אדונו, שניסתה לפתותו לעבירה, והיה עומד במאבקו יום יום נגד אותה מרשעת, שהייתה מאיימת עליו בכל מיני איום וגיזום, והייתה מציקה לו עד שרפו ידיו לרגע קט.

ואז עלתה ונצבה לנגד עיניו דמות אביו יעקב, והדמות הזאת נצבה לפני חלונות נפשו ובאה חדרי רוחו, ובעת ההיא שם יוסף על לבו את אביו הישיש היושב ומתאבל עליו מרה, וזכר את כל חינוכו הטהור שקיבל, ולעומת זה התבונן כיצד יבא ברגע קט של הנאה הוא עלול לאבד את כל מעלתו.

ואז תיכף אזר אומץ, ובין רגע גבר על יצרו, וינס החוצה, ועזב את בגדו אצל אדנותו כדי שלא להאבק עמה ושלא יפילהו היצר ברשתה, ואף על פי שידע את התוצאות המרות של העלילה השפלה שתעליל עליו.

בכל זאת לא נתמהמה לקחת בגדו ממנה אלא ברח מיד. ואם תשאל מנין באו ליוסף העת ההיא כוחות הנפש העצומים הללו ? התשובה לזה, שהן לא באו לו כתוצאה מחינוך האבות הקדושים. 

כי ההלכה שבידינו כחה רב מאוד, ועד שמים תגיע, כמאמר רבותינו בבא מציעא ( נט ) המחלוקת רבי אליעזר הגדול וחבריו, שאמרו לא בשמים היא שכבר ניתנ תורה מהר סיני ואין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתב הקב"ה בהר סיני בתורה " אחרי רבים להטות " ופסקו בעת ההיא הלכה כרב חדמי ישראל נגד רבי אליעזר הגדול, ומצינו דאשכיחא רבי נתן לאליהו הנביא ואמר ליה מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא, אמר ליה אליהו קא חייך ואמר, נצחוני בני נצחוני, ע"ש.

ומזה תבין כחה של ההלכה כשהיא נפסקת לפי כללי ההלכה המקובלים בידינו. ולכן תראה לרבנו המחבר שפוסק הרבה פעמים דלא כזוהר, וכן היא דעת מקן אאמו"ר כמבואר לו בספריו בהרבה מקומות ( עיין " שמש ומגן חלק א' האו"ח סימן יא ) ואין כאן מקום להאריך בזה.

הנהגת הרבנות וחינוך הדור.

הן ידוה הדבר כי אנו בני ישראל שואבים כח מב' מעיינות חיים המפכים בכח ועוז, ומימיהם מים חיים לדורות עולם. המעיין הראשון, המה האבות הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, אשר אנו נסמכים עליהם וכל לימודינו מהם וחייהם, ומהם הנהגתם, ומאבקיהם, מהווים עבורנו השראה לדורי דורות, ובשמם אנו נקראים, בני אברהם יצחק ויעקב.

וידוע כי מדרך האב האוהב את בנו, שילמדו הנהגות טובות וישרות, להישיר דרכו, לעומת זאת, הבו האוהב את אביו גם הוא יחפוץ בכל לבו להדמות אליו.

וכאשר מצינו לאבותינו ( סוטה לו ), שתארו לפנינו לדורות עולם את מאבק יוסף הצדיק באדנותו אשת פוטיפר, וכה אמרו לנו עם הפסוק ( בראשית לט, יא-יב ), ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית שם בבית, ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצא.

ואלו הדברים ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו, אמר רבי יוחנן מלמד ששניהם לדבר עבירה נתכוונו, ויבא הביתה לעשות מלאכתו, רב שמואל חד אמר, לעשות מלאכתו ממש. וחד אמר, לעשות צרכיו נכנס. ואין טיש מאנשי הביתה וגן', אפשר בית גדול כביתו של אותו רשע לא היה בו איש.

תנא דבי רבי ישמעאל, אותו היום יום חגם היה, והלכו כולם לבית עבודת כוכבים שלהם, והיא אמרה להן חולה היא,

אמרה אין לי יום שנזקק לי יוסף כיום הזה. ותתפשהו בבגדו לאמר וגו', באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו, יוסף עתידים אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם.

רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות דכתיב ( משלי כט, ג ) ורועה זונות יאבד הון, מיד ותשב קשתו וכו' עד כאן.

יוסף הצדיק שמכרוהו אחיו, והיה דווי וסחוף, וסוף סוף החל למצוא מנוחה בבית אדונו פוטיפר, אך עוד לא הספיק לנוח ולשקוט מן הסבל והמצוקה שעברו עליו, וכבר בא לעומתו איום רוחני חדש, בדמות אשת פוטיפר אדונו, שניסתה לפתותו לעבירה, והיה עומד במאבקו יום יום נגד אותה מרשעת, שהייתה מאיימת עליו בכל מיני איום וגיזום, והייתה מציקה לו עד שרפו ידיו לרגע קט.

ואז עלתה ונצבה לנגד עיניו דמות אביו יעקב, והדמות הזאת נצבה לפני חלונות נפשו ובאה חדרי רוחו, ובעת ההיא שם יוסף על לבו את אביו הישיש היושב ומתאבל עליו מרה, וזכר את כל חינוכו הטהור שקיבל, ולעומת זה התבונן כיצד יבא ברגע קט של הנאה הוא עלול לאבד את כל מעלתו.

ואז תיכף אזר אומץ, ובין רגע גבר על יצרו, וינס החוצה, ועזב את בגדו אצל אדנותו כדי שלא להאבק עמה ושלא יפילהו היצר ברשתה, ואף על פי שידע את התוצאות המרות של העלילה השפלה שתעליל עליו.

בכל זאת לא נתמהמה לקחת בגדו ממנה אלא ברח מיד. ואם תשאל מנין באו ליוסף העת ההיא כוחות הנפש העצומים הללו ? התשובה לזה, שהן לא באו לו כתוצאה מחינוך האבות הקדושים.

הוא שמתפאר הקב"ה באברהם אבינו אבי האומה, כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניות ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ןמשפט ( בראשית יח, יט ). וראיתי שיש מפרשים מה שנאמר " את ביתו אחריו ", שאינו עניין של הבנה ושכל שיבינו בשכלם שדרך הי"ת היא הדרך הטובה והישרה, אלא שהדורות הבאים אחריו יהיו נמשכים אחר הנהגת אבותיהם, כאשר ימשך הברזל אל המגנט.

ולכשתתבונן בפסוק שצריך לשמור על ה " הדרך ", דרך ה', להיות ממש כאבותינו דומים בכל, ורק אחר כך נאמר " לעשות צדקה ומשפט ". זו היא תכלית החינוך הטהור, שהחינוך ירצה להדמות ולהיות כמחנך עצמו, ומתוך רגש של משש.

אלו הם קצות דרכי האבות הקדושים. ותכלית כל אחד מישראל היא שיהיה כאברהם אבינו אבי האומה, שנאמר בו ( ראה בראשית יב ט ושם יג ד-ה ), ויקרא אברהם בשם ה'.

ועתה נבוא אל מעיין החינוך השני, הוא " הרב ", כי במעמד הר סיני זכו בני ישראל לרב גדול, הוא משה רבינו אבי התעודה, שהוא היה איש של העדה, יועץ, ושופט, ודואג לכל העם, ובעיקר זכה להיות מלמד התורה לעם ישראל, כמו שנאמר ( שמות כד, יב ), ויאמר ה' משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם.

ונאמר ( דברים לא, יט ), ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם וגו'. ממש שימה בפי שתהא התורה שגורה בפי הכל. ולדבר כזה, צריך רב גדול שיהא יודע לעשות זאת.

ובאמת מצינו כי בתחילה משה לא חפץ להנהיג את ישראל מהסיבה הזאת, כי כשאר הי"ת פנה אליו בתחילה שינהיג את ישראל ענה משה ואמר, בי אדוני לא איש דברים אנוכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנוכי ( שמות ד, י ).

והיינו שמשה אומר שאין לו כח בדבורו לשכנע להלהיב ולעוררת את לבות בני ישראל. והקב"ה משיבו, מי שם פה לאדם או מי ישים אלם או חרש או פקח הלא אנכי ה', ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך והורתיך אשר תדבר, ( שם שם, יא – יב ).

ובזכות זה זכו ישראל שהגבורה מדברת אליהם מתוך גרונו של משה. אשרינו ומה טוב חלקנו שזכינו לכל זאת .

ורבינו יוסף הצדיק זצ"ל, זכה ונתקיימו בו ב' הדברים הללו, שיהיה עבור קהל צאן מרעיתו כאב מלמד הנהגות טובות וישרות לבנו, וגם כרב המחנך את צאן מרעיתו, ולכן זכה להקים עולה של תורה בכל מקום שהלך אליו. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יונ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031