חלוצים בדמעה – פרקי עיון

על המחברים

ח"כ אריה לובה אליאב

הבר־כנסת, מנהל כפר הנוער ניצנים. נולד במוסקבה, ברית־המועצות. עלה לארץ־ישראל עם הוריו בשנת 1924. ב־1953 למד כלכלה ומנהל חקלאי באנגליה (מילגת או״ם). ב ־1959 סיים בהצטיינות לימודי תואר ראשון בהיסטוריה וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

בשירותו הצבאי שירת ב״הגנה״, בצבא הבריטי, ב״מוסד לעלייה ב׳ ״ ובצה״ל ( 1949-1936 ) עד לדרגת סגן אלוף. פעל בקנה־מידה נרחב לעידוד הפיתוח וההתיישבות בכל חלקי הארץ, בשירות הסוכנות היהודית ובאופן עצמאי. מילא שורה ארוכה של תפקידים דיפלומטיים וכיהן במשרות בכירות ברשות המבצעת. הבר־כנסת מהכנסת השישית עד התשיעית ובכנסת השתים־עשרה.

פרופ׳ שלמה דשן

פרופסור מן המניין לאנתרופולוגיה חברתית באוניברסיטת תל־אביב, ולשעבר יושב־ראש האגודה האנתרופולוגית הישראלית. בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת מנצ׳סטר, 1968. חיבר ספרים ומאמרים על חיי החברה של יהודי צפון אפריקה. האחרון בהם הוא: The Mellah Society: Jewish Community Life in (1989 ,Sherifian Morroco (University of Chicago Press.

עו״ד עוזיאל חזן

עורך־דין וסופר. נולד במרוקו ב־1945, עלה ארצה ב־1955. התחנך בקיבוץ רשפים בחברת ילדים עולים. עבד שנים רבות עם נוער שוליים. שירת בצבא קבע. בוגר האוניברסיטה העברית. כתב ספרי פרוזה שאחדים מהם מתארים ומתעדים את הווי יהדות מרוקו.

פרופ׳ לב חקק

פרופסור במחלקה ללימודי שפות ותרבות המזרח־התיכון, באוניברסיטת קליפורניה בלוס־אנג׳לס 

ד״ר אלעזר טויטו

מרצה בכיר לתנ״ך, אוניברסיטת בר־אילן. נולד באלג׳יריה. עלה בספינת המעפילים ״שיבת ציון״ ב־1947. השתתף במלחמת השחרור בשורות הפלמ׳׳ח. אחרי השירות הצבאי עסק בהוראה, תחילה בבית־הספר היסודי במושב צרופה ( חוף הכרמל ) ואחר־כך בסמינר למורים גבעת וושינגטון. למד תנ״ך והיסטוריה ישראלית באוניברסיטת בר־אילן ובאוניברסיטה העברית בירושלים. בעבודת הדוקטור שלו עסק בשיטתו הפרשנית של רבי חיים בן־עטר בפירושו אור חיים לתורה.

ד״ ר רפי ישראלי

מרצה בכיר לאסלאם וסין, עמית מחקר במכון טרומן לחקר השלום, האוניברסיטה העברית בירושלים.

מיכל ליס

חוקרת וסוציולוגית.

פרופ׳ משה ליסק

פרופסור לסוציולוגיה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה חברתית באוניבר­סיטה העברית, ירושלים. מתמחה בהיסטוריה החברתית של הישוב, בסוציולוגיה של עדות וביחסי צבא וחברה. מנהל מרכז שיין למדעי החברה בפקולטה למדעי החברה, האוניברסיטה העברית. עורך ראשי של מפעל תולדות הישוב היהודי בארץ ישראל -100 שנה, בהוצאת מוסד ביאליק והאקדמיה הלאומית למדעים.

השופט ד״ ר משה עציוני

שופט בית־המשפט העליון לשעבר. נולד בפולין, סיים את הפקולטה למשפטים באוניברסיטת קרקוב. קיבל תואר דוקטור למשפטים. עלה לארץ בשנת 1936 כחלוץ. בשנת 1940 הוסמך להיות עורך־דין ובשנת 1942 נתמנה כיועץ משפטי של מחלקת היצור המלחמתי והתעשייה הכבדה בממשלת המנדט.

בשנת 1945 נתמנה לשופט שלום וכיהן בתפקיד זה בירושלים ובתל־אביב. עם קום המדינה נתמנה לשופט שלום ראשי בחיפה ולאחר מכן לשופט מחוזי, לנשיא תורן ולנשיא בית־המשפט המחוזי. בשנת 1970 נתמנה לשופט בית־המשפט העליון עד פרישתו בשנת 1978.

בין תפקידיו הנוספים: יושב־ראש הוועדה המייעצת לשר המשפטים בענייני הדיון האזרחי, יושב־ראש הוועדה לתיקון חוק האימוצים, נשיא בית־הדין הציוני העליון, סגן יושב־ראש המועצה להשכלה הגבוהה, יושב־ ראש ועדת החקירה במאורעות ואדי סאליב, יושב־ראש הוועדה למעמד המורים (ועדת עציוני), יושב־ראש ועדת החקירה על בריחת האסירים מכלא שאטה.

 כיום משמש כסגן יושב־ ראש ״אורט״ העולמי ו״אורט״ ישראל, חבר המועצה לארכיאולוגיה, נשיא כבוד באגודה לרווחת האסיר, יושב־ראש האגודה הבינ­לאומית להגנה על הילד ונשיא המועצה הלאומית לקידום ערכי שלטון החוק והדמוקרטיה. בשנים 1981-1977 כיהן כיושב־ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת.

מאיר כנפו

יושב־ראש ארגון פעילי המחתרת, ההעפלה ואסירי ציון בצפון־אפריקה. יליד קזבלנקה, ממקימי ״המסגרת״ במרוקו ( המחתרת, העפלה והגנה על הקהילות היהודיות ). אסיר ציון וחבר הוועדה לקביעת זכאות לאסירי ציון.

יצא בשליחות ממלכתית לפריס מ־1968 עד 1973, מטפל בעלייה מכל הגלויות ובקליטתה זו תשנה ה־28. היה בשליחות מחלקת העלייה בפריס מ־1982 עד 1985. מרצה בנושא המחתרות וההעפלה מצפון־אפריקה.

פרופ׳ רות קרק

מרצה וחוקרת במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית. עוסקת במחקר גיאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בעת החדשה. עבודותיה ראו אור בספרים על ההתיישבות היהודית החלוצית בנגב ועל ההתפתחות העירונית של יפו וירושלים ושכונותיה, וכן במאמרים על קרקע והתיישבות בארץ־ישראל. לאחרונה ערכה ספרים הנמצאים בדפוס על גאולת הקרקע ברעיון ובמעשה וכן על: Historical Geography in Israel•

ד״ר חנה רם

היסטוריונית, המוזיאון לתולדות האצ״ל, ומרצה באוניברסיטה הפתוחה. נולדה בירושלים, דור שמיני למשפחת הרוש־שטרית שמוצאה ממרוקו ( קזבלנקה ). גדלה בתל־אביב ומנעוריה יצאה לעבודה בלי לסיים בית־ספר יסודי, אותו השלימה בלימודי התואר הראשון באוניברסיטת תל־אביב ( היסטוריה כללית ומדעי המזרח ). סיימה תואר שני באוניברסיטה העברית בירושלים ( היסטוריה של האסלאם ) ואת הדוקטורט ( בנושא הישוב היהודי ביפו ) באוניברסיטת בר־ אילן בשנת תשמ״ב.

ד״ר יצחק רפאל

ראש מוסד ״הרב קוק״ ועורך ״סיני״. ממייסדי תנועת ״בני עקיבא״ בפולין, עלה לארץ בשנת תרצ״ה. למד בישיבות, באוניברסיטה העברית וכן באוניברסיטת לונדון. הוכתר בתואר דוקטור על מהדורתו של ספר המנהיג (2  כרכים ) שזיכתה אותו בפרס ״ביאליק״.

חיבר וערך כמה ספרים. בשנים 1954-1948, בתקופת העלייה הגדולה, שימש ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. חבר־כנסת, מהשנייה עד התשיעית. חבר ועדת החוץ והבטחון ויושב־ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט. שימש סגן שר הבריאות ושר הדתות. מראשי הפועל המזרחי והמפד״ל.

 

Recent Posts
  • חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

    מצוקת גדרה ויסוד המעלה לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב

  • עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

    יצחק בן שמש משדה חמד מספר : " הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט. זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו…. בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031