אריאלה אמר – מאמרים

רימון לתורה או דגל שיעי?

Ariela-Amar-The-Jewish-Art-Center

Ariela-Amar-The-Jewish-Art-Center

יהודים ושיעים  –  מנהגים דתיים משותפים

אריאלה אמר

יש לזכור שהכפר כיפל והעיר הסמוכה לו חילה היו תחנות חשובות במסלול של השיעים בדרכם אל עבר העיר המקודשת כרבלה. לפיכך היהודים שחיו בעיר וכן אלו שביקרו בקבר יחזקאל ונהגו לצורך כך ללון בה, היו עדים לתהלוכות השיעים ונחשפו מדי שנה בשנה למנהגי שכניהם. כך מספר למשל דוד ששון: "הנסיעה התנהלה לאט כאורחת גמלים…, אבל הייתה מעניינת היות ופגשנו אורחות פרסים בדרכם לכרבלה". חשיפה כזו הייתה כמובן גם נחלתם של יהודי איראן, כפי שראינו קודם לכן. יתרה מזו, לכל אחת מהזייארות, הן השיעית הן היהודית, היה ערך כלכלי והן הפכו למקום מפגש של בני כל הדתות. עיקר פרנסתם של תושבי העיר חילה והכפר כיפל הייתה מתנועת המאמינים המוסלמים והיהודים למקום וממנו. רוכלים מהאזור מכרו את מרכולתם, צורפים יצרו תכשיטים ונדבות שהוקדשו בידי המאמינים לקדושיהם  וחאנים סיפקו מזון ומקום לינה לשיירות המאמינים ולבעלי החיים שהובילו עמם. 

ההנחה אפוא שמקורם של התהלוכה היהודית ושל שירי הקונאג'ים בריטואל השיעי מתבססת על התפקיד האימננטי של התהלוכה ושל השירים בשחזור הקרב בטקס השיעי ועל חשיפתם של היהודים לטקס הזה מדי שנה בשנה. יסוד נוסף ומרכזי לא פחות בזייארה השיעית היה הנפת הדגלים, האלאם. לבד מדגלי המלחמה שכבר הזכרנו, תפקידו של האלאם (=דגלי כף היד) בטקס השיעי הוא מובחן, ייחודי ומהותי לטקס ויש לו שלושה תפקידים עיקריים: מעין "שריד מקודש" לידו של חוסיין שנקטעה במהלך הקרב בכרבלה; לייצג את חמשת מנהיגי השיעה –  הנביא מוחמד, עלי – מייסד הסיעה, פטמה – בתו של הנביא ואשתו של עלי, ושני בניהם: חסן וחוסיין. (שלא כמו החמסה, המייצגת באסלאם הסוני את חמשת עיקרי האמונה של האסלאם – בעולם השיעי של הזרם האמאמי כף היד על חמש אצבעותיה מייצגת את חמשת מנהיגי השיעה.) יתר על כן, כיוון שנוצרה זיקה בין כף היד ובין עיקרי האמונה (סונה), המנהיגים (שיעה) והשריד המקודש, זכתה כף היד בקרב שני הזרמים לקבל משמעות מאגית והיא נתפסה כבעלת כוחות מגנים המרחיקים את הרע.

אפשר להניח שבזמן שאומץ מנהג נשיאת הדגל לטקס היהודי, הושמטו היסודות הקשורים בדגלי המלחמה ובהיותו שריד מקודש. עם זה, כוחות ההגנה והשמירה המאגיים שנקשרו בהנפת הדגל קנו אחיזה בקרב המאמינים היהודים ואף הוענק לו ממד מקומי.  

דגלים, נסים ואלאמים – המסורת העיראקית

אחד משירי הזייארה היהודים המפורסמים ביותר שהושר בפי הנשים, מונה את מרכיבי הטקס המתקיימים בעת הביקור בקבר הנביא ובהם מנהג נשיאת הדגלים:

הנביא בקרוהו                        הנביא בקרוהו

ונרות הדליקו לו                      ודגלים הניפו לו

הוי נשים הריעו לו                   הוי נשים הריעו לו

בזכות הנביא                          בזכות הנביא

תפקיד הדגלים וחשיבותם מודגש גם בעדויותיהם של שני נוסעים שביקרו במקום. כך למשל מתאר יחיאל פישל בן רבי יעקב קעסטילמאן, שליח מצפת שביקר בקבר יחזקאל הנביא בשנת תר"ך (1860): "ומכוסה בבגדים נאים ודגלים דגלים יסובבהו להתיבה."26 שנים אחריו פקד את הקבר הנוסע יהונתן הלוי בן רבי יוסף בירנבוים מקרקוב, וגם תיאורו מתמקד בדגלים: "החכם הושיט לנו אחד מן הדגלים שמונחים על הארון. החזקנו אותו ביד הימינית (!) ואמרנו בקול רם: 'יתגדל ויתקדש'".  בעדויות של בני הקהילה ושל הנוסעים אין הבחנה ברורה בין דגלי בד ובין נסי מתכת, והמונח "דגל" מגדיר, לעתים קרובות, את שני החפצים גם יחד. כך למשל עולה מעדותה של פלורה כפלאוי, בתו של ראש הכפר ששמרה על הקבר בראשית המאה העשרים (עד לשנת 1928, עת עלתה ארצה): "לאחר התפילה התאספו… השמש הביא  דגלים… והכריז בקול רם על חכירת הדגלים בפני קהל של מאות אנשים כל דגל נקרא על שם נביא מנביאי ישראל. לאחר ההחכרה נכנסו החצרה שרו ופיזמו שבחות… ותקעו את הדגלים ליד קבר הנביא. הדגלים היו עשויים מזהב [כסף], מבד ומושחלים בקנה סוף". מתברר שלעתים נסי הכסף והזהב הושמו בראש התורן של דגלי הבד,  בדיוק באותו האופן שהיו השיעים נושאים את נסיהם (ראו להשוואה תמונה 1). דגלי הבד, הזהב והכסף אינם מייצגים בטקס היהודי לא את דגלי היחידות הצבאיות ובוודאי לא "שריד מקודש" ואין להם תפקיד מהותי ומוביל בהשתטחות על הקבר הקדוש, ולכן השימוש בהם הותאם להוויה היהודית; הם "נמכרו" בדומה למנהג "מכירת העליות לתורה" בבית הכנסת,  ואף נקראו בשם של נביאי ישראל, לוודא "גיור כהלכה". ברוב המקרים שימשו ההכנסות מכספי המכירה לצורכי הקהילה ולשימור המקום, וטקס זה התקיים גם עם חפצי קודש אחרים, כמו רימונים.

דגלי הבד, שלא נשתמרו מאז, התבלו והוחלפו מדי שנה בשנה לקראת ההילולה: "בעלי חנויות הבדים מאנשי המקום היו באים לעזרתם בהתנדבות, למשך יום שלם או לחלק של יום וסייעו בהחכרת הדגלים." אשר לצבע הבדים – ככל הנראה לא היו כללים ומסורת ברורים, והעדויות מתארות מגוון צבעים. בתיאור של קבר יחזקאל: "הוא מעוטף בפרוכת מקטיפה אנגלית ועליה דגלים ירוקים" – הצבע המקודש לאסלאם והנפוץ מבין הדגלים המוסלמים. ובקברו של שיח' יצחק גאון: "[מבנה הקבר] גבוה כקומת איש ומעוטר בדגלים צבועים בארבעה מיני צבעים."

פלורה כפלאוי מספרת שהדגלים שהיו עשויים כסף וזהב היו חלק מהקדשות שאנשים נדרו לכבוד הקדוש, מתוך אמונה בכוחו להביא מזור לתחלואים ולהשפיע עליהם פרנסה טובה, שידוך הולם ולהיטיב עמם על פי צרכם: "לבד כספים רבים תרמו ונדרו לקבר יחזקאל חפצי כסף וזהב, לבוש זהב של ילדים או כפי יד עשויים זהב שנהגו לתקוע אותם בדגלים".חלק מהנדרים הותאמו לאיבר בגוף שאותו ביקש הנודר לרפא, על פי כללי המאגיה הסמפטטית (שעיקרה "דומה בדומה"):

נדרים שונים נודרים היהודים ל[קבר] יחזקאל הנביא והרי דוגמא אחת: כשעזבנו את בגדאד מסרה לידי אשה אחת חתיכת זהב אשר כתתה בצורת עין, ותבקשני למוסרה לגבאי קבר יחזקאל אשר באל-כפל. היה זה נדר שנדרה לפני שנים אחדות – אם עיני בתה שהיו חולות בעת ההיא, תתרפאנה- היא תשלח בכל שנה לקופת יחזקאל נדבה של "עין זהב"- עין דהב.

הערת המחברת :  התיבה היא השם המקובל בקרב יהודי עיראק למבנה המצבה הבנוי מעל הקבר,  בן יעקב, עמ' נו–נח.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יונ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031