אריאלה אמר – מאמרים

רימון לתורה או דגל שיעי?

Ariela-Amar-The-Jewish-Art-Center

Ariela-Amar-The-Jewish-Art-Center

יהודים ושיעים  –  מנהגים דתיים משותפים

אריאלה אמר

יש לזכור שהכפר כיפל והעיר הסמוכה לו חילה היו תחנות חשובות במסלול של השיעים בדרכם אל עבר העיר המקודשת כרבלה. לפיכך היהודים שחיו בעיר וכן אלו שביקרו בקבר יחזקאל ונהגו לצורך כך ללון בה, היו עדים לתהלוכות השיעים ונחשפו מדי שנה בשנה למנהגי שכניהם. כך מספר למשל דוד ששון: "הנסיעה התנהלה לאט כאורחת גמלים…, אבל הייתה מעניינת היות ופגשנו אורחות פרסים בדרכם לכרבלה". חשיפה כזו הייתה כמובן גם נחלתם של יהודי איראן, כפי שראינו קודם לכן. יתרה מזו, לכל אחת מהזייארות, הן השיעית הן היהודית, היה ערך כלכלי והן הפכו למקום מפגש של בני כל הדתות. עיקר פרנסתם של תושבי העיר חילה והכפר כיפל הייתה מתנועת המאמינים המוסלמים והיהודים למקום וממנו. רוכלים מהאזור מכרו את מרכולתם, צורפים יצרו תכשיטים ונדבות שהוקדשו בידי המאמינים לקדושיהם  וחאנים סיפקו מזון ומקום לינה לשיירות המאמינים ולבעלי החיים שהובילו עמם. 

ההנחה אפוא שמקורם של התהלוכה היהודית ושל שירי הקונאג'ים בריטואל השיעי מתבססת על התפקיד האימננטי של התהלוכה ושל השירים בשחזור הקרב בטקס השיעי ועל חשיפתם של היהודים לטקס הזה מדי שנה בשנה. יסוד נוסף ומרכזי לא פחות בזייארה השיעית היה הנפת הדגלים, האלאם. לבד מדגלי המלחמה שכבר הזכרנו, תפקידו של האלאם (=דגלי כף היד) בטקס השיעי הוא מובחן, ייחודי ומהותי לטקס ויש לו שלושה תפקידים עיקריים: מעין "שריד מקודש" לידו של חוסיין שנקטעה במהלך הקרב בכרבלה; לייצג את חמשת מנהיגי השיעה –  הנביא מוחמד, עלי – מייסד הסיעה, פטמה – בתו של הנביא ואשתו של עלי, ושני בניהם: חסן וחוסיין. (שלא כמו החמסה, המייצגת באסלאם הסוני את חמשת עיקרי האמונה של האסלאם – בעולם השיעי של הזרם האמאמי כף היד על חמש אצבעותיה מייצגת את חמשת מנהיגי השיעה.) יתר על כן, כיוון שנוצרה זיקה בין כף היד ובין עיקרי האמונה (סונה), המנהיגים (שיעה) והשריד המקודש, זכתה כף היד בקרב שני הזרמים לקבל משמעות מאגית והיא נתפסה כבעלת כוחות מגנים המרחיקים את הרע.

אפשר להניח שבזמן שאומץ מנהג נשיאת הדגל לטקס היהודי, הושמטו היסודות הקשורים בדגלי המלחמה ובהיותו שריד מקודש. עם זה, כוחות ההגנה והשמירה המאגיים שנקשרו בהנפת הדגל קנו אחיזה בקרב המאמינים היהודים ואף הוענק לו ממד מקומי.  

דגלים, נסים ואלאמים – המסורת העיראקית

אחד משירי הזייארה היהודים המפורסמים ביותר שהושר בפי הנשים, מונה את מרכיבי הטקס המתקיימים בעת הביקור בקבר הנביא ובהם מנהג נשיאת הדגלים:

הנביא בקרוהו                        הנביא בקרוהו

ונרות הדליקו לו                      ודגלים הניפו לו

הוי נשים הריעו לו                   הוי נשים הריעו לו

בזכות הנביא                          בזכות הנביא

תפקיד הדגלים וחשיבותם מודגש גם בעדויותיהם של שני נוסעים שביקרו במקום. כך למשל מתאר יחיאל פישל בן רבי יעקב קעסטילמאן, שליח מצפת שביקר בקבר יחזקאל הנביא בשנת תר"ך (1860): "ומכוסה בבגדים נאים ודגלים דגלים יסובבהו להתיבה."26 שנים אחריו פקד את הקבר הנוסע יהונתן הלוי בן רבי יוסף בירנבוים מקרקוב, וגם תיאורו מתמקד בדגלים: "החכם הושיט לנו אחד מן הדגלים שמונחים על הארון. החזקנו אותו ביד הימינית (!) ואמרנו בקול רם: 'יתגדל ויתקדש'".  בעדויות של בני הקהילה ושל הנוסעים אין הבחנה ברורה בין דגלי בד ובין נסי מתכת, והמונח "דגל" מגדיר, לעתים קרובות, את שני החפצים גם יחד. כך למשל עולה מעדותה של פלורה כפלאוי, בתו של ראש הכפר ששמרה על הקבר בראשית המאה העשרים (עד לשנת 1928, עת עלתה ארצה): "לאחר התפילה התאספו… השמש הביא  דגלים… והכריז בקול רם על חכירת הדגלים בפני קהל של מאות אנשים כל דגל נקרא על שם נביא מנביאי ישראל. לאחר ההחכרה נכנסו החצרה שרו ופיזמו שבחות… ותקעו את הדגלים ליד קבר הנביא. הדגלים היו עשויים מזהב [כסף], מבד ומושחלים בקנה סוף". מתברר שלעתים נסי הכסף והזהב הושמו בראש התורן של דגלי הבד,  בדיוק באותו האופן שהיו השיעים נושאים את נסיהם (ראו להשוואה תמונה 1). דגלי הבד, הזהב והכסף אינם מייצגים בטקס היהודי לא את דגלי היחידות הצבאיות ובוודאי לא "שריד מקודש" ואין להם תפקיד מהותי ומוביל בהשתטחות על הקבר הקדוש, ולכן השימוש בהם הותאם להוויה היהודית; הם "נמכרו" בדומה למנהג "מכירת העליות לתורה" בבית הכנסת,  ואף נקראו בשם של נביאי ישראל, לוודא "גיור כהלכה". ברוב המקרים שימשו ההכנסות מכספי המכירה לצורכי הקהילה ולשימור המקום, וטקס זה התקיים גם עם חפצי קודש אחרים, כמו רימונים.

דגלי הבד, שלא נשתמרו מאז, התבלו והוחלפו מדי שנה בשנה לקראת ההילולה: "בעלי חנויות הבדים מאנשי המקום היו באים לעזרתם בהתנדבות, למשך יום שלם או לחלק של יום וסייעו בהחכרת הדגלים." אשר לצבע הבדים – ככל הנראה לא היו כללים ומסורת ברורים, והעדויות מתארות מגוון צבעים. בתיאור של קבר יחזקאל: "הוא מעוטף בפרוכת מקטיפה אנגלית ועליה דגלים ירוקים" – הצבע המקודש לאסלאם והנפוץ מבין הדגלים המוסלמים. ובקברו של שיח' יצחק גאון: "[מבנה הקבר] גבוה כקומת איש ומעוטר בדגלים צבועים בארבעה מיני צבעים."

פלורה כפלאוי מספרת שהדגלים שהיו עשויים כסף וזהב היו חלק מהקדשות שאנשים נדרו לכבוד הקדוש, מתוך אמונה בכוחו להביא מזור לתחלואים ולהשפיע עליהם פרנסה טובה, שידוך הולם ולהיטיב עמם על פי צרכם: "לבד כספים רבים תרמו ונדרו לקבר יחזקאל חפצי כסף וזהב, לבוש זהב של ילדים או כפי יד עשויים זהב שנהגו לתקוע אותם בדגלים".חלק מהנדרים הותאמו לאיבר בגוף שאותו ביקש הנודר לרפא, על פי כללי המאגיה הסמפטטית (שעיקרה "דומה בדומה"):

נדרים שונים נודרים היהודים ל[קבר] יחזקאל הנביא והרי דוגמא אחת: כשעזבנו את בגדאד מסרה לידי אשה אחת חתיכת זהב אשר כתתה בצורת עין, ותבקשני למוסרה לגבאי קבר יחזקאל אשר באל-כפל. היה זה נדר שנדרה לפני שנים אחדות – אם עיני בתה שהיו חולות בעת ההיא, תתרפאנה- היא תשלח בכל שנה לקופת יחזקאל נדבה של "עין זהב"- עין דהב.

הערת המחברת :  התיבה היא השם המקובל בקרב יהודי עיראק למבנה המצבה הבנוי מעל הקבר,  בן יעקב, עמ' נו–נח.

Recent Posts
  •  לוּלָב וּמִינָיו לָעָם אֱמוּנִים-פִּיּוּט יְסַדְתִּיו עַל טַעֲמוֹ שֶׁל הַלּוּלָב- רבי דוד בן אהרן חסין

     לוּלָב וּמִינָיו לָעָם אֱמוּנִים                     פִּיּוּט יְסַדְתִּיו עַל טַעֲמוֹ שֶׁל הַלּוּלָב   לוּלָב וּמִינָיו לָעָם אֱמוּנִים אָבוֹא בָּם אוֹדֶה שׁוֹכֵן מעונים   אַזְכִּיר חַסְדֵי אֶל וְנִפְלְאוֹתָיו אשר שָׂם בְּמִצְרַיִם אוֹתוֹתָיו וְגַם קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אַרְבָּעָה מִינִים   נוֹדַעַת לָנוּ חִבָּה יְתֵרָה כַּאֲשֶׁר נִשְׁמֹר מִצְווֹת הַתּוֹרָה כְּדִבְרֵי אֶל חַי נֶאֱזָר בִּגְבוּרָה אֶל הָאִישׁ מֹשֶׁה פָּנִים בְּפָנִים   יִקַּח אִישׁ לוּלָב בַּיָּד יְמִינוֹ פְּרִי עֵץ הָדָר בִּשְׂמֹאל דִּינוֹ עֲצֵי יַעַר אָז יְרַנְּנוּ מִלִּפְנֵי אָדוֹן כָּל הָאֲדוֹנִים   דְּעוּ לָכֶם יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים דִּין אַיֵּהוּ הָדָר מְחֻבָּרִים נֵר מִצְוָה וְאוֹר תּוֹרָה מְאִירִים טַעַם וְרֵיחַ שְׁנֵיהֶם חוֹנִים   וּלְעֻמַּת לוֹמְדֵי דָּת יקותיאל כַּפּוֹת תְּמָרִים

  • אוצר המנהגים לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא"- מאיר נזרי – סוכות ושמחת תורה

    סוכות ושמחת תודה הימים שכין יום כיפור לסוכות מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת אצל חלק מהמשפחות שלא לבשל מאכלים בין יום כיפור לסוכות, ואלו שנהגו לבשל העבירו אוכל מבושל לאלו שלא נהגו לבשל. ייתכן שהעניין קשור בייחודיות של הימים האלה. הערות המחבר: דוגמאות לכך הן מסעודה אשת אברהם סבאג מארפוד, שנהגה לבשל והעבירה אוכל לבית סבי שבו לא נהגו לבשל(מפי אדוני אבי), ובני משפחת באשי בן חיון מריסאני, שהביאו חמין לבני משפחת ר׳ מכלוף ב״ר יצחק שטרית שלא נהגו לעשות חמין(מפי ר׳ יצחק שטרית). אלה הם ימים המחברים בין יום כיפור לבין חג הסוכות, בבחינת פתיחת דף חדש. לפנים בישראל

  • Roots-racines-Kippour-Moche Gabbay

      KIPPOUR Le tableau est divisé en deux parties: la prière et ce qui la précède. En bas à droite une femme enceinte apporte trois poulets: un pour elle, un coq et une poule pour le bébé qui est dans son ventre; la flagelation au bain rituel; bénédiction des petits-fils par les grands-parents avant le jeûne; alluamge des cierges par les femmes. YOM KIPPUR This painting is divided into two sections: The spiritual — the prayers, and the preparatory stages leading up to Yom Kippur day. On the bottom right a pregnant woman is bringing three fowls for slaughter —

  • שרשים -משה גבאי- יום הכיפורים

    יום הכיפורים תיאור התמונה   מחולקת לשניים: החלק הרוחני — התפילה, ושלבים לפני יום הכיפורים. למטה מימין: אשה הרה מביאה שלושה עופות לשחיטה — אחד בשבילה, ותרנגול ותרנגולת לתינוק שבבטנה; מלקות במקוה; ברכת הנכדים על־ידי הסבא והסבתא לפני תחילת הצום! הנשים מדליקות נרות חג ונר נשמה.  מלקות הוא עונש גופני לעבריינים שעברו על מצוות התורה; מלקים אותם ברצועה של עגל ארבעים מכות פחות אחת(היינו 39). מי שהיה ראוי למלקות, היו רופאים אומדים אותו כמה גופו יכול לספוג ותמיד קצבו לו מנין המתחלק לשלשה. מנהג המקובל עד היום בין יהודי מרוקו לספוג ארבעים חסר אחת מלקות בערב יום הכיפורים בבית המרחץ, אחרי

  • Racines-Roots-Judaism Tradition-Moche Gabbay

    LES KAPAROT: Les Juifs du Maroc sont fidèles à la coutume des kaparot la veille de Kippour. Chaque membre de la famille sacrifie un coq (pour les mâles) ou un poulet (pour les femelles) en substitution. Le rabbin avant d'égorger l'oiseau le fait tourner plusieurs fois au-dessus de la tête du fidèle en récitant "ceci est ton échange, ce coq sera sacrifié et toi … tu jouiras d'une longue vie". L'animal est ensuite offert aux pauvres ou racheté au moyen de dons aux indigents. Cette coutume est très ancienne et date du temps du Talmud où on faisait kapara non

  • שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-מנהג הכפרות

    מנהג הכפרות תמונה-יהודיה בפתח הגטו מביאה תרנגולת לשחיטה אצל השוחט. הכפרות. יהודי מרוקו נהגו לעשות ״כפרות״ בערב יום הכיפורים. לכל אחד ואחת מבני המשפחה לוקחים עוף — תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה, ומסובבים אותו על ראש המתכפר כמה פעמים ואומרים עליו פסוקים מסוימים בצירוף המלים: ״זה חליפתך, זה תמורתך, זה כפרתך, זה התרנגול ילך למיתה ואתה — פלוני בן פלוני — תיכנס לחיים ארוכים.״ אחר כך שוחטים אותו ונותנים אותו לעניים, או פודים אותו בכסף ומחלקים הכסף לצדקה. מנהג זה הוא עתיק יומין, הוזכר לראשונה בתלמוד, ולאו דווקא כפרה בתרנגול. נהגו לפדות נפשם בממון, שהיו נותנים צדקה לעניים בערב יום הכפורים,

  • מסמך על קופת הצדקה של קרקעות לעניים-יוסף טובי

    ד. סיכום דאה שהמוסד של הקדש קרקעות העניים היה ייחודי לקהילות היהודיות במרוקו בתוניסיה, לפחות בתוניס הבירה. אמנם בכל קהילות ישראל תמכה ההנהגה בעניים בנצרכים מסוגים שונים (חולים, ״הכנסת כלה״, מלמדי תינוקות וכיוצא בזה), ולשם כך אף נגבה מס מיוחד על שחיטת בהמות או על מוצרי צריכה אחרים, אלא שאין המדובר בהקדשות מיוחדים של הקרקעות שנוהלו על ידי ועד מיוחד שמינתה הנהגת הקהילה, ורק מדמי השכירות שהועלו מן הרכוש הקרקעי הזה חולקו כספים לעניים באופן סדיר ועל פי כללים מוגדרים. כך דרך משל היה מקובל בקהילות היהודיות הגדולות בתימן צנעא, רדאע וד׳מאר – שהקצבים היו מעבירים לרשות הקהילה ולטובת ענייה

  • Moché Amar L’adaptation du droit hébraïque à la réalité quotidienne

    Moché Amar L’adaptation du droit hébraïque à la réalité quotidienne La majeure partie des Takanot – ordonnances rabbiniques – éditées au Maroc est consacrée au droit personnel, droit commercial et droit social. Cette littérature juridique permet de mieux connaître la vie de la société juive, ses préoccupations quotidiennes face aux réalités de l’existence. Les Takanot -ordonnances rabbi­niques- sont un des moyens pour la Halakha – réputée intangible – de trouver des solutions aux problèmes nouveaux. Tout au long des siècles les rabbins en écrivirent un grand nombre: ceci est le témoignage de la vitalité de la vie communautaire et de

  • משפחת בן ישו-בן יזאח-אוגניש-משפחת בן חמו-יחס דבדו-אליהו רפאל מרציאנו

      משפחת אוגניש משפחה רמה ועתיקה מוזכרת בתעודות הקהילה. האדמו״ר המלוב״ן רבינו יעקב אבוחצירא זיע״א בזמן היותו מבקר בדברו, נהג לסמוך על שחיטת הרב יוסף מרציאנו די אוגניש ז״ל. איש צדיק תמים, גזע תרשישים ומיוחסים, מוכתר בנימוסין, אילן ששורשיו מרובין, גומל חסדים טובים, נכבד ונעלה, הצדיק ר׳ שלמה הוליד: יוסף, דוד, סליטנא, מאחא, מרימא, עווישא. החכם הותיק והכולל, בישראל להלל, דחיל חטאין ועביד טבין, זוכה ומזכה את הרבים, פיק מפיק מרגליות, שוחט מתא מובהק, מוקיר רבנן, החסיד הצדיק ר׳ יוסף הנז׳ הוליד: שלמה, ר׳ אהרן, סתירא, מאחא, עווישא. המרוחם הצדיק, בר אבהן ובר אוריין, מתהלך בתומו, מלמד תורה לבני ישראל,

  • מאת: הרב משה אסולין שמיר כִּּי בַיֹּום הַזֶּּה יְכַפֵּּר עֲלֵּיכֶּם, לְטַהֵּר אֶּתְכֶּם מִּכֹּל חַטֹּאתֵּיכֶּם,

    יום הכיפורים. מאת: הרב משה אסולין שמיר כִּּי בַיֹּום הַזֶּּה יְכַפֵּּר עֲלֵּיכֶּם, לְטַהֵּר אֶּתְכֶּם מִּכֹּל חַטֹּאתֵּיכֶּם, לִּפְנֵּי יְהוָה תִּּטְהָרוּ (ויקרא טז, ל). סליחה, כפרה וטהרה ביום הכיפורים – תהליך ההזדככות לפני ה', ביום הקדוש והנורא. תשוב ה = לשוב אל ה'. – עבר ה = לעבור על דברי ה'. – "שבת תשובה": במילה תשובה כלולה המילה שבת + ו ה (שתי אותיות י ה ו ה). – – – עלינו לשוב בתשובה על חילולי שבת של כל השנה. – "כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו. וכשבא להשתלם מתרצה ברחמים – ומתפייס בתחנונים… כשבא אדם ומתחנן אל רחום וחנון ירחמהו".


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
ספטמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30