הברברים המתייהדים

הברברים המתייהדים – הירשברג

גורל מיוחד נועד לארצות המגרב בהיסטוריה של הארצות השוכנות על חופי הים התיכון, ובסימנו של גורל זה עמדו גם היישובים היהודיים שבהן. כובשים רבים השתלטו על הארצות הללו, ואולם רק השפעתו של הכובש הערבי הייתה מכרעת, והיא שטבעה את חותמה על אוכלוסייתן הראשונה, הלא הם שבטי הברברים ועל היהודים שנמנו על מתיישביה הראשונים.

היהדות בארצות המגרב הייתה מרכז גדול, שקשרים לו עם המזרח התיכון ועם ספרד במערב, עם הצפון – איטליה וצרפת – ועם הדרום – אזור הצחרה והסודאן המערבי . קשרים אלה קבעו את דמותה של תפוצה זו כיחידה בולטת בתוך שבטי ישראל.

מתהום הנשייה מעלה הספר לעינינו דורות של יהודים אשר החזיקו מעמד בתנאים קשים של ניתוק ובדידות. בכל ראשיתו של מפנה בהיסטוריה של ארצות המגרב, בתקופה הערבית ובשלהי ימי הביניים, עברו עליהם גלים חדשים של מתיישבים, שהפיחו רוח חדשה ביישוב הישן.

עם השלטון העותמאני, שהניח במאה השש עשרה את היסוד לחלוקתה של אפריקה הצפונית לארבע מדינו : אלג'יריה, תוניסיה, טריפולטאניה מכאן ומרוקו מכאן. נעה התפתחותם של היישובים היהודיים בכל הארץ ובמעגל מיוחד, ובמיוחד שעה שארצות אלו זכו לעצמאות מלאה.

הספר, שהוא פרי מחקר מקורי, ניסיון ראשון הוא בהיסטוגראפיה היהודית לגולל בפרטות את פרשת חייה של התפוצה היהודית בארצות המגרב. מחברו חיים זאב הירשברברג, המשמש פרופסור להיסטוריה של העם היהודי באוניברסיטת בר-אילן וידוע כחוקר מובהק של תולדות היהודים בארצות ערב, השכיל להרצות את מסקנות מחקרו בלשון רהוטה ובצורה המושכת את הלב. 

ההסתכלות בהתפתחויות במאות השלוש-עשרה – שש-עשרה יש בה משום מתן תשובה, ולו חלקית, על אחת השאלות המסתוריות ביותר בהיסטוריה של יהדות המגרב, והיא בעיית הברברים המתייהדים.

כפי שניווכח בהרצאת הדברים מגיעות התולדות של התיאוריה על המתייהדים בארץ זו עד המאה התשע-עשרה ואף עד ראשית המאה העשרים, אבל בניין-אב שלה מתבסס על אותן המאות האפלות, שדנו עליהן בפרק הקודם.

לכן גם יש לבקש את פתרון הבעיה בעובדות המשוקעות בקורות אותה תקופה ובמקורותיה השונים. עובדה זו מחייבת את הדיון בשאלת המתייהדים לאחר הפרק שעסק במשך הזמן שבין  רדיפות המייחדים והתאוששותן של העדות היהודיות, הפזורות על שטחים עצומים, שהיו לפעמים מנותקות ממרכזי החיים היהודיים.

יוברר לנו כיצד נוצרו התנאים להתבוללות חיצוניות בשכנים מצד אחד וגם לתופעות של הסתגרות קיצוניות ואנדוגאמיה – נוהג רווח בין שבטים שונים שלפיו מותרים הנישואין רק בין בני אותו שבט – מאונס מצד אחר.

מכך נוצר באיזורים מסויימים ובתנאי חיים מיוחדים טיפוס של יהודי, שראוהו כ " כברברי מתייהד ". מחקריו האאנתרופולוגיים של ל. ק. בריגס, שערך אותם בשנים 1955 – 1962 בין אוכלוסיה היהודית של גרדאיא, היא העיר הראשית באיזור הצבאי של מזאב, עשויים להעמיד אותנו במידה מסויימת על התוצאות הקיצוניות של אותם תנאים היסטוריים- חברתיים שעליהם נעמוד, ולתרום את תרומתם להבנת הנסיבות שגרמו לצמיחת התיאוריה של הברברים המתייהדים.

בין המלומדים העוסקים בחקר ההיסטוריה של אפריקה הצפונית בכלל, ובקורות היהודים שבאיזור זה בפרט, רווחת הדעה, כי חלק ניכר של היהודים היושבים ( או שישבו עד לפני שנים מספר ) באיזור זה, עד כדי מחציתם או אפילו למעלה מזה, מוצאם מן הברברים, אשר לפני כיבושה של הארץ בידי הערבים היו רובה המכריע של האוכלוסיה.

לדעתם יהודים אלה הם צאצאי שבטים שבתוכם פשטו בתקופה הקדם-ערבית אמונות יהודיות ומקצתם אף התייהדו.

( הערה שלי- ידוע הדבר שיהודים שכנו ביתריב, לימים " מדינה " דהיום בחצי האי ערב, לפני בוא האיסלאם לעולם, ואלו גם היו היהודים הראשונים שנטבחו על ידי מוחמד עצמו בגלל חילוקי דיעות ביניהם, אך זה כבר שייך לתולדות האיסלאם)

השערה זו, המשיבה לכאורה על השאלה מניין באו היהודים אשר באיזורים הפנימיים של הארץ, ובמיוחד בשטחים הגובלים עם הצחרה, נתקבלה ומצאה לה מהלכים בחוגים רחבים, עד כי נטבע המטבע,  " יהודי ברברי ", כלומר יהודי שמוצאו הגזעי מן הברברים שהתייהדו.

מצדדי ההשערה הזו יוצאים לכאורה מן ההנחה, כי בסיפורים על היהודים או מתייהדים החיים בקרב שבטי הברברים משתקף המצב שהיה קיים לפני השטלתות האיסלאם על אפריקה, אפילו כשהם מתארים מאורעות שהתרחשו בסוף בסוף ימי הביניים או בתקופה החדשה. בלשון אחר:

לדעת הדוגלים בתיאוריה של ברברים-מתייהדים לא ייתכן שתופעה זו התחוללה בתקופת האיסלאם, כי הדת החדשה מנעה כל אפשרות על עשיית נפשות ליהדות.

( כאן יש לי הסתייגות משלי, כי כאשר מוחמד בראשית דרכו הגיע ל "מדינה " שבה ישבו שני שבטים יהודים, ניסה דבר ראשון, להעבירם לדת החדשה קרי האיסלאם, משסירבו לעשות כך, החל הטבח ביהודים אלו, והיו גם סיבות אחרות לטבח ).

לפיכך אנו מוצאים " מתייהדים " באפריקה, אפילו בתקופה החדשה, על כורחך השם שרידים של תנועה דתית שראשיתה בימים שמלפני הכיבושים של הערבים. ואמנם, מתוך דבריהם של התומכים בתיאוריה זו על ברברים מתייהדים יש להסיק, כי לדעתם התפשטה היהדות בקרב הברברים במאות הראשונות של הספירה הנוצרית.

אין מי שיטען, כי הגיעו אלינו ידיעות מהימנות על התייהדות ברברים בתקופה העתיקה. לכאורה מסתבר, שאבות הכנסיה הראשונים באפריקה, בדברם על מתייהדים, התכוונו לפונים ולתושבים אחרים של הערים הרומיות, ולא לשבטים ברברים בפנים הארץ.

ולשווא נחפש במקורות הערביים, החל מימי הביניים הקדומים ועד למאה האחת-עשרה ועד בכלל, אסמכתאות או רמזים למתייהדים באפריקה הצפונית ובאיזור הצחרה שבעיבורה.

בוודאי שאין להסביר שתיקה זו בסביבה דוגמטית, שהרי דווקא המקורות הערביים הקדומים שהגיעו לידינו מרובה לספר על שבטים ערביים מתייהדים בדרומו ובצפונו של חצי האי ערב בתקופה שלפני מוחמד. ( ראה הערתי בהודעה הקודמת )

וכן אין כל זכר לברברים מתייהדים בספרות היהודית העניפה של ימי ביניים, בייחוד זו שנוצרה באפריקה הצפונית ובספרד, בעוד שהתייהדותם של הכוזרים עוררה עניין רב והדה נשמר במקורות היהודים

Recent Posts
  • Belaiche-Belams-Belezra-Beliah

    BELAICHE Nom patronymique d'origine arabe, une des nombreuses variantes des noms votifs liés au mot Aïche qui signifie la vie, textuellement le fils de la vie, équivalent de Benwaich. Ayache, Yaich. Autres orthographes: Bellaïs, Bêlais, Au XXème siècle, nom moyennement répandu, porté essentiellement en Tunisie (Tunis, l'Ariana, Sousse, Béja, Le Kef) et également en Algérie (Alger, Bône, Tébessa, Philippeville). YOSSEF: Chef de la communauté de Tunis au milieu du XIXème siècle. ABRAHAM (1773-1853): Fils de de rabbi Shalom, rabbin et financier à la vie aventureuse. Né à Tunis vers 1773, il fut trésorier du bey, mais fut contraint, pour des

  • תכשיטים אצל נשות מרוקו-תערוכת מוזיאון ישראל-קיץ תשל"ג-1973-עגילי־תליונים — ״דוואהּ אל־מהדור״ טהלה

    תכשיטים אצל נשות מרוקו תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות. בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות. הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את

  • יהודי המזרח בארץ ישראל חלק שני-מ. ד. גאון

      יוסף דוד אבולעפיה מרבני טבריה. בגליון ז. של ״המגיד״ לשנת תר״ל חתום על ״קול מדבר״ והוא כעין גלוי דעת וקובלנא ע״ד חלוקת כספי אמשטרדם. הסכים על הס' ארי שאג לר' יהודה ליב ב״ר יוםף צייטלין בשנת תרנ״ז. וחתום שם ויקיל חכם באשי. ובגנזי ירושלים לר׳ פנחס גרייבםקי חוב׳ ג. הובא כתב השליחות של הרב ב״צ אלקלעי ובו חתום ראשון בשנת תרח״ם, אלא שבמקרה נדפס שם שנת תקמ״ו. כתב זה נגנב מבית אלמנת השד״ר המנוח, וגונבו זייף את התאריך בכדי להגדיל ערכו ומכרו במחיר טוב. פרטים אלה נמסרו לי ע״י בנו של השד״ר הרב אהרן מנצור אלקלעי יצ״ו. נפטר ביום

  • להאיר באור החיים – לפרשת וירא. מאת: הרב משה אסולין שמיר.

      להאיר באור החיים – לפרשת וירא. מאת: הרב משה אסולין שמיר. "וירא אליו יהוה באלוני ממרא.  וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו,   וירא וירץ לקראתם" (בר' יח, א-ב). מבוא. פרשת "וירא", מתפרשת על פני 38 שנים. היא פותחת בקיום מצות הכנסת אורחים אותה קיימו אברהם ושרה לשלושת המלאכים. את המצוה הם קיימו מתוך זריזות וכיבוד כיד המלך – "וירץ לקראתם… ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב" (בר' יח, א-ח). כל זאת, למרות שזה היה ביום השלישי למילתו בו מופיע שיא הכאב, כדברי רבי חמא בר חנינא שאמר: יום ג' למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו" (רש"י,

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-מקורו של מנהג ״שירת הבקשות״

    מקורו של מנהג ״שירת הבקשות״ מקורו של מנהג ״שירת הבקשות״, שהתפתח ונקלט כל כך טוב במרוקו, הוא מארץ ישראל, ולמען הדיוק – מהעיר הגלילית צפת. התיאור הבא נותן תמונה מסוימת על מצבה של צפת. החל מהכיבוש התורכי של ארץ ישראל ב־ 1517 החל להתפתח בצפת ישוב יהודי גדול. עולה מאיטליה המבקר בצפת כותב באיגרת ששולח לאיטליה ב־ .1535  העולה הוא סוחר יהודי קשיש בשם ר׳ דוד די רוסי. יי.ומי שראה צפת זה עשר שנים ורואה אותה עתה, היא נפלאת בעיניו, כי בכל עת מרבים היהודים לבא ומלאכת הבגדים מתרבה בכל יום….וכל איש ואישה שיעשה בצמר בכל מלאכה, ירויח מזונותיו, ברווח……"

  • משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו-אליעזר בשן

    תקריות בין יהודים ובין מוסלמים כפי שפורסם ב־JC ב־11 בדצמבר 1863 לפי מידע מטנג׳יר, שמלבד מן העלילה בסאפי היו גם תקריות בין יהודים למוסלמים. יהודי התיז בוץ בטעות על פניו של מוסלמי, משרתו של קונסול ספרד. לפי דרישתו של הקונסול נדון היהודי למלקות. הכתב כתב במסקנה שמוטב שמונטיפיורי ייסע למדריד ולא למרוקו. רשמיו של מבקר בריטי בריטי ששמו רוברט ספנסר ווטסון (1911-1837) (Robert Spencer Watson), שביקר במרוקו בשנות ה־70 של המאה ה־19, כותב שקיבל מכתב המלצה מסר משה מונטיפיורי לרב הראשי של מרוקו [בתקופה זו לא היה רב ראשי, הכוונה לחכם חשוב, אולי הרב הראשי של טנג׳יר בן ג׳ו], והיא

  • שרשים יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי-Tikkun chatzot- Tikoun hatsot

      תיקון חצות יהודים נהגו לקום באשמורת הלילה, כדי לקונן על חורבן בית המקדש ולהביע כמיהה לשיבת ציון ולגאולת עם ישראל. TIKOUN HATSOT Il était de coutume de se lever au milieu de la nuit pour se lamenter sur la destruction du Temple et prier pour !,arrivée du Messie. TIKKUN CHATZOT It is an ancient custom In Israel to awaken at midnight, to sit on the ground and say lamentations by candlelight, for the destruction of Jerusalem, for the Holy Temple which was destroyed and for the Shchina — the Holy Spirit In exile. ג. מסורת מנהג עתיק בישראל לקום

  • חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

    מצוקת גדרה ויסוד המעלה לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב

  • עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

    יצחק בן שמש משדה חמד מספר : " הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט. זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו…. בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031