לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי-מקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו

 

לחיות עם האסלאם

דת תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור

ומקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו

רפאל ישראלי

2006

מאז סוף שנות התשעים הזירה האינדונסית הפנימית הנה כמרקחה. במדינת-ענק זו, בת אלפי האיים, שמוטת רוחבה ממזרח למערב כרוחב היבשת האמריקנית, גרים כ-220 מיליון איש, יש אומרים יותר, רובם מוסלמים נומינאליים שאינם יודעים הרבה על דתם, וחלק גדול מהם חיים על קו התפר שבין האסלאם המנהגי כפי שלמדו אותו בחיי היום- יום שלהם, לבין ערב-רב של אמונות ודעות שעל גבול הפגאניות. אלא שהתעוררות התנועות הרדיקאליות המוסלמיות, שחלקן מעורבות במאבקים הפוליטיים הפנימיים, גרמה מתחים ותוהו ובוהו שגם הולידו חוסר יציבות וחילופי שלטון תכופים. פרעות בנוצרים שבאי טימור, למשל, הביאו להתקוממות האוכלוסייה הנוצרית ולמאבק רב-שנים שחילק את האי והקים שם מדינה נוצרית עצמאית. גם באיים אחרים בארכיפלגו של המולוקה, בפרט באי אמבון, היו התנגשויות דמים של אסלמיסטים בנוצרים המקומיים, דבר המעודד את התנועות האסלאמיות להציג את המאבק כנוצרי-אסלאמי ולהבעיר את הזירה ביתר שאת. ארבעה איים עיקריים מהווים את אינדונסיה, מהם יאווה ובו למעלה ממחצית כל האוכלוסייה, והאיים בורניאו, סומטרה וצלבס. בקצה הצפוני של סומטרה, בשטחה של ממלכת אצ׳ה העתיקה, הוצתה כבר לפני שנים מרידה של פונדמנטליסטים המבקשים לפרוש מן המדינה. בורניאו עצמה נחלקת בין שלוש רשויות: המחצית הצפונית הנה אחת מן הממלכות המהוות את הפדרציה המלזית, ובתוכה עצמה נסיכות ברונאי האגדית, ששליטה נוהג בה כברכושו שלו וצובר הון אגדי מהכנסות הנפט, והמחצית הדרומית היא נחלתם של האינדונסים, וכל שלושתן חלק בלתי נפרד מתחום התפשטותו של האסלאם בדרום-מזרח אסיה.

אנו עדיין בגדר העולם המלאיי כאשר אנו עולים צפונה משם, מעבר למיצר מלאקה, המפריד בין סומטרה לחצי-האי שבקצהו העיר-המדינה הפורחת, סינית בשפתה, בדתה ובזהותה, היא סינגפור, שקיומה תלוי ביחסי שכנות תקינים עם העולם המוסלמי המלאיי המקיף אותה ומאיים עליה. במלזיה המדינה, העשירה בנפט ובגומי, ולאחרונה ידעה גם עדנה בטכנולוגיה עילית, רק מעט למעלה ממחצית 20 מיליון תושביה הם מוסלמים, אך המדינה היא אסלאמית, היא גם פעילה בארגון ועידת האסלאם, ולאחרונה אירחה את הכינוס הזה בבירתה – קואלה-לומפור. הואיל ורוב העושר במדינה מרוכז בידי המיעוט הסיני הגדול(שאר בעלי העסקים הגדולים הם הודים במוצאם), היא נוהגת מדיניות רשמית של אפליה מתקנת למוסלמי הרוב, ומנהלת מדיניות אסלאמית פעילה, מבית ומחוץ, לרבות עמדות אנטי-ישראליות ואנטי- יהודיות כמבואר לעיל. גם מפלגות אסלאמיסטיות ערות משתתפות במשחק הפוליטי, אם כי עד כה נמנעה נטילת השלטון בידיהן. מזרחה משם, באיי השוליים של הפיליפינים, כמו מינדנאו, פלוואן וסולו, רוחש לו אסלאם רדיקאלי שזה שנים הכריז על מרידה למטרות פרישה מן המדינה הנוצרית היחידה באסיה, שם הוא במיעוט. מיעוט זה, המכונה לעיתים מורו, שיבוש של המאורים שהכובשים הספרדיים גררו אתם מאנדלוזיה והשליטו אותו על המוסלמים המלאיים שבתחומם, מונה כ-6 מיליון, חלקו הגיע להסדרי אוטונומיה עם השלטונות והניח את נשקו, אך חלקו ממאן לקבל את הדין, והוא נעזר בבן-לאדן, ולפנים גם בקדאפי, כדי להתמיד במריו. בראש אחת מן הקבוצות הרדיקליות הללו עומד אבו-סייאף(בעל החרב), ששמו מעיד על עיסוקו, והוא מרבה לחטוף תיירים ולתבוע מהם כופר, ולהסתופף במחבואי ג׳ונגל העד שם, כדי לחמוק מן הכוחות המיוחדים הפיליפיניים שנבנו, בסיוע אמריקני, כדי להילחם בטרור.

הזירה האסלאמית בימינו

בעוד אשר בשאר דרום-מזרח אסיה, כלומר בחצי-האי ההודו-סיני (וייטנאם, קמפוצ׳יאה, לאוס) אין חיים מוסלמיים ראויים לציון, ראוי שלא לדלג על הגבול שבין תאילנד למלזיה, שם מתרוצצת מרידה מוסלמית זה שני עשורים. בתאילנד ישנם גם מוסלמים סינים, צאצאי הפליטים מסין מימי מרד יונאן (73-1856) שרוסק באכזריות, אך מאז התיישבו באיזור צ׳יאנג־מאי שבצפון המדינה, קולם לא נשמע והם חיים בשלווה ובקומה שחוחה. אולם בדרום המדינה המצב שונה: קבוצה של כחמישה מיליון מלאיים, הגרים בטריטוריה תאית ומחזיקים באזרחות תאית, דרים בקרבה וברציפות מסוכנת עם השטח המלזי הסמוך ובהמשך לו, דבר שעושה את השליטה והפיקוח עליהם קשים שבעתיים. על אחת כמה וכמה שהם נמצאים במרידה נגד מדינתם ושואפים להיספח לעמם, תוך שימוש באלימות ובטרור, הנזונים מן התנועה הלוך-ושוב בין שתי המדינות שאין שליטה גמורה עליה, ובעיקר מקבוצות של סטודנטים ומהפכנים למיניהם, הסופגים רעיונות אלה בקואלה-לומפור וחוזרים להורותם בעריהם ובכפריהם. גם נסיונות הממשלה התאית להגביל את תנועתם על-ידי ייסוד אוניברסיטה באזורם, לא הועילו יותר מאשר הקמת האוניברסיטאות על-ידי ישראל בשטחים, בתקווה למתן את המיליטנטיות של ארגוני הטרור הפלשתיניים.

הנה כי כן, עולם האסלאם בכללותו הוא כיורה רותחת, מסוכסך בתוך עצמו ועם אחרים. כל עוד סיכסוך כלשהו הנו כמותי, כלומר על שטחים ונכסים, תמיד ישנו מקום למשא ומתן, בו תהליך הלקיחה והנתינה ניתן להתרגם לפשרה ולהסכם, ואז בא השלום. אולם, כאשר הסיכסוך מיוסד על אידאולוגיה ועל דת, בחינת ״כולה שלי״, ואין עליה דיון, משא ומתן ופשרה, אזי אלימות, שפיכות דמים, שנאה ומלחמה נותרות אופציות יחידות. משום כך, בעידנים אופטימיים יותר דובר על ״פתרון סיכסוכים״ ואפילו פותחו תורות ״מדעיות״ שלמות שלפיהן אם אדם ינהג כך וכך מידות חיוביות בתחום הלוגי הנתפס, הרי לא יעמוד עוד מכשול בפני יישוב כל סיכסוך. ואילו המציאות הקשה הטופחת על פנינו יום יום מלמדת אותנו כי בהיעדר יישוב סיכסוכים, מהיות אלה יותר ויותר אידאיים, כוללניים ותובעניים, די לנו אם נצליח ״לנהל את הסיכסוך״, לשמור מפני התפשטותו, לשמרו על אש קטנה ולהמתין לימים טובים יותר. זהו סוג הסיכסוך שיש לעולם המערבי עם האסלאם היסודני, הנוקט דרך אלימות וטרור לא כדי להשיג תנאי מחיה טובים יותר, אלא כדי לנצח ולהכחיד את אויביו. אשר על כן, בפרקים הבאים נלמד כיצד צמחו רעיונות אלה בלב האסלאם, כיצד הצלחותיו והתפשטותו ונצחונותיו האדירים נטעו בו את הביטחון בנצחון הסופי, כיצד התהפך גורלו והוא היה למשיסה בידי המערב החזק והכובש, וכיצד הוא מנסה כיום להפוך שוב את הקערה על פיה ולהחזיר ליושנה את העטרה האבודה. עם זאת, יש לזכור כי האסלאם היסודני איננו אסלאם חדש או שונה, אלא הוא מיוסד על אותם מרכיבים שהצעידו את ראשוניו אל ההצלחה, והוא רק מתלבט בדרכים הבדוקות שיש ללכת בהן על מנת להגיע ליעדו כאן ועכשיו.

Recent Posts
  • חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

    מצוקת גדרה ויסוד המעלה לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב

  • עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

    יצחק בן שמש משדה חמד מספר : " הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט. זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו…. בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031