הטרילוגיה התטואנית

 

לאן אנחנו הולכים אימא?

לארץ.

לישראל.

שש… אל תאמר את השם הזה, אסור לומר את המילה הזאת,

למה אימא?

כשנגיע לשם אומר לך למה, כאן שוטר יכול לעצור אותנו אם נאמר את המילה הזאת.

ומתי ניסע?

עוד מעט,

עוד חודש?

עוד חודש, עוד חודשיים, עוד שנה, ברגע שאביך יגמור את העניינים שלו כאן.

אבל למה הוא אומר לי שהוא רוצה לנסוע לקנדה או לוונצואלה.

מכאן, בני, מכאן רק לארץ, מספיק עם הגלות, היא הייתה מספיק ארוכה, מכאן, בני, אני אומרת לך, ולא משנה מה אביך יאמר, אנחנו נוסעים לארץ, זו ארצנו.

תֶטוַּאן 1868

תרשום תרשום נכדי, אין לי הרבה זמן לחיות, אתה יודע, וזה חשוב שמישהו ירשום את מה שקרה אז, בשנת 1868, אני זוכר את הכול כאילו זה היה אתמול, הייתי בן שלוש-עשרה אז, תרשום, כי הרי אתה יודע לכתוב בספרדית יפה, ספרדית של משכילים, השפה שלי כבר התערבבה עם הפורטוגזית של ברזיל, ובכל מקרה בזמני עדיין לא ממש לימדו ספרדית באליאנסה, זה היה יותר מאוחר, תרשום כדי שמישהו יזכור, זה היה החורף הכי קשה שנפל על החוּדֶרִיָה בתטואן, זו הייתה השנה הכי קשה, זה היה ארבע שנים אחרי שהספרדים עזבו את העיר, וגם אז לא היה קל, כשהספרדים נכנסו הערבים בזזו את בתינו כאילו אנחנו היינו אשמים במפלתם, ולא חוסר היכולת של השולטן שלהם, אולי אז עדיין היה גם השולטן שלנו, לא אני לא מדבר על הספרדים של פרנקו, אני מדבר על אלה שבאו לתטואן ב1860-, הרבה לפני שנולדת, בני, מימון, נכדי שאת שמי אתה נושא, אלה היו אחרים, הם התפעלו מן החודיאוס האלה שמדברים אתם בשפה של סרוונטס, וכאשר היה רעב הספרדים מבורגוס שלחו לנו כסף, אתה יודע, כאילו פגשו בן-דוד זקן, טוב, לא בדיוק על זה אני רוצה לדבר היום, אלא על עייש ועל לסחן, אתה לא יודע מי הם? אולי שמעת עליהם, אבל שני הפושעים האלה, ואפילו רק שמותיהם הפכו להיות החרדה של העיר משך שנתיים, זה החל אחרי סוכות כשאברהם פריינטה, אתה מכיר את בנו בטח, יעקב פריינטה, זה שהתחתן עם סולטנה, ומואיס אזולאי יצאו כהרגלם לטנגייר, באמצע הדרך חיכה להם מישהו ודקר אותם פריינטה מת במקום ואזולאי שהיה בתקופה מסוימת הנציג הדיפלומטי של צרפת באזור נפצע קשה. זו הייתה רק ההתחלה כי כבר כמה ימים מאוחר יותר נפלו פנחס אזולאי ובנו, ואתה כמובן יודע שאז כמו היום היה אסור לנו להחזיק נשק או להתגונן, אז כל החשובים היהודים של העיר הלכו לדבר עם כל החשובים של האזור, אם זה היה הספרדים או הצרפתים, או הלכו לאנגלים, הדייר שמילל מאוסטריה פשוט הטיח את כל האשמה ביהודים, ואמר להם שאם הם לא היו יוצאים מפתח החודריה שלהם על מנת להתקיים, ולא היו פורצים את הגבולות שהיו קיימים מזמן אז זה לא היה קורה להם, בכלל אולי אפשר לומר שאם הם לא היו קיימים אז הם לא היו נהרגים, אבל הדברים לא היו כל-כך פשוטים, התברר שהאיש הזה, הפושע, עייש זכה לתמיכה של הפשה הקודם של העיר, זה ראש העיר, שהודח מתפקידו על ידי השולטן, והוא השתמש ביהודים על מנת לנגח את הפשה החדש, אבל היהודים, שהיו חסרי אונים וחסרי יכולת להתגונן הם אלה שסבלו, הניסיון שלהם לבנות מחוץ לחודריה, נתקל ביותר ויותר קשיים, והיה זה הנציג הדגול של צרפת שבפני הערבים אמר, שהיהודים, על אף התרבותם הטבעית צריכים להישאר איפה שהם, ושהם רק אורחים באדמת הערבים, לא שכל הערבים קנו את הרעיונות האלה, אבל הבעיות הקשות האלה הן שהביאו אותי לנסוע לברזיל לעבוד, הייתי נוסע לשנתיים שלוש וחוזר לכמה חודשים למשפחתי, לאביך ולשאר הילדים כפי שאתה יודע, חוץ מזה שהיה עוני גדול ולא הייתה עבודה, ההריגות נמשכו ואנשים פחדו לצאת.

תרשום תרשום, אחר- כך אתה תשכח, תשמע מה שאני אומר, מהר מאוד שוכחים דברים כאלה, ואני יודע שזה לא כל-כך מעניין אותך, אבל זה יעניין את הנכד שלך, כן, כאשר כבר כל היהודים יעזבו את תטואן וזה לא רחוק היום, כשהספרדים יעזבו, והם יעזבו עוד עשר או עוד עשרים שנה, ואולי גם סוף סוף תקום מדינת ישראל, אז כולם ילכו, אז תרשום למען נכדך, מה שקרה הוא שההריגות נמשכו והיו עשרים וחמישה הרוגים בחודש אחד, והיהודים פשוט פחדו לצאת מבתיהם לעבד את שדותיהם, ומצבם הכלכלי שהיה בכי רע, רק הלך והתדרדר, נוסף לכך הוגבלה התנועה של היהודים ונאסר עליהם לצאת מִבַּאב אַמְבַּקַר, שהיה השער החשוב ביותר שהוביל לאדמותיהם, הדבר גרם להם להיות עניים עוד יותר, כל הבתים שאתה רואה כאן, הבית בו אתה גר לא היו קיימים, הרחובות היו בוץ, והמצב באליאנסה, הבית- ספר שבו תלמד, ושעליו היה תלוי כל העתיד שלנו היה גם הוא במשבר כלכלי, משבר שיימשך תמיד, אבל לא היה מי שיתרום וגם התלמידים היו עניים מאוד ולא יכלו לשלם אז בעד לימודיהם, איני יודע אם המצב הסתבך, אפשר לומר, אך הוא הסתבך לטובתנו, כי העייש הזה עשה טעות והרג שמונה ערבים, או אולי זו לא הייתה טעות, הוא פשוט רצה לשתק את החיים בתטואן, אומרים גם ששלושה שוטרים ראו אותם בדרכם לבצע פשע ולא עצרו אותם, וכששאלו אותם למה הם אמרו "לא אמרו לנו לעצור אותם אז לא עצרנו אותם", מואיסֶס אזולאי שהיה פצוע ביקש את עזרת הצרפתים בטענה שהוא נציג שלהם בתטואן ועליהם לגונן עליו, אך הצרפתים, כדרכם, התנערו מן העניין, בטענה שתפקידו נגמר מזמן, והם לא חייבים לו כלום, זה היה כבר ההרג הגדול ביותר שזכר רבי יצחק בן וַולִיד, הוא מת שנתיים מאוחר יותר בגיל מאה או יותר, מאז ההריגות של 1790, ואם כל זה לא היה מספיק הרי שהכולרה חזר, היה זה חורף נעים מאוד, אפילו חם, אתה יודע שהחורפים כאן קלים בדרך כלל, אבל זה היה חורף שכמעט ולא הרגישו שהוא הגיע, והכולרה הכה בעשרות יהודים, אולי הייתה אז כאן הקהילה הגדולה ביותר שהייתה כאן, שבעת אלפים יהודים, זה היה קצת לפני ההגירות הגדולות, לארגנטינה, לאלג׳יר, לאורן, לספרד, לוונצואלה בעיקר, וגם לברזיל, לכל מקום בו הייתה עבודה, וביום ראשון, שבוע לפני חנוכה בדיוק, יצאו היהודים כהרגלם לקבור את המתים של הכולרה בשבת ואז הגיעו עייש ולסחן והרגו עשרה יהודים בבית-הקברות, זה כבר היה יותר מדי בכל קנה-מידה, אחר-כך גם נהרג בן-דודי יעקב סֶרְפַתִּי, וגם אחי משה בן זמרה נפצע באחת ההיתקלויות האלה אבל הוא נפצע קל והצליח לברוח, כי הם למדו לנסוע בשיירות, כמה צעדים אחד מן השני, אנשים באו והלכו, נסעו לטנגייר ודיברו, והיה זה רק לפני פסח שהשולטן שלח כמה חיילים להרוג את עייש, אחרי שמישהו הציע לתת סכום כסף גדול על ראשו, אבל במיוחד אחרי שהוא הרג עוד עשרה ערבים, וזה, בני היה החורף הכי קשה בחיינו כאן, עד שנת הכולרה הגדולה שבה מתו כמעט חצי מאנשי העיר, אבל על זה אני אספר לך מחר, אני עייף מאוד היום, אני כמעט בן מאה וזה גיל שקצת עייפים, ואתה תרשום את הדברים, כי אני באמת שואל את עצמי, אחרי שאני אמות, מי יזכור את זה, מי יזכור את כל מה שאני זוכר, מה יקרה לזיכרון שלי כשאמות, מימון, מיִמוֹנְסיִטוֹ, מה יקרה לזיכרון, מה יקרה לכל הדברים שקרו לנו בתטואן, ואת מי זה יעניין…

קישור לרכישת הספר

http://www.bookdepository.com/Tetouan-Trylogy-Mois-Benarroch/9781409208310?&a_aid=FREESHIPBOOK&a_bid=b7d3496f

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 115 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
אפריל 2018
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930