הטרילוגיה התטואנית

 

לאן אנחנו הולכים אימא?

לארץ.

לישראל.

שש… אל תאמר את השם הזה, אסור לומר את המילה הזאת,

למה אימא?

כשנגיע לשם אומר לך למה, כאן שוטר יכול לעצור אותנו אם נאמר את המילה הזאת.

ומתי ניסע?

עוד מעט,

עוד חודש?

עוד חודש, עוד חודשיים, עוד שנה, ברגע שאביך יגמור את העניינים שלו כאן.

אבל למה הוא אומר לי שהוא רוצה לנסוע לקנדה או לוונצואלה.

מכאן, בני, מכאן רק לארץ, מספיק עם הגלות, היא הייתה מספיק ארוכה, מכאן, בני, אני אומרת לך, ולא משנה מה אביך יאמר, אנחנו נוסעים לארץ, זו ארצנו.

תֶטוַּאן 1868

תרשום תרשום נכדי, אין לי הרבה זמן לחיות, אתה יודע, וזה חשוב שמישהו ירשום את מה שקרה אז, בשנת 1868, אני זוכר את הכול כאילו זה היה אתמול, הייתי בן שלוש-עשרה אז, תרשום, כי הרי אתה יודע לכתוב בספרדית יפה, ספרדית של משכילים, השפה שלי כבר התערבבה עם הפורטוגזית של ברזיל, ובכל מקרה בזמני עדיין לא ממש לימדו ספרדית באליאנסה, זה היה יותר מאוחר, תרשום כדי שמישהו יזכור, זה היה החורף הכי קשה שנפל על החוּדֶרִיָה בתטואן, זו הייתה השנה הכי קשה, זה היה ארבע שנים אחרי שהספרדים עזבו את העיר, וגם אז לא היה קל, כשהספרדים נכנסו הערבים בזזו את בתינו כאילו אנחנו היינו אשמים במפלתם, ולא חוסר היכולת של השולטן שלהם, אולי אז עדיין היה גם השולטן שלנו, לא אני לא מדבר על הספרדים של פרנקו, אני מדבר על אלה שבאו לתטואן ב1860-, הרבה לפני שנולדת, בני, מימון, נכדי שאת שמי אתה נושא, אלה היו אחרים, הם התפעלו מן החודיאוס האלה שמדברים אתם בשפה של סרוונטס, וכאשר היה רעב הספרדים מבורגוס שלחו לנו כסף, אתה יודע, כאילו פגשו בן-דוד זקן, טוב, לא בדיוק על זה אני רוצה לדבר היום, אלא על עייש ועל לסחן, אתה לא יודע מי הם? אולי שמעת עליהם, אבל שני הפושעים האלה, ואפילו רק שמותיהם הפכו להיות החרדה של העיר משך שנתיים, זה החל אחרי סוכות כשאברהם פריינטה, אתה מכיר את בנו בטח, יעקב פריינטה, זה שהתחתן עם סולטנה, ומואיס אזולאי יצאו כהרגלם לטנגייר, באמצע הדרך חיכה להם מישהו ודקר אותם פריינטה מת במקום ואזולאי שהיה בתקופה מסוימת הנציג הדיפלומטי של צרפת באזור נפצע קשה. זו הייתה רק ההתחלה כי כבר כמה ימים מאוחר יותר נפלו פנחס אזולאי ובנו, ואתה כמובן יודע שאז כמו היום היה אסור לנו להחזיק נשק או להתגונן, אז כל החשובים היהודים של העיר הלכו לדבר עם כל החשובים של האזור, אם זה היה הספרדים או הצרפתים, או הלכו לאנגלים, הדייר שמילל מאוסטריה פשוט הטיח את כל האשמה ביהודים, ואמר להם שאם הם לא היו יוצאים מפתח החודריה שלהם על מנת להתקיים, ולא היו פורצים את הגבולות שהיו קיימים מזמן אז זה לא היה קורה להם, בכלל אולי אפשר לומר שאם הם לא היו קיימים אז הם לא היו נהרגים, אבל הדברים לא היו כל-כך פשוטים, התברר שהאיש הזה, הפושע, עייש זכה לתמיכה של הפשה הקודם של העיר, זה ראש העיר, שהודח מתפקידו על ידי השולטן, והוא השתמש ביהודים על מנת לנגח את הפשה החדש, אבל היהודים, שהיו חסרי אונים וחסרי יכולת להתגונן הם אלה שסבלו, הניסיון שלהם לבנות מחוץ לחודריה, נתקל ביותר ויותר קשיים, והיה זה הנציג הדגול של צרפת שבפני הערבים אמר, שהיהודים, על אף התרבותם הטבעית צריכים להישאר איפה שהם, ושהם רק אורחים באדמת הערבים, לא שכל הערבים קנו את הרעיונות האלה, אבל הבעיות הקשות האלה הן שהביאו אותי לנסוע לברזיל לעבוד, הייתי נוסע לשנתיים שלוש וחוזר לכמה חודשים למשפחתי, לאביך ולשאר הילדים כפי שאתה יודע, חוץ מזה שהיה עוני גדול ולא הייתה עבודה, ההריגות נמשכו ואנשים פחדו לצאת.

תרשום תרשום, אחר- כך אתה תשכח, תשמע מה שאני אומר, מהר מאוד שוכחים דברים כאלה, ואני יודע שזה לא כל-כך מעניין אותך, אבל זה יעניין את הנכד שלך, כן, כאשר כבר כל היהודים יעזבו את תטואן וזה לא רחוק היום, כשהספרדים יעזבו, והם יעזבו עוד עשר או עוד עשרים שנה, ואולי גם סוף סוף תקום מדינת ישראל, אז כולם ילכו, אז תרשום למען נכדך, מה שקרה הוא שההריגות נמשכו והיו עשרים וחמישה הרוגים בחודש אחד, והיהודים פשוט פחדו לצאת מבתיהם לעבד את שדותיהם, ומצבם הכלכלי שהיה בכי רע, רק הלך והתדרדר, נוסף לכך הוגבלה התנועה של היהודים ונאסר עליהם לצאת מִבַּאב אַמְבַּקַר, שהיה השער החשוב ביותר שהוביל לאדמותיהם, הדבר גרם להם להיות עניים עוד יותר, כל הבתים שאתה רואה כאן, הבית בו אתה גר לא היו קיימים, הרחובות היו בוץ, והמצב באליאנסה, הבית- ספר שבו תלמד, ושעליו היה תלוי כל העתיד שלנו היה גם הוא במשבר כלכלי, משבר שיימשך תמיד, אבל לא היה מי שיתרום וגם התלמידים היו עניים מאוד ולא יכלו לשלם אז בעד לימודיהם, איני יודע אם המצב הסתבך, אפשר לומר, אך הוא הסתבך לטובתנו, כי העייש הזה עשה טעות והרג שמונה ערבים, או אולי זו לא הייתה טעות, הוא פשוט רצה לשתק את החיים בתטואן, אומרים גם ששלושה שוטרים ראו אותם בדרכם לבצע פשע ולא עצרו אותם, וכששאלו אותם למה הם אמרו "לא אמרו לנו לעצור אותם אז לא עצרנו אותם", מואיסֶס אזולאי שהיה פצוע ביקש את עזרת הצרפתים בטענה שהוא נציג שלהם בתטואן ועליהם לגונן עליו, אך הצרפתים, כדרכם, התנערו מן העניין, בטענה שתפקידו נגמר מזמן, והם לא חייבים לו כלום, זה היה כבר ההרג הגדול ביותר שזכר רבי יצחק בן וַולִיד, הוא מת שנתיים מאוחר יותר בגיל מאה או יותר, מאז ההריגות של 1790, ואם כל זה לא היה מספיק הרי שהכולרה חזר, היה זה חורף נעים מאוד, אפילו חם, אתה יודע שהחורפים כאן קלים בדרך כלל, אבל זה היה חורף שכמעט ולא הרגישו שהוא הגיע, והכולרה הכה בעשרות יהודים, אולי הייתה אז כאן הקהילה הגדולה ביותר שהייתה כאן, שבעת אלפים יהודים, זה היה קצת לפני ההגירות הגדולות, לארגנטינה, לאלג׳יר, לאורן, לספרד, לוונצואלה בעיקר, וגם לברזיל, לכל מקום בו הייתה עבודה, וביום ראשון, שבוע לפני חנוכה בדיוק, יצאו היהודים כהרגלם לקבור את המתים של הכולרה בשבת ואז הגיעו עייש ולסחן והרגו עשרה יהודים בבית-הקברות, זה כבר היה יותר מדי בכל קנה-מידה, אחר-כך גם נהרג בן-דודי יעקב סֶרְפַתִּי, וגם אחי משה בן זמרה נפצע באחת ההיתקלויות האלה אבל הוא נפצע קל והצליח לברוח, כי הם למדו לנסוע בשיירות, כמה צעדים אחד מן השני, אנשים באו והלכו, נסעו לטנגייר ודיברו, והיה זה רק לפני פסח שהשולטן שלח כמה חיילים להרוג את עייש, אחרי שמישהו הציע לתת סכום כסף גדול על ראשו, אבל במיוחד אחרי שהוא הרג עוד עשרה ערבים, וזה, בני היה החורף הכי קשה בחיינו כאן, עד שנת הכולרה הגדולה שבה מתו כמעט חצי מאנשי העיר, אבל על זה אני אספר לך מחר, אני עייף מאוד היום, אני כמעט בן מאה וזה גיל שקצת עייפים, ואתה תרשום את הדברים, כי אני באמת שואל את עצמי, אחרי שאני אמות, מי יזכור את זה, מי יזכור את כל מה שאני זוכר, מה יקרה לזיכרון שלי כשאמות, מימון, מיִמוֹנְסיִטוֹ, מה יקרה לזיכרון, מה יקרה לכל הדברים שקרו לנו בתטואן, ואת מי זה יעניין…

קישור לרכישת הספר

http://www.bookdepository.com/Tetouan-Trylogy-Mois-Benarroch/9781409208310?&a_aid=FREESHIPBOOK&a_bid=b7d3496f

Recent Posts
  • חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

    מצוקת גדרה ויסוד המעלה לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב

  • עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

    יצחק בן שמש משדה חמד מספר : " הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט. זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו…. בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031