Presence des Juifs du Maroc au Canada.. Dr Sonia Sarah LIPSYC Directrice de ALEPH

Dr Sonia Sarah LIPSYC

Directrice de ALEPH, sociologue et dramaturge

ALEPH, un centre singulier d'études juives contemporaines au cœur de la cité francophone de Montréal

J’emprunte l'idée de relater le parcours de ALEPH en me référant aux cinq livres de la Torah et au beau roman, « Le second rouleau » d'Abraham Moses Klein (1909-1972), l'un des auteurs (juifs) anglophone, québécois et montréalais, le plus important de la littérature canadienne

GENESE

  • « Je rêverais de créer un Institut de pensée juive, ouvert et indépendant, mais je ne sais pas avec qui le faire… »
  • Peut-être avec la personne que vous avez en face de vous » ai-je rétorqué au directeur de la communauté sépharade unifiée du Québec (CSUQ), Robert Abitbol avec qui je conversais

Je me trouvai à Montréal en cet hiver de janvier 2008 à l'invitation de la CSUQ pour préparer une série de conférences sur « Femmes et Judaïsme » dans le cadre de la Quinzaine sépharade qui devait se dérouler au début de l'été. Je venais, en quelque sorte, en éclaireuse pour mieux connaître cette communauté à laquelle un groupe de femmes et moi- même allions plus tard nous adresser. J'avais demandé, au cours de mon séjour d'une dizaine de jours, à rencontrer quelques-uns des protagonistes essentiels ou représentatifs de la communauté sépharade. Je fis ainsi connaissance avec des rabbins (Moise Ohana, de la congrégation d'Or Hayim ou le rabbin David Banon en charge des divorces comme juge au Tribunal rabbinique de la ville), des pédagogues (comme les responsables de l'Ecole sépharade Maimonide), des acteurs sociaux (Diane Sasson, la directrice de l'Auberge Shalom qui accueille des femmes de tout milieu qui fuient la violence conjugale), le groupe des femmes juives francophones ou des intellectuels comme Perla Serfaty- Garzon ou Jo Gabay, etc

Mais seriez-vous prête à venir séjourner ici ?

Pas tout de suite mais d'ici un an, pourquoi pas, si nous avançons dans ce projet.

Et c'est que nous fîmes avec, bien sûr, la collaboration de David Bensoussan alors président de la CSUQ. Je suis venue cette année-là trois fois dans cette « belle province » du Québec, moi qui n'avais jamais mis les pieds, auparavant, au Canada mais qui songeais avec plaisir à Montréal, cette enclave francophone au milieu de l'Amérique du nord anglophone. Montréal une ville bâtie sur une île, tout autour d'une montagne, où l'on entend les mouettes ; Hochelaga, de son vrai nom indien. Une ville qui avait accueilli, au cours des XIXe et XXe siècles, des Juifs d'Europe centrale – le Yiddish a été ainsi la troisième langue parlée dans la citée après l'Anglais et le Français – et depuis les années cinquante des Juifs d'Orient et d'Afrique du nord, des Egyptiens, des Irakiens, des Libanais et surtout des Marocains. Montréal compte approximativement aujourd'hui une population juive de 90.000 âmes dont 60.000 sont d'origine ashkénaze et anglophones alors que 30.000 sont d'origine sépharade, et ont hérité du Français comme langue maternelle mâtinée d'Espagnol pour certains d'entre eux. Partis quelques milliers de leurs terres natales, ils devinrent des dizaines de milliers sur le nouveau continent

EXODE

Intellectuelle et artiste, née française au Maroc, à Casablanca, d'un père ashkénaze et d'une mère sépharade, j'avais jusqu'alors principalement vécu en France (Strasbourg et Paris) mais aussi en Israël. L'étude juive est ma passion et j'ai été l'élève de maîtres, hommes ou femmes, principalement orthodoxes comme Claude-Annie Gugenheim, Nehamah Leibowitz (1905-1997), Liliane (1938-2007) et Henri Ackerman3 et des rabbins Elyaou Abitbol, Alain Lévy, Daniel Epstein et Léon Askénazi dit Manitou dont j'ai eu le privilège d'être une année la secrétaire personnelle, à Maayanot, le lieu d'études juives qu'il dirigea à Jérusalem. Mais si l'étude juive est d'abord une initiation, le limoud, cette confrontation permanente avec les textes y tient une place centrale. Ce limoud s'exerce seul(e), en groupe et surtout avec des havroutot, compagnes ou compagnons d'étude. Et j'ai eu le plaisir d'échanger dans ce cadre-là avec des hommes et des femmes d'envergure parmi eux le rabbin Marc Kujawski ou l'écrivaine Barbara Honigmann. Chaque être humain est décrit dans le Talmud de Babylone comme un rouleau de Torah, depuis sa naissance (traité Niddah 30b), qui aspire encore et toujours à se déployer. Et dans ce cheminement, toutes les rencontres voire la diversité des disciplines, comptent. J'appartiens à un Judaïsme ouvert qui aime les conjugaisons de savoir et qui respecte toutes les sensibilités ou courants qui composent notre tradition et notre histoire. Je suis habitée par cet impératif de la connaissance qui me pousse à partager. L'étude juive, c'est une connaissance à la fois ancrée dans le temps et nomade car chaque génération se doit de la transmettre et de la renouveler. Aussi, après avoir enseigné en France et en Israël, tant dans des institutions qu'à la télévision et des cercles privés, j'étais prête à poursuivre cette route en acceptant la responsabilité que l'on me confiait : créer un centre d'études juives indépendant d'une congrégation, ouvert à tout un chacun(e), affilié ou non, de notre communauté, et bien au-delà. De tous les titres proposés, ALEPH fut retenu, il résonnait aussi bien en Hébreu qu'en Français et symboliquement abritait en ses lettres l'itinéraire de l'apprentissage. ALEPH Centre d'études juives contemporaines en est la dénomination complète car elle vient souligner à la fois l'héritage de la tradition et le souci de l'interroger au regard de plusieurs disciplines comme l'histoire, la sociologie, l'art, etc. La création de ALEPH fut le fruit d'un dialogue constant avec les dirigeants de la CSUQ, notamment avec son directeur Robert Abitbol. Et plus de deux ans plus tard, il l'est toujours, comme si l'existence même de ce lieu exigeait cet échange, cette havroutah dont je parlais précédemment. A Montréal, je rencontrais une communauté sépharade vivante, diversifiée et courageuse – il en fallait pour quitter les bords de la Méditerranée pour les horizons enneigés du Québec. Troisième communauté sépharade au monde après Israël et la France dans une cité qui serait la deuxième métropole francophone sur la planète, elle est légitimement préoccupée par la transmission et le renouvellement de son patrimoine.

ALEPH venait ainsi s'inscrire aux côtés de l'Institut d'Etudes Sépharades présidé par Judah Castiel. Cependant sa vocation était de proposer à un public francophone at large l'accès aux connaissances juives de façon traditionnelle, pluridisciplinaire, plurielle et para académique

Je proposais d’emblée des journées thématiques durant lesquelles les femmes comme les hommes viendraient étudier plusieurs heures, sous forme de cours, de conférences, de causeries et de façon pluridisciplinaire (histoire, sociologie, étude des textes), un sujet ayant trait au monde juif. La suggestion étonna – y aurait-il un public ? J'en étais persuadée – et l'équipe dirigeante de la CSUQ me fit confiance. Pour la première journée thématique « Talmud, enquête dans un monde très secret » et l'inauguration de ALEPH en mars 2009, je demandais à un ami, le cinéaste, conteur, écrivain et enseignant Pierre-Henri Salfati de venir nous donner cours et présenter son film et livre éponyme. Une table ronde, le soir, intitulée « Le Talmud aujourd'hui à quoi ca sert ? » donna le ton de ce qu'est ALEPH. Une pluralité puisqu'il y eut des orthodoxes et un rabbin "conservative", une mixité puisque une femme était conviée à s'exprimer sur son rapport au Talmud et une liberté de pensée car le débat fut animé en toute cordialité

Même si les nouvelles générations de la communauté juive montréalaise sont bilingues avec une préférence pour l'Anglais et que les mariages entre Sépharades et Ashkénazes existent, il reste que ces « deux solitudes » pour reprendre une expression courante au Québec, persistent en particulier dans la méconnaissance de l'histoire ou des us et coutumes de l'une et de l'autre. C'est pourquoi, en même temps que nous créions ALEPH, je proposais à Bryna Wasserman, directrice artistique de la Compagnie Yiddish Dora Wasserman et du Centre Segal des Arts et de la Scène, d'ouvrir un atelier de théâtre juif francophone. Quinze femmes s'y inscrivirent et je leur fis découvrir la pièce du « Dibbouk » de Anski (1863-1920) originellement écrite en Yiddish avant d'être traduite en Hébreu. J'écrivis une pièce en Français, « Dibbouk Skoun Ada – Dibbouk qu'est ce que c'est ça ?» – qui raconta comment ces femmes sépharades découvrirent ce chef d'œuvre du théâtre juif. Cette pièce dans laquelle, elles jouaient, chantaient et dansaient, fut programmée dans le cadre du Premier festival international de théâtre yiddish à Montréal. Nombre de ces femmes sont devenues des membres assidus du public de ALEPH. Elles inaugurèrent par là même, la dimension culturelle de ce centre d'études juives.

Recent Posts
  •  לוּלָב וּמִינָיו לָעָם אֱמוּנִים-פִּיּוּט יְסַדְתִּיו עַל טַעֲמוֹ שֶׁל הַלּוּלָב- רבי דוד בן אהרן חסין

     לוּלָב וּמִינָיו לָעָם אֱמוּנִים                     פִּיּוּט יְסַדְתִּיו עַל טַעֲמוֹ שֶׁל הַלּוּלָב   לוּלָב וּמִינָיו לָעָם אֱמוּנִים אָבוֹא בָּם אוֹדֶה שׁוֹכֵן מעונים   אַזְכִּיר חַסְדֵי אֶל וְנִפְלְאוֹתָיו אשר שָׂם בְּמִצְרַיִם אוֹתוֹתָיו וְגַם קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אַרְבָּעָה מִינִים   נוֹדַעַת לָנוּ חִבָּה יְתֵרָה כַּאֲשֶׁר נִשְׁמֹר מִצְווֹת הַתּוֹרָה כְּדִבְרֵי אֶל חַי נֶאֱזָר בִּגְבוּרָה אֶל הָאִישׁ מֹשֶׁה פָּנִים בְּפָנִים   יִקַּח אִישׁ לוּלָב בַּיָּד יְמִינוֹ פְּרִי עֵץ הָדָר בִּשְׂמֹאל דִּינוֹ עֲצֵי יַעַר אָז יְרַנְּנוּ מִלִּפְנֵי אָדוֹן כָּל הָאֲדוֹנִים   דְּעוּ לָכֶם יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים דִּין אַיֵּהוּ הָדָר מְחֻבָּרִים נֵר מִצְוָה וְאוֹר תּוֹרָה מְאִירִים טַעַם וְרֵיחַ שְׁנֵיהֶם חוֹנִים   וּלְעֻמַּת לוֹמְדֵי דָּת יקותיאל כַּפּוֹת תְּמָרִים

  • אוצר המנהגים לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא"- מאיר נזרי – סוכות ושמחת תורה

    סוכות ושמחת תודה הימים שכין יום כיפור לסוכות מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת אצל חלק מהמשפחות שלא לבשל מאכלים בין יום כיפור לסוכות, ואלו שנהגו לבשל העבירו אוכל מבושל לאלו שלא נהגו לבשל. ייתכן שהעניין קשור בייחודיות של הימים האלה. הערות המחבר: דוגמאות לכך הן מסעודה אשת אברהם סבאג מארפוד, שנהגה לבשל והעבירה אוכל לבית סבי שבו לא נהגו לבשל(מפי אדוני אבי), ובני משפחת באשי בן חיון מריסאני, שהביאו חמין לבני משפחת ר׳ מכלוף ב״ר יצחק שטרית שלא נהגו לעשות חמין(מפי ר׳ יצחק שטרית). אלה הם ימים המחברים בין יום כיפור לבין חג הסוכות, בבחינת פתיחת דף חדש. לפנים בישראל

  • Roots-racines-Kippour-Moche Gabbay

      KIPPOUR Le tableau est divisé en deux parties: la prière et ce qui la précède. En bas à droite une femme enceinte apporte trois poulets: un pour elle, un coq et une poule pour le bébé qui est dans son ventre; la flagelation au bain rituel; bénédiction des petits-fils par les grands-parents avant le jeûne; alluamge des cierges par les femmes. YOM KIPPUR This painting is divided into two sections: The spiritual — the prayers, and the preparatory stages leading up to Yom Kippur day. On the bottom right a pregnant woman is bringing three fowls for slaughter —

  • שרשים -משה גבאי- יום הכיפורים

    יום הכיפורים תיאור התמונה   מחולקת לשניים: החלק הרוחני — התפילה, ושלבים לפני יום הכיפורים. למטה מימין: אשה הרה מביאה שלושה עופות לשחיטה — אחד בשבילה, ותרנגול ותרנגולת לתינוק שבבטנה; מלקות במקוה; ברכת הנכדים על־ידי הסבא והסבתא לפני תחילת הצום! הנשים מדליקות נרות חג ונר נשמה.  מלקות הוא עונש גופני לעבריינים שעברו על מצוות התורה; מלקים אותם ברצועה של עגל ארבעים מכות פחות אחת(היינו 39). מי שהיה ראוי למלקות, היו רופאים אומדים אותו כמה גופו יכול לספוג ותמיד קצבו לו מנין המתחלק לשלשה. מנהג המקובל עד היום בין יהודי מרוקו לספוג ארבעים חסר אחת מלקות בערב יום הכיפורים בבית המרחץ, אחרי

  • Racines-Roots-Judaism Tradition-Moche Gabbay

    LES KAPAROT: Les Juifs du Maroc sont fidèles à la coutume des kaparot la veille de Kippour. Chaque membre de la famille sacrifie un coq (pour les mâles) ou un poulet (pour les femelles) en substitution. Le rabbin avant d'égorger l'oiseau le fait tourner plusieurs fois au-dessus de la tête du fidèle en récitant "ceci est ton échange, ce coq sera sacrifié et toi … tu jouiras d'une longue vie". L'animal est ensuite offert aux pauvres ou racheté au moyen de dons aux indigents. Cette coutume est très ancienne et date du temps du Talmud où on faisait kapara non

  • שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-מנהג הכפרות

    מנהג הכפרות תמונה-יהודיה בפתח הגטו מביאה תרנגולת לשחיטה אצל השוחט. הכפרות. יהודי מרוקו נהגו לעשות ״כפרות״ בערב יום הכיפורים. לכל אחד ואחת מבני המשפחה לוקחים עוף — תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה, ומסובבים אותו על ראש המתכפר כמה פעמים ואומרים עליו פסוקים מסוימים בצירוף המלים: ״זה חליפתך, זה תמורתך, זה כפרתך, זה התרנגול ילך למיתה ואתה — פלוני בן פלוני — תיכנס לחיים ארוכים.״ אחר כך שוחטים אותו ונותנים אותו לעניים, או פודים אותו בכסף ומחלקים הכסף לצדקה. מנהג זה הוא עתיק יומין, הוזכר לראשונה בתלמוד, ולאו דווקא כפרה בתרנגול. נהגו לפדות נפשם בממון, שהיו נותנים צדקה לעניים בערב יום הכפורים,

  • מסמך על קופת הצדקה של קרקעות לעניים-יוסף טובי

    ד. סיכום דאה שהמוסד של הקדש קרקעות העניים היה ייחודי לקהילות היהודיות במרוקו בתוניסיה, לפחות בתוניס הבירה. אמנם בכל קהילות ישראל תמכה ההנהגה בעניים בנצרכים מסוגים שונים (חולים, ״הכנסת כלה״, מלמדי תינוקות וכיוצא בזה), ולשם כך אף נגבה מס מיוחד על שחיטת בהמות או על מוצרי צריכה אחרים, אלא שאין המדובר בהקדשות מיוחדים של הקרקעות שנוהלו על ידי ועד מיוחד שמינתה הנהגת הקהילה, ורק מדמי השכירות שהועלו מן הרכוש הקרקעי הזה חולקו כספים לעניים באופן סדיר ועל פי כללים מוגדרים. כך דרך משל היה מקובל בקהילות היהודיות הגדולות בתימן צנעא, רדאע וד׳מאר – שהקצבים היו מעבירים לרשות הקהילה ולטובת ענייה

  • Moché Amar L’adaptation du droit hébraïque à la réalité quotidienne

    Moché Amar L’adaptation du droit hébraïque à la réalité quotidienne La majeure partie des Takanot – ordonnances rabbiniques – éditées au Maroc est consacrée au droit personnel, droit commercial et droit social. Cette littérature juridique permet de mieux connaître la vie de la société juive, ses préoccupations quotidiennes face aux réalités de l’existence. Les Takanot -ordonnances rabbi­niques- sont un des moyens pour la Halakha – réputée intangible – de trouver des solutions aux problèmes nouveaux. Tout au long des siècles les rabbins en écrivirent un grand nombre: ceci est le témoignage de la vitalité de la vie communautaire et de

  • משפחת בן ישו-בן יזאח-אוגניש-משפחת בן חמו-יחס דבדו-אליהו רפאל מרציאנו

      משפחת אוגניש משפחה רמה ועתיקה מוזכרת בתעודות הקהילה. האדמו״ר המלוב״ן רבינו יעקב אבוחצירא זיע״א בזמן היותו מבקר בדברו, נהג לסמוך על שחיטת הרב יוסף מרציאנו די אוגניש ז״ל. איש צדיק תמים, גזע תרשישים ומיוחסים, מוכתר בנימוסין, אילן ששורשיו מרובין, גומל חסדים טובים, נכבד ונעלה, הצדיק ר׳ שלמה הוליד: יוסף, דוד, סליטנא, מאחא, מרימא, עווישא. החכם הותיק והכולל, בישראל להלל, דחיל חטאין ועביד טבין, זוכה ומזכה את הרבים, פיק מפיק מרגליות, שוחט מתא מובהק, מוקיר רבנן, החסיד הצדיק ר׳ יוסף הנז׳ הוליד: שלמה, ר׳ אהרן, סתירא, מאחא, עווישא. המרוחם הצדיק, בר אבהן ובר אוריין, מתהלך בתומו, מלמד תורה לבני ישראל,

  • מאת: הרב משה אסולין שמיר כִּּי בַיֹּום הַזֶּּה יְכַפֵּּר עֲלֵּיכֶּם, לְטַהֵּר אֶּתְכֶּם מִּכֹּל חַטֹּאתֵּיכֶּם,

    יום הכיפורים. מאת: הרב משה אסולין שמיר כִּּי בַיֹּום הַזֶּּה יְכַפֵּּר עֲלֵּיכֶּם, לְטַהֵּר אֶּתְכֶּם מִּכֹּל חַטֹּאתֵּיכֶּם, לִּפְנֵּי יְהוָה תִּּטְהָרוּ (ויקרא טז, ל). סליחה, כפרה וטהרה ביום הכיפורים – תהליך ההזדככות לפני ה', ביום הקדוש והנורא. תשוב ה = לשוב אל ה'. – עבר ה = לעבור על דברי ה'. – "שבת תשובה": במילה תשובה כלולה המילה שבת + ו ה (שתי אותיות י ה ו ה). – – – עלינו לשוב בתשובה על חילולי שבת של כל השנה. – "כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו. וכשבא להשתלם מתרצה ברחמים – ומתפייס בתחנונים… כשבא אדם ומתחנן אל רחום וחנון ירחמהו".


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
ספטמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30