מפתחות לתֶּטוּאַן – מואיז בן הראש

הטרילוגיה התטואנית

הורינו רצו לשכוח ואנחנו רצינו לזכור, שאלנו אותם על כל פיסת זיכרון, "ואיך קראו לרחוב הזה והזה?…", "מה היה שמו של בעל המכולת?"…, והם בשלהם, למה לכם כל השאלות האלה, הם רצו לא לגעת בעבר שלהם, הם לא רצו לראות את הטעות, ואולי בכלל לא הייתה טעות, מה נשאר מתטואן? עיר גדולה ואנשים ללא עבודה מסתובבים ברחובות מחכים לתייר שיציל אותם, מחכים לכמה דירהמים, הרבה מאוד ערבים ומעט מאוד יהודים, מצד שני אם היו נשארים היהודים, אולי היו הרבה יהודים, פעם עשרים אחוז מן העיר, בערים אחרות במרוקו אפילו חמישים אחוז. מצד שני, נשאר הרבה בהטואן, הרבה מאוד, אויר נקי, ים נקי, דגים טריים על שולחן שדגו בבוקר, חלב עם טעם, רחובות שלא נהרסו על מנת לבנות בניינים גבוהים ולעשות עסקים, תמימות מסוימת, הרגשה של הכול יסתדר מחר, כי זו באמת ההרגשה שאנחנו לוקחים אתנו לכל מקום, ההרגשה של הכול יהיה בסדר, מה שעושה אותנו למהפכנים גרועים מאוד, מה שעושה את המרוקאים לאופטימיים שטופי-שמש חסרי סיכוי בחברה מערבית חסרת ביטחון שמחפשת תמיד לשבור את הכול, שם בתוך השמש והגשם המפנק, הירקות שגדלים בלי מאמץ, החיים הקלים, איש לא חשב שיש על מה להתמרד, שיש על מה לצעוק, האוכל יבוא איכשהו אל פינו, ואם לא היום אז מחר, לא, זה לא תמיד היה כך, לא, ברור, היו גם תקופות של רעב, אבל זה היה במאה התשע-עשרה, תקופה שאני או אבי איננו יכולים לזכור, גם אז היו אלה תקופות קצרות, השמש תמיד חזרה, ולכן האופטימיות שלנו, ולכן כשבאנו לישראל לא ידענו שהאשכנזים מנהלים מלחמה, לאו-דווקא נגדנו, הם מנהלים מלחמה נגד כל העולם, נגד הטבע, ונגד האדם, כי כך הם חיו, כי כך הם דוכאו משך אלף שנה, כי הם לא ראו את השמש, כי הם לא מאמינים שמחר יהיה טוב, כי הם לא יכולים להאמין לאחר, והנה באנו

אנחנו ממרוקו, והיינו הרופאים שלהם, אך הם לא הבינו, והחולים התחילו לטפל ברופאים עד שהרופאים נהיו גם הם חולים, ועדיין נותרה בהם האמונה שמחר יהיה טוב, משהו גנטי כזה, משהו חסר תקנה, כך

גם הערבים של פלסטין לא הבינו שיש להם עסק כאן עם יהודים מזן אחר, עד שכבר היה להם מאוחר, אלה לא היו היהודים הספרדים שישבו בירושלים, אלה לא היו, כפי שהם קוראים להם, היהודים

הפלסטינים, וכל הארבע-מאות חמש-מאות אלף מרוקאים שבאו משנים של דו-קיום, לא יכלו לעזור ללוחמים הגדולים להבין שהדו-קיום הוא אפשרי, לא פשוט, אך אפשרי, וגם היום איננו יכולים להסביר להם שהאחר יכול גם להיות רק האחר, ולא הרוצח, ואיך נוכל, הרי הם תמיד ראו בגוי, האיש שבא לעשות פוגרום אחרי הכנסייה, ובזוועה הגדולה, הנאצי, איך נוכל להסביר להם? כי הם הרי רוצים הפרדה, הם רוצים גדרות, כדי שהערבים לא יתקרבו אליהם, אך הגדרות האלה גם מונעות מהם לעבור, זה הגטו במקום בו לא צריך גטו, אבל מי שגדל בגטו מבין רק את המציאות של הגטו, ומדינת ישראל איך שהיא לא מנסה ומתהפכת היא רק גטו גדול, אבל, אמרו לי יהודים יוצאי מרוקו, איך נסביר להם, והאם אנחנו עדיין יכולים להסביר להם, האם אנחנו עדיין יכולים להבין בעצמנו את המשמעות של האלף חמש-מאות שנים של חיינו בארץ מרוקו, ובארצות המגרב, האם גם אנחנו לא נשטפנו במחשבה המערבית דרך צרפת הנאורה, האם גם אנחנו בעצם לא הפכנו לחצי-גטואיסטים אחרי שהתמודדנו עם החוויה הישראלית-אשכנזית, האם גם אנחנו לא הפכנו לשונאי-ערבים?

והנה אני הולך שוב ברחובות תטואן, כמו הילד שהייתי, ואני יודע היום שכל ההפחדות מן הערבים היו הבל, אני יודע שלא היה שום פוגרום כאן מאז 1868, ולפניו ב 1790, וגם קשה מאוד לקרוא להם פוגרומים, קשה מאוד, היו אלה רציחות של יחידים שלא זכו מעולם לתמיכת הרשויות, כך שלא סבי, ולא אבי סבלו אי-פעם מן הערבים, להפך, הם קיבלו אותי באהבה מופגנת, גם אם היה ברור שאני הוא ה"אחר", כפי שהיה ברור לי שהם ה"אחר" בשבילי, אבל עד כמה אחרים הם, האם הם יותר אחרים מן האשכנזים שאומרים לי בחצי- מחמאה שאני לא נראה מרוקאי, כאילו שזה רע להיראות מרוקאי, האם הם יותר אחרים מאשר יהודים מבוהלים שלא היה לנו ולאבותינו שום קשר אתם לפחות חמש-מאות שנה, זו השאלה הגדולה של הציונות, כי אני תמיד חשבתי שהם אחיי, כי אני תמיד חשבתי שהם עמי, כי אני תמיד הכללתי אותם באני הקולקטיבי שלי, אך הם מעולם לא עשו כך, בשבילם תמיד הייתי המזרחי, תמיד הייתי היהודי שבא מארץ מוסלמית, הפרימיטיבי, בשבילם אני עדיין האחר, ואחרי כל השנים שקיוויתי שהם יבינו שאני לא האחר, אני מתחיל להרגיש שהם הופכים להיות ה׳׳אחר" בשבילי, אולי אפילו יותר אחר מאנשי תטואן, אולי יותר מבעל המכולת, דריס, שלא הפסיק לספר לי על סבי ועל אחיו, ועל העבודה שעבד אצלם, על השקים שסחב, ועל כאבי-הגב שיש לו, ונתן לי מצית למזכרת, על מנת שאצית את העבר שלי, ומסר דרכי דרישות- שלום לקרובי משפחה שלא ראיתי עשרים שנה, לדורה שחיה במיאמי, ולכל מיני דודים שמעולם לא ראיתי החיים בוונצואלה, וסיפר לי על אחי שמת, ועל אבי שבא אליו והתחיל לבכות מולו פעם אחת, "הילד הזה יש לו משהו לא בסדר בראש" והוא עשה סלט שלם מכולם, אבי הפך לדוד, ודוד שסיפר עליו היה הסבא, והדודה שחשב שהיא בנתניה נמצאת בקראקס, וכל זה רק נתן לעניין הרבה יותר חיים, והוא גם סיפר לי על בן-דודי, מואיִסָס בן זמרה שהתחתן עם הזונה, ושנפטר לפני שנה, איש שלא ראיתי מעולם, וחבל, כי את שמו אני נושא, אותו שם, מה זה אומר אותו שם? חיים דומים, גורל דומה, אני שואל ואין לי תשובה לכל העניין, אני רק באמת חושב שאם יהודי מרוקו היו נכנסים באמת לעמדות ההחלטה בחברה הישראלית, ולא כבובות כנועות, אני חושב שכל הקיום שלנו היה נראה אחרת, שהדו קיום עם הערבים היה אפשרי, ואולי זה רק חלום…

המשך………

Recent Posts
  • חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

    מצוקת גדרה ויסוד המעלה לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב

  • עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

    יצחק בן שמש משדה חמד מספר : " הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט. זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו…. בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031