Brit-La vie Juive a Mogador

Description de l'intérieur de la ville.ברית..גיליון מיוחד

Passons à la description de la disposition des constructions à l'intérieur de la ville.

A ses débuts, la ville n'était pas tellement spacieuse. Elle avait été conçue par un ingénieur français, Cornut, suivant un plan dit "à la Vauban" : ses dimensions ne dépassaient pas celles d'un grand château-fort.

Tout à côté du port, il y avait le quartier administratif et semi-résidentiel. Composé d'une grande bâtisse qui servait aux douanes, avec un logement pour les chefs de service au premier étage, et les bureaux au rez-de- chaussée. Tout près de la bâtisse se trouvaient quelques maisons de hauts fonctionnaires dont une, connue sous le nom de Dar Essoultan, la maison du roi. D'un autre côté était la maison du Cadi avec ses services dont quelques boutiques à l'usage des Adonis.

Dans le prolongement de la Grande muraille vers l'intérieur du quartier, se situait la grande mosquée. Elle était vraiment d'une dimension importante et avec son minaret elle était le plus haut bâtiment de la ville. C'est face à la Mosquée, au moment de la grande prière du vendredi, que se faisaient les ablutions des fidèles. Depuis la rue, on voyait les hommes assis autour d'un bassin où coulait l'eau dont ils se servaient pour se laver la figure, les bras et les pieds.

Tous les hommes qui voulaient passer pour des gens civilement et religieusement bien éduqués procédaient de la même façon. Pourtant, les hauts fonctionnaires, les magistrats et les gens vraiment bien élevés ne se lavaient pas en public. Cet endroit s'appelle Dar Lodo. L'officiant qui était le Caïd, y allait assez cérémonieusement. Mais la vraie cérémonie, c'était la procession du Pacha (ou du gouverneur) de chez lui à la grande place de Dar Elassor ainsi nommée à cause de la bâtisse où était installée la douane, nommée par la suite : la Caserne du Chayla.

 En effet, la bâtisse désaffectée depuis longtemps (les services de la douane ayant été transféré dans un autre endroit) avait servi de caserne aux forces du débarquement français qui avaient occupé Mogador en 1913. Le bateau qui les a débarqués s'appelait Chayla.

Le grand portail de cette caserne est un chef-d'œuvre de l'art marocain et les français en ont fait un site historique et touristique. Il avait inspiré tous les artisans, menuisiers, bijoutiers, dessinateurs, photographes, peintres et comme de bien entendu, les maîtres maçons. Tous ont essayé de reproduire cette œuvre.

Nous disions donc que le Pacha se rendait officiellement à ce Djamaa le vendredi, quelques Mokhaznis ou gardes du corps, s'avançaient au-devant de lui, déblayant le chemin, écartant la foule, les mouches, les chiens et tout ce qui pouvait entraver sa route ou salir ses habits éclatants de blancheur, ajoutant une certaine dignité à la majesté avec laquelle il avançait pas à pas, imitant en cela le cortège du Sultan.

Après lui venaient certains dignitaires de la ville, ses amis, le chef des Mokhaznis (son Khalifat honore un autre Djamaa mais avec moins de cérémonial) et tous les autres Mokhaznis. Après la prière, les Mokhaznis sortent les premiers et s'alignent en face de la mosquée, au garde à vous. Leur chef, qui fait fonction en cette occasion du chef du protocole, leur dit : "Galkoum, el Bacha Allah yaouenkoum".

Eux se plient en avant, faisant une profonde révérence et lui répondent : "Ambarkfi amar Sidi !"

Ce qui revient à dire ceci : "Le Pacha vous dit que Dieu vous aide, que Dieu bénisse votre vie". Leur réponse : "Nous voici à la disposition de notre seigneur pour œuvrer pour sa gloire et son bonheur pendant toute notre vie". Après, le cortège prend le chemin du retour à la maison. Cette cérémonie n'est dépassée en ampleur et en mise en scène que par celle présidée par le Cadi le jour de la Dhiia, la fête du mouton. Les dignitaires de plusieurs confréries s'alignent en un cortège composé de personnes de qualité.

Les plus vénérables, habillés de leurs plus riches habits, vont en tête, tenant des porte-drapeaux avec des emblèmes aux couleurs chatoyantes, surmontés par une boule dorée. Ils chantent d'une voie mélodieuse, leur profession de foi, en une phrase rituelle, répétée en canon. Un groupe commence à réciter la première partie de cette phrase et l'autre groupe la termine en chantant la fin de la phrase. Ils vont ainsi en chantant jusqu'à ce qu'ils arrivent devant l'immeuble du Cadi. Celui-ci sort alors de sa maison avec sa suite personnelle et se joint au cortège, reprenant le même refrain. Ensemble, ils se dirigeaient vers une autre grande mosquée où avait lieu la prière en commun sur une grande place découverte.

A la fin de la prière, le Cadi prenait la parole et haranguait la foule longuement. Après quoi l'on procédait à l'abattage ou plutôt à l'immolation du mouton. Cet acte était considéré comme symbolisant le sacrifice d'Ismaël par le patriarche Abraham, à la place d'Isaac. La coutume consistait à traîner ce mouton pendant tout le trajet de la Medersa – nom donné à la mosquée où ce sacrifice se passait – jusqu'à la maison du Cadi. Et si le mouton restait encore vivant devant cette porte, c'était bon signe pour toute l'année, une année de prospérité et de bonheur. Mais si par malheur le mouton mourait en route, c'était alors un signe de mauvais augure. La fête se poursuivait plus ou moins joyeuse, selon que le mouton avait résisté ou non jusqu'à la maison du Cadi.

Le quartier qui vient ensuite, est le quartier dit "commercial". En réalité, dans toutes les rues que comportait la cité, il n'y en avait pas une qui ait été conçue à cet effet. Tout au plus la rue centrale comprenait une vingtaine de boutiques ou de magasins en deux rangées face à face, distants les uns des autres de la largeur de la rue, c'est-à-dire six à sept mètres. La longueur de la rue est à peu près d'une centaine de mètres. Dans ces magasins se vendait un peu de tout, épicerie, principalement sucre et thé, sucreries et boissons II y avait aussi deux ou trois coiffeurs. Mais le négoce, le vrai commerce se faisait plus prosaïquement, dans les maisons même des négociants.

Recent Posts
  • יהודי המזרח בארץ ישראל- חלק ב' מ.ד.גאון

    אברהם אביחצירא מרבני טבריה. חתום על הסכמה בספר מלחמת המגן להרב משה מאיר חי אליקים. הוציא לאור מספרי אביו הרב, ביניהם גנזי המלך ירושלים תרמ״ט, והוא פירושים בקבלה. והסכימו עליו רבני הזמן המרפ״א ויש״א, והרב יוסף ויטאל מראשי ק״ק חסידים בית אל בעת ההיא. את הקדמתו לספר הנ״ל מסיים הרב: פי המדבר בן לאדמו״ר הרב המחבר כותב וחותם פעה״ק טבריה ת״ו, בחדש תמוז התרמ״ח בסדר אתה תקום ת׳ריח׳ם' דוד אביחצירא נולד בתאפילאלת בשנת תרנ״ו. ידוע בכל ערי המערב לפרוש וצדיק גדול. בנו של הרב מסעוד אביחצידא, ונכדו של הרב יעקב אביחצירא ז״ל. ר׳ יוסף בן נאים כותב עליו: לספר קדושתו

  • הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-תקופת וישי – יוני 1940 – נובמבר 1942

    תקופת וישי – יוני 1940 – נובמבר 1942 תקופת וישי נמשכה מיוני 1940 ועד סוף 1942. בפועל לא בוטלו חוקי וישי גם בתקופת הכיבוש הגרמני, אך בשל חילופי השלטון בתוניסיה ואירועי המלחמה נתפסה התקופה הגרמנית כתקופה שונה. חוקי וישי הוחלו על צרפת ועל השטחים שהיו תחת שלטונה בצפון אפריקה, אולם יישום החוקים והצווים בתוניסיה היה בעייתי, שכן הדבר עלול היה לפגוע קשות בשירותים חיוניים כמו שירותי הבריאות, שירותים עירוניים, מכס ובנקאות, שרבים מן המועסקים בהם היו יהודים. אין לנו מידע מדויק כיצד יישמו המושלים בערי תוניסיה את הוראות החוק. מסמך שהגישה הקהילה היהודית בצפאקץ ב-4 במאי 1943 למפקח האזרחי של

  • רדיפה והצלה – יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-יוסף טולדאנו-חרם על מוצרי גרמניה

      שבוע לאחר מכן הצטרפה הבירה למחאה. ברחובות רבאט הופץ כרוז הקורא לכל האוכלוסייה להצטרף לתנועה המחאה ולחרם על המוצרים הגרמנים: ״גרמניה של המאה ה-20 נסוגה לזמנים הברבריים, היא רודפת עכשיו את יהודיה, מיעוט חסר ישע. אנו פונים אל העמים התרבותיים! אל הצרפתים שבמרוקו! אל המוסלמים והיהודים: אל תקנו דבר מהגרמנים כל עוד היטלר והאספסוף האנטישמי שלו לא יפסיקו עם מעשי העושק שלהם״. הפגנה בממדים חסרי תקדים נערכה בקולנוע רנסנס, ובה השתתפו יותר מ-2000 איש. היומון "לקו דו מרוק״(L'Echo du Maroc}, שייצג את החוגים הקולוניאליים שאהדו את החרם מטעמיהם שלהם, העניק לה כיסוי רחב. הרב רפאל אנקאווה, ראש בית הדין

  • דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005

    מתל אביב לביירות בתל אביב של 1931 היה המשבר הכלכלי בעיצומו. שפל שרר ברחבי הארץ. יאשה היה מחוסר עבודה. חברת היבוא־יצוא שהוא היה מנהלה המסחרי מאז שובו ממצרים נאלצה לסגור את שעריה. סבתא שרה, שנישאה מחדש זמן קצר אחרי שהגיעה לפלסטינה, גרה בביירות. בית המלון של בעלה השני, שלום רבינוביץ׳, ניצב על המצוק הצופה לים, ושימש מועדון למושבה הרוסית של ביירות. שרה ביקשה מיאשה להצטרף אליהם. רוב המבקרים הקבועים במלון היו מנהלים של מפעלים או חברות. היא הציגה את בנה יאשה לאורחיה. ידידות נקשרה בינו לבין אחד, מסייה בזרגי. בזרגי הציע ליאשה משרה בחברת ״זינגר״ למכונות תפירה, שהוא היה מנהלה

  • דבדו עיר הכהנים- תולדות קהילה במרוקו ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד-אליהו מרציאנו

      פרק 16: פיוטים פיוט ר׳ סעדיה אדאתי ר׳ סעדיה אדתי אשרי יולדתו, פספאנייא היתה דירתו, ופנאדור היא קבורתו, ועלינו תגן זכותו. ר׳ סעדיה אור המנורה, בצרור החיים היא צרורה, נשמתו הטהורה בישיבה של מעלה שורה, נהנה מזיו השכינה. ר׳ סעדיה צ׳ווי עינייא, בזכותו רבי יחייד לבלייא, עלינא וועלא ליהוד די פדנייא, ויג׳ינא למשיח ואליה. ר׳ סעדיה צווי לאה תמשי קול אולייה, ותגי בחאג׳תהא מוקדייא, זכותו תדרג עלייא. במתיבתא דרקיעא, לכבודו שפתי אביעה, מלא משאלותי אל גדול דעה, ובטל מעלנו גזירה רעה. ר׳ סעדיה מן גירוש קשטיליא, חין גזרו על ליהוד לפניא, ווהווא מן עשרא די כרג׳ו דגייא, פלמרכב רקבו

  • Michel Knafo-Le département d'immigration, le Mossad et autres organismes

    Le département d'immigration, le Mossad et autres organismes Depuis que Kadima, l'organe du département d'immigration, avait été dissous sur ordre des autorités du Maroc indépendant, l'émigration des Juifs vers Israël s'est poursuivie sous diverses formes. Ils quittaient le pays de manière légale ou illégale, avec l'accord des autorités ou malgré leur interdiction, par la négociation ou l'activité clandestine. Des caravanes plus ou moins grandes d'émigrants étaient organisées – recevaient des instructions nécessaires et on les transportait, clandestinement, au-delà des frontières. Derrière toutes ces activités la main directrice de l'Etat d'Israël. La participation du département de la Alyah dans l'organisation de

  • קורות היהודים בספרד המוסלמית-א.אשתור

    כשם שהכרוניקות הישנות משאירים יותר סתום ממה שהם מפרשים בדבר הדרך שבה באו המוסלמים בדברים עם תושבי הערים הנכבשות, נוצרים ויהודים, כך ברורים ומפורשים הם סיפוריהם על הביצוע של שיתוף־הפעולה עם היהודים. כפי שאנו למדים מדבריהם ריכזו הכובשים את היהודים בכל מקום. הם העבירו את היהודים שנמצאו בסביבת עיר גדולה לתוכה ובעיר גופא ריכזו אותם בשכונה אחת. זה היה קל מאד בימים ההם, משום שבתים רבים היו ריקים מאדם לאחר בריחת האצילים והעשירים, ומצד שני היה זה הכרח צבאי. המחבר של כרוניקה עתיקה אומר: ״כאשר מצאו יהודים בגליל, ריכזו אותם בעיר הראשית שלו״ והיסטוריון ערבי אחר מספר: ״נהיתה זאת השיטה

  • אעירה שחר-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-שבת ויצא-שיר לשבת

    שבת ויצא בקשה — אעיר כנשר, או: זכור שבת לשמרה — בקשה — סי׳ אני סעדיה שוראקי חזק פרטים אחדים מתולדות חייו ושירתו של ר' סעדיה שוראקי, שחי ופעל באלג'יריה במאה ה-17 – המאה ה-18 תלמיד חכם, פייטן ובעל השכלה כללית רחבה. חיבר ספר במתמטיקה בשם "מונה מספר" וכן פירוש לספר תהלים שבראשו שיר רחב שבו הוא מתאר את שיטתו בפרשנות. שירים שלו נקלטו בקובץ "שיר ידידות". פיוטיו מצטיינים בנשימה אפית וביכולת תיאור נאה. דוגמאות בולטות לכך הן שירו "סדרי בראשית יוצרו" המפרט את סדר בריאת העולם, ושירו "סיני מאור עיני", המפרט את שבחי התורה ולומדיה.     אעיר כנשר

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט

    פרק רביעי הרכיבים השונים של מעמד שירת הבקשות מעמד שירת הבקשות עבר שינויים לא מעטים מאז שהובא למרוקו ע״י השדר״ים במהלך המאה ה־17. השינויים הרבים שעבר מנהג זה הם תוצאה של תנאים היסטוריים וחברתיים שהתפתחו: 1- ראשיתו של המנהג בצפת של ימי הקבלה והאר״י הקדוש ־ המחצית השניה של המאה ה־16. 2 – יהודי מרוקו, קיבלו מנהג זה מהשדר״ים שהגיעו למרוקו מאז ראשית המאה ה־17 ועד למאה ה־19. 3 – שינויים שהוכנסו במנהג זה במרוקו מראשית המאה רד20. בפרק זה יוצגו השנויים שעבר המנהג בשלושת התקופות דלעיל, כפי שהם באים לידי ביטוי בקבצים ״רני ושמחי״ ו״שיר ידידות״. המנהג בצפת הקבליסטית

  • תכשיטים אצל נשות יהודי מרוק- תערוכה מוזיאון ישראל קיץ 1973

    עגילי־תליונים – התמונה הימנית טנג׳ר ; כנראה סוף המאה הי״ח, ואולי לפני־כן לדעת הצורף היהודי שהיה בעליו זהו עדי עתיק מאוד — דוגמה נדירה של עבודתם המצוינת של צורפיה היהודים של טנג׳ר זהב, פניני־בארוק, אבני אודם ואזמרגד האורך: 22.5 ס׳׳מ אוסף פרטי, פאריס (431)   עגילי־תליונים — ׳׳עקראש״ התמונה האמצעית פאס ; כנראה המאה הי״ז או הי״ח טיפוס עתיק, שאינו עוד בשימוש ; בצד האחורי יש דגם של שריגים ופרחים מעשה חקיקה וחירור זהב, אבני אזמרגד, אמתיסט, אגרנט ופניני־בארוק האורך: 11.5 ס״מ המוזיאון לאמנויות אפריקה ואוקיאניה, פאריס ראה : אידל, מילון, עמ׳ 9 ; בזאנסנו, תלבושות, לוח מס׳ 28 ;


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930