Pogrom de Fes-tritel-P.B.Fenton

רבי יוסף בן נאיים

רבי יוסף בן נאיים

Le pogrome de Fès

Nous disposons de plusieurs sources de première main pour reconstruire les circonstances du drame de Fès, dont la dimension juive n'a suscité jusqu'ici qu'une évocation accessoire de la part des historiens. Les divers récits se recoupent et se complètent, car on trouve des détails et des analyses chez les uns qui manquent chez d'autres. Trois d'entre eux furent rédigés par des non juifs qui, tout en couvrant l'ensemble de l'événement, fournissent des informations sur la tragédie juive. Cette dernière reçoit évidemment plus d'attention chez les auteurs juifs qui pour la plupart, ont choisi de relater l'épisode en détails, jour après jour.

Du côté non juif, on citera en premier lieu le témoignage du Dr Frédéric Weisgerber (1868-1946) (voir doc. Al), médecin militaire et explorateur alsacien qui entra au service du Makhzan en 1897 pour soigner le grand vizir. Il commença alors une carrière de voyageur topographe et signa plusieurs travaux scientifiques sur le Maroc, dont il élabora la cartographie. En 1899, il se rendit à Fès et publia le récit de son voyage dans la revue Autour du Monde (1900), accompagné de ses clichés. Spécialiste des affaires marocaines, il apprit l'arabe et devint correspondant au journal parisien, Le Temps (Cl-6) et en 1913, il fut nommé conseiller du protectorat. Au moment des tragiques «journées sanglantes» (17-19 avril 1912), il logeait chez son ami, le consul Henri Gaillard. Un de ses articles dans les colonnes du Temps, indiquait qu'il pressentait à la date du 12 avril le drame qui allait avoir lieu:

A Fez même et dans les tribus voisines, les dispositions de la population à notre égard sont moins bonnes qu'au lendemain de l'arrivée de nos troupes [en mai 1911]. Il s'est produit quelques attentats isolés commis par des fanatiques et — symptôme plus significatif— les enfants dans la rue recommencent à insulter les passants européens. Or c'est par la bouche des enfants que l'on apprend la vérité sur les sentiments de leurs parents.

Survivant au massacre de 1912, il en donna un premier compte rendu dans le Temps et prit des photographies les plus marquantes des rescapés juifs. Ses souvenirs de cette époque troublée donnèrent lieu à un ouvrage autobiographique, publié après sa mort, survenue à Rabat en 1946.

Le récit de Weisgerber est complété par les reportages d'Hubert Jacques qui couvrait l'événement sur place (C6-7). Natif d'Algérie, il devint correspondant de guerre en Algérie puis au Maroc, pour le journal parisien, Le Matin. Lui aussi rédigea ses souvenirs sous forme d'un ouvrage, dont nous donnerons quelques extraits plus loin (A2).

Un troisième journaliste, Rober-Raynaud, mettra également par écrit ses souvenirs de l'époque. Grand spécialiste des questions nord-africaines et correspondant de l'Afrique française, Rober-Raynaud fonda en 1905 la Dépêche marocaine, un quotidien francophone paraissant à Tanger, où il était en relations suivies avec la Légation de France (A3).

Du côté juif, nous disposons de plusieurs témoignages précieux, en partie inédits, rédigés par Amram Elmaleh (A4). Né à Tanger en 1878, Elmaleh était d'abord adjoint au directeur de l'école de l'Alliance Israélite Universelle à Mazagan, de 1906 à 1909, date à laquelle il assuma la direction de l'école de l'AlU àFès, où il resta jusqu'en 1916. Il était à son poste lorsque survint l'assaut du mellâh dont il donne le récit heure par heure et jour par jour. Sa correspondance avec le comité central de l'Alliance est un témoignage unique, non seulement du cours des événements mais aussi de son propre héroïsme. Agé à l'époque d'à peine 34 ans, mais doté d'un sens du devoir inégalable, cet enseignant sut, grâce à un courage et un dévouement inébranlables, surmonter la catastrophe et porter secours à ses coreligionnaires autant à l'heure même de la destruction que pendant les mois de reconstruction qui l'ont suivie. Ses lettres écrites au plus fort du drame et son rapport complet sur le déroulement des événements, se trouvent pour la plupart dans un dossier spécial conservé aux archives de l'Alliance.

Enfin Pascale Saisset, consigna dans son Heures juives au Maroc, Paris 1930, la narration d'un enfant, fils de Mimoun Danan, qui vécut le saccage du mellâh (A5).

L'historien a également à sa disposition deux témoignages de source hébraïque. Le premier c'est le journal personnel inédit de Joseph Ben Naïm dans lequel l'auteur nota les événements survenus à son époque. Nous publions dans la deuxième partie de notre ouvrage le chapitre relatif à l'émeute de Fès rédigé avec beaucoup de sobriété, dans un style dépouillé (A6).

Né à Fès en 1882, scion d'une lignée de rabbins célèbres, Ben Naïm étudia dans la célèbre bibliothèque de la famille Serero, fondant lui-même une yeshiva. Lorsque celle-ci ferma ses portes après les émeutes de 1912, il travailla comme notaire, officiant, et scribe jusqu'à son décès en 1966. Grand bibliophile, Ben Naïm collectionna sa vie durant des milliers de livres et de manuscrits qui lui servirent à rédiger son célèbre ouvrage Malkhey Rabbanan (Jérusalem, 1931), dictionnaire bio-bibliographique des rabbins marocains. Ses écrits, préservés par sa famille, comprennent des commentaires bibliques, des sermons et de la jurisprudence rabbinique.

Son contemporain le grand rabbin Saul Aben Danan ( 1880-1972), également natif de Fès, était le fils du rabbin vénéré Salomon Aben Danan (1848-1929), qui fit partie de la Commission de secours au lendemain du tritel. En 1934, Saûl fut nommé juge près du tribunal rabbinique de Marrakech, puis de Mogador en 1939, avant d'être élu grand rabbin du Maroc en 1949. Il consigna à la fin de son recueil de consultations juridiques en langue hébraïque, Ha-gam Shaul, une chronique historique des événements qui se sont déroulés au Maroc au début du XXe siècle, à la veille de la colonisation française (A7). Il suivait en cela une tradition familiale, puisque déjà l'ancêtre de la dynastie, le rabbin Sa'adya Ibn Danân, mit par écrit au XV־'siècle les circonstances historiques de l'installation des juifs andalous au Maroc, en 1492. Dans un style précieux et fort littéraire, empreint d'un certain lyrisme biblique, il dépeint les journées tragiques du mois d'avril 1912 qu'il a personnellement vécues. L'intérêt de son récit, qui comporte des détails que l'on ne trouve pas par ailleurs, réside dans son analyse personnelle des faits qui fait preuve d'une grande perspicacité.

Recent Posts
  • יהודי המזרח בארץ ישראל- חלק ב' מ.ד.גאון

    אברהם אביחצירא מרבני טבריה. חתום על הסכמה בספר מלחמת המגן להרב משה מאיר חי אליקים. הוציא לאור מספרי אביו הרב, ביניהם גנזי המלך ירושלים תרמ״ט, והוא פירושים בקבלה. והסכימו עליו רבני הזמן המרפ״א ויש״א, והרב יוסף ויטאל מראשי ק״ק חסידים בית אל בעת ההיא. את הקדמתו לספר הנ״ל מסיים הרב: פי המדבר בן לאדמו״ר הרב המחבר כותב וחותם פעה״ק טבריה ת״ו, בחדש תמוז התרמ״ח בסדר אתה תקום ת׳ריח׳ם' דוד אביחצירא נולד בתאפילאלת בשנת תרנ״ו. ידוע בכל ערי המערב לפרוש וצדיק גדול. בנו של הרב מסעוד אביחצידא, ונכדו של הרב יעקב אביחצירא ז״ל. ר׳ יוסף בן נאים כותב עליו: לספר קדושתו

  • הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-תקופת וישי – יוני 1940 – נובמבר 1942

    תקופת וישי – יוני 1940 – נובמבר 1942 תקופת וישי נמשכה מיוני 1940 ועד סוף 1942. בפועל לא בוטלו חוקי וישי גם בתקופת הכיבוש הגרמני, אך בשל חילופי השלטון בתוניסיה ואירועי המלחמה נתפסה התקופה הגרמנית כתקופה שונה. חוקי וישי הוחלו על צרפת ועל השטחים שהיו תחת שלטונה בצפון אפריקה, אולם יישום החוקים והצווים בתוניסיה היה בעייתי, שכן הדבר עלול היה לפגוע קשות בשירותים חיוניים כמו שירותי הבריאות, שירותים עירוניים, מכס ובנקאות, שרבים מן המועסקים בהם היו יהודים. אין לנו מידע מדויק כיצד יישמו המושלים בערי תוניסיה את הוראות החוק. מסמך שהגישה הקהילה היהודית בצפאקץ ב-4 במאי 1943 למפקח האזרחי של

  • רדיפה והצלה – יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-יוסף טולדאנו-חרם על מוצרי גרמניה

      שבוע לאחר מכן הצטרפה הבירה למחאה. ברחובות רבאט הופץ כרוז הקורא לכל האוכלוסייה להצטרף לתנועה המחאה ולחרם על המוצרים הגרמנים: ״גרמניה של המאה ה-20 נסוגה לזמנים הברבריים, היא רודפת עכשיו את יהודיה, מיעוט חסר ישע. אנו פונים אל העמים התרבותיים! אל הצרפתים שבמרוקו! אל המוסלמים והיהודים: אל תקנו דבר מהגרמנים כל עוד היטלר והאספסוף האנטישמי שלו לא יפסיקו עם מעשי העושק שלהם״. הפגנה בממדים חסרי תקדים נערכה בקולנוע רנסנס, ובה השתתפו יותר מ-2000 איש. היומון "לקו דו מרוק״(L'Echo du Maroc}, שייצג את החוגים הקולוניאליים שאהדו את החרם מטעמיהם שלהם, העניק לה כיסוי רחב. הרב רפאל אנקאווה, ראש בית הדין

  • דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005

    מתל אביב לביירות בתל אביב של 1931 היה המשבר הכלכלי בעיצומו. שפל שרר ברחבי הארץ. יאשה היה מחוסר עבודה. חברת היבוא־יצוא שהוא היה מנהלה המסחרי מאז שובו ממצרים נאלצה לסגור את שעריה. סבתא שרה, שנישאה מחדש זמן קצר אחרי שהגיעה לפלסטינה, גרה בביירות. בית המלון של בעלה השני, שלום רבינוביץ׳, ניצב על המצוק הצופה לים, ושימש מועדון למושבה הרוסית של ביירות. שרה ביקשה מיאשה להצטרף אליהם. רוב המבקרים הקבועים במלון היו מנהלים של מפעלים או חברות. היא הציגה את בנה יאשה לאורחיה. ידידות נקשרה בינו לבין אחד, מסייה בזרגי. בזרגי הציע ליאשה משרה בחברת ״זינגר״ למכונות תפירה, שהוא היה מנהלה

  • דבדו עיר הכהנים- תולדות קהילה במרוקו ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד-אליהו מרציאנו

      פרק 16: פיוטים פיוט ר׳ סעדיה אדאתי ר׳ סעדיה אדתי אשרי יולדתו, פספאנייא היתה דירתו, ופנאדור היא קבורתו, ועלינו תגן זכותו. ר׳ סעדיה אור המנורה, בצרור החיים היא צרורה, נשמתו הטהורה בישיבה של מעלה שורה, נהנה מזיו השכינה. ר׳ סעדיה צ׳ווי עינייא, בזכותו רבי יחייד לבלייא, עלינא וועלא ליהוד די פדנייא, ויג׳ינא למשיח ואליה. ר׳ סעדיה צווי לאה תמשי קול אולייה, ותגי בחאג׳תהא מוקדייא, זכותו תדרג עלייא. במתיבתא דרקיעא, לכבודו שפתי אביעה, מלא משאלותי אל גדול דעה, ובטל מעלנו גזירה רעה. ר׳ סעדיה מן גירוש קשטיליא, חין גזרו על ליהוד לפניא, ווהווא מן עשרא די כרג׳ו דגייא, פלמרכב רקבו

  • Michel Knafo-Le département d'immigration, le Mossad et autres organismes

    Le département d'immigration, le Mossad et autres organismes Depuis que Kadima, l'organe du département d'immigration, avait été dissous sur ordre des autorités du Maroc indépendant, l'émigration des Juifs vers Israël s'est poursuivie sous diverses formes. Ils quittaient le pays de manière légale ou illégale, avec l'accord des autorités ou malgré leur interdiction, par la négociation ou l'activité clandestine. Des caravanes plus ou moins grandes d'émigrants étaient organisées – recevaient des instructions nécessaires et on les transportait, clandestinement, au-delà des frontières. Derrière toutes ces activités la main directrice de l'Etat d'Israël. La participation du département de la Alyah dans l'organisation de

  • קורות היהודים בספרד המוסלמית-א.אשתור

    כשם שהכרוניקות הישנות משאירים יותר סתום ממה שהם מפרשים בדבר הדרך שבה באו המוסלמים בדברים עם תושבי הערים הנכבשות, נוצרים ויהודים, כך ברורים ומפורשים הם סיפוריהם על הביצוע של שיתוף־הפעולה עם היהודים. כפי שאנו למדים מדבריהם ריכזו הכובשים את היהודים בכל מקום. הם העבירו את היהודים שנמצאו בסביבת עיר גדולה לתוכה ובעיר גופא ריכזו אותם בשכונה אחת. זה היה קל מאד בימים ההם, משום שבתים רבים היו ריקים מאדם לאחר בריחת האצילים והעשירים, ומצד שני היה זה הכרח צבאי. המחבר של כרוניקה עתיקה אומר: ״כאשר מצאו יהודים בגליל, ריכזו אותם בעיר הראשית שלו״ והיסטוריון ערבי אחר מספר: ״נהיתה זאת השיטה

  • אעירה שחר-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-שבת ויצא-שיר לשבת

    שבת ויצא בקשה — אעיר כנשר, או: זכור שבת לשמרה — בקשה — סי׳ אני סעדיה שוראקי חזק פרטים אחדים מתולדות חייו ושירתו של ר' סעדיה שוראקי, שחי ופעל באלג'יריה במאה ה-17 – המאה ה-18 תלמיד חכם, פייטן ובעל השכלה כללית רחבה. חיבר ספר במתמטיקה בשם "מונה מספר" וכן פירוש לספר תהלים שבראשו שיר רחב שבו הוא מתאר את שיטתו בפרשנות. שירים שלו נקלטו בקובץ "שיר ידידות". פיוטיו מצטיינים בנשימה אפית וביכולת תיאור נאה. דוגמאות בולטות לכך הן שירו "סדרי בראשית יוצרו" המפרט את סדר בריאת העולם, ושירו "סיני מאור עיני", המפרט את שבחי התורה ולומדיה.     אעיר כנשר

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט

    פרק רביעי הרכיבים השונים של מעמד שירת הבקשות מעמד שירת הבקשות עבר שינויים לא מעטים מאז שהובא למרוקו ע״י השדר״ים במהלך המאה ה־17. השינויים הרבים שעבר מנהג זה הם תוצאה של תנאים היסטוריים וחברתיים שהתפתחו: 1- ראשיתו של המנהג בצפת של ימי הקבלה והאר״י הקדוש ־ המחצית השניה של המאה ה־16. 2 – יהודי מרוקו, קיבלו מנהג זה מהשדר״ים שהגיעו למרוקו מאז ראשית המאה ה־17 ועד למאה ה־19. 3 – שינויים שהוכנסו במנהג זה במרוקו מראשית המאה רד20. בפרק זה יוצגו השנויים שעבר המנהג בשלושת התקופות דלעיל, כפי שהם באים לידי ביטוי בקבצים ״רני ושמחי״ ו״שיר ידידות״. המנהג בצפת הקבליסטית

  • תכשיטים אצל נשות יהודי מרוק- תערוכה מוזיאון ישראל קיץ 1973

    עגילי־תליונים – התמונה הימנית טנג׳ר ; כנראה סוף המאה הי״ח, ואולי לפני־כן לדעת הצורף היהודי שהיה בעליו זהו עדי עתיק מאוד — דוגמה נדירה של עבודתם המצוינת של צורפיה היהודים של טנג׳ר זהב, פניני־בארוק, אבני אודם ואזמרגד האורך: 22.5 ס׳׳מ אוסף פרטי, פאריס (431)   עגילי־תליונים — ׳׳עקראש״ התמונה האמצעית פאס ; כנראה המאה הי״ז או הי״ח טיפוס עתיק, שאינו עוד בשימוש ; בצד האחורי יש דגם של שריגים ופרחים מעשה חקיקה וחירור זהב, אבני אזמרגד, אמתיסט, אגרנט ופניני־בארוק האורך: 11.5 ס״מ המוזיאון לאמנויות אפריקה ואוקיאניה, פאריס ראה : אידל, מילון, עמ׳ 9 ; בזאנסנו, תלבושות, לוח מס׳ 28 ;


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930