Les Berbères à l'aube de l'histoire


  1. histoire-du-marocLA FIN DE LA PRÉHISTOIRE LA PROTOHISTOIRE – LES MÉTAUX

L'époque des métaux, qu'on appelle aussi protohistoire a fait l'objet ces derniers temps d'études assez nombreuses, dont nous pouvons tirer parti. Comme partout ses débuts se distinguent mal de la fin du Néolithique.

On a beaucoup hésité à parler d'un âge du bronze au Maroc et certains s'y refusent encore. On ne peut nier la présence d'outils de bronze, mais sont-ils importés ou de fabri­cation locale? « Marocains » ou « au Maroc »? Ont-ils été introduits par le commerce ou par des envahisseurs? Ont-ils été imités sur place? Questions auxquelles on ne peut encore répondre nettement.

Les trouvailles d'objets sont encore fort rares : par exemple une pointe de flèche de forme ibérique à Sidi Messaoud, une autre tout à fait semblable à Aïn Dalia près de Tanger dans une tombe mégalithique… Les fouilles ont été trop peu nombreuses pour que de la rareté des armes et des outils de cuivre et de bronze on tire la conclusion qu'en dehors d'objets importés d'Espagne il n'y a rien.

On a trouvé en Mauritanie, près d'Akjoujt, une dizaine au moins d'objets de cuivre d'un type différent de ceux-ci. Et surtout on connaît maintenant de nombreuses représen­tations d'armes de bronze gravées, dans le Haut Atlas de Marrakech, au Yagour et à l'Oukaïmeden, sur des tables de grès : poignards et hallebardes (ou haches d'arme).

  1. L'exemple des gravures du Yagour ou de l'Oukaïmeden.

Ces hauts pâturages présentent un intérêt exceptionnel : on y voit la transition du Néolithique à l'âge du bronze. Le nombre des représentations, leur variété, sont tels que leur étude est loin d'être achevée. Ce sont les bovidés, les hommes, les armes qui sont le plus souvent figurés.

Il semble qu'à la suite de l'assèchement du Sahara, qui s'est accéléré au milieu du troisième millénaire avant notre ère, des pasteurs éleveurs de bœufs venus du Sud se soient réfugiés dans l'Atlas. D'autre part, l'Espagne du Sud a diffusé le métal dans le bassin méditerranéen occidental dès la fin du troisième millénaire. La rencontre a pu se produire dans cette montagne humide qu'est l'Atlas.

Les sites gravés correspondent aux centres encore actuels de la vie pastorale : points d'eau, vallons et passages naturels. Les plus belles gravures sont contemporaines de l'âge du bronze espagnol d'El Argar (— 1 700 à — 1 200). Elles peuvent être datées par la présence de la « hache d'arme », hache-poignard à lame de cuivre, manche de bois et de métal et rivets d'argent. On trouve aussi de nombreux poignards rivetés à lame droite. C'est la preuve d'une relative vulgarisation du métal. Il faut noter cependant à côté de ce bronze méditerranéen des survivances néolithiques — arcs et idoles matriar­cales. L'étude des patines et des techniques de gravure qui permettrait des datations plus précises est encore peu avancée.

L'occupation s'est maintenue puisqu'on trouve des haches-peltes, caractéristiques du bronze atlantique final (vers — 1 000) et des chars disparus seulement au ve siècle avant notre ère.

Les gravures nous renseignent sur les genres de vie. L'élevage l’emporte très nettement sur la chasse. Parmi les repré­sentations animales on trouve environ 4 à 5 fois plus de bovidés que de bêtes sauvages. Mais les vêtements à frange de cuir traduisent des héritages antérieurs. Il y a très peu de représentations de charrue ce qui indique une place limitée de l'agri­culture. Cette civilisation pastorale multi­plie les représentations masculines.

Un grand nombre de gravures reste énigmatique, beaucoup de figures sont symboliques, la plupart avaient une signification religieuse qui nous échappe. Il semble évident par exemple que, malgré les nombreuses représentations de chars, jamais il n'a pu en cir­culer sur le plateau accidenté et accessible seulement aux piétons ou aux mulets. Ces chars ne sont d'ailleurs jamais représentés attelés. Leur signification exacte nous est inconnue, mais elle est à coup sûr symbolique. De même une scène où l'on voit un chasseur attaquer un éléphant avec un boomerang manque du plus élémentaire réalisme : il s'agit d'un mythe ou d'une représentation magique. Enfin notons la fréquence de signes qu'on retrouve dans le Proche-Orient ou dans le monde méditerranéen; leur étude systématique permettra de préciser des rapports que l'on devine.

On est bien loin encore de connaître toutes les gravures de l'Atlas et de l'Anti-Atlas. Mais ce qui a été publié représente déjà une base suffisante pour identifier plusieurs courants de civilisation qui se mêlent ou se recouvrent : la montagne marocaine a été un véritable carrefour entre la Méditerranée au sens large, en particulier l'Espagne proche, et le Sahara. Mais il est indispensable de remarquer que, par des itinéraires différents au long desquels des modifications sont survenues, les techniques, les modes de vie et de pensée proviennent d'une commune origine : le Proche-Orient.

La zone Nord du Maroc où l'on a trouvé des tombes mégalithiques, des armes de type espagnol, un cromlech, peut être considérée en gros comme une province hispanique.

  1. Les Berbères à l'aube de l'histoire.

L'histoire ne commence pour une grande partie du pays qu'au vme siècle de l'ère chrétienne, avec l'arrivée des conquérants arabes, et pour quelques régions seulement, beaucoup plus tôt avec l'arrivée des Phéniciens et des Puniques. Nous savons encore si peu de choses sur ces Libyco-berbères, ancêtres directs des Berbères, qu'il ne saurait être question de faire un tableau même très sommaire. On peut seulement dire qu'il y a des groupes de sédentaires chez qui l'agriculture est encore très fruste. L'élevage et l'éco­nomie pastorale ont certainement une importance plus grande que l'agriculture proprement dite : les premiers auteurs, des Grecs, qui parlent des habitants de l'Afrique du Nord les appellent libyens, ou numides, c'est-à-dire nomades, et il est couramment admis que les Carthaginois ont appris l'agriculture aux populations indigènes. La religion existe, avec l'idée de l'immortalité ou d'un au-delà : on enterre avec soin les morts dans des tumulus de terre, de pierre, de dimension plus ou moins grande selon, vraisemblablement, l'importance sociale du mort; à côté d'eux sont déposés des objets familiers, comme des armes ou des poteries, dont certaines sont importées du monde méditerranéen. Si le tumulus est la forme la plus fréquente de sépulture, on trouve aussi des dolmens, des « haouanet » (caveaux creusés dans les falaises), mode de sépulture qui dénotent des influences extérieures; le mort est généralement installé replié. Souvent on continue la pratique néolithique du décharnement et de la coloration des os en ocre. Souvent aussi les tombes contiennent les os mêlés de plusieurs personnages.

Les forces de la nature sont adorées ; des sommets, des grottes, des sources, des arbres constituent les lieux de culte. La magie, les sacrifices sont partout pratiqués, la zoolâtrie également avec l'adoration du bélier.

On ne sait pas grand-chose de la langue libyque, ancêtre des dialectes berbères. Les inscriptions ne sont pas rares, beaucoup semblent tardives, contemporaines de Carthage et de Rome; presque toutes sont indéchiffrables. Les signes ressemblent au tifinagh, actuelle écriture des Touaregs.

L'organisation sociale et politique de ces hommes est inconnue. On suppose avec beaucoup de vraisemblance que la famille au sens très large est la base de l'édifice social. Plusieurs familles ou clans constituent une tribu et plusieurs tribus peuvent constituer une fédération, que des auteurs grecs ou latins ont appelée royaume.

On a trop souvent pensé que cette société est immobile et l'on a voulu projeter dans le passé l'organisation que les Européens ont découverte à leur arrivée. Il convient d'être prudent : même si l'évolution a été extrêmement lente et incomplète, il faut en tenir compte. Entre l'âge du bronze et l'arrivée des conquérants arabes quinze siècles se sont écoulés au moins, sur lesquels nous ne savons quasiment rien. On a peine à admettre cependant qu'il n'y ait pas de différence entre les hommes qui hantaient le Yagour vers 1 500 et 1 000 avant J.-C., et ceux qu'Oqba a rencontrés dans sa chevauchée.

Une question reste insoluble dans l'état actuel de nos connaissances : l'origine des Berbères. Les études anthropologiques ont mis en évidence la grande variété des types physiques des populations actuelles de l'Afrique du Nord, même dans les régions écartées où l'on pourrait croire que les brassages sont peu importants. La forme des crânes, la taille, la couleur de la peau, etc., varient de façon importante. Les apports de la période historique ont été relativement peu importants, et il semble bien que l'essentiel des mouvements de populations se soient produits à la fin du Paléolithique et au Néolithique et se soient poursuivis à l'époque du bronze. Au Capsien et au Mouilien des hommes de race méditerranéenne ont envahi, par l'Est, l'Afrique du Nord. Ils ont été rejoints par les pasteurs sahariens dont l'origine est sur le Haut-Nil. Des noirs ont pu se joindre à eux en très petit nombre. Du Nord de la péninsule voisine, les apports sont certains mais ne peuvent être évalués.

Recent Posts
  • Belicha-Belido-Belilty-Benabbas-Benabrekh

    BELICHA Nom patronymique d'origne hébraïque, arabisation du prénom biblique Elicha qui a pour sens "Dieu délivre", précédé de l'indication de filiation hébraïco-arabe Ben. Ce prénom masculin était encore fréquemment donné au Maroc au XXème siècle, et se prononçait lissa, licha. Toutefois, selon la tradition fidèlement transmise dans la branche marocaine de Mogador de cette illustre famille de génération en génération, ce patronyme n'aurait été accolé que relativement tardivement à cette famille de Lévy d’origine espagnole – qui, à la suite de ses pérégrinations en Europe de l'Est, avait adopté une forme yidich de ce patronyme: Loeb – à la suite

  • יהודי פאס תרל"ג-תר"ס- 1900-1873 –אליעזר בשן

    מעורבות הדיפלומטים. ב-10 ביוני 1886 כתב דרומונד האי לשר החוץ על התפרצות קנאים בפאס, שבקושי דוכאה על ידי השלטונות, והיהודים חיים בפחד ובחשש מפני שחיטה המונית.  הוא העביר לשר החוץ העתק מכתבו של הסולטאן שנשלח לוזיר הראשי סיד אמפדל גרניט על האירוע, ונאמר בין השאר שהסולטאן מבקש למנוע כל מעשה שאינו מועיל לטובת הכלל. הוזיר הנ"ל תיאר במכתבו ב-21 ביוני את הרקע להתפרצות הקנאית נגד היהודים, כפי שדווח לו מפאס. יהודי ניסה ב-10 ( צ"ל 23 ) במאי להיכנס לבניין ממשלתי בפאס אלג'דידה ( החדשה ) ושומר הניצב בשער מטעם המושל מנע זאת ממנו. כתגובה תקפו היהודי וחבריו את השומר

  • להאיר באור החיים – לפרשת "ויצא" – מאת הרב שמיר-אסולין

    להאיר באור החיים – לפרשת "ויצא". דברי התורה מוקדשים – לעילוי נשמת אמו"ר הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, שעלה לגנזי מרומים ביום א' בשבת יב' כסלו, לסדר: "ויצא יעקב {יוסף} מבאר שבע… והנה יהוה – ניצב עליו". וכן, להצלחת חיילי צה"ל העומדים על משמר ארצנו וערי אלוהנו. "ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה" (בר' כח, י). "יציאת צדיק מן המקום, עושה רושם.  שבזמן שהצדיק בעיר – הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם – פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה" (רש"י בר' כח י). מבוא: פרשת "ויצא", מספרת לנו על יעקב אבינו היוצא לגלות חרן בגיל 63 לאחר

  • דברי הימים של פאס-מאיר בניהו-כולל תרגום ליהודית מגרבית

    שט"ו – 1554 -1555 ואחר כך בא מולאי מחמד אשייך אשריף הנזכר למעלה ונלחם על תאפיללאלת ולכדה ולקח אחיו מולאי אחמד וכל בניו והוליכם עד לנהר תאדלא ושחט ארבעה בנים, אחיו מולאי זידאן ושלשה אחיו, ובא להלחם על פאס מולאי עבדאללאה בן מולאי מחמד אשייך ונשבר וברח ועזב פה את הנוודים מסוס, ומשבט רחמאנא ואלודאייא ( שבטי נוודים של עמק הסוס, הרי רחמאנא והואדיות ), עם גדול מאד שלא יספיק לו מים לשתות ולא לחם לאכול ונשארו מושלכים מחזרים על פתחי הבתים של היהודים, ומתו מהם הרבה שלא יסופר. אחר כך יצא להלחם על פאס מולאי מחמד אשייך הנזכר ויצא

  • Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Paul B.Fenton

    Le samedi 27 avril, l’événement se résuma en un simple entrefilet en première page du Matin annonçant que: «Fez est calme» et qu’une «commission formée de notables arabes, européens et israélites va se charger de l’assainissement de la capitale. Des sommes importantes ont été réunies pour secourir les israélites affamés. Le sultan a donné 10 000 francs, Mr Régnault 5 000 francs et diverses personnalités marocaines 10 000 francs.» Enfin un reportage anonyme sur le sort des Juifs, paru dans l’hebdomadaire L’Illustration en date du 11 mai, fit le tour du monde grâce aux photographies fort impressionnantes, prises par le

  • הפרעות בפאס או התריתל-התרע"ב-יוסף ינון פנטון-סיכום

    סיכום מאה שנה לאחר אירועים מטלטלים אלו, מה תוכל להיות המסקנה בעניין הפרק הטרגי הזה בקורותיהם של יהודי מרוקו? במבט לאחור, דעותיהם של המשתתפים הראשיים בתקופה ההיא מן הצד האירופי מפתיעות בתמימותן המדומה ומעוררות רושם של העמדת פנים: דיפלומטים ואנשי צבא מאשימים זה את זה בעיוורון על שלא חזו את הסימנים המקדימים לתנועת המרד. לנוכח כך עולות שאלות אחדות: איך ייתכן שהסמכות הצבאית הצרפתית בחרה להעלים עין מאותות אלו בתואנה של היעדר ׳ראיות מוצקות להישען עליהן׳? ומדוע היא הניחה לרוב הגדודים לעזוב את העיר, בעוד שאנשי המודיעין ידעו היטב שהידיעה על עזיבתם הקרובה הופצה לשבטים העוינים סביב העיר? רייניו, ציר

  • Il était une fois le Maroc-David Bebsoussan-Qu'en fut-il de la presse spécifiquement juive?

    Il y avait cependant une grande influence britannique au Maroc… Le Times ofMorocco fut fondé par l'écrivain Edward Meakin. Il dévoila la corruption tangéroise. Son fils Budgett Meakin fut l'auteur de livres importants sur le Maroc dont The Moorish Empire publié en 1899 et The land ofthe Moors paru en 1901. Le style critique de Meakin père et fils finit par les faire comparaître par-devant le Tribunal consulaire. Le journal fut racheté en 1893 par le Gibraltarien G.T. Abrines, propriétaire de Moghreb al Aksa, et se fit le défenseur de la politique britannique. Avant d'être racheté, le Times of Morocco

  • גאוני-מש.-אביחצירא-ר-יוסף-אביחצירא-עם המשמ"ח אליקים חלק ב'

    כל אותה תקופה בעוד הר׳ אזולאי מקנטר בלשונו את הגאון המשמ״ח ברמה האישית, הגאון המשמ״ח בחר להימנות מכת הנעלבים ואינם עולבים, ואחז בפלך השתיקה, אולם חכמי ורבני העיר החליטו למחות על כבודו ולפרסם כנגד הר׳ אזולאי קונטרס בשם ״מלחמת המגן״. בראש הקונטרס חתום הגאון רבי אברהם אביחצירא. ככל הנראה ע״מ לחזק דבריו הוסיף בחתימתו וכתב ״ממשפחת הרה״ג המפורסם המקובל האלקי בוצינא דנהורא כקש״ת יעקב ביחצירא זצוק״ל״. בקונטרס הנז׳ שולחים הגאונים רבי אברהם ועמו הגאון רבי דוד אדהן חבר ביה״ד, מכתב המשתרע על פני כמה עמודים להגאון רבי משה שתרוג ומביעים תמיהה על הסכמתו על דברי הר׳ אזולאי עיי״ש. מלבד זאת

  • גאוני משפחת אביחצירא-עם המשמ״ח אליקים-חלק א'-ר-יוסף-אביחצירא-

    עם המשמ״ח אליקים מגדולי הגאונים שידעה יהדות המזרח, היה זה הגאון המופלג, המושלם והמוכתר בכל מידה טובה, רבי משה מאיר חי אליקים זצ׳׳ל(המשמ׳׳ח), לימים ראב״ד בעיר קזבלנקה. הרב המשמ״ח זצ״ל, נולד ביום ט״ו טבת תרל׳׳ב בעיר טבריה, לאביו הגאון רבי ניסים אליקים(יליד העיר טבריה בשנת תר"י 1850 ) הרב היה בן יחיד והתייתם מאביו בעודנו ילד קטן, כפי שמתאר בתו״ד שכתב על גבי שער הספר ׳חדד נא״ה׳ שחברו אביו, ז״ל: לקטתי מכתיבותיו של עט״ר ישעי ומשגבי משארית הנמצאה מעט מהרבה כי שטף הזמן גרפם והעש האכזר והריקבון חגרו כוחם לכלות מחמדי עין והיו לאין… הרב המובהק העניו המדוכא ביסורין גדולים,

  • תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד – מעמד המשורר בקהילה.

    מעמד המשורר בקהילה. עבור בני זמנו היה דו בן חסין לא רק משורר אלא תלמיד חכם המקדיש מזמנו ללימוד תורה. פיוטים שנכתבו לסיום שישה סדרי משנה ולסיום מסכת או כדי להלל את מעלותיהם של נדיבים המחזיקים בידי לומד התורה מלמדים כי הוא היה חלק מחבורת לומדים קבועים שחבריה קיבלו תמיכה צנועה. בין 1773 ל – 1781 הוא למד יחד עם רבנים אחרים במכנאס וביניהם  זכרי בן משאש, בנו מרדכי ומרדכי אצבאן, בשיעורים שקיים הרב השליח הידוע מחברון, רבי עמרם בן דיוואן הנערץ ( במיוחד עלי – הערה אישית שלי אלי פילו ) , שנאלץ לשהות בעיר בעקבות מלחמות הבלתי פוסקות


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930