האירועים המדיניים העיקריים מבית ומחוץ

    היהודים במרוקו והמיסיון האנגליקני

    ב־1792 עלה לשלטון סולימאן השני, המכונה ״החסיד״ ו ״המשקם״, ושלט עד נובמבר 1822. האוריינטציה המדינית שלו הייתה פרו־בריטית, והיא שהנחתה אותו בניסיונו לכבוש את העיר סבתה שבידי ספרד. באוקטובר 1808 הוא הוציא הוראה שחייבה את היהודים לגור במלאח בערים תיטואן, סלא ורבאט.

    יהודים בעלי רכוש מרבאט שסירבו לעבור למלאח התאסלמו. ב־1799 וב־1818 פרצו מגפות שהביאו לתמותה רבה בקרב האוכלוסייה. סולימאן השני סבל ממרירות של שבטים ברברים. שמועה על מותו ב־1820, גרמה לפרעות ביהודי פאס.

    למדינות אירופה ובייחוד לבריטניה, צרפת וספרד היו אינטרסים כלכליים במרוקו. קשרי מסחר התנהלו עם מרוקו דורות לפני המאה ה־19. האירופים רכשו בה חומרי גלם, ושיווקו לה מוצרי תעשייה ונשק. פעילותם של הפיראטים המרוקנים הפריעה לתנועת הסחר וגרמה לעימותים בין הצדדים.

    בימי עבד ארחמאן השני ( שלט בשנים  1859-1822) התגלתה חולשתה של מרוקו מול מדינות אירופה. ב־1828 הטילה בריטניה מצור על טנג׳יר, ושנה לאחר מכן הופצצו הערים תיטואן, ארזילה, לאראש ורבאט על ידי אוסטריה כתגובה להתקפות של פיראטים מרוקנים על אניותיה.

    לאחר שצרפת כבשה את אלג׳יר ב־1830 , גברה המתיחות בין צרפת לבין מרוקו. האחרונה תמכה בעבד אלקאדר (  1883-1808) שמרד בצרפתים, ונתנה לו מקלט. ב־1844 פרצה מלחמה ביניהן, צי צרפת הפציץ את הערים טנג׳יר ומוגדור.

    ההרס במוגדור היה גדול במיוחד, ויהודיה סבלו גם מהתנפלויות של שבטי הסביבה. ידה של צרפת הייתה על העליונה. ב־14 באוגוסט ניגף צבא הסולטאן ב־10 בספטמבר אותה שנה ערך הסכם שלום ביניהן שאושר על ידי הסולטאן ב־5 באוקטובר, ומרוקו פסקה להעניק מקלט לעבד אלקאדר. יהודי מרוקו נחשדו בתמיכה באויב, ומעמדם הורע.

    לראשונה התערב אז גורם יהודי אירופי למען יהודי מרוקו, דבר שנמשך בדורות הבאים. משה מונטיפיורי ( 1885-1784 ), שהיה נשיא ועד שליחי הקהילות באנגליה מ־1835 עד 1874, פנה לסולטאן וביקשו שיוציא ״ט׳היר שריפי״ ( צו מלכותי ) להגנת היהודים. בלונדון הקים מונטיפיורי ועד פעולה שיסד קרן בשם  Morocco Relief Fund לעזרת היהודים שסבלו, ופעל לגיוס תרומות לנזקקים.

    זמן קצר לאחר עלייתו לשלטון של מוחמד הרביעי( שלט בשנים  1873-1859) פתחה ספרד במלחמה נגד מרוקו, כתגובה להתקפות שבטי הריף על העיר סבתה. רבים מיהודי תיטואן וטנג׳יר חששו לגורלם וכ־5,000 מהם מצאו מקלט בגיברלטר ובאלחזיראס שבספרד.

    ספרד כבשה את תיטואן ב־5 בפברואר 1860. הפיכת מסגד לכנסייה גרמה להתגברות העוינות נגד הנוצרים. העיר הוחזרה למרוקו במאי 1862, תמורת תשלום של 20 מיליון דורוס ( כ־5 מיליון ליש״ט ), שניתנו כהלוואה על ידי בריטניה לסולטאן.

    חלק מהיהודים העוזבים חזרו לתיטואן ולטנג׳יר. היהודים שנשארו בתיטואן הואשמו על ידי המוסלמים בסיוע לאויב. כישלונה של מרוקו במלחמה הגביר את התסיסה והקנאות המוסלמית, וחציהן הופנו נגד היהודים.

    גם בעקבות מלחמה זו נעזרו יהודי תיטואן וקהילות מרוקו האחרות בקרן הנ״ל. ב־1860 נשלח מ״ח פיצ׳יוטו  (Picciotto ) למרוקו בשליחות המועצה הממונה על הקרן כדי לדווח על מצבם של פליטי המלחמה עם ספרד, וכדי להציע דרכים לעזור גם לשאר היהודים בארץ זו. מסקנתו הייתה שהפתרון טמון במערכת חינוך מודרנית, בעיקר לשכבות העניות.

    החשש להרעת מצב יהודי מרוקו דרבן את יהודי אנגליה וצרפת להתארגן לעזרתם. ב־1860 נוסדה בפריס Alliance Israelite Universelle ( להלן כי״ח ). וב־1871 האגודה המקבילה Anglo-Jewish Association  (להלן ״אגודת אחים״ ) בלונדון, שפעלה יחד עם כי׳׳ח ועם ועד שליחי הקהילות באנגליה.

    הן שמו להן למטרה לפעול למען שוויון זכויות ליהודים המקופחים בארצות שונות, בדומה לזה שזכו בו יהודי צרפת ובריטניה, וכן ביקשו להביא לקדמה תרבותית, לסייע לנרדפים ולעודד פרסומים התורמים למטרות אלה.

    אגודות אלה ובעקבותיהן אגודות יהודיות בגרמניה ובארצות הברית, פעלו לשיפור מצב אחיהן במרוקו וכן במדינות אחרות. כשהגיעו תלונות על פגיעות ביהודי מרוקו, פנו האגודות לממשלותיהן, ואלה הורו לשגריריהן שישבו בטנג׳יר לפנות לסולטאן כדי למנוע הישנות מקרים כאלה ולהעניש את המושל או את העבריינים.

    כי״ח יסדה בתי ספר, בחלקם תמכה גם ״אגודת אחים״, תחילה בערי החוף ל'בנים, ולאחר מכן לבנות, דבר שתרם להעלאת רמת ההשכלה והחיים של ״הודים. בית הספר הראשון לבנים נפתח בתיטואן ב־1862, בטנג׳יר שנתיים לאחר מכן, במוגדור ב־1867 .

    בשנים הבאות הוקמו בתי ספר גם בערים אחרות. ב־1912 היו בתי ספר לבנים ב־15 ערים במרוקו. בכך החלה ההתמערבות של יהודי מרוקו, הפער התרבותי והחברתי בינם לבין המוסלמים העמיק, והוגברה העוינות. החינוך החילוני נתקל לעתים בהתנגדות ההורים והרבנים, ועל מנת לפייסם ניתנו גם שיעורי תורה.

    עד אז למדו הבנים ב ״כותאב״ בתנאים עלובים, הישגיהם היו דלים, ומטרת הלימודים הייתה הכנת הנערים להשתתפות בתפילה ובקריאת התורה. רבים מהנערים נאלצו לעבוד, כדי לסייע בפרנסת המשפחה. מיעוט בעל יכולת כספית או בעל כשרון ומסירות מבין הבנים שהגיעו למצוות, המשיך לימודיו בישיבה.

    מהם צמחו תלמידי החכמים, הדיינים וכלי הקודש, משרות שעברו בדרך כלל בירושה. אבל היו חכמים שלא זכו לתפקידים, והתפרנסו מיגיע כפיהם. אחדים מהם היו נערצים בחייהם ובמותם בזכות צדיקותם, וקבריהם הפכו מוקדים ־'ביקורי המונים.

    הבנות לא קיבלו כל חינוך ממוסד, כי הן לא היו פעילות בחיי בית הכנסת. בחברה רווחה דעתו של ר׳ אליעזר: ״כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות״ ( סוטה, פרק ג, משנה ד ). האימהות והסבתות נהגו להדריך את הבנות לקראת התפקיד של אם בישראל, והיו מלמדות אותן את המלאכות האופייניות לנשים ואת הדינים הנוגעים לנשים ולמשק הבית.

    ב־1865 פתחה כי״ח בית ספר לבנות בטנג׳יר, ובשנים הבאות גם בערים אחרות. ב־1912 היו ב־12 ערים במרוקו בתי ספר לבנות, מספר התלמידות ־כולל היה נמוך מזה של הבנים. ההורים והחכמים השלימו עם חינוך ממוסד זה לבנות הודות לעובדה שהבנות הוכשרו למלאכות, ומחשש שתלמדנה אצל המיסיונרים וכך תצאנה לתרבות רעה.

    הירשם לבלוג באמצעות המייל

    הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

    הצטרפו ל 111 מנויים נוספים

    רשימת הנושאים באתר
    פברואר 2018
    א ב ג ד ה ו ש
    « ינו    
     123
    45678910
    11121314151617
    18192021222324
    25262728