Mardoche le guide de Charles de Foucauld

MARDOCHEE LE GUIDE DE CHARLES DE FOUCAULD.

Publié le 13/05/2016 à 17:56 par rol-benzaken 

C'est l'histoire de MARDOCHEE.

La connaissance du Maroc par Charles de Foucauld n’aurait jamais été possible sans l’aide d’un homme : Mardochée Ben Serour.

Pour parvenir à ses fins, Charles de Foucauld se déguise en rabbin et engage ce " vieuxMardochée" pour lui servir de guide.

Un juif marocain, grand explorateur, que l’histoire n’a finalement pas si bien remercié.

L’’homme qui a fait connaître le Maroc aux Français et permis sa colonisation s’appelait Charles de Foucauld. C’est une histoire archiconnue. C’est la publication de Reconnaissance du Maroc en 1888 par ce diplômé de Saint-Cyr, officier de l’armée abandonnant l’uniforme pour l’aventure, qui a donné à la France la meilleure description de ce qu’était l’Empire chérifien, un pays inconnu et interdit aux non-musulmans. Mais, Charles de Foucauld n’aurait jamais pu pénétrer dans ce Maroc, royaume des ténèbres pour certains, sans la précieuse aide d’un rabbin marocain, Mardochée Ben Serour, un homme de religion doublé d’un explorateur et commerçant.

84061_charles.de.foucault.1.jpg

Le périple méditerranéen
Mardochée Ben Serour est né dans une petite communauté juive installée dans l’oasis de Akka, minuscule point du sud-est marocain, situé entre le Draa et l’Atlas. Enfant, ses parents décident d’en faire un homme de religion et l’envoient à Marrakech pour étudier le Talmud. Sur place, ses professeurs constatent un esprit vif et curieux, et l’envoient, privilège rare, à Jérusalem, en Palestine, pour parfaire ses études. Il y va à pied, passant d’une communauté juive à une autre, traversant tout le Maghreb, avant d’arriver à la ville sainte, après un périple de trois ans. De retour au Maghreb, il s’installe à Alger en 1847, après avoir été nommé rabbin d’Alep. Il y restera 11 ans, avant de rentrer à Akka où il recrute son frère, Isaac, pour un audacieux voyage : aller à la cité de Tombouctou, qui venait quelques décennies plus tôt d’être découverte par René Caillé. Un juif dans une cité musulmane sainte et interdite aux infidèles ? Voilà l’exploit du rabbin Mardochée. Car, Caillé s’est fait passer pour un musulman. Sur place, il monte un commerce de caravanes entre la ville et Mogador (actuelle Essaouira) et surtout fait venir des juifs marocains pour fonder une communauté. Devenu riche, il doit pourtant quitter Tombouctou dans la hâte pour échapper à la vindicte du nouveau gouverneur. Son départ signe la fin de la communauté qu’il a fondée sur place.
Usé, déprimé et ruiné, il est à deux doigts de repartir vers l’Algérie quand il fait la connaissance d’un autre explorateur, Auguste Beaumier (1823-1876), consul de France à Mogador. Ce dernier, qui connaît assez bien le Maroc puisqu’il a déjà publié un opuscule intitulé Itinéraires de Tanger à Mogador, est tout de même moins expérimenté que le rabbin Ben Serour. C’est Beaumier qui le met en relation avec la Société de géographie, prestigieuse institution parisienne qui publie un non moins prestigieux Bulletin, qui fait la part belle aux découvertes territoriales et autre littérature scientifique. La Société de géographie lui publie sa première œuvre, Le premier établissement des Israélites à Tombouctou en 1870 et en 1874, l’invite à Paris où cet homme au visage émacié et portant longue barbe devient la coqueluche de la presse et des sociétés savantes.
À Paris, il est pris en charge par un jeune géographe, Henri Duveyrier (1840-1892), qui devient son traducteur et lui enseigne différentes techniques d’exploration. En 1875, la Société de géographie publie une autre de ses œuvres, un journal de voyage intitulé De Mogador à Djebel Tabayoudt, une exploration qu’il avait faite quelques années plus tôt pour le compte de Beaumier. Pour cette expédition, toujours solitaire, le consul de France avait insisté pour qu’il se rende spécialement dans ce sud du Maroc qui sera le théâtre, en 1911, de la grave crise diplomatique entre la France et l’Allemagne suite au « Coup d’Agadir ».
Foucauld, le rabbin
De Mogador à Djebel Tabayoudt, écrit en hébreu et traduit par Duveyrier, nous montre un homme qui voyage seul dans ce Maroc inconnu, ne cachant nullement sa condition de juif, mais conscient que sa vie, comme celle de n’importe quel autre non-musulman, ne vaut rien. Dans son ouvrage il évoque des « monuments anciens » et dans le Tazeroualt, il assiste aux dernières années d’existence de cette petite principauté berbère indépendante de l’Empire chérifien, qui sera matée par le sultan Hassan 1er en 1882. Sur place, il découvre une « quantité de ruines antiques très curieuses » qu’il n’arrive pas à identifier, ainsi que des inscriptions qu’il ne peut déchiffrer et qui ne sont « ni hébraïques, ni grecques, ni latines, ni arabes ». Ses notes sur le Tazeroualt ayant été perdues, on peut supposer qu’il s’agit du tifinagh, la langue matrice du tamazight. Vers les années soixante-dix de ce XIXe siècle, Mardochée Ben Serour est au sommet de sa gloire. C’est l’un des rares indigènes maghrébins à être reçu avec honneur et considérations dans les salons de Paris. Mais la mort d’Auguste Beaumier, son introducteur parisien, le ramène à la case départ, c’est-à-dire à Akka. Il reprend alors ce qui lui reste d’argent et retourne en Algérie avec sa femme et ses trois enfants. Mais coup de destin, c’est à Oran qu’il est retrouvé par Oscar Mac Carthy (1815-1894), un géographe irlandais installé à Alger, qui lui présente un certain Charles de Foucauld (1858-1916), un ancien officier de l’armée française devenu géographe et qui a la réputation d’être un désœuvré. La rencontre entre ce jeune aventurier français qui n’a pas encore trente ans et de ce vieux rabbin marocain va influe sur le cours de l’histoire du Maroc. Foucauld cherche un guide pour pénétrer au Maroc et quoi de mieux que cet explorateur qui connaît le Moyen-Orient, l’Asie et qui est allé jusqu’à Tombouctou ! C’est Ben Serour qui persuade Foucauld de se déguiser en juif et de se laisser pousser la double mèche de cheveux caractéristiques des Israélites. Au Maroc, Foucauld s’appelle Joseph Aleman. C’est un autre « rabbin », originaire de Moldavie, dans l’empire russe, et envoyé au Maroc pour récolter des fonds destinés aux séminaires juifs de Palestine. En chemin, Ben Serour explique à son compagnon de route que ce n’est pas sa condition de chrétien, d’« infidèle », qui risque de le mettre en danger au Maroc, mais plutôt le fait qu’il soit Français, une nationalité honnie dont les citoyens, particulièrement ceux qui résident en Algérie, sont suspectés de vouloir espionner le Maroc pour préparer son invasion. En 1883, après avoir écarté l’idée de traverser le Rif, considérant cette région extrêmement dangereuse, le vrai rabbin Ben Serour et le faux rabbin Aleman embarquent pour Tanger où ils débarquent sans éveiller de soupçons. De là, ils se dirigent vers Tétouan, puis s’acheminent vers Chaouen pour prendre un chemin direct à Fès, avant, faute de trouver une escorte, de revenir à Tétouan et de repartir vers Meknès puis Fès en longeant la côte atlantique. À chaque halte, les deux hommes sont chaleureusement reçus par les communautés juives locales, que ce soit dans un mellah ou dans une commune campagnarde. La population juive d’alors n’a rien de résiduel. Elle est partie intégrante de la société marocaine. Par exemple, une ville comme Tétouan, forte de 20 000 habitants, comptait 6 000 juifs (ce n’est pas pour rien que certains historiens désignent Tétouan comme la Petite Jérusalem) et à Ksar El Kébir, un cinquième des 5 000 habitants était juif.
Grâce à ce guide qui sait ouvrir les portes des maisons juives, Charles de Foucauld est ravi. Il peut se renseigner sur le pays, ses institutions, sa société et son économie, prendre des notes de tout et ébaucher la situation du Maroc. Le seul inconvénient, c’est le repos hebdomadaire du chabbat que respecte à la lettre Mardochée Ben Serour et qui est considéré comme une journée perdue pour le Français. Pour le reste, le voyage se déroule sans trop de difficultés, ce qui permet aux deux explorateurs de traverser le Maroc de long en large, de Tétouan à Fès, de Meknès à Foum El Hassan, et d’Agadir à Oujda en passant par Ouarzazate et Ksar Souk (actuelle Errachidia). Une véritable expédition exécutée avec une infinie patience.
Un explorateur oublié
En 1888, après son retour en métropole, Charles de Foucauld publie l’ouvrage qui va instruire la France sur l’état du vieil et brinquebalant empire chérifien : Reconnaissance du Maroc. Un livre qui va faire la gloire de son auteur et donner aux Français une mine de renseignements qu’utilisera quelques années plus tard le futur général Lyautey pour conquérir le Maroc.
Deux ans plus tôt, en 1886, l’homme qui avait permis à Foucauld d’entrer et de sortir vivant du pays des « ténèbres », le rabbin Mardochée Ben Serour, était mort dans la misère à Alger. Oublié par Foucauld qui ne s’est jamais gêné de dire dans sa correspondance privée, mais aussi dans son livre, tout le mal qu’il pensait de son compagnon de route et de la communauté juive marocaine qui l’avait si bien accueilli.
Reste la question essentielle : le rabbin Ben Serour était-il au courant des desseins de Charles de Foucauld ? Certains disent que non. D’autres affirment le contraire. Mais, l’histoire marocaine retient que c’est ce rabbin marocain qui a fait entrer le loup dans la bergerie.
Par Adnan Sebti

Recent Posts
  •  לוּלָב וּמִינָיו לָעָם אֱמוּנִים-פִּיּוּט יְסַדְתִּיו עַל טַעֲמוֹ שֶׁל הַלּוּלָב- רבי דוד בן אהרן חסין

     לוּלָב וּמִינָיו לָעָם אֱמוּנִים                     פִּיּוּט יְסַדְתִּיו עַל טַעֲמוֹ שֶׁל הַלּוּלָב   לוּלָב וּמִינָיו לָעָם אֱמוּנִים אָבוֹא בָּם אוֹדֶה שׁוֹכֵן מעונים   אַזְכִּיר חַסְדֵי אֶל וְנִפְלְאוֹתָיו אשר שָׂם בְּמִצְרַיִם אוֹתוֹתָיו וְגַם קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אַרְבָּעָה מִינִים   נוֹדַעַת לָנוּ חִבָּה יְתֵרָה כַּאֲשֶׁר נִשְׁמֹר מִצְווֹת הַתּוֹרָה כְּדִבְרֵי אֶל חַי נֶאֱזָר בִּגְבוּרָה אֶל הָאִישׁ מֹשֶׁה פָּנִים בְּפָנִים   יִקַּח אִישׁ לוּלָב בַּיָּד יְמִינוֹ פְּרִי עֵץ הָדָר בִּשְׂמֹאל דִּינוֹ עֲצֵי יַעַר אָז יְרַנְּנוּ מִלִּפְנֵי אָדוֹן כָּל הָאֲדוֹנִים   דְּעוּ לָכֶם יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים דִּין אַיֵּהוּ הָדָר מְחֻבָּרִים נֵר מִצְוָה וְאוֹר תּוֹרָה מְאִירִים טַעַם וְרֵיחַ שְׁנֵיהֶם חוֹנִים   וּלְעֻמַּת לוֹמְדֵי דָּת יקותיאל כַּפּוֹת תְּמָרִים

  • אוצר המנהגים לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא"- מאיר נזרי – סוכות ושמחת תורה

    סוכות ושמחת תודה הימים שכין יום כיפור לסוכות מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת אצל חלק מהמשפחות שלא לבשל מאכלים בין יום כיפור לסוכות, ואלו שנהגו לבשל העבירו אוכל מבושל לאלו שלא נהגו לבשל. ייתכן שהעניין קשור בייחודיות של הימים האלה. הערות המחבר: דוגמאות לכך הן מסעודה אשת אברהם סבאג מארפוד, שנהגה לבשל והעבירה אוכל לבית סבי שבו לא נהגו לבשל(מפי אדוני אבי), ובני משפחת באשי בן חיון מריסאני, שהביאו חמין לבני משפחת ר׳ מכלוף ב״ר יצחק שטרית שלא נהגו לעשות חמין(מפי ר׳ יצחק שטרית). אלה הם ימים המחברים בין יום כיפור לבין חג הסוכות, בבחינת פתיחת דף חדש. לפנים בישראל

  • Roots-racines-Kippour-Moche Gabbay

      KIPPOUR Le tableau est divisé en deux parties: la prière et ce qui la précède. En bas à droite une femme enceinte apporte trois poulets: un pour elle, un coq et une poule pour le bébé qui est dans son ventre; la flagelation au bain rituel; bénédiction des petits-fils par les grands-parents avant le jeûne; alluamge des cierges par les femmes. YOM KIPPUR This painting is divided into two sections: The spiritual — the prayers, and the preparatory stages leading up to Yom Kippur day. On the bottom right a pregnant woman is bringing three fowls for slaughter —

  • שרשים -משה גבאי- יום הכיפורים

    יום הכיפורים תיאור התמונה   מחולקת לשניים: החלק הרוחני — התפילה, ושלבים לפני יום הכיפורים. למטה מימין: אשה הרה מביאה שלושה עופות לשחיטה — אחד בשבילה, ותרנגול ותרנגולת לתינוק שבבטנה; מלקות במקוה; ברכת הנכדים על־ידי הסבא והסבתא לפני תחילת הצום! הנשים מדליקות נרות חג ונר נשמה.  מלקות הוא עונש גופני לעבריינים שעברו על מצוות התורה; מלקים אותם ברצועה של עגל ארבעים מכות פחות אחת(היינו 39). מי שהיה ראוי למלקות, היו רופאים אומדים אותו כמה גופו יכול לספוג ותמיד קצבו לו מנין המתחלק לשלשה. מנהג המקובל עד היום בין יהודי מרוקו לספוג ארבעים חסר אחת מלקות בערב יום הכיפורים בבית המרחץ, אחרי

  • Racines-Roots-Judaism Tradition-Moche Gabbay

    LES KAPAROT: Les Juifs du Maroc sont fidèles à la coutume des kaparot la veille de Kippour. Chaque membre de la famille sacrifie un coq (pour les mâles) ou un poulet (pour les femelles) en substitution. Le rabbin avant d'égorger l'oiseau le fait tourner plusieurs fois au-dessus de la tête du fidèle en récitant "ceci est ton échange, ce coq sera sacrifié et toi … tu jouiras d'une longue vie". L'animal est ensuite offert aux pauvres ou racheté au moyen de dons aux indigents. Cette coutume est très ancienne et date du temps du Talmud où on faisait kapara non

  • שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-מנהג הכפרות

    מנהג הכפרות תמונה-יהודיה בפתח הגטו מביאה תרנגולת לשחיטה אצל השוחט. הכפרות. יהודי מרוקו נהגו לעשות ״כפרות״ בערב יום הכיפורים. לכל אחד ואחת מבני המשפחה לוקחים עוף — תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה, ומסובבים אותו על ראש המתכפר כמה פעמים ואומרים עליו פסוקים מסוימים בצירוף המלים: ״זה חליפתך, זה תמורתך, זה כפרתך, זה התרנגול ילך למיתה ואתה — פלוני בן פלוני — תיכנס לחיים ארוכים.״ אחר כך שוחטים אותו ונותנים אותו לעניים, או פודים אותו בכסף ומחלקים הכסף לצדקה. מנהג זה הוא עתיק יומין, הוזכר לראשונה בתלמוד, ולאו דווקא כפרה בתרנגול. נהגו לפדות נפשם בממון, שהיו נותנים צדקה לעניים בערב יום הכפורים,

  • מסמך על קופת הצדקה של קרקעות לעניים-יוסף טובי

    ד. סיכום דאה שהמוסד של הקדש קרקעות העניים היה ייחודי לקהילות היהודיות במרוקו בתוניסיה, לפחות בתוניס הבירה. אמנם בכל קהילות ישראל תמכה ההנהגה בעניים בנצרכים מסוגים שונים (חולים, ״הכנסת כלה״, מלמדי תינוקות וכיוצא בזה), ולשם כך אף נגבה מס מיוחד על שחיטת בהמות או על מוצרי צריכה אחרים, אלא שאין המדובר בהקדשות מיוחדים של הקרקעות שנוהלו על ידי ועד מיוחד שמינתה הנהגת הקהילה, ורק מדמי השכירות שהועלו מן הרכוש הקרקעי הזה חולקו כספים לעניים באופן סדיר ועל פי כללים מוגדרים. כך דרך משל היה מקובל בקהילות היהודיות הגדולות בתימן צנעא, רדאע וד׳מאר – שהקצבים היו מעבירים לרשות הקהילה ולטובת ענייה

  • Moché Amar L’adaptation du droit hébraïque à la réalité quotidienne

    Moché Amar L’adaptation du droit hébraïque à la réalité quotidienne La majeure partie des Takanot – ordonnances rabbiniques – éditées au Maroc est consacrée au droit personnel, droit commercial et droit social. Cette littérature juridique permet de mieux connaître la vie de la société juive, ses préoccupations quotidiennes face aux réalités de l’existence. Les Takanot -ordonnances rabbi­niques- sont un des moyens pour la Halakha – réputée intangible – de trouver des solutions aux problèmes nouveaux. Tout au long des siècles les rabbins en écrivirent un grand nombre: ceci est le témoignage de la vitalité de la vie communautaire et de

  • משפחת בן ישו-בן יזאח-אוגניש-משפחת בן חמו-יחס דבדו-אליהו רפאל מרציאנו

      משפחת אוגניש משפחה רמה ועתיקה מוזכרת בתעודות הקהילה. האדמו״ר המלוב״ן רבינו יעקב אבוחצירא זיע״א בזמן היותו מבקר בדברו, נהג לסמוך על שחיטת הרב יוסף מרציאנו די אוגניש ז״ל. איש צדיק תמים, גזע תרשישים ומיוחסים, מוכתר בנימוסין, אילן ששורשיו מרובין, גומל חסדים טובים, נכבד ונעלה, הצדיק ר׳ שלמה הוליד: יוסף, דוד, סליטנא, מאחא, מרימא, עווישא. החכם הותיק והכולל, בישראל להלל, דחיל חטאין ועביד טבין, זוכה ומזכה את הרבים, פיק מפיק מרגליות, שוחט מתא מובהק, מוקיר רבנן, החסיד הצדיק ר׳ יוסף הנז׳ הוליד: שלמה, ר׳ אהרן, סתירא, מאחא, עווישא. המרוחם הצדיק, בר אבהן ובר אוריין, מתהלך בתומו, מלמד תורה לבני ישראל,

  • מאת: הרב משה אסולין שמיר כִּּי בַיֹּום הַזֶּּה יְכַפֵּּר עֲלֵּיכֶּם, לְטַהֵּר אֶּתְכֶּם מִּכֹּל חַטֹּאתֵּיכֶּם,

    יום הכיפורים. מאת: הרב משה אסולין שמיר כִּּי בַיֹּום הַזֶּּה יְכַפֵּּר עֲלֵּיכֶּם, לְטַהֵּר אֶּתְכֶּם מִּכֹּל חַטֹּאתֵּיכֶּם, לִּפְנֵּי יְהוָה תִּּטְהָרוּ (ויקרא טז, ל). סליחה, כפרה וטהרה ביום הכיפורים – תהליך ההזדככות לפני ה', ביום הקדוש והנורא. תשוב ה = לשוב אל ה'. – עבר ה = לעבור על דברי ה'. – "שבת תשובה": במילה תשובה כלולה המילה שבת + ו ה (שתי אותיות י ה ו ה). – – – עלינו לשוב בתשובה על חילולי שבת של כל השנה. – "כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו. וכשבא להשתלם מתרצה ברחמים – ומתפייס בתחנונים… כשבא אדם ומתחנן אל רחום וחנון ירחמהו".


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
ספטמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30