נטישת סמלים דתיים בקהילה של יוצאי תוניסיה- שלמה דשן

דור התמורה

יהיה זה מאיר עיניים אם נבדוק כעת את היחידים שאינם תואמים את הדפוס שתיארתי, כלומר דרום־תוניסאים אשר הוסיפו לקיים את המנהגים הנדונים. אכן שני האנשים שנהגו מנהג נפילת אפיים היו מיוחדים. האחד, הרב שושן כהן זצ׳׳ל, היה נצר למשפחת הכוהנים המיוחסת והנכבדה ביותר בג׳רבה, ובחו״ל הוא היה במרכז החיים הדתיים והחברתיים. בארץ שימש הרב שושן ברבנות, מקובל היה כזקן העדה והצטיין בקנאות וזקיפות־קומה דתית רבה. האיש האחר, גם הוא ממשפחת כוהנים מיוחסת, הוא מנהיג מוסרי גאה במושב של יוצאי ג׳רבה, שאנשיו היו מעורבים בחיכוכים עם מוסדות חיצוניים (לפירוט המניעים הדתיים שבחיכוכים אלה ראה דשן, תשל״ב). לשני החכמים האלה לא היתה סיבה לחוש כשלון או פחיתות־ערך דתית. שניהם נהגו כאישים חזקים, שעמדו בנסיונם לפקח ולשלוט על נסיבות קיומם, ולא נסחפו עם הזרם. מכאן בטחונם העצמי והאומץ שבו קיימו את מנהג נפילת אפיים.

מהו היחס שבין ביטול שלושת הסמלים, שתוארו לעיל, על־ידי יהודי דרום־ תוניסיה לבין התופעה של ׳חיסול׳ ביטוי דתי? בפרק הרביעי טענתי, שתופעה כמו ירידת האמונה בכישוף אצל אפריקאים שנתפסו לתרבות מערבית מהווה הפרדה בין אמונה בכישוף לבין הניסיון הקיומי של חרדות (שאותן מקשרים אפריקאים מסורתיים לתוקפו של הכישוף). הפרדה זו מחסלת בפועל את הכישוף כמערכת סמלים. לתופעה מיוחדת זו מתכוונים הסוציולוגים של הדת כשהם באים לכרוך חיסול בחילון. גם הסמלים הדרוס־תוניסאיים שבהם דנתי מתייחסים לניסיון קיומי.

מוגדר, דהיינו לתחושתו של אדם שהוא זכאי, צדיק וירא־שמים. קשר זה בין התחושה והסמלים אינו קיים יותר בצפונית: לפיכך הסמלים נעלמים. עם זאת קיים הבדל יסודי בין שתי הדוגמאות הללו. במקרה האפריקאי מתחסל הכישוף כתוצאה משינויים באופן הטיפול בחרדות, אולי אפילו בעצם התחושה בסוגים שונים של חרדות: התהליך קשור בשינויים תרבותיים מפליגים. במקרה של צפונית השינוי הקיומי אצל האדם הוא שטחי, הוא חל רק בתחושת האדם את מעמדו הדתי, אך לא בבסיס אמונתו הדתית. ניתן לטעון, שביטול הסמלים המתייחסים למעמד דתי גבוה במקרה צפונית תואם את הדבקות הנמשכת בערכים הדתיים, שאליהם מתייחסים סמלים אלה. דווקא הנטישה היא עדות ליחס הער שבין אנשי צפונית לבין סמליהם הדתיים.

הערת המחבר :  משפחות ידועות מדרום־תוניסיה מטפחות לפעמים מנהגים ומעשים דתיים מסוימים. מכאן אפשר אולי לטעון, שהיחידים הנדונים כאן למעשה דבקים במסורת משפחה. לכן כדאי לציין, שהאחים של אחד האנשים האלה שהכרתי אינם נוהגים מנהג נפילת אפיים

אין הג׳רבאים של צפונית נוטשים את כל סמליהם הדתיים. למה אפוא ניטש דווקא מנהג נפילת אפיים מבין כל מנהגי בית־הכנסת? אין לבטל שאלה זו בפשטנות מתוך הנחה, שאנו עומדים נוכח תהליך של חיסול מקרי. מבקש אני לחשוף את החוקיות שבתהליך החיסול בצפונית, ובהקשר זה הריני מציע לדון בנפרד בביטול סמלים המתייחסים למעמד דתי גבוה ובביטול סמלים מסוגים אחרים. יש טעם בהבחנה זו, כל עוד נשאר המצב החברתי שבו פועלים האנשים כמות שתיארתי אותו, אולם אפשר שבמשך הזמן תתפתח בקרב יוצאי תוניסיה הנדונים מערכת־רעיונות עקיבה חדשה, אשר תעניק הכשר לחילוניות ולחוסר דת.  אנשים אשר נטשו את הדרכים הישנות יפסיקו אז מלראות עצמם בחוטאים, כלומר, לראות עצמם כאנשים בעלי מעמד דתי נחות. כיוון שכך נצטרך לנתח נתונים מהסוג הנדון במונחים אחרים, אולי במונחים של חיסול וחילון. אוסיף ואומר, כי לולא נטשו הג׳רבאים את המעשים הסמליים המתוארים המבטאים מעמד דתי גבוה, אלא היו מוסיפים לדבוק בהם גם בתנאים החדשים שבמקום, היינו אמנם עומדים נוכח תופעה של חילון. יש להניח שהתמדה בדבקות כזאת היתה מכילה בחובה תפנית חדה במשמעות שהאנשים היו מייחסים לסמלים, או בתפיסת האנשים את טיבו של סטאטוס דתי בכלל. יש אפוא להבחין בין שני סוגים של חיסול סמלים דתיים, או אם נדבר מנקודת־מבט פנומנולוגיה: בין שני סוגים של הפרדת סמלים מהניסיון הקיומי. הסוג האחד של הפרדת סמלים נעוץ בזעזועים עמוקים בתרבות ובהשקפות־עולם: לגבי סוג זה אני בוחר לייחד את המונח המודגש ׳חיסול׳. סוג שני של הפרדת סמלים מניסיון קיומי מקורו בנסיבות מוגבלות יותר של שינוי חברתי, שאינו פוגע בערכי־יסוד. לגבי האחרון מוטב להשתמש בביטוי רופף יותר: נטישה. אכן ׳נטישה׳ ו׳חיסול׳ הן תופעות של סוגים סוציולוגיים שונים מאוד. 

ניתוח התופעה של נטישת הסמלים הדתיים בקרב יוצאי ג׳רבה שבצפונית עולה בקנה אחד עם ניתוח תופעה טקסית אפריקאית מוזרה ומפתיעה(דאגלס, 1956 : פרק 10). יש שאנו מוצאים בלב טקסים מקודשים ביותר בחברות שונות מעשים, המביעים בוז וזלזול כלפי חפץ האמונה או מושא־הדבקות הדתית הרגיל. כך, למשל, נוהגים אנשי שבט הבמבה(היושבים בזמביה) להשחית באופן טקסי תבניות ודמויות אלילים אחרי שהשקיעו בבנייתן מירב הכשרונות והמאמצים (ריצ׳רדס, 1956 : 138). מעשים דומים נהוגים בקרב הניאקוסה (בטנזניה) והללה (בזאיר). בכמה מקרים קיצוניים המעשים הם הרסניים ועקובי־דם ממש, כגון בטקסי הדינקה (בסודאן) והללה (בזאיר). על אף השוני שבעוצמת הביטוי בחברות שונות, נשארת התופעה זהה ביסודה. אביא מניחוחה של דאגלס את טקס שבט הללה. תרבות הללה ממוקדת בניגוד עקרוני של הפרדה בין בני־אדם לבין בעלי־חיים. תכונות תרבותיות שונות, פיסיות, מוסריות וטקסיות(כגון טהרה וטומאה), מיוחסות לשתי קטיגוריות־ יסוד אלה של יצורים בעולם הללה. בהתאם לדבקותם של בני אדם בתכונות המיוחסות לקטיגוריה האנושית, הם מצליחים או נכשלים בחיים. היבט אחד של הניגוד העקרוני לפי תרבות הללה הוא תיעוב בעלי־החיים הנחשבים לבלתי־רגילים, ואשר להם קלסתר שאינו מתאים להגדרה התרבותית של בעלי־חיים, או של סוג מסוים של בעלי־חיים. והנה, האירוע המרכזי באחד הטקסים החשובים של הללה, הוא האכילה החגיגית והטקסית של הפאנגולין(אוכל הנמלים המשוריין הענקי), מפלצת אנדרוגינית שבה משמשות בעירבוביה הקטיגוריות התרבותיות של הללה. הפאנגולין בהווייתו מעמיד בסימן־שאלה את האמונה של חברת הללה בדבר ניגודי־היסוד של יצורים חיים. וכך כותבת דאגלס:

פולחן הפאנגולין אינו אלא דוגמה אחת מדוגמות רבות של פולחנים, המזמינים את חסידיהם לעמוד פנים אל פנים מול הקטיגוריות, שעליהן נבנתה כל התרבות המקיפה אותם… הם עומדים פנים אל פנים מול חוסר בהירות בצורתה הקיצונית והמרוכזת. הם מעיזים לתפוס את הפאנגולין ולהשתמש בו באורח טקסי, בהכריזם כי יש בו יותר עוצמה מאשר בכל הטקסים האחרים. כך מסוגל פולחן הפאנגולין לעורר מחשבה עמוקה על טיב הטוהר והטומאה ועל מיגבלת ההגות האנושית על ההוויה (1966: 170-169).

ואמנם, דווקא הדגשת מצבן המעורפל והמבולבל של הקטיגוריות השיגרתיות, כפי שהן מופיעות בחיי היומיום של הללה, היא המהווה את עיקר הטקס. במהלך פולחנם מתנסים הללה בחולשת תרבותם, יתרה מזו: בחולשת מושגי אנוש בכלל. הם מציצים לתוך תוהו ובוהו. בהקשר של חברה מסורתית, אשר אינה מעריכה שינוי ואינה רוצה להשתנות, הרי זו חוויה עזה ומרשימה. היא מעלה את תוקפם של מושגים שנתקבלו במסורת, ואשר מתוך ניסיון יומיומי רגיל הכירו בכושרם באירגון החיים. המאמין, בבואו לארגן לעצמו את התנסויותיו, מתרשם מחוסר־האונים שלו לעומת מה שהוא רואה כתכתיב תרבותי.

קיימת הקבלה בין סוג הנטישה של סמלים שאנו מוצאים בטקסים אפריקאיים ארכאיים אלה לבין סוג הנטישה שראינו בקרב יוצאי ג׳רבה הצפונית. בשני המקרים ניטשים סמלים בתנאים מיוחדים, אך הם חוזרים ומתאשרים בתנאים השוררים כרגיל. כך בדוגמה האפריקאית ניטשים סמלים זמנית, מתוך ציות לצורכי טקסים דתיים מיוחדים. במקרה של צפונית ניטשים סמלים המאשרים מעמד דתי גבוה, בעוד עקרון המעמד הדתי כשלעצמו מוסיף להיתפס בהתאם למושגים המסורתיים, ולא חל בו שינוי. קיימים, כמובן, הבדלי־תוכן בולטים בין דוגמאות הללה וצפונית. טקס הפאנגולין הוא מרכזי בדת הללה, בעוד שמנהג נפילת אפיים ושאר הנהגים שנדונו חשיבותם פחותה בתכלית ביהדות. גם הנתונים של טקסי הללה נלקחו ממצבים החוזרים על עצמם, בעוד נתוני צפונית נלקחו ממצב זמני נתון, בנסיבות של תמורה חברתית. ואולם מבחינת הניתוח דומים הנסיונות הקיומיים המתלווים לשני סוגי המקרים. בשניהם זהה התחושה שסמלים מסוימים אינם עולים בקנה אחד עם המצב, כפי שאדם מתנסה בו, בעוד שהשקפת־העולם הקיימת ומושגי התרבות לא הועמדו כלל בסימן שאלה.

Recent Posts
  • אעירה שחר-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-שבת ויצא-שיר לשבת

    שבת ויצא בקשה — אעיר כנשר, או: זכור שבת לשמרה — בקשה — סי׳ אני סעדיה שוראקי חזק פרטים אחדים מתולדות חייו ושירתו של ר' סעדיה שוראקי, שחי ופעל באלג'יריה במאה ה-17 – המאה ה-18 תלמיד חכם, פייטן ובעל השכלה כללית רחבה. חיבר ספר במתמטיקה בשם "מונה מספר" וכן פירוש לספר תהלים שבראשו שיר רחב שבו הוא מתאר את שיטתו בפרשנות. שירים שלו נקלטו בקובץ "שיר ידידות". פיוטיו מצטיינים בנשימה אפית וביכולת תיאור נאה. דוגמאות בולטות לכך הן שירו "סדרי בראשית יוצרו" המפרט את סדר בריאת העולם, ושירו "סיני מאור עיני", המפרט את שבחי התורה ולומדיה.     אעיר כנשר

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט

    פרק רביעי הרכיבים השונים של מעמד שירת הבקשות מעמד שירת הבקשות עבר שינויים לא מעטים מאז שהובא למרוקו ע״י השדר״ים במהלך המאה ה־17. השינויים הרבים שעבר מנהג זה הם תוצאה של תנאים היסטוריים וחברתיים שהתפתחו: 1- ראשיתו של המנהג בצפת של ימי הקבלה והאר״י הקדוש ־ המחצית השניה של המאה ה־16. 2 – יהודי מרוקו, קיבלו מנהג זה מהשדר״ים שהגיעו למרוקו מאז ראשית המאה ה־17 ועד למאה ה־19. 3 – שינויים שהוכנסו במנהג זה במרוקו מראשית המאה רד20. בפרק זה יוצגו השנויים שעבר המנהג בשלושת התקופות דלעיל, כפי שהם באים לידי ביטוי בקבצים ״רני ושמחי״ ו״שיר ידידות״. המנהג בצפת הקבליסטית

  • תכשיטים אצל נשות יהודי מרוק- תערוכה מוזיאון ישראל קיץ 1973

    עגילי־תליונים – התמונה הימנית טנג׳ר ; כנראה סוף המאה הי״ח, ואולי לפני־כן לדעת הצורף היהודי שהיה בעליו זהו עדי עתיק מאוד — דוגמה נדירה של עבודתם המצוינת של צורפיה היהודים של טנג׳ר זהב, פניני־בארוק, אבני אודם ואזמרגד האורך: 22.5 ס׳׳מ אוסף פרטי, פאריס (431)   עגילי־תליונים — ׳׳עקראש״ התמונה האמצעית פאס ; כנראה המאה הי״ז או הי״ח טיפוס עתיק, שאינו עוד בשימוש ; בצד האחורי יש דגם של שריגים ופרחים מעשה חקיקה וחירור זהב, אבני אזמרגד, אמתיסט, אגרנט ופניני־בארוק האורך: 11.5 ס״מ המוזיאון לאמנויות אפריקה ואוקיאניה, פאריס ראה : אידל, מילון, עמ׳ 9 ; בזאנסנו, תלבושות, לוח מס׳ 28 ;

  • פאס וחכמיה כרך ב'- לשון לימודים לרבי יעקב אבן צור- רבי דוד עובדיה-

    מכתב קסד אלעזר בן לחדב— מהמכתב הנז׳ לא נוכל לומר שהיה ת״ח. וברור שלא נוכל לזהותו עם אליעזר בן אלחדב שהזכיר הרב בן נאיים בערכו שהיה אחד מחכמי מקנאס. מכתב קסה רבי יחייא וויזמאן זצ״ל מו״ץ בעיר מארכש. ושמש ברבנות עם מו״ה יצחק דילויה ומו״ה אברהם בן מאמאן ז״ל. הרב הנז׳ היה חריף גדול ונחל נובע מקור חכמה וגוזר ים התלמוד לגזרים מרוב עיונו וחריפותו וגם דלה דלה בחכמת הקבלה. נתבש״ט ש׳ תנ״ו זיע״א. עיין מלכי רבנן דף 63. מכתב קסו הנגיד כמה״ר אברהם מימראן — במשך ימי מלכותו של מולאי ישמעאל במאה הה׳ נמנו בני משפחת מימראן ליועציו ולנגידי

  • המאה החמישית לאלף הששי-פאס וחכמיה כרך א' -רבי דוד עובדיה זצ"ל

    המאה החמישית לאלף הששי בתחילת המאה ההיא היו רבנים בפאס מהר״יר סעדיה אבן דנאן, ומוהר״ר עמנואל סירירו, והיה ויכוח ביניהם ובין מוהרר״י ששפורטאט רב בסאלי בשנת ת״ב (1642) והודפס בספר אהל יעקב, שאלה ח׳. בספר עת ספוד שייסד כמוהר״ר יעב״ץ יסד קינה וכתב בתחילתה בזה״ל, לפטירת החכם השלם ד״ומ אב״ד (דיין ומצויין, אב בית דין) דמתא פיס יע׳׳א כמוהר״ר יהודה עוזיאל זלה״ה שנתבקש בישיבה של מעלה אור ליום ששי בשבת ט״ו יום לאדר שנת התמ״ט ליצירה (1689) ע״כ, מובן מאליו שאינו מוהר״ר יהודה עוזיאל החתום בתקנות לפי סדר השנים. עוד כתוב בספר הנ״ז קינה לפטירת החכם השלם הדיין כמוהר״ר שאול

  • שמואל הלוי אבולעפיה-עמרם ב״ר שלמה אבורביע-רחמים שלמה אבושדיד-משה דוד גאון

    שמואל הלוי אבולעפיה נולד בטולידו בשנת ה״א ס. היה סוכן בית האוצר של דון פידרו האכזר מלך ספרד בקשטיליה. במשרה רמה זו כהן עשרים שנה והסדרים אשר הנהיג הביאו והצמיחו ברכה רבה לקופת המדינה. היה לו ארמון בטולידו אשר שמש כמרכז לכל עניני היהודים בעיר, הקים עוד היום. בימי גדולתו בנה כמה בתי כנסיות בקשטיליה. המפואר ביותר שבהם נהפך אח״כ לבית תפלה נוצרי. בכתבת ברורה שעדיין נראית בו נמצא רשום: ״חסדי ה׳ נזכיר תהלות ה׳ ככל אשר גמלגו והגדיל לעשות עמנו. הקים בתוכנו שופטים ושרים אשר הצילונו מיד אויבים וצרים. אם אין מלך בישראל לא השבית לנו גואל. הוא מעוז

  • Belicha-Belido-Belilty-Benabbas-Benabrekh

    BELICHA Nom patronymique d'origne hébraïque, arabisation du prénom biblique Elicha qui a pour sens "Dieu délivre", précédé de l'indication de filiation hébraïco-arabe Ben. Ce prénom masculin était encore fréquemment donné au Maroc au XXème siècle, et se prononçait lissa, licha. Toutefois, selon la tradition fidèlement transmise dans la branche marocaine de Mogador de cette illustre famille de génération en génération, ce patronyme n'aurait été accolé que relativement tardivement à cette famille de Lévy d’origine espagnole – qui, à la suite de ses pérégrinations en Europe de l'Est, avait adopté une forme yidich de ce patronyme: Loeb – à la suite

  • יהודי פאס תרל"ג-תר"ס- 1900-1873 –אליעזר בשן

    מעורבות הדיפלומטים. ב-10 ביוני 1886 כתב דרומונד האי לשר החוץ על התפרצות קנאים בפאס, שבקושי דוכאה על ידי השלטונות, והיהודים חיים בפחד ובחשש מפני שחיטה המונית.  הוא העביר לשר החוץ העתק מכתבו של הסולטאן שנשלח לוזיר הראשי סיד אמפדל גרניט על האירוע, ונאמר בין השאר שהסולטאן מבקש למנוע כל מעשה שאינו מועיל לטובת הכלל. הוזיר הנ"ל תיאר במכתבו ב-21 ביוני את הרקע להתפרצות הקנאית נגד היהודים, כפי שדווח לו מפאס. יהודי ניסה ב-10 ( צ"ל 23 ) במאי להיכנס לבניין ממשלתי בפאס אלג'דידה ( החדשה ) ושומר הניצב בשער מטעם המושל מנע זאת ממנו. כתגובה תקפו היהודי וחבריו את השומר

  • להאיר באור החיים – לפרשת "ויצא" – מאת הרב שמיר-אסולין

    להאיר באור החיים – לפרשת "ויצא". דברי התורה מוקדשים – לעילוי נשמת אמו"ר הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, שעלה לגנזי מרומים ביום א' בשבת יב' כסלו, לסדר: "ויצא יעקב {יוסף} מבאר שבע… והנה יהוה – ניצב עליו". וכן, להצלחת חיילי צה"ל העומדים על משמר ארצנו וערי אלוהנו. "ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה" (בר' כח, י). "יציאת צדיק מן המקום, עושה רושם.  שבזמן שהצדיק בעיר – הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם – פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה" (רש"י בר' כח י). מבוא: פרשת "ויצא", מספרת לנו על יעקב אבינו היוצא לגלות חרן בגיל 63 לאחר

  • דברי הימים של פאס-מאיר בניהו-כולל תרגום ליהודית מגרבית

    שט"ו – 1554 -1555 ואחר כך בא מולאי מחמד אשייך אשריף הנזכר למעלה ונלחם על תאפיללאלת ולכדה ולקח אחיו מולאי אחמד וכל בניו והוליכם עד לנהר תאדלא ושחט ארבעה בנים, אחיו מולאי זידאן ושלשה אחיו, ובא להלחם על פאס מולאי עבדאללאה בן מולאי מחמד אשייך ונשבר וברח ועזב פה את הנוודים מסוס, ומשבט רחמאנא ואלודאייא ( שבטי נוודים של עמק הסוס, הרי רחמאנא והואדיות ), עם גדול מאד שלא יספיק לו מים לשתות ולא לחם לאכול ונשארו מושלכים מחזרים על פתחי הבתים של היהודים, ומתו מהם הרבה שלא יסופר. אחר כך יצא להלחם על פאס מולאי מחמד אשייך הנזכר ויצא


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930