דמויות נועזות וחדשניות בקרב חכמי המערב ( המגרב ) משה בר –אשר

דמויות נועזות וחדשניות בקרב חכמי המערב  ( המגרב )התחדשות ומסורת

משה בר –אשר

ערות פתיחה מבוא

  • אין אני מתיימר ליטול את שרביט ההיסטוריון הבוחן בחינה קורת את המאורעות ואת הדעות ובא מן הפרטים אל הכללים כדי להציג פרשה היסטורית. מתכוון אני להעמיד דברים מן הזווית של האיש המשכיל, שגם הוא אינו פטור מלדווח לעצמו ומלבחון תופעות כמתרשם ממה שעיניו רואות וממה שאוזניו שומעות. דבר זה גדול שבעתיים אם העיסוק בעבר מכוון גם למה שיש בהווה: שכן הכינוס הזה, אף שפניו אל המחקר המדעי הקפדני, מכוון לראות מה יעלה ממנו גם אל השעה הזאת ממש, אל דורנו אנו – דור שבו אתה מדמה לשמוע מקהלה רבת קולות, ואוזניך קולטות המולת קולות צורמים שהגוונים הנעימים המלווים אותם הם מינוריים. הדבר ניכר בכל הסוגיות המעסיקות את הדור, בשאלות המאחדות ומפרידות גם יחד קהלים גדולים בחברה היהודית בת זמננו.

זו מוצאת עצמה מתחבטת, לפעמים חבוטה, בניגודים ובמחלוקות בין עשירים לעניים, בפערים גדלים והולכים בין משכילים יותר למשכילים פחות, בשיח בוטה בין ספרדים לאשכנזים, ובעיקר – בקרע בין דתיים לשאינם דתיים. ואינך יודע היכן מעמידים את עצמם יהודים מסורתיים בעיני עצמם ובעיני אחרים; אתה צופה ורואה דעתנים מנסחי דרכם בבהירות בסוגיות של חילון, בפרשיות של גיור, באורחות החינוך ובשאר שאלות נכבדות, ועמם אתה שומע ורואה אנשים שניזונים מעיתונות מוטה. אתה רואה משכילים בעלי חוש ביקורת, ועמם אנשים רבים המובלים בקסמן של אמונות תפלות או בליהוג של מדורי הרכיל במקומונים.

בתוך השיח הציבורי הזה על כל מעקשיו כבשו לעצמן המחלוקות בין דתיים לחילוניים מקום מרכזי, ברמה העקרונית ובמאבקים הפוליטיים. הזיהוי המעוות של הנהגה רוחנית עם הנהגה פוליטית משבש בעיני רבים, חילוניים ושלומי אמוני ישראל, את ההבחנה בין ראיית עולם דתית לראיית העולם של עסקנים ופוליטיקאים דתיים. בתרבות המרקע השולטת ברשות הרבים השיח נעשה קולני, בוטה, משסה. התקשורת, ששיקולים של מדרוג, רייטינג בלעז, מכוונים בראש ובראשונה את דרכי פעולתה, מלבה את השיח הזה. לעתים קרובות נדמה לך שהיא תרה אחרי המשתלחים והצעקנים שבמרבי הליהוג המפלג, וכמעט אמרתי שכאלה, נעשו לממלאי מקומם של ליצני החצר בדורות קודמים.

בתוך ההקשר הזה יש לראות את קיומו של הכינוס הזה. הוא מכוון, כאמור, להיות בראש ובראשונה כינוס מדעי, אבל מן הקולות שיהדהדו ממנו אפשר שיהיה, וצריך שיהיה, גם משוב אל החברה היהודית בת זמננו בארץ ובנכר.

ב. שבח גדול הוא לאוניברסיטת בר־אילן ולעומדים בראשה שכוננה בתוכה מרכז לזהות יהודית. מרכז הבא להעמיד על סדר יומו עיון קפדני, יסודי ורציני בשאלות הקיום של העם היהודי, ולכונן בו שיח מתמיד ועיון כבד ראש, שיעלו ממנו קווי פעולה שינחו את מי שצריכים לשקוד על הקיום היהודי בדורות הבאים.

דומה אני שכל עיון בשאלות השעה צריך לינוק ולשאוב מן העיון בדורות קודמים; דין הוא שעיון כזה יהיה מדעי ומוקפד בלי כל סטייה אפלקטיבית, אבל ממנו וממסקנותיו של עיון כזה יכול לגזור הגוזר את מסקנותיו לשעה ולדור. הוועדה המארגנת של הכינוס ראתה גם היא ללכת בדרך הזאת. היא גיבשה תכנית שביסודה עומד העיון המדעי הבסיסי, שבתוכו היא פתחה את התכנית גם לעיון בשאלות הנוגעות לענייני השעה, אבל גם כאן הכול מושתת על עיון מדעי, המייסד את עצמו על ראיות ועדויות ומסמכים וניתוחים מדוקדקים והכללות, ומהם עולות המסקנות שכל חוקר מעלה כדרכו. וביתר פירוט: הכינוס קבע לעצמו להתמקד ב״יצירה ובהנהגה ביהדות צפוךאפריקה וספרד – סובלנות, פתיחות וסגירות״.

חלקו הראשון של הנושא נשען כולו על עיון בעבר ובחינתו. הוא מתכוון לבחון פרקים ביצירה לענפיה, ולעיין בדרכי ההנהגה, כפי שהם עולים מתיעוד חדש שנחשף ונחקר, כדי להוסיף על מחקרים קודמים של מורינו ורבותינו בדור הזה ובדורות שלפניו. ראינו למקד את הכינוס ביהדות צפון־אפריקה בגיבושה החדש, כלומר למן שנת קנ״א(1391), בפרוע הפרעות בארגון ובקטלוניה וספיחיהן שהביאו לצפון־אפריקה את כמה מראשי המדברים בהנהגתה הרוחנית של יהדות אלג׳יריה – גדולי הפוסקים והמפרשים: הריב״ש והרשב״ץ מכאן, ואיש הפלאות רבי אפרים אנקאווה מכאן. אין ספק שתקופה זו בת שש־מאות השנים היא פרק חדש בתולדות יהדות ספרד ופרק מכריע בתולדות יהודי צפון־אפריקה.

חלקו השני של הנושא: ״סובלנות, פתיחות וסגירות״, מיוסד על ניסוחים סוציולוגיים שנתגבשו ונתקבעו במחקר החדש ובשיח הציבורי המודרני, וניכר בהם שהם מכוונים להשתמעויות לבני דורנו. ברקע ניסוחים אלו עומדים מן־בָּרוּר התבטאויות והתנסחויות והתנהגויות וגילויים ומעשים ואירועים של חוסר סובלנות ושל היעדר פתיחות ושידור של סגירות כלפי הסביבה המאפיינים את בני דורנו! כמו מתעלמים מרבים מן השינויים שהעולם – והעולם היהודי בכלל זה – עבר במאות השנים האחרונות. עדיין מהדהדים באוזנינו היגדים כאלה ואחרים שהשמיעו רועים רוחניים בשאלות השעה לסוגיהן, ומהם היגדים שנדמו בעיני שומעיהם כאילו התורה שניתנה בסיני ירדה לבושה במעטה זעם וזעף וקנטור וקטרוג, כאילו לא יצאה מפי מי שאמר במוצהר על מצוותיה, חוקותיה ומשפטיה: ״אשר יעשה אתם האדם וחי בהם״(ויקרא יח, ה).

לשמע דברים הנאמרים בראש חוצות על השכלה כללית, על לימוד לשונות זרות ועל הכרת הטוב שבתרבות העמים, אתה שואל האם הקולות הללו ממשיכים את מסורות קודמיהם או שמא חדשים מקרוב באו. כשאתה שומע דיבורים על מחללי שבת ועל אוכלי טרפות ונבלות לתיאבון, אתה תוהה אם כל מה שכתבה תורה הוא תוכחת פרשת ״כי תבוא״; והאם תוכחה זו מכוונת לימים אלו ולהקשר הזה ממש? ואין אני מתכוון חלילה לשיח קלטות, שאתה עשוי לשמוע בשווקים ובכיכרות או בנסיעה במונית ישראלית מצויה. אותן קלטות המשדרות מה שמכונה בפי מגישיהן: ״דברי תורה״ ו״דברי התעוררות״, שאינם לעתים אלא דברי קטרוג ודברי תפלות. לא לאלו אני מכוון, אלא לדברים שהיו לקוריקולום מרכזי במסלול חינוך וברשתות חינוך, והדברים ידועים ועתיקים.

ג. בדבַרי כאן אני מבקש לקרוע צוהר קטן לעולמם הרוחני של כמה מגדולי הרבנים בגולת המערב, כדי להראות במשהו כיצד השקיפו הם על העולם ועל שאלות השעה, כיצד בחנו מצבים משתנים ומה היה השימוש שעשו בחיבורי קודמיהם ובמקורות ההלכה וביתר ספרות ישראל לדורותיה. אבל לא אצמצם את עצמי רק להיבט ההלכתי ולשאלות של פסיקה, אלא ארחיב גם לדרכים בפרשנות המקרא ובפרשנותה של ספרות חז״ל ולבחינות אחרות של השקפת העולם הדתית, כגון היחס לאמונות תפלות ולגילויים שונים של החברה המסורתית.

אפשר שמקצת מן הדברים, ואולי יותר ממקצת מן הדברים, שאני בא להשמיע כאן לפניכם, ידועים הם לרבים מכם; ואם כן הריני עומד לפניכם כמי שמשמיע תרועת שופר בראש־השנה, ולרבים מן השומעים הקול מוכר ממוסף של ראש־השנה שעברה ושל שנים קודמות, ובכל זאת תמיד נשמע בו משהו ויותר ממשהו חדש: למשהו הזה אני מתכוון.

ד.  אני נוטל לדוגמה את קהילת מכנאס שבמרוקו. זו העמידה במאות השנים האחרונות חכמים, שהיו יוצרים גדולים בענפים רבים של היצירה היהודית לדורותיה: בפרשנות המקרא, בהלכה ובפרשנות התלמוד, בשירה ובפיוט, בדרשות לציבור הרחב ובעיקר בהנהגת הקהל מתוך חיבור מתמיד אל החיים, בראייה מפוכחת של צורכי השעה ובצפייה בלתי פוסקת בחיים המשתנים, בהבנתם של מצבים הדורשים תעוזה הנשענת על מסורת העבר בצורה איתנה ובלי שבירת כלים, אבל מתוך פתיחות מתמדת וראיית מצוקות היחיד והכלל, והבחנה בין מה שהוא עיקר ומה שטפלה הוא לו.

אתמקד בעיקר בשני חכמים: ברבי רפאל בירדוגו, אב בית הדין ורבה של מכנאס במפנה המאות הי״ח והי״ט, וברבי יוסף משאש, שהנהיג קהלים באלג׳יריה, במרוקו ובארץ במשך חמישים שנה, מאמצע שנות העשרים עד אמצע שנות השבעים של המאה העשרים, עד לפטירתו בשבט תשל״ד. ואומר משהו גם על רבי ידידיה טולידאנו, שפעל בין שתי מלחמות העולם. אמת, אין שיעור קומתם של שלושת החכמים דומה, אבל זה וזה וגם זה קשובים היו לקולות שלא תמיד הגיעו לאוזניהם של אחרים; שלושתם ידעו להגיב עליהם בתעוזה, באומץ ובחדשנות בתוך המסגרת והדפוסים שאפיינו את גדולי התורה שהיו מחוברים גם למקורות וגם לחיים במידה שווה. כמה יפה היה אילו יכולנו לפרט ולהציע יריעה רחבה ממה שעשה כל אחד משלושתם, אבל בשל צמצום הזמן נסתפק בהדגמה קצרה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יונ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031