La Voix des Communautés

תכשיטים אצל נשות מרוקו תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות. בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות. הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראס עמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים (״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים

תשעה באב [ראה ערך אכילה] מנהג שבליל ת״ב אחרי תפילת העמידה, עומץ ש״ץ ואומר בהכרזה אחינו בית ישראל שמעו, ואומר מנין השנים משנחרבה ביהמ״ק בכלל ופרט. ואומר דברים על החורבן דברים המשברין את לב הקהל. ויש ש״ץ ת״ח שעושים דרשה מענייני החרבן. וראיתי בס׳ תיקון יששכר, דר ו ע״ב, שכתב וז״ל: ועוד שגם אנו נוהגים בצפת שבגליל העליון תוב״ב (הרב הנז׳ הוא נולד במחז״ק פאס יע״א), וגם שמעתי שכן נוהגים בארץ ישראל קהלות ישראל הדרים בה בכל מקום, שבכל ת״ב הש״ץ עומד לפני הקהל קודם קריאת שום קינה, ואומר בלשון הזה בקול רם בהכרזה של עגמה ודאגה, אחינו כל בית

דפוסי־התנהגות שונים נתבלטו גם באירועים דתיים אחרים, שנערכו מחוץ לבית־הכנסת. באירועים אלה, כמו העלייה־לרגל למירון המתוארת כאן, שוב גילו הביטונים תכונות של צניעות, פשטות ודבקות במסורת, והפגינו יחס של שוויון בין המשתתפים כולם. לעומתם, ביטאו הסבאגים בהתנהגותם תכונות של שמחה, עליצות ואהבת־חיים, ומילאו את חובותיהם הדתיות באווירה של הידור, שפע ונדיבות. בטרם נעבור לתיאור העלייה־לרגל למירון, ראוי להעיר שסגנונות־ההתנהגות השונים בתחום הפעילות הדתית השתקפו גם בתחום אחר של התנהגות מסורתית. שעה שבני סבאג עודדו את נשותיהם להשתלב בעשייה הכלכלית, המשיכו בני ביטון במידה רבה לנהוג לפי כללי המוסר המסורתיים, כאשר מנעו מנשותיהם יציאה רצופה לעבודה בחקלאות, על אף שוויתרו בשל

משפת ישמעאל ללשונות אדום משכילים יהודים בממלכות ההיספניות ידעו לפחות שלוש שפות: עברית, ערבית ואת שפת המקום, וחלקם ידעו אף לטינית. אף השלטונות כיבדו את השפה העברית. פקידי המלך היהודים חתמו בעברית ובלועזית על תעודות כתובות בלועזית, והיהודים הורשו להשתמש בעברית (או בארמית) בתעודותיהם המשפטיות – מלבד הכתובה והגט הכירו השלטונות גם בשטרות מכל הסוגים בשפות אלה. ג׳איימי השני מלך מיורקה הכריז בשנת 1278 שאת כל הצוואות והכתובות שהיהודים והיהודיות״, עושים מכאן ואילך או ירצו לעשות ביניהם, יוכלו לעשותן ולכתבן על ידי סופר יהודי או סופרים יהודים באות עברית ובעדים יהודים בלבד אם רצונם בכך. כן מאשרים אנו ליהודים וליהודיות

בשנת פתחת שק״י/1650 נתרבו עוד מריבות בין הקהל והסכימו עוד שלא יהיו נגידים. והשיך כמה״ר יצחק צרפתי הפסיד מממון הקהל חמשת אלפים להחזיק האלשייכא בידו.[בערבית אל שיאח'ה-משרת השייך-הנגיד] בחודש תשרי קם אחד ממשפחה א׳ והרג אחד מאחיו של הקדש הנז׳ שהחריב בה״ךּ הי״ן. והוא שקול כמלך וההורגו שמו אדקאק, ובשנה הנז׳ הרגו ג״כ בני ס׳ מחמד אשרקי לאח אחר של הקדש׳ הגדול ממנו במעלה והוא היה אוהב ישראל ושמו ס׳ עבד אלכאלק. ומאותה שעה מרדו הישמעאלים בקדש הנז׳ וירד ממעלתו. הי״ת ישפילהו עד עפר ויגדעהו כי״ר. ומאותה שעה אנו בצער גדול: ליוצא ולבא אין שלום מחמת שהשר יש״ו עדיין הוא

הקשר המרוקני. שמואל שגב, מומחה לבעיות המזרח התיכון, שימש בעבר כסופר "מעריב" בוושינגטון ובפריז, לימד ״הפוליטיקה של המזרח התיכון" במשך עשר שנים באוניברסיטת "הופסטרה״ בלונג איילנד, ניו יורק. בין 11 ספריו נמנים: "סדין אדום״ על מלחמת ששת הימים; "בודד בדמשק״- חייו ומותו של המרגל הישראלי אלי כהן הי״ד; "המשולש האיראני״ על יחסי ישראל־איראן בתקופת השאח הפרסי. ארבעה מספריו תורגמו לאנגלית ולצרפתית. הקדמה – שמואל שגב עלייתם של יהודי מרוקו לישראל היא אחת האיפופיאות ( יצירה פיוטית גדולה המתארת עלילות גבורה ומאורעות, אפוס ) המופלאות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. למרבה הצער, לא זכתה איפופיאה זו עדיין למלוא החשיפה המחקרית והספרותית

באוקטובר 1914 הצטרפה טורקיה למלחמה לצד גרמניה. בבת אחת בוטלו זכויותיהם של הנתינים הרוסים בפלסטינה, ופג תוקפם של ההסכמים שנקראו ״קפיטולציות״. רבים עזבו אז את הארץ כדי שלא להישאר בארץ אויב ללא הגנה קונסולרית. יוסף לויצקי התעקש להישאר. לשם כך היה מוכן אפילו לוותר על אזרחותו הרוסית. אבל שירותי הביטחון העותמנים ראו בו ״אישיות בלתי רצויה״. חשדו בו שהוא מצדד בבעלות־הברית, והוציאו נגדו צו גירוש בלתי הפיך. הוא נאלץ לעזוב, מחשש שייעצר. תיק לויצקי הכיל מכתבים מאשר גינצברג בלונדון, ואלה שימשו ראיה־כביכול לקשריו עם האויב… סבתא לויצקי עמדה על כך שיוסף לא ייצא לגלות לבדו. בריאותו הייתה רופפת. צילה ברגינסקי,

מכתב קכג רבי יצחק ביבאס — נראה שלא יתכן לומר שהמדובר ברבי יצחק במו״ה חיים אב״ד בטיטואן אשר חי במאה הה׳ ושמשו בבית דינו מהר״ד הכהן ומהר״ח אלמושנינו ז״ל כפי שייחסו לו רבים, משום שר״י במוהר״ת הנז׳ לפי הידוע לנו בבירור נתבש״מ בשנת ה׳תנ״ח ליצירה והאגרת הנז׳ נכתבה בשנת תס״ד (ראה נר המערב שכ׳ שהאגרת הנז׳ נכתבה בין ת״ס לתס״ה, וראה במלכי רבנן, בערך רבי מנחם עטייא שכ׳ שבשנת תס״ד היתה הנסיעה הזו לסאלי, ראה להלן), ועוד מוזר הדבר שר׳ מנחם עטייה תלמיד מהר״ח אלמושנינו, שפעולתו ניכרת רק בסוף המאה הה׳ יתלוה אל ר״י הנז׳ שפעולתו ניכרה עוד לפני חצי

בס"ד תוספות פרפראות לספר בארות יצחק חודש אב להוסיף לפרפראות של הספר מאמר זה מספר המסתורין במועדים של הרב מתתיהו גלזרסון בתורת האר"י הקדוש, נאמר כי 12 חודשי השנה, מתחלקים ל 6 חודשי החורף, שהם בבחינת זכר לגבי 6 חודשי הקיץ, המתחיל באביב, שהן בבחינת נקבה, המפתח את זרע הזכר, בחודשי האביב והקיץ, מתגלים בשלמותם זרעי וניצני החורף, בת זוגו של חודש שבט, הוא חודש, אב, וט"ו באב, בחודש אב, החמישי בקיץ, מקביל לטו בשבט, וט"ו באב, מקבלים ומשלימים זה את זה, בבחינת זכר ונקבה, הקשר בין ט"ו בשבט, וט"ו באב, נראה משמעותו של ט"ו באב, במקורות כיום, בו הותרו לבוא שבטים זה בזה , וכן

המאה הד׳ לאלף הששי מהר״ר שמעון בן לביא שייסד פיוט בר יוחאי היה מפאס והיה בשנת ש״ט (1549) וז״ל מוהר״ר חיד״א במערכת גדולים מהר״ר שמעון בן לביא, ראיתי בספר יודעי בינה מהרמ״ז שכתב שהרב יוסף חמיץ הניח בידו פירוש רב אחד פאסי פירוש על פרשת בראשית, נח, לך לך, מהזוהר. והיה הרב שהרביץ תורה בק״ק (בקהל קדוש) טרפולי ממערב ושמו רבי שמעון בן לביא עכ״ד (עד כאן דבריו) ואני שמעתי שהרב הנ״ז היה דעתו ליסע לארץ ישראל, וכשבא לטריפולי ראה שלא היו יודעים דת ודין ואפילו ברכות ותפילות כתקנן, ואמר בלבו כי טוב לקרבם לתורה וללמדם תורה ויראת ה׳ וזה