הברברים המתייהדים

לשם השלמת התמונה נעיר, כי יש ידיעות נוספות על המתייהדים אצל מחברים שחיו במאות הבאות, ונצביע כאן על אחדות מהן.

על היהודים בסודאן המערבי מספר ואלנטיס פרנאנדס ( 1506 – 1507 ), יש בארץ ג'ילופה – Gyloffa – ובמאנדיגה – Mandigha – יהודים הקרואים גאול – Gaul – והם שחורים כיתר הילידים. אכן אלה אינם יודעים דבר על בתי כנסת ועל מנהגים של יהודים אחרים, אבל הם חיים בכפריהם, והכושים בזים להם. הם נוהגים לשחק, לנגן ולשיר כדי להשתכר למחייתם.

סופר אחר כתב בסוף המאה השש-עשרה מסופק אם אלו היו יהודים אמיתיים. לדעתו הם כושים הנחשבים בעיני אחרים ליהודים. הם גזע יפי תואר, ובייחוד הנשים, ורגילים לנוד עם נשיהם ממלכה לממלכה, בדומה לצוענים. עיסוקם כאורגים, סנדלרים, חרשי ברזל.

במלחמה עם החצוצרנים , המעודדים את הלוחמים, לפי חוקיהם אסור להם להיכנס לבית מי שאינו בן שבטם ולהשתתף בסעודה. אם אחד מהם מתקשר עם אשה שאינה משבטם, מוכרים את בני הזוג או ממיתים אותם.

לאחר מותם אין קוברים את הגאול באדמה, אלא מטמינים אותם בעצים חלולים או תולים אותם על עץ, הכושים מאמינים כי קבורתו של יהודי באדמה תגרום שלא ירד גשם באותה שנה והאדמה לא תצמיח דבר, כי הם שבט ארור.

פרנאנדס מספר בוולָאטה חיים יהודים עשירים , אבל הם סובלים מאוד תחת עול האדונים המוסלמים. הם סוחרים עוברי אורח צורפי זהב ותכשיטנים. מעיר זו מייצאים את המלח לתימבוכתו. גם בפותה נמצאו לפנים יהודיםשישבו שם מימים קדומים. לפי ליאון האפריקאני היו האפריקאים מאמינים ביהדות, לאחר מכן פנו לנצרות, ולבסוף התאסלמו

אם נבוא לסכם את הידיעות שאפשר להפיק ממקורות הללו, ניווכח כי מבחינת תוכנן הן דלות ביותר, וכשלעצמן מחוסרות משקל היסטורי. אולם אי אפשר לבטלן, כי הן מרובות ובאות מאזורים שונים. על כן יש לבקש את הגורמים להתהוותן ולחדירתן לספרות היסטורית.

דלות המקורות להיסטוריה של הברברים והעמים הכושיים בסודאן אינה מאפשרת לגשת במישרים לפתרון הבעיה של מקורות הסיפורים על המתייהדים, ויש להסתפק בחשיפת הרקע העובדתי והרומנטי שכנראה מסתתר מאחריהם.

אחת התכונות האופייניות בהתפשטות היהדות בין אומות העולם הייתה, שהיא לא התנהלה אף פעם על ידי שליחים מיוחדים שנשלחו לארצות רחוקות, כדי לעשות לה נפשות. בניגוד לשיטות התעמולה של המיסיון הנוצרי והמוסלמי, נעשתה פעולת הייהוד והגיור ממילא ואגב אורחא, בהשפעתן הבלתי אמצעית של עדות גדולות וקטנות, שהיו פזורות בקרב האוכלוסייה הפאגאנית.

בצורה זו פעלה ההשפעה היהודית בארץ חמיר שבערב הדרומית, וזו הייתה דרך התפשטות היהדות בין הכוזרים. לכן יש להניח, כי רק במגע בלתי אמצעי עם עדות יהודיות, גדולות או קטנות אפשר היה שאמונות ומנהגים יהודיים יתפשטו בקרב האוכלוסייה היציבה באפריקה, ברברית או כושית.

אי לזאת עלינו לבקש את העדות היהודיות, אפילו הן קטנות בכמות, שעשויות היו לשמש מקור השראה בשביל שכניהן.

ואמנם יש בידינו מספר ניכר של מקורות היסטוריים ומסמכים אחרים, המעידים על קיום שרשרת רצופה של יישובים יהודיים בנקודות מפתח של אזורי הספר בין הארץ הנושבת ובין הצחרה, לכל אורכה, למן הרי נפוסה בטריפוליטניה, עבור על פני ביצות המלח של תוניסיה הדרומית ועד לוואדיות שבמורדות הדרומיים של האטלס הגבוה, המגיעים עד אזור הצחרה.

והרי רשימת המקומות האלה ממזרח למערב : נפוסה, ג'דואה, מִסִין, גדאמס, אל-חאמה, נפזאוה, קפצא, וַרגלאן, סג'למאסה, דרעה, מלאל, תאלוית, קובא, סוס.

נפוסה.

במדינת טריפולי שבאפריקה, דרומית לעיר טריפולי, מתרוממות פסגות הרריות שטוחות, שחצובות בהן מערות בעומק של כמה מטרים. מעין חלון מרובע מכניס אור מלמעלה לתוך החצר, שחצובים בה חורים, שמובילים לתוך החדרים-המערות, בג'בל גריאן גרים בכמה ישובים כאלה אלפי יהודים, ודרומית מג'בל גריאן בג'בל איפרן, ולמערב בג'בל נפוסה ומעבר לגבול הטריפוליטני, במדינת טוניס, בסהרה, בג'בל מטמטה.

בטריפולי 10-12 ערים בעלות ישוב יהודי של 2000-6000 נפש, וגם מספר כפרים, שבהם שוכנים יהודים במערות. במרחק שלוש שעות מטריפולי כפר טיגרנה ובו 700 תושבים, גרים ב- 20 מערות. יש להם שם תלמוד תורה ושני בתי-כנסיות. בג'בל-איפרן גרים כ- 2000 נפש, שמעונותיהן חלקן מתחת לאדמה וחלקן ממעל לה. גם בג'בל-נפוסה לציבור היהודי בית-כנסת ובית-קברות.

לדעת החוקרים מתגוררים הם שם מאז המאות הראשונות למניין הנוצרי, והדיאלקט המיוחד בג'בל-גריאן מוכיח על קדמותם. יהודים אלה מדברים בלשון, שיסודותיה הן עבריות, אלא שנכללו בלשון זו מלים ארמיות רבות ומלים ערביות.

הפרופ' סלושץ סבור ("מסעי בארץ לוב"), שהיהודים נתגוררו בגריאן מימי הרומאים והם מהווים חלק מאותו הגזע היהודי, היושב בין הברברים בהררי האטלאס, שנזכרים באגרת המיוחסת להרמב"ם. גם שמותיהם, השגורים אצל יהודי שאר חלקי לוב, מעידים על כך. ואלה ראשי האבות שלהם: בני עבאס (על שם מקומם בהר-גריאן), בני טיגרנה, בני חג'אז, בני חסאן, בני רחום, בני צרור, בני בעדאש, בני סכואב, בני שינאנא, ועוד אחרים, שספו תמו בגריאן, אבל יש מבניהם בטריפולי וערי-המערב. כל שם ושם מתייחד לבית-אב גדול, ורבים מהם יצאו לערי החוף וישבו שם, ויש מהם שזכו לעושר ולגדולה.

במרוצת הימים נוספו על יהודים אוטוכטוניים אלה פליטים יהודי מכל הארצות שמסביב לים התיכון, ואף על פי שיהודי המערות אינם יודעים ספרדית כלל, מתייחסים רבים על גולי ספרד, וכנראה נטמעו יהודים ספרדים אלה בתוך יסוד יהודי מסתערבי זה. 

Recent Posts
  • Belaiche-Belams-Belezra-Beliah

    BELAICHE Nom patronymique d'origine arabe, une des nombreuses variantes des noms votifs liés au mot Aïche qui signifie la vie, textuellement le fils de la vie, équivalent de Benwaich. Ayache, Yaich. Autres orthographes: Bellaïs, Bêlais, Au XXème siècle, nom moyennement répandu, porté essentiellement en Tunisie (Tunis, l'Ariana, Sousse, Béja, Le Kef) et également en Algérie (Alger, Bône, Tébessa, Philippeville). YOSSEF: Chef de la communauté de Tunis au milieu du XIXème siècle. ABRAHAM (1773-1853): Fils de de rabbi Shalom, rabbin et financier à la vie aventureuse. Né à Tunis vers 1773, il fut trésorier du bey, mais fut contraint, pour des

  • תכשיטים אצל נשות מרוקו-תערוכת מוזיאון ישראל-קיץ תשל"ג-1973-עגילי־תליונים — ״דוואהּ אל־מהדור״ טהלה

    תכשיטים אצל נשות מרוקו תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות. בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות. הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את

  • יהודי המזרח בארץ ישראל חלק שני-מ. ד. גאון

      יוסף דוד אבולעפיה מרבני טבריה. בגליון ז. של ״המגיד״ לשנת תר״ל חתום על ״קול מדבר״ והוא כעין גלוי דעת וקובלנא ע״ד חלוקת כספי אמשטרדם. הסכים על הס' ארי שאג לר' יהודה ליב ב״ר יוםף צייטלין בשנת תרנ״ז. וחתום שם ויקיל חכם באשי. ובגנזי ירושלים לר׳ פנחס גרייבםקי חוב׳ ג. הובא כתב השליחות של הרב ב״צ אלקלעי ובו חתום ראשון בשנת תרח״ם, אלא שבמקרה נדפס שם שנת תקמ״ו. כתב זה נגנב מבית אלמנת השד״ר המנוח, וגונבו זייף את התאריך בכדי להגדיל ערכו ומכרו במחיר טוב. פרטים אלה נמסרו לי ע״י בנו של השד״ר הרב אהרן מנצור אלקלעי יצ״ו. נפטר ביום

  • להאיר באור החיים – לפרשת וירא. מאת: הרב משה אסולין שמיר.

      להאיר באור החיים – לפרשת וירא. מאת: הרב משה אסולין שמיר. "וירא אליו יהוה באלוני ממרא.  וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו,   וירא וירץ לקראתם" (בר' יח, א-ב). מבוא. פרשת "וירא", מתפרשת על פני 38 שנים. היא פותחת בקיום מצות הכנסת אורחים אותה קיימו אברהם ושרה לשלושת המלאכים. את המצוה הם קיימו מתוך זריזות וכיבוד כיד המלך – "וירץ לקראתם… ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב" (בר' יח, א-ח). כל זאת, למרות שזה היה ביום השלישי למילתו בו מופיע שיא הכאב, כדברי רבי חמא בר חנינא שאמר: יום ג' למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו" (רש"י,

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-מקורו של מנהג ״שירת הבקשות״

    מקורו של מנהג ״שירת הבקשות״ מקורו של מנהג ״שירת הבקשות״, שהתפתח ונקלט כל כך טוב במרוקו, הוא מארץ ישראל, ולמען הדיוק – מהעיר הגלילית צפת. התיאור הבא נותן תמונה מסוימת על מצבה של צפת. החל מהכיבוש התורכי של ארץ ישראל ב־ 1517 החל להתפתח בצפת ישוב יהודי גדול. עולה מאיטליה המבקר בצפת כותב באיגרת ששולח לאיטליה ב־ .1535  העולה הוא סוחר יהודי קשיש בשם ר׳ דוד די רוסי. יי.ומי שראה צפת זה עשר שנים ורואה אותה עתה, היא נפלאת בעיניו, כי בכל עת מרבים היהודים לבא ומלאכת הבגדים מתרבה בכל יום….וכל איש ואישה שיעשה בצמר בכל מלאכה, ירויח מזונותיו, ברווח……"

  • משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו-אליעזר בשן

    תקריות בין יהודים ובין מוסלמים כפי שפורסם ב־JC ב־11 בדצמבר 1863 לפי מידע מטנג׳יר, שמלבד מן העלילה בסאפי היו גם תקריות בין יהודים למוסלמים. יהודי התיז בוץ בטעות על פניו של מוסלמי, משרתו של קונסול ספרד. לפי דרישתו של הקונסול נדון היהודי למלקות. הכתב כתב במסקנה שמוטב שמונטיפיורי ייסע למדריד ולא למרוקו. רשמיו של מבקר בריטי בריטי ששמו רוברט ספנסר ווטסון (1911-1837) (Robert Spencer Watson), שביקר במרוקו בשנות ה־70 של המאה ה־19, כותב שקיבל מכתב המלצה מסר משה מונטיפיורי לרב הראשי של מרוקו [בתקופה זו לא היה רב ראשי, הכוונה לחכם חשוב, אולי הרב הראשי של טנג׳יר בן ג׳ו], והיא

  • שרשים יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי-Tikkun chatzot- Tikoun hatsot

      תיקון חצות יהודים נהגו לקום באשמורת הלילה, כדי לקונן על חורבן בית המקדש ולהביע כמיהה לשיבת ציון ולגאולת עם ישראל. TIKOUN HATSOT Il était de coutume de se lever au milieu de la nuit pour se lamenter sur la destruction du Temple et prier pour !,arrivée du Messie. TIKKUN CHATZOT It is an ancient custom In Israel to awaken at midnight, to sit on the ground and say lamentations by candlelight, for the destruction of Jerusalem, for the Holy Temple which was destroyed and for the Shchina — the Holy Spirit In exile. ג. מסורת מנהג עתיק בישראל לקום

  • חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

    מצוקת גדרה ויסוד המעלה לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב

  • עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

    יצחק בן שמש משדה חמד מספר : " הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט. זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו…. בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031