Meknes – Joseph Toledano Portrait d'une communaute juive marocaine

 

CHAPITRE I

MeknesFORMATION DU CENTRE DE TORAH

C'est en disparaissant que la communauté juive de Meknès fait son entrée dans l'Histoire écrite. La première mention dans les sources hébraïques de l'existence d'une communauté dans la ville est un bref passage de la lamen­tation sur les persécutions de la dynastie des Almohades (1130 1269־) qui ont failli mettre fin à la présence juive au Maghreb et en Andalousie. Dans son élégie sur la " lumière qui s'est éteinte au Maghreb ", écrite vers 1138, le grand poète espagnol rabbi Abraham Iben Ezra, la cite parmi les communau­tés d'Afrique du Nord et de l'Espagne musulmane victimes du fanatisme au nom de l'unicité d'Allah. Mais alors qu'il tresse des titres de gloire aux plus grandes communautés, il ne fait que mentionner celle Meknès, signe de son peu d'importance à l'époque :

Comment impuissants nous avons appris la destruction du Maghreb,

Comment sous nos larmes, a du ciel fondu le malheur sur l'Espagne …

 Pleurent mes yeux comme une fontaine sur la ville de Lucène,

Je raserai mes cheveux et pousserai des cris amers sur l'exil de Séville …

De désespoir, je pleure la communauté de Sijilmassa,

Ville de génies, d'érudits dont la lumière a été recouverte par les ténèbres

Qu'est devenue la communauté de Fès, anéantie en un jour ?,

 La ville de la Torah de la Mishna, de la Guémara et de la Kabala,

Où sont ses écoles où l'enseignement jamais ne connaissait de répit ?

 Où est le trésor de Tlemcen ? Sa splendeur s'est effondrée …

 J'élèverai la voix en gémissements amers sur Ceuta et Meknès

Un autre document de la guéniza du Caire, daté de 1148, mentionne également la communauté de Meknès comme l'une des dernières victimes de la fureur almohade.

Toutefois la présence juive dans la région était bien plus ancienne, sans que l'on dispose de beaucoup de renseignements sur son origine – Eretz Israël ou descendance de Berbères convertis au judaïsme ? Il est impossible dans ce cadre d'approfondir cette question. Cette présence est en tout cas attestée dès l'époque de la conquête romaine aux premiers siècles de l'ère chrétienne. Les fouilles archéologiques ont mis à jour dans la ville proche de Volubilis une sépulture avec une inscription en caractères hébraïques archaïques Noa fille de rabbi Matrona – qu'elle repose.

Modeste bourgade dans une région agricole particulièrement fertile, Meknès fut fondée à la fin du Xème siècle, non comme Fès ou Marrakech, par un sou­verain, ou comme capitale d'une dynastie, mais par des membres de la tribu berbère des Meknassa de la grande confrérie des Zénata en voie de sédenta­risation. L'excellent climat de ces hauts plateaux fertiles entre le majestueux massif montagneux isolé du Zerhoun au nord, et les derniers contreforts du Moyen Atlas au sud, ombragés, arrosés par l'oued Boufekrane et regorgeant de sources d'eau, avait séduit ces nomades venus des steppes orientales. Meknès-es-Zitoun ne fut longtemps qu'une confédération de trois petits villages sans remparts, dont l'un, celui de Taoura, peuplé par des artisans et commerçants juifs de vieille souche. A l'origine écrit rabbi Yossef Messas, en se basant sur des informateurs arabes contemporains, le nom de la ville était Méknaza (de kenz, trésor) du nom de la mère de son fondateur. Après sa mort, ses fils se divisèrent en deux clans. Le cadet, quitta les lieux pour fon­der une autre ville, Méknassa, près de Taza, qui ne devait pas tarder à tomber en ruines et à disparaître. L'aîné, eut un fils qu'il prénomma Méknas, qui donna son nom définitif à la ville.

Toutefois, selon une autre version plus fouillée, le nom de la ville serait d'ori­gine berbère tamazigh; dérivé de ameknas, le guerrier ou le combattant. D'ail­leurs les militants amazighs l'appellent plutôt Ameknas. Elle n'accéda au rang de ville qu'au siècle suivant. C'est semble -t -il autour de 1069, que conformé­ment à la pratique des dirigeants de la dynastie berbère des Almorávides, qui avaient coutume de construire des bastions pour stocker armes et denrées ali­mentaires destinées à leurs troupes, que fut édifiée près de ces villages, une ville fortifiée où s'installèrent les Juifs avec leurs compatriotes musulmans à l'intérieur des remparts. Originaires de la vallée du Drâa, les Almorávides – le nom vient du ribat, fortin isolé du reste du monde où s'étaient retirés les fondateurs de ce courant religieux – étaient les disciples du grand réformateur de l'islam, Abdallah Ibn Yassine, soucieux de restaurer la stricte orthodoxie sunnite, rejetant les jugements personnels et les interprétations allégoriques ou spirituelles au profit d'un formalisme rigide et d'un juridisme étroit. Son plus illustre disciple, Youssef Iben Tachfin (1060 -1107), parti du sud, entre­prit la conquête du nord du pays à partir de la nouvelle capitale dont il se dota, Marrakech. Dans sa marche sur Fès, conquise de haute lutte définitive­ment seulement en 1069, après un premier siège infructueux en 1063, Meknès s'était ralliée sans combat à la nouvelle dynastie qui la transforma en place forte. Fidèles au pacte de la dhimma strictement appliqué, bannissant la ten­tation de conversion de force à l'islam, les Almorávides permirent à la petite communauté qui s'enrichit de nouveaux apports, de survivre, sinon de pros­pérer – jusqu'au cataclysme almohade.

Recent Posts
  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-מקורו של מנהג ״שירת הבקשות״

    מקורו של מנהג ״שירת הבקשות״ מקורו של מנהג ״שירת הבקשות״, שהתפתח ונקלט כל כך טוב במרוקו, הוא מארץ ישראל, ולמען הדיוק – מהעיר הגלילית צפת. התיאור הבא נותן תמונה מסוימת על מצבה של צפת. החל מהכיבוש התורכי של ארץ ישראל ב־ 1517 החל להתפתח בצפת ישוב יהודי גדול. עולה מאיטליה המבקר בצפת כותב באיגרת ששולח לאיטליה ב־ .1535  העולה הוא סוחר יהודי קשיש בשם ר׳ דוד די רוסי. יי.ומי שראה צפת זה עשר שנים ורואה אותה עתה, היא נפלאת בעיניו, כי בכל עת מרבים היהודים לבא ומלאכת הבגדים מתרבה בכל יום….וכל איש ואישה שיעשה בצמר בכל מלאכה, ירויח מזונותיו, ברווח……"

  • משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו-אליעזר בשן

    תקריות בין יהודים ובין מוסלמים כפי שפורסם ב־JC ב־11 בדצמבר 1863 לפי מידע מטנג׳יר, שמלבד מן העלילה בסאפי היו גם תקריות בין יהודים למוסלמים. יהודי התיז בוץ בטעות על פניו של מוסלמי, משרתו של קונסול ספרד. לפי דרישתו של הקונסול נדון היהודי למלקות. הכתב כתב במסקנה שמוטב שמונטיפיורי ייסע למדריד ולא למרוקו. רשמיו של מבקר בריטי בריטי ששמו רוברט ספנסר ווטסון (1911-1837) (Robert Spencer Watson), שביקר במרוקו בשנות ה־70 של המאה ה־19, כותב שקיבל מכתב המלצה מסר משה מונטיפיורי לרב הראשי של מרוקו [בתקופה זו לא היה רב ראשי, הכוונה לחכם חשוב, אולי הרב הראשי של טנג׳יר בן ג׳ו], והיא

  • שרשים יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי-Tikkun chatzot- Tikoun hatsot

      תיקון חצות יהודים נהגו לקום באשמורת הלילה, כדי לקונן על חורבן בית המקדש ולהביע כמיהה לשיבת ציון ולגאולת עם ישראל. TIKOUN HATSOT Il était de coutume de se lever au milieu de la nuit pour se lamenter sur la destruction du Temple et prier pour !,arrivée du Messie. TIKKUN CHATZOT It is an ancient custom In Israel to awaken at midnight, to sit on the ground and say lamentations by candlelight, for the destruction of Jerusalem, for the Holy Temple which was destroyed and for the Shchina — the Holy Spirit In exile. ג. מסורת מנהג עתיק בישראל לקום

  • חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

    מצוקת גדרה ויסוד המעלה לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב

  • עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

    יצחק בן שמש משדה חמד מספר : " הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט. זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו…. בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031