מבצע מוראל-מקורות שונים

מבצע מוראל-תמונה 1

אין זה מן הנמנע שבמהלך הדברים נודע למישהו בברן, משהו על כוונותינו, אך איש לא הזכיר זאת מעולם. את האמת לא נוכל היום לדעת. יתכן שכמה מן היושבים בשלטון, בהיזכרם בטרגדיה האנושית של שנות המלחמה, כשיישום קפדני של החוקים הביא למותם של חפים מפשע רבים כל-כך, העדיפו כעת לעצום עין. לא נעשתה כל חקירה בנידון. כל עוד לא עבר איש על החוק השווייצרי, וקבוצות הילדים עזבו את שווייץ תוך שלושה חודשים – לא נראו קשיים באופק.

מכתבי ההמלצה הנזכרים לעיל היו תנאי בל יעבור לתחילת שליחותי. באחד מהם הוצגתי כשליח ״אוסאן״ לצפון אפריקה. ובאחד כחבר O.S.E  בצפון אפריקה ומרוקו. על מנת להשיג מכתבי המלצה אלו, כמו גם את שיתוף הפעולה השווייצרי הרשמי, היה הכרח לקשור את שני הארגונים. מכל מקום, מהצד המרוקני, כל חשד לקשר עם ־.O.S.E היה עלול להמיט אסון על המשימה, כיון שארגון בינלאומי זה פעל במרוקו והודבקה לו תווית של ״ציוני״. כך, הבחירה של ״אוסאן״ גרמה לי בעיות מאוחר יותר. אבל מצד שני, קשה להניח כי הרשויות השווייצריות היו מסכימות להמליץ על ארגון בלתי מוכר ושאינו קשור ל  .O.S.E הרשויות השווייצריות לא נתבקשו מעולם לשתף פעולה באורח מחתרתי, ומכל מקום לעולם לא היו מסכימות לכך.

תיבת דואר על שם ״אוסאן״ נפתחה במשרד הדואר הראשי בג׳נווה, מול משרדי n־.O.S.E: נייר כתיבה רשמי הנושא כתובת זו הוכן לשימוש ״אוסאן״ בג׳נווה ובמרוקו. כל המכתבים היו חייבים להיות חתומים על־ידי נ׳ להמן, המזכיר הכללי של ״אוסאן״ (למעשה, העלמה אאידה שירמן). במידת הצורך היה עלינו לפנות למנהל ״אוסאן״ במרוקו כ״פרופ׳ אברזון״, ולא פרופ׳ בלוך.

הזירה המרוקנית

אחרי מלחמת העולם השניה, האוכלוסיה היהודית של מרוקו(בני חסות של צרפת וספרד ותושבי טנג׳יר) מנתה כמעט 300,000 איש. ב־8 השנים שחלפו בין הכרזת העצמאות של ישראל ב־15 במאי 1948 ועצמאות מרוקו ב־2 במארס 1956, קרוב ל־100,000 יהודים ממרוקו עלו לישראל וכי20,000 היגרו למקומות אחרים, בעיקר לצרפת.

למרות שלפני הכיבוש הצרפתי של המדינה בשנת 1912 היו היהודים, כ׳׳אהל אל־ד׳מה״,* במצב מסוכן, ב־1956 היה עדיין יחסם של המלך וממשלתו כלפי היהודים נוח. עם זאת, ההגירה לישראל נאסרה, בלחץ הליגה הערבית ונשיא מצרים נאצר, וקשר המכתבים בין המדינות נותק במהרה. קבלת דרכון מרוקני הפכה למשימה קשה מאוד ליהודי מרוקו.

ב׳1958 חלה הידרדרות גדולה במצב וחששות החליפו את מקום האופטימיות. צעירים יהודים נאסרו, נערות נאנסו, וקטינים – בני שני המינים – נחטפו ואוסלמו בכוח. ״מדיניות זו״ מוסדה לאחר מכן, כשראש מפלגת האסתקלאל, עלאל אל־פאסי, התמנה לתפקיד שר לענייני האסלאם ומטרתו הראשית, מסתבר, היתה ההודעה הכמעט יומיומית על מספר היהודים שהתאסלמו.

במהרה פותחה פעילות מחתרתית על־ידי ״המוסד״, תוך שיתוף פעולה עם קבוצות מקומיות, לזרז את יציאתם של יהודים רבים ככל האפשר. אך זו היתה פעולה מסוכנת, ועד מאי 1961 רק כ־10,000 יהודים הצליחו לעזוב את המדינה במשך ארבע השנים.

שני מאורעות שהתרחשו בדצמבר 1960 – ינואר 1961 היוו את נקודת המפנה ליהודי מרוקו. ראשית, לנשיא נאצר נערכה קבלת פנים מרשימה כשבא לקזבלנקה לפגוש את מנהיגי הליגה הערבית. ילדים יהודים מרוקנים שיצאו לרחובות עם בני ארצם המוסלמים כדי לקבל את הראיס המצרי, פוזרו באכזריות. המדים שלהם בצבע כחול לבן(כצבע סמלה של ישראל), לא זכו להערכה ממנהיגו הכאריזמטי של העולם הערבי, גם לא מהאוכלוסיה המקומית. לעומת זאת, ילדים יהודים אחרים לבושים במדי צופים מרוקנים, הצליחו להגיע לחוף ללא הטרדה ובאלמוניות, משם הם עזבו את הארץ בסתר בספינה.

שנית, בליל כפור שבין ה־9 והי10 בינואר, סירה ספרדית קטנה ושמה Pisces, היא ספינת ״אגוז״, התהפכה בסערה בין אלחוסימה וגיברלטר. טבעו 43 יהודים מרוקנים (בתוכם 24 ילדים) שביקשו לברוח ממרוקו, ישראלי אחד וספרדי אחד, אחיו של הקפטן. היחידים שניצלו היו הקפטן הספרדי ועוזרו, בן דודו.

סבלה של יהדות מרוקו הובא לידיעת העולם באירוע טרגי ודרמטי זה, ולא ניתן עוד להסתירו. ממשלת מרוקו מצאה את עצמה במצב מביך למדי בתקופה שבה הסתמכה על העולם המערבי, לשם קבלת תמיכה. על מוחמד החמישי, הליברלי, הופעל לחץ דיסקרטי, במיוחד על־ידי מדינות שמעבר לאוקינוס האטלנטי, על מנת שיתערב, וייתכן כי היה נוקט מדיניות גמישה יותר בעניין אישור הדרכונים ליהודי מרוקו ־ בדיוק חודש לפני מותו. את מקומו ירש בנו, המלך חסן השני, שהתחנך בצרפת.

טרגדיית ספינת ״אגוז״ לא הפסיקה את יציאת מרוקו האיטית, ואף לא את פעילותה האמיצה של המחתרת. מפקד הרשת המחתרתית החדש, הקצין אלכס גתמון, הגיע בדצמבר. הוא התפטר מתפקידו בצה׳׳ל כדי לקחת משימה זו על עצמו, בעזרת קבוצה מסורה של צעירים, נשים וגברים, מקומיים וישראליים. מלבד הרפתקאות מחתרתיות של יציאת 300-100 איש בחודש, חיפש ״המוסד״ פריצת דרך שתכריח את הממשלה המרוקנית – באמצעות לחץ בינלאומי, או בדרך אחרת – לנקוט מדיניות שתאפשר יציאה המונית של יהודי מרוקו. למרות הסתייגויות אחדות מהתוכנית המזורזת של ״אוסאן״ ועליית הנוער, במיוחד במה שנוגע לכישורים שלי לבצעה בהצלחה, הסכימו אנשי ״המוסד״ לשתף איתי פעולה בכל דרך אפשרית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
יוני 2018
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930