חלוצים בדמעה – פרקי עיון

הקדמה

הספר ״חלוצים בדמעה״ מציג היבטים אחדים של ההיסטוריה, התרבות והניתוח החברתי של יהדות המגרב, וכן סוקר את תרומתה לישוב ארץ־ישראל לפני ואחרי הקמת המדינה.

את הרקע ההיסטורי לאנתולוגיה של יהדות המגרב מביא שמואל שגב, המתאר את תולדותיהם של היהודים במרוקו מראשית ההתיישבות היהודית בצפון־אפריקה ועד הקמתה של מדינת ישראל ועלייתה של כמעט כל יהדות צפון־אפריקה לישראל.

בשער הראשון של הספד, ״שורשים״, נעשה ניסיון לצייר, לאחר הסקירה ההיסטו­רית, את תמונת החברה היהודית בארצות המגרב ערב המהפכה הציונית. כך מביא חיבורו של ד״ר אברהם שטאל את דמותו של רבי יעקב אבוחצירא כדוגמה למנהיגות של אותה תקופה, שכוחה בא לה מן החוכמה, האמונה והמוסר, ולא מהיותה בעלת המאה. את השער חותם ד״ר אלעזר טויטו המתאר את החינוך היהודי, ששאף לא להותיר אפילו ילד יהודי אחד נבער מדעת ואינו יודע קרוא וכתוב.

בשער השני והשלישי של הספר, ״הם כבר היו כאן״ ו״שבות ההתיישבות״, מובא סיפורה של העלייה וההתיישבות של יהדות המגרב לפני ועם קום המדינה. בהיסטוריה של הציונות לא נרשמו כראוי וכדרוש תרומתם של יהודי המגרב בישוב הארץ ופיתוחה והעליות שהיו מצפון־אפריקה הרבה לפני קום המדינה.

העליות מארצות המגרב לא זכו למספור כפי שזכו עליות מארצות אירופה. ״עלייה ראשונה״ ו״עלייה שנייה״ ממרוקו, אלג׳יריה ותוניס לא נרשמו בתולדות העליות, על אף שבמקביל לעליות המפורסמות והממוספרות התקיימה הגירה, לעתים אינטנסיבית ביותר, של יהודי צפון־ אפריקה אל ארץ־ישראל; וכך גם נפקד חלקם של יוצאי המגרב מן ההיסטוריה של המאמץ ההתיישבותי, ולא בצדק.

 על חלקם של יוצאי צפון־אפריקה בבניין הארץ אפשר ללמוד מקטעים נבחרים מספרו האוטוביוגרפי של יוסף אליהו שלוש, שמעטים יודעים על פועלו בבניינה של העיר העברית הראשונה – הלא היא תל־ אביב – בראשית המאה, וכן מאמרה של ד״ר רות קרק, השוזר את דמותו של צוף דב״ש, מייסד שכונת המוגרבים בירושלים.

 את תמונת פועלם של יוצאי המגרב בארץ־ישראל משלימה דייר חנה רם המציגה את דמותו ופועלו של אברהם מויאל למען ישוב ארץ־ ישראל בסוף המאה ה־19, קשריו עם ויסוצקי ועזרתו לעלייה מארצות אירופה ( הביל״ויים ).

בעליותיהם של יהודי המגרב ארצה דנה מיכל ליס בשני מאמרים. האחד כללי, המביא את ההיסטוריה של העליות השונות ממרוקו בשנים 1948-1830, והשני ספציפי יותר ומביא את סיפורה של עליית יהודי המגרב בתקופת המנדט, והעלייה הבלתי־ליגאלית.

 את סיפורה של העלייה לאחר קום המדינה מביא שמואל שגב במבצע ״יכין״ – פרק מתוך ספרו התיעודי הנושא אותו שם ומתאר את מבצע עליית היהודים מצפון־ אפריקה עד תחילת שנות השישים; כמו־כן מובא על־ידי מאיר קנפו סיפורה הטרגי של טביעת אניית העולים ״אגוז״ על 44 העולים שהיו בה.

 מאיר נהוראי שטרית מספר על הלוך־ הרוח ופעמי הגאולה שנשמעו בלבם של יהודי מרוקו עם קום המדינה ועל המבוכה שאחזה בהם עקב הצורך בשינוי תפישתם מהמתנה לגאולה למימושה. את השער מסכם לובה אליאב, המביא מנקודת מבטו של בן הארץ, שאיננו מיוצאי המגרב, את סיפור העלייה וההתיישבות של יהודי המגרב, כמי שליווה אותם מקרוב בתהליך זה.

השער הרביעי, ״יסודי גאולה״, נוגע בנקודה כאובה ביותר – היחס ליהודי המגרב עם ולאחר עלותם ארצה. צירוף של בורות, סטיריאוטיפים ודעות קדומות, שאת מקורם ומניעיהם מנתח פרופ׳ משה ליסק, הביאו את ממשלת ישראל והחברה הישראלית כולה לנקוט כלפי יהודי צפוךאפריקה מדיניות מוטעית, שתוצאותיה ניכרות גם כיום.

 בפרק מתוך ספרו האוטוביוגרפי לא זכיתי באור מן ההפקד מספר ד״ר יצחק רפאל על חטא הסלקציה שנעשה ביהודי המגרב, חטא שעליו מכים עד היום; פרופ׳ שמעון שטרית משלים את התמונה במאמרו על היחס לעלייה ההמונית.

בשינוי שהביאה עמה העלייה לארץ־ישראל לחייהם ולתפישת עולמם של יוצאי דרום תוניסיה עוסק פרופ׳ שלמה דשן. שינוי זה, שבחלקו נכפה על יהודי המגרב על־ידי החברה הישראלית והממשלה ותחושת האפליה של קהילה זו, הביאו לתסכול ולזעם עמוק בקרב העולים החדשים.

תחושות המרירות, האפליה והתסכול הביאו להתפרצות מאורעות ואדי סאליב (1959), מאורעות אלו משמשים עד היום אבן־דרך חשובה, עצובה וכואבת בהיסטוריה החבר­תית של ישראל. הדו״ח הרשמי של ועדת החקירה הציבורית, שהוקמה כדי לבדוק את המאורעות בראשות השופט ד״ר משה עציוני, הוא תעודה יחידה במינה.

הדו״ח מובא כאן בשלמותו כדי להשלים את התמונה העגומה של מצבם של יהודי צפון אפריקה בראשית דרכם בארץ, וכן כדי להביא את הסיפור לדורות שנולדו מאז – למען ידעו את הסבל שעבר על יהודי המגרב ויבינו את ערכה של הסובלנות וההבנה. הדו״ח מובא בצד דברי ניתוח מאת יו״ר הוועדה, ד״ר משה עציוני, במבט של שנים רבות לאחור. לסיכום השער מביא פרופ׳ לב חקק, על יסוד ניתוח מפורט, את העיוותים שבדמותם של יהודי המזרח בספרות העברית.

בשער האחרון, ״מבט אל האופק״, מובאת תפישת עולמם של כמה מבני דור ההמשך לעולי צפון אפריקה, שלמרות הקשיים הצליחו לפרוץ את מעגל המצוקה ולהגיע למה שהגיעו בזכות עצמם: ד״ר רפי ישראלי מנתח את חשיבות החינוך כמכשיר למוביליות חברתית ומאיר שטרית מצייר את דרכו של מנהיג מקומי להנהגה לאומית.

בהמשך מובא תיאור דיוקנם של התאגדויות יוצאי צפון אפריקה בישראל, ולאחר מכן מובא ניתוח חג המימונה. בהמשך מובא סיפור קצר פרי עטו של אמנון שמוש ״גלגלי עולם״, המציג את לבטיו עם עצמו וזהותו של פרופסור מזר־מזרחי. לסיום מביא פרופ׳ שמעון שטרית את עמדתו, כפי שהתפתחה לאורך השנים, בעניין מאבקם של יהודי המזרח לשוויון ולאיזון בהברה הישראלית ומסכם בפרק האחרון: ״עוד ארוכה הדרך לשוויון״ את המצב נכון להיום.

השער הרביעי, ״יסודי גאולה״, נוגע בנקודה כאובה ביותר – היחס ליהודי המגרב עם ולאחר עלותם ארצה. צירוף של בורות, סטיריאוטיפים ודעות קדומות, שאת מקורם ומניעיהם מנתח פרופ׳ משה ליסק, הביאו את ממשלת ישראל והחברה הישראלית כולה לנקוט כלפי יהודי צפוךאפריקה מדיניות מוטעית, שתוצאותיה ניכרות גם כיום.

 בפרק מתוך ספרו האוטוביוגרפי לא זכיתי באור מן ההפקד מספר ד״ר יצחק רפאל על חטא הסלקציה שנעשה ביהודי המגרב, חטא שעליו מכים עד היום; פרופ׳ שמעון שטרית משלים את התמונה במאמרו על היחס לעלייה ההמונית.

בשינוי שהביאה עמה העלייה לארץ־ישראל לחייהם ולתפישת עולמם של יוצאי דרום תוניסיה עוסק פרופ׳ שלמה דשן. שינוי זה, שבחלקו נכפה על יהודי המגרב על־ידי החברה הישראלית והממשלה ותחושת האפליה של קהילה זו, הביאו לתסכול ולזעם עמוק בקרב העולים החדשים.

תחושות המרירות, האפליה והתסכול הביאו להתפרצות מאורעות ואדי סאליב (1959), מאורעות אלו משמשים עד היום אבן־דרך חשובה, עצובה וכואבת בהיסטוריה החבר­תית של ישראל. הדו״ח הרשמי של ועדת החקירה הציבורית, שהוקמה כדי לבדוק את המאורעות בראשות השופט ד״ר משה עציוני, הוא תעודה יחידה במינה.

הדו״ח מובא כאן בשלמותו כדי להשלים את התמונה העגומה של מצבם של יהודי צפון אפריקה בראשית דרכם בארץ, וכן כדי להביא את הסיפור לדורות שנולדו מאז – למען ידעו את הסבל שעבר על יהודי המגרב ויבינו את ערכה של הסובלנות וההבנה. הדו״ח מובא בצד דברי ניתוח מאת יו״ר הוועדה, ד״ר משה עציוני, במבט של שנים רבות לאחור. לסיכום השער מביא פרופ׳ לב חקק, על יסוד ניתוח מפורט, את העיוותים שבדמותם של יהודי המזרח בספרות העברית.

Recent Posts
  • חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

    מצוקת גדרה ויסוד המעלה לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב

  • עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

    יצחק בן שמש משדה חמד מספר : " הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט. זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו…. בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031