Meknes-J.Toledano-LA GRANDE CONTROVERSE

MeknesLA GRANDE CONTROVERSE

Alors que la tradition veut qu'il incombe aux nouveaux venus de s'adapter aux coutumes locales, les Castillans trop fiers de leur héritage, avaient dès leur arrivée non seulement conservé les leurs, mais avaient même réussi à v convertir " partiellement nombre d'indigènes. Au -delà de la dimension rarement juridique, des considérations économiques pratiques avaient motivie cette divergence dans l'interprétation de cette règle de l'abattage rituel.

En effet, en Espagne, l'Eglise dans son hostilité intransigeante; interdisait à ses fidèles de racheter la viande déclarée non cacher dans l'abattage rituel juif, ainsi condamnée à être jetée aux chiens. En réaction, les rabbins castil­lans avaient, pour tenter de réduire au minimum les pertes, adopté des règles plus souples. Par contre, en terre d'islam, aucun obstacle ne s'opposant à la vente aux musulmans de la viande déclarée non cacher, les rabbins pouvaient se permettre plus de sévérité en matière de néfiha. Ce fut le passage à Fès vers l'an 1500 d'un rabbin de Tunisie, rabbi Shalom Masnot, qui déclencha la crise. Il avait sévèrement reproché aux tochabim d'avoir tourné le dos à leur propre tradition héritée de leurs ancêtres. Après son départ, ce fut le rab Haïm Gaguin, qui reprit le flambeau en interdisant aux Tochabim de consommer la viande abattue par les Mégourachim, considérée comme non-cacher. Cet in­terdit souleva l'indignation des expulsés si fiers de leurs rabbins et de leurs traditions. La controverse dépassa souvent le plan théologique pour dégé­nérer en bagarres, affrontements physiques, dénonciations, anathèmes, ex­communions et appels aux autorités. Si pour Fès, nous avons une description détaillée de ses péripéties grâce au récit Etz Haïm laissé par son principal héros, rabbi Haïm Gaguin, il n'y a presque pas de documents sur les réper­cussions de la controverse à Meknès.

Quand en en 1526, la controverse atteignit son paroxysme et que les Tochabim de Fès décidèrent de demander l'intervention en leur faveur des autorités, ils avaient délégué à Meknès, où se trouvait le sultan Moulay Bouhsoun, les deux grands rabbins Shémouel Aben Danan et Shémouel ben Danino. Ces derniers n'estimèrent pas utile de demander à un représentant des Tochabim de la ville de se joindre à eux – ce qui aurait pu donner plus de poids à leur requête. De même, les rabbins venus défendre la cause des Mégourachim, ne s'adjoignirent aucun représentant local. Pourtant leur grand maître, rabbi Moshé Halioua, qui avait déclenché la polémique en autorisant les Tochabim à consommer la viande Néfiha; avait quelques années plus tôt quitté Fès pour s'établir à Meknès. Il y avait fondé une synagogue et y était mort une année auparavant, en 1525. Derrière le paravent théologique, se cachait de fait la lutte d'influence pour la direction matérielle et spirituelle de la communauté et elle devait se solder par la victoire des expulsés devenus majoritaires. De guerre lasse, le chef des Tochabim, rabbi Haïm Gaguin prenait l'engagement solennel en 1535 de ne plus émettre de critiques contre les règles de l'abat­tage des expulsés et d'accepter la règle de la majorité. La communauté de Meknès, vivant à l'ombre religieuse de celle de Fès, adopta sans réserve ce compromis historique. La fusion totale des deux communautés devait y être plus rapide, aucune trace de nette de distinction entre les deux composantes de la communauté ne subsistant au bout de quelques générations. Par une sorte de compromis : les Tochabim adoptant les coutumes des Mégourachim et leur approche de la Halakha, les Mégourachim adoptant l'arabe, oubliant peu à peu totalement l'espagnol comme langue vernaculaire. A Fès par contre, les descendants des Tochabim devaient conserver jusqu'à nos jours une syna­gogue avec un rituel particulier, Ahabat Hakdmonim, différent du rituel séfa­rade, portant un nom à première vue intrigant de slat elfassyin, la synagogue des Fassis – pour souligner leur antériorité, les vrais Fassis, ceux d'avant l'arrivée des expulsés. A Marrakech également, le nom de l'une des plus belles synagogues jusqu'à nos jours en est un rappel historique, slat el ajama, la synagogue des étrangers, celle des nouveaux venus, les expulsés de la pé­ninsule ibérique ne parlant pas arabe. Progressivement les descendants des expulsés aussi bien à Fès qu'à Meknès abandonnèrent l'usage du judéo -es­pagnol pour le judéo -arabe comme langue vernaculaire, truffée il est vrai de réminiscences espagnoles, le plus souvent inconscientes comme nous le verrons dans la seconde partie du livre. Alors que les communautés du nord – Tétouan, Larache, el Ksar, Tanger lui resteront toujours fidèles sous forme de dialecte local, la Hakitia.

Nous avons très peu de documents sur la première et seconde génération d'expulsés d'Espagne à Meknès. Toutefois on sait que le plus célèbre scribe de la génération, rabbi Moshé Zabarro qui s'était déjà illustré en Espagne par la qualité calligraphique exceptionnelle des Rouleaux de la Loi sortis de sa main, est arrivé à Meknès vers 1500. On ne sait combien d'années il y séjourna avant de repartir pour Tétouan, où il se fixa définitivement. Au moment de quitter l'Espagne, ses deux fils avaient été enlevés par un curé, mais l'un d'eux devait réussir à fuir et à le rejoindra à Tétouan où il devait mourir peu de temps après. Deux Sifré Torah écrits par rabbi Moshé Zabaro ont subsisté jusqu'à nos jours dans tout le Maroc, entourés d'une grande vénération pour leur qualité exceptionnelle. L'un à la synagogue El Crudo Tétouan, l'autre à Meknès dans la synagogue rabbi Shélomo Lazimi fondée par le chef de cette famille d'expulsés vers 1520. Dans la synagogue reconstruite au vieux mellah par ses descendants se trouvait également un trésor de documents très anciens remontant sans doute à l'expulsion d'Es­pagne, mais ses héritiers en étaient tellement jaloux que par superstition, ils ne permettaient à personne de les consulter et on ne sait pas ce qu'ils sont devenus après le grand exode, si ce n'est que le Séfer Torah aurait été trans­féré par la famille à Strasbourg.

Recent Posts
  • תנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-

    לאחר שמנה את כל התלאות, היסורין והסבלות שעברו על היהודים בתפוצות שונות, מביע התלמיד תמיהה על דברי בן־סעדון, על איזה עובדות הסטוריות הוא מסתמך כאשר הוא קובע באגרת: ״ומזה יצא לנו טוב טעם לבני מערבנו(מרוקו) ומכל שכן לבני אמסטרדם והמבורג שאין שמד״ ותלמידו של ששפורטש שואל: ״האם זה וכיוצא לא יספיקו לקרות זמן זה איכה שמד במקום ידוע לקבעו צום וחובה?״ במלים אחרות אומר התלמיד, האם המאורעות, הרדיפות והנגישות שצוינו לעיל, אין בהם די כדי לקבוע שבזמן זה יש אכן שמד במקום מסוים, וחייבים לקבוע את צום תשעה באב בחובה? את מכתבו מסיים התלמיד בהערה כאילו צדדית, אך נוקבת, המתיחסת

  • יהודי המזרח בארץ ישראל חלק א'- מ.ד.גאון – מבוא

    מבוא: כליון הגעגועים לציון ולארץ הקדושה, תסס במשך כל ימי הגלות הארוכה בלבות יהודי ארצות הקדם, וילמדם להתקומם באף ובחימה נגד דורשי רעתם, וכן נגד כל אלה שנסו לשלל מהם את חופשתם האישית והלאומית. השעבוד המדיני החיצוני לכאורה – גדר בעדם, והוא הועיל לבצר את עמדתם הרוחנית שנתרופפה. בעטיו של זה, הם הפנו תשומת לבם אל עולם האצילות גדל המרחבים, המלא אור ודרור ונוחם, ובו מצאו את החפש והמרגוע שאליהם ערגה נפשם הנהלאה. תוך כדי חפושיהם המתמידים איך לשחרר את העם מעבדותו הגו והרגישו, כאלו רקעליהם בלבד הוטל התפקיד המסובך, האחראי ורב הכובד, להיות לשומרי גחלת האלהים באומה, לדאג ולהשגיח

  • הרפורמה במוסדות היהודיים במרוקו-דניאל שרוטר ויוסף שטרית

    פקיד אחר, שאינו חותם את שמו, טען גם הוא נגד צירוף שני נכבדים לשלושת הדיינים: ראשית, משום שמבחינת ידיעותיהם בהלכה אין הם מסוגלים לעזור לליבון הבעיות המשפטיות שיידונו בבתי הדין; שנית, ובעיקר, משום שלשיטתו של סלושץ הרכב מעורב כזה של בתי הדין היהודיים אמור לדון בבוא הזמן גם בעניינים אזרחיים ובעניינים פליליים הנוגעים ליהודים במטרה להוציאם מן השיפוט של בתי הדין המוסלמיים של המח׳זן, ולכך, סבור היה הפקיד, יש להתנגד בכל תוקף. ההצעה נשלחה גם לחוות דעתם של אישים ידועים בקרב יהדות מרוקו, וביניהם שתי דמויות בולטות במיוחד. הראשון היה יחיא זגורי, נשיא ועד הקהילה היהודית של קזבלנקה מאז ייסודו

  • יהודי המזרח בארץ ישראל-משה דוד גאון

    יהודי המזרח בארץ ישראל משה דוד גאון… אל הקוראים. בטרם עלותי לא״י מבוסניה ארץ מגורי לפנים, לא ידעתי פירושה של ההגדרה -יהודי המזרח״, אם כי הנני ספרדי מלידה אף גדלתי בסביבה מרובת אוכלוסים יהודים׳ שרב בה היסוד הספרדי הלשאנן והשלו, על האשכנזי התוסם והקודח. אלה עם אלה דברו ביניהם על פי רב שפה אחת, ובנוסח ובסדור משותף ערכו תפלותיהם לאל מרום. לעתים רחוקות קלטה אזני איזה ניב והגה על דבר ההבדל במנהגים שבין יהודים ליהודים, הבדל שיסודו בהרגלים ומסורות בלבד׳ אשר בשום פנים אינם עשויים כדי להרחיק ולפלג. רק בבואי לירושלים הקדושה, שלפני כך דמיתיה וחזיתיה בעיני רוחי כמקום הנועד

  • La création de la Misguéret et l’activité du Mossad au Maroc 1955-1964-Michel Knafo

       Deuxieme partie Dans les structures de l'autodefense et de l'immigration clandestine  La création de la Misguéret et l’activité du Mossad au Maroc 1955-1964 Une nouvelle phase du rassemblement des exilés Eliezer Shohani Eliezer Shoshani est né en 1905, en Russie, et a immigré en Erets-Israël avec ses parents en 1912. La famille s'est installée à Tel-Aviv, et Eliezer a été élève du gymnase Herzliya. En 1917, les autorités turques ont exilé la famille a Ségéra (A) où elle a vécu un an et demi. En 1927, Eliezer a fait partie du groupe fondateur de Kfar Yéhochoua où il a

  • אוצר המנהגים לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא"- מאיר נזרי

    ארבעה מינים אתרוגים מהודרים מגיעים לתאפילאלת מערי מרוקו: אגאדיר, צווירה, תארודאנת ופגיג. האתרוגים אינם מורכבים, הם צהובים כמו לימונים, בעלי פיטם וחלקים ללא כל פגם. לאחר העלייה לארץ הנטייה של חכמי אביחצירא היא להעדיף אתרוגי ארץ ישראל על אתרוגי מרוקו המהודרים. באשר להדס, אין מקפידים בכל קהילות תאפילאלת על שלושה ענפים במדויק, ולא על הדס משולש, אלא לוקחים כמה ענפי הדס שוטים. ביום א׳ של סוכות המתפללים נוהרים בכל קהילות תאפילאלת, וביניהם נוער רב, לחצר בית הכנסת כדי לעסוק באגידת ארבעת המינים. את הלולב מקשטים בחוטי רקמה רחבים או ברצועות בד מצוירות שכורכים מסביב ללולב מראשו לסופו, וסימנך ׳זה אלי

  • מועדי ישראל – חג הסוכות.   מאת: הרב משה אסולין שמיר

    מועדי ישראל – חג הסוכות. מאת: הרב משה אסולין שמיר "חג הסוכות תעשה לך…              ושמחת בחגך… והיית אך שמח" (דב' ט"ז, יג-טו). "ולקחתם לכם ביום הראשון… ושמחתם לפני ה' אלוקיכם…" (ויקרא כ"ג מ). מהות השמחה בחג הסוכות.  "אור זרוע לצדיק – ולישרי לב שמחה" (תהלים צז יא).  האור המסמל את הצדיק, והשמחה המסמלת את ה-ישרי לב, מסמלים את חגי תשרי: בעקבות אור התשובה אותו זרע הצדיק  בראש השנה וכיפור, {הפס' הנ"ל פותח את תפילת כיפור}. הוא זוכה לשמוח בחג הסוכות – בבחינת "והיית אך שמח". הקשר הפנימי בין חגי תשרי:  "תקעו בחודש שופר בכסה {ר"ה וכיפור} – ליום חגינו"

  •  לוּלָב וּמִינָיו לָעָם אֱמוּנִים-פִּיּוּט יְסַדְתִּיו עַל טַעֲמוֹ שֶׁל הַלּוּלָב- רבי דוד בן אהרן חסין

     לוּלָב וּמִינָיו לָעָם אֱמוּנִים                     פִּיּוּט יְסַדְתִּיו עַל טַעֲמוֹ שֶׁל הַלּוּלָב   לוּלָב וּמִינָיו לָעָם אֱמוּנִים אָבוֹא בָּם אוֹדֶה שׁוֹכֵן מעונים   אַזְכִּיר חַסְדֵי אֶל וְנִפְלְאוֹתָיו אשר שָׂם בְּמִצְרַיִם אוֹתוֹתָיו וְגַם קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אַרְבָּעָה מִינִים   נוֹדַעַת לָנוּ חִבָּה יְתֵרָה כַּאֲשֶׁר נִשְׁמֹר מִצְווֹת הַתּוֹרָה כְּדִבְרֵי אֶל חַי נֶאֱזָר בִּגְבוּרָה אֶל הָאִישׁ מֹשֶׁה פָּנִים בְּפָנִים   יִקַּח אִישׁ לוּלָב בַּיָּד יְמִינוֹ פְּרִי עֵץ הָדָר בִּשְׂמֹאל דִּינוֹ עֲצֵי יַעַר אָז יְרַנְּנוּ מִלִּפְנֵי אָדוֹן כָּל הָאֲדוֹנִים   דְּעוּ לָכֶם יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים דִּין אַיֵּהוּ הָדָר מְחֻבָּרִים נֵר מִצְוָה וְאוֹר תּוֹרָה מְאִירִים טַעַם וְרֵיחַ שְׁנֵיהֶם חוֹנִים   וּלְעֻמַּת לוֹמְדֵי דָּת יקותיאל כַּפּוֹת תְּמָרִים

  • אוצר המנהגים לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא"- מאיר נזרי – סוכות ושמחת תורה

    סוכות ושמחת תודה הימים שכין יום כיפור לסוכות מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת אצל חלק מהמשפחות שלא לבשל מאכלים בין יום כיפור לסוכות, ואלו שנהגו לבשל העבירו אוכל מבושל לאלו שלא נהגו לבשל. ייתכן שהעניין קשור בייחודיות של הימים האלה. הערות המחבר: דוגמאות לכך הן מסעודה אשת אברהם סבאג מארפוד, שנהגה לבשל והעבירה אוכל לבית סבי שבו לא נהגו לבשל(מפי אדוני אבי), ובני משפחת באשי בן חיון מריסאני, שהביאו חמין לבני משפחת ר׳ מכלוף ב״ר יצחק שטרית שלא נהגו לעשות חמין(מפי ר׳ יצחק שטרית). אלה הם ימים המחברים בין יום כיפור לבין חג הסוכות, בבחינת פתיחת דף חדש. לפנים בישראל

  • Roots-racines-Kippour-Moche Gabbay

      KIPPOUR Le tableau est divisé en deux parties: la prière et ce qui la précède. En bas à droite une femme enceinte apporte trois poulets: un pour elle, un coq et une poule pour le bébé qui est dans son ventre; la flagelation au bain rituel; bénédiction des petits-fils par les grands-parents avant le jeûne; alluamge des cierges par les femmes. YOM KIPPUR This painting is divided into two sections: The spiritual — the prayers, and the preparatory stages leading up to Yom Kippur day. On the bottom right a pregnant woman is bringing three fowls for slaughter —


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
ספטמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30