Meknes-J.Toledano-LA GRANDE CONTROVERSE

MeknesLA GRANDE CONTROVERSE

Alors que la tradition veut qu'il incombe aux nouveaux venus de s'adapter aux coutumes locales, les Castillans trop fiers de leur héritage, avaient dès leur arrivée non seulement conservé les leurs, mais avaient même réussi à v convertir " partiellement nombre d'indigènes. Au -delà de la dimension rarement juridique, des considérations économiques pratiques avaient motivie cette divergence dans l'interprétation de cette règle de l'abattage rituel.

En effet, en Espagne, l'Eglise dans son hostilité intransigeante; interdisait à ses fidèles de racheter la viande déclarée non cacher dans l'abattage rituel juif, ainsi condamnée à être jetée aux chiens. En réaction, les rabbins castil­lans avaient, pour tenter de réduire au minimum les pertes, adopté des règles plus souples. Par contre, en terre d'islam, aucun obstacle ne s'opposant à la vente aux musulmans de la viande déclarée non cacher, les rabbins pouvaient se permettre plus de sévérité en matière de néfiha. Ce fut le passage à Fès vers l'an 1500 d'un rabbin de Tunisie, rabbi Shalom Masnot, qui déclencha la crise. Il avait sévèrement reproché aux tochabim d'avoir tourné le dos à leur propre tradition héritée de leurs ancêtres. Après son départ, ce fut le rab Haïm Gaguin, qui reprit le flambeau en interdisant aux Tochabim de consommer la viande abattue par les Mégourachim, considérée comme non-cacher. Cet in­terdit souleva l'indignation des expulsés si fiers de leurs rabbins et de leurs traditions. La controverse dépassa souvent le plan théologique pour dégé­nérer en bagarres, affrontements physiques, dénonciations, anathèmes, ex­communions et appels aux autorités. Si pour Fès, nous avons une description détaillée de ses péripéties grâce au récit Etz Haïm laissé par son principal héros, rabbi Haïm Gaguin, il n'y a presque pas de documents sur les réper­cussions de la controverse à Meknès.

Quand en en 1526, la controverse atteignit son paroxysme et que les Tochabim de Fès décidèrent de demander l'intervention en leur faveur des autorités, ils avaient délégué à Meknès, où se trouvait le sultan Moulay Bouhsoun, les deux grands rabbins Shémouel Aben Danan et Shémouel ben Danino. Ces derniers n'estimèrent pas utile de demander à un représentant des Tochabim de la ville de se joindre à eux – ce qui aurait pu donner plus de poids à leur requête. De même, les rabbins venus défendre la cause des Mégourachim, ne s'adjoignirent aucun représentant local. Pourtant leur grand maître, rabbi Moshé Halioua, qui avait déclenché la polémique en autorisant les Tochabim à consommer la viande Néfiha; avait quelques années plus tôt quitté Fès pour s'établir à Meknès. Il y avait fondé une synagogue et y était mort une année auparavant, en 1525. Derrière le paravent théologique, se cachait de fait la lutte d'influence pour la direction matérielle et spirituelle de la communauté et elle devait se solder par la victoire des expulsés devenus majoritaires. De guerre lasse, le chef des Tochabim, rabbi Haïm Gaguin prenait l'engagement solennel en 1535 de ne plus émettre de critiques contre les règles de l'abat­tage des expulsés et d'accepter la règle de la majorité. La communauté de Meknès, vivant à l'ombre religieuse de celle de Fès, adopta sans réserve ce compromis historique. La fusion totale des deux communautés devait y être plus rapide, aucune trace de nette de distinction entre les deux composantes de la communauté ne subsistant au bout de quelques générations. Par une sorte de compromis : les Tochabim adoptant les coutumes des Mégourachim et leur approche de la Halakha, les Mégourachim adoptant l'arabe, oubliant peu à peu totalement l'espagnol comme langue vernaculaire. A Fès par contre, les descendants des Tochabim devaient conserver jusqu'à nos jours une syna­gogue avec un rituel particulier, Ahabat Hakdmonim, différent du rituel séfa­rade, portant un nom à première vue intrigant de slat elfassyin, la synagogue des Fassis – pour souligner leur antériorité, les vrais Fassis, ceux d'avant l'arrivée des expulsés. A Marrakech également, le nom de l'une des plus belles synagogues jusqu'à nos jours en est un rappel historique, slat el ajama, la synagogue des étrangers, celle des nouveaux venus, les expulsés de la pé­ninsule ibérique ne parlant pas arabe. Progressivement les descendants des expulsés aussi bien à Fès qu'à Meknès abandonnèrent l'usage du judéo -es­pagnol pour le judéo -arabe comme langue vernaculaire, truffée il est vrai de réminiscences espagnoles, le plus souvent inconscientes comme nous le verrons dans la seconde partie du livre. Alors que les communautés du nord – Tétouan, Larache, el Ksar, Tanger lui resteront toujours fidèles sous forme de dialecte local, la Hakitia.

Nous avons très peu de documents sur la première et seconde génération d'expulsés d'Espagne à Meknès. Toutefois on sait que le plus célèbre scribe de la génération, rabbi Moshé Zabarro qui s'était déjà illustré en Espagne par la qualité calligraphique exceptionnelle des Rouleaux de la Loi sortis de sa main, est arrivé à Meknès vers 1500. On ne sait combien d'années il y séjourna avant de repartir pour Tétouan, où il se fixa définitivement. Au moment de quitter l'Espagne, ses deux fils avaient été enlevés par un curé, mais l'un d'eux devait réussir à fuir et à le rejoindra à Tétouan où il devait mourir peu de temps après. Deux Sifré Torah écrits par rabbi Moshé Zabaro ont subsisté jusqu'à nos jours dans tout le Maroc, entourés d'une grande vénération pour leur qualité exceptionnelle. L'un à la synagogue El Crudo Tétouan, l'autre à Meknès dans la synagogue rabbi Shélomo Lazimi fondée par le chef de cette famille d'expulsés vers 1520. Dans la synagogue reconstruite au vieux mellah par ses descendants se trouvait également un trésor de documents très anciens remontant sans doute à l'expulsion d'Es­pagne, mais ses héritiers en étaient tellement jaloux que par superstition, ils ne permettaient à personne de les consulter et on ne sait pas ce qu'ils sont devenus après le grand exode, si ce n'est que le Séfer Torah aurait été trans­féré par la famille à Strasbourg.

Recent Posts
  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את

  • Tikoun Hatsot-,תיקון חתות-שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי

    TIKOUN HATSOT Il était de coutume de se lever au milieu de la nuit pour se lamenter sur la destruction du Temple et prier pour !,arrivée du Messie. TIKKUN CHATZOT It is an ancient custom In Israel to awaken at midnight, to sit on the ground and say lamentations by candlelight, for the destruction of Jerusalem, for the Holy Temple which was destroyed and for the Shchina — the Holy Spirit In exile. תיקון חצות יהודים נהגו לקום באשמורת הלילה, כדי לקונן על חורבן בית המקדש ולהביע כמיהה לשיבת ציון ולגאולת עם ישראל. CHAPITRE III: LA TRADITION C'est une coutume

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-מהו מנהג ״שירת הבקשות״?

    פרק ראשון מהו מנהג ״שירת הבקשות״? מנהג ״שירת הבקשות״ הקיים אצל יהודי מרוקו מושרש אצלם מזה מאות בשנים. למנהג זה ישנם שורשים קדומים מצפת של המאה ה־16. כיצד מגיע מנהג מצפת של המאה ה־16 למרוקו, הארץ הרחוקה שבמגרב? מה יכול להביא מנהג שהיה מקובל, בצורתו הראשונה, על קבוצה מצומצמת (הקבליסטים מימי האר״י הקדוש) להיות נחלתם של כלל הקהילות היהודיות במרוקו? מן הראוי שאתן בשלב זה הסבר על אופי המנהג. ההסבר המפורט שיובא להלן יקל בודאי על הקוראים להכיר את מהותו. יהודי מרוקו נוהגים לקום בלילות שבת לאחר חצות הליל בסביבות השעה 03:30-03:00 ולהתכנס בבתי הכנסת לצורך שירה ופיוט לפני הקדוש־ברוך־הוא.

  • תקנות מגורשי קטיליה בפאס למניעת עיגון במצבי ייבום-אלימלך וסטרייך

    השוואה לחקיקה המגורשים בסדר קידושין ביטוי לכך ולהיבטים נוספים שהעלינו עד כה ניתן למצוא בתקנה הראשונה הפותחת את קורפוס החקיקה של המגורשים. תקנה א קובעת: תקנו ח״ק ז״ל ששום בר ישראל לא יקדש לשום בת ישראל כי אם דוקא במנין עשרה ובתוכם חכם מחכמי העיר הנפרעים מהקהל או דיין מדייני העיר וכן בכניסתם לחופה ואם יהיה באופן אחר מעתה אנו מפקיעין אותם הקידושין. תקנה זו נדונה בהרחבה בחיבורו המונומנטלי של א״ח פריימן הי״ד, והוא קבע את הממצאים האלה: ראשית, מבחינת התוכן נדרשה נוכחות של חכם המכהן בפועל בקהילה בעת טקס הקידושין או הנישואין כדי שאלה יהיו תקפים. לפי ממצאיו של

  • מנהג " שירת הבקשות " אצל יהודי מרוקו דוד אוחיון

    מתוך הספר  מנהג " שירת הבקשות " אצל יהודי מרוקו דוד אוחיון הקדמה תהפוכות שונות עובר האדם במהלך חייו. יש ואירוע אחד מביא לשינוי משמעותי בחייו. אהבתי הרבה לנושאי מורשת מרוקו הינה חלק מחיי הכרה בערכה ובחשיבותה. תמיד הייתי חדור ברגשות עזים כלפי העבר שהושאר במרוקו. ידיעותיי לא חפפו תמיד את מודעותי לגבי חשיבותה של מורשת זו. ידעתי כי יש עושר רב מאחורי המשפט אשר כה השתמשתי בו ״תרבות יהודי מרוקו עשירה ומפוארת״, אך לא ידעתי עד כמה ובמה. ביולי 1995 ביקרתי עם קבוצת חברים במרוקו, ביקור שהשאיר בי רושם עז, ודומה כי מאז נתהפכו אורחות חיי. מאז שחזרתי לארץ

  • יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-שבתות מיוחדות

    שבתות מיוחדות מלבד יום השבת, שהוא יום המנוחה השבועי וגם יום קדוש ומכובד, ישנם עוד מספר שבתות בשנה הנושאות אופי מיוחד והמציינות מאורעות מיוחדים, כגון: שבת בראשית היא השבת הראשונה שלאחר חג הסוכות בה פותחים מחזור חדש בקריאת התורה בפרשת ״בראשית״. הגאונים קראו לה ״ראש השנה לפרשיות״ . בשבת זו נוהגים להעלות לתורה את ״חתן־בראשית״ ולכבדו שוב, הגם שכבר ביום שמחת־תורה, כבדו אותו בעליה. לרגל המאורע, משנים את סדר ההפסקות שבפרשה (סדר העליות). לעולה הראשון לתורה, קורא החזן מ״בראשית״ עד ״ויהי ערב, ויהי־בקר יום אחד״. לעולה השני, עד ״יום שני״ והעולה האחרון (משלים) הוא חתן־בראשית, אשר מכבדים אותו בקריאה בתורה

  • לא תקיפו פאת ראשכם……ויקרא יט, כז התספורת הראשונה לאחר תשעה חודשים-לכסווא דל-כ'מס סנין

    לא תקיפו פאת ראשכם……ויקרא יט, כז התספורת הראשונה לאחר תשעה חודשים במלאת תשעה חודשים לילד, הוריו הזמינו את ספר המשפחה לבית וגילחו את ראש תינוקם בנוכחות בני המשפחה והקרובים. בהזדמנות זו ערכו חגיגה קטנה בבית וכיבדו את האורחים בתה, בעוגות ובמשקה. אולם היו משפחות שערכו את חגיגת התספורת בבית-כנסת, בחול המועד פסח או סוכות, או בל״ג בעומר. כאשר התספורת נערכה בל״ג בעומר, הטכס התקיים ליד קברו של הצדיק אשר בזכותו זכתה המשפחה בילד. כל הזמן שהספר גוזז את שערותיו של התינוק, ה-זג'ראתאת משמיעות קריאות שמחה וצהלה והאב מתפלל לבריאות בנו. יש שנהגו לנקב את תנוך אוזנו של הילד ליד קבר

  • להתהלך באור החיים – לפרשת לך לך, ויום ההילולה של רחל אמנו.   מאת: הרב משה אסולין שמיר.  

                                           להתהלך באור החיים – לפרשת לך לך, ויום ההילולה של רחל אמנו. מאת: הרב משה אסולין שמיר. להאיר באור החיים – לערב שבת קודש. "ויאמר יהוה אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך,   אל הארץ אשר אראך" (בר' יב, א).   "לך לך" – קריאת כיוון – ללכת לארץ ישראל. אברהם אבינו – העולה החדש הראשון, פתח את שערי העליה לארץ – לכל הדורות.   "והאמין ביהוה – ויחשבה לו לצדקה" (בר' טו, ו). המאמין הראשון בה' –  פתח את שערי האמונה במלכות ה' בעולם. "אתה מוצא שלא ירש אברהם העולם הזה והעולם הבא,  אלא בזכות


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031