סופרים מוסלמים על יהודים-ח.לצרוס-יפה

סופרים מוסלמי

זה ספר יחיד מסוגו המקבץ יחד דברי הגות של סופרים, משוררים וחכמי דת מוסלמים, מימי הביניים ועד העת החדשה, על היהודים והיהדות.  בתוכם מי שנותן בלשון פולמוסית קשה נגד היהודים (אבן חזם) ויש מי שמשמיע קולו בנחת ( אלגזאלי ). יש הנוקטים לשון סטריאוטיפית (כגון סופרים ערביים מודרניים) ויש המגלים ידיעה טובה ביהדות ( אלמקדסי ) וכבוד ליצירה המדעית היהודית (אבן צאעד ) ואף מבטיחים ליהודים את חלקם בעולם הזה ובעולם הבא ( עבד אלגני אלנאבלסי ).

למבחר זה מצטרפים מאמרים אחדים העוסקים במעמד היהודי. בארצות האיסלאם וביחס אליהם מצד שכניהם המוסלמים, וכן בפולמוס המוסלמינגד היהדות. המחברים.כולם מזרחנים, רובם ותיקים וידועי שם במקצוע ואחדים צעירים בראשית דרכם, דבריהם קובצו לספר אחיד על־ידי העורכת, פרופסור חוה לצרוס יפה כלת פרס ישראל; והם פורשים לפני הקורא יריעה מגוונת ומרתקת מתוך עולם הגותי בלתי ידוע לציבור בישראל.

הד'מה – התחייבות בין שני צדדים.

כידוע נחשבו היהודים, הנוצרים ובני דתות מונותיאיסטיות אחרות כשומרונים וכ'צאבאה – ולמעשה, אם כי לא להלכה ולמעשה, גם הזורואסטרים וההינדים – כ׳בני חסות׳ (׳אהל אלד׳מה׳) של האיסלאם. כנראה בהתאם לפסוק הקוראני ״אין אֹנֶס בדת״(סורר, ב, 257) אסור היה להעבירם בכוח על דתם. תמורת תשלום מם גולגולת פרוגרסיווי (׳ג׳זיה׳) וקבלת שורה של דינים מפלים ומשפילים המקובצים במסמך המכונה ׳חוזה עמר׳ (או ׳ברית עמר׳ או ׳תנאי עמר׳), הובטח להם בטחון חיים ורכוש, וניתנה להם הרשות לעבוד את אלוהיהם בדרכם, כמעט באין מפריע וכמעט ללא סייג. הרבה נכתב על הדינים המפלים הללו, אולם לעיתים רחוקות הודגשה העובדה שאף־על־פי שה׳חוזה׳ היה מעין קורפוס תקנות שלטוניות שהוטלו על ׳בני החסות׳ – בכל זאת גם המוסלמים מצידם התחייבו למלא את חלקם ב׳ברית׳.

הערת המחברת : ה" הצבאים " ( בערבית : צאבאה ) היו באותה עת עדה בעלת פולחן מפותח של גרמי השמיים. עובדי כוכבים ומזלות אלו שהתרכזו בעיקר באיזור חרן ( בערבית חראן ), אינם זהים כלל עם כת ה " צאבאה הנזכרת בקוראן ואינם מהווים המשך שלה.

השופט וחכם ההלכה הקדום אבו יוסף אלאנצארי (מת בשנת 798) כותב בספרו ׳כתאב אלח׳ראג״: ״אין להכות את ׳אהל אלד׳מה׳ בשעה שהם משלמים את ה׳ג׳זיה׳ ואין להעמידם בשמש או כיוצא בזה ואין לפגוע בגופם, אלא יש לנהוג בהם בעדינות (׳רִפק') ולאסור אותם עד שישלמו את המס״.׳אהל אלד׳מה׳ לדעתו הם בני חסותו של הנביא עצמו ותפקיד החליף לדאוג לכך שלא ייעשקו ולא ייפגעו ולא ייתבע מהם מס מעל ליכולתם ובניגוד למותר. אבו יוסף מספר כיצד החליף השני, עמר בן אלח׳טאב (644-634), בא לעזרת יהודי זקן וסומא שהתלונן לפניו על מצבו. עמר נתן לו מכספי הצדקה המוסלמיים, שחרר אותו מעול ה׳ג׳זיה׳ והזהיר את אנשיו: ״אלוהים לא ינקנו אם אכלנו את כספו של זה בצעירותו וניטשנו בזקנתו״. כמובן היה גם שיקול כלכלי ליחס מיוחד זה, כפי שעולה בבירור ממכתב ששלח על פי המסורת עמר בן אלח׳טאב אל אחד מנציביו, אבו עבידה:

השאר את האדמות האלה אשר אללה נתן לכם שלל בידי תושביהם והטל עליהם מס במידה שיוכלו לשאת, וחלק את הרווח בין המוסלמים. הנח להם לעבוד את האדמה כי הם יודעים זאת היטב וטובים בכך יותר מאתנו. אל תראה אתה והמוסלמים אשר אתך את אלה (אשר אינם מאמינים) כשלל, ואל תחלקם (כעבדים), בשל הברית שבינך לבינם ובגלל המס שאתה לוקח מהם כפי יכולתם. אללה הבהיר זאת לנו ולכם ככתוב: ״הילחמו באלה אשר אינם מאמינים באללה וביום הדין, שאינם אוסרים מה שאסר אללה ושליחו ואינם מאמינים בדת האמת, (אך) הם מאלה שניתן להם הספר, עד אשר ישלמו את מם ה׳ג׳זיה׳ מידם כשהם מושפלים״ (סורה ט, 29).

תוספת שלי ממקורות אחרים…התרגום בעברית לקוח מספרו של פרופסור אורי רובין

 قَاتِلُواْ الَّذِينَ لاَ يُؤْمِنُونَ بِاللّهِ وَلاَ بِالْيَوْمِ الآخِرِ وَلاَ يُحَرِّمُونَ مَا حَرَّمَ اللّهُ وَرَسُولُهُ وَلاَ يَدِينُونَ دِينَ الْحَقِّ مِنَ الَّذِينَ أُوتُواْ الْكِتَابَ حَتَّى يُعْطُواْ الْجِزْيَةَ عَن يَدٍ وَهُمْ صَاغِرُونَ

הילחמו באנשים אשר אינם מאמינים באלוהים ולא ביום האחרון ואינם מקדשים את אשר קידשו אלוהיו ושליחו, ואינם מחזיקים בדת האמת – אלה בהם אשר ניתן להם הספר – עד אשר ישלמו את ג'יזיה במו ידיהם, בעודם מושפלים

מושפלים : כמה מחכמי האסלאם מצאו כאן צו להצר את צעדיהם ולהגביל את זכויותיהם של בני החסות הלא מוסלמים – אהל אלד'ימה –

לאחר שלקחת מהם את ה׳ג׳זיה׳ אין לך כל זכות עליהם. האם עלה על דעתך מה יישאר למוסלמים שיבואו אחרינו אם ניקח אותם (לעבדים) וננצלם? באלוהים, המוסלמים לא ימצאו איש לדבר אליו ולהרוויח מעמלו. ואילו כך המוסלמים יאכלו(את עמלם) של אלה כל ימי חייהם, וכאשר אנו והם נמות – בנינו אחרינו יאכלו(מעמל) בניהם, וכן תמיד – כל עוד הם עבדים למוסלמים, כל ימי גבור האיסלאם. לפיכך הטל עליהם מס ומנע מהם שבי ואל תתן למוסלמים לעשוק אותם או לפגוע בהם או לשדוד את רכושם, אלא לפי המותר, ושמור בקפדנות את התנאים אשר הענקת להם בכל מה שנתת להם.

פגיעות ביהודים בימי הביניים והידרדרות מצבם בארצות האיסלאם בזמן החדש הוסברו לעתים קרובות בכך שהם הפרו את ברית החסות מצידם, מאסו במעמדם הנחות, לבשו בגדי פאר כמוסלמים השליטים, תפסו עמדות מפתח בשלטון או פגעו בכבוד הנביא והאיסלאם. המשפטנים המוסלמים בימי הביניים דנו במפורט בשאלה אילו עברות מצד בני החסות פירושן הפרת הברית (׳נקד אלעהד׳) כולה. היו שצמצמו עברות אלה לדברים שיש בהם נזק למוסלמים, כגון: סיוע לאויבי האיסלאם ומתן חסות למרגלים נגדו, הריגה של מוסלמים, שוד דרכים, חיי אישות עם אישה מוסלמית או נסיון להעביר מוסלמי על דתו. היו שהדגישו דברים עקרוניים יותר, כגון: פגיעה בכבוד הנביא – שעליה חל עונש מוות גם על מוסלמי – ובכבוד האיסלאם, אי תשלום מס ה׳ג׳זיה׳ או פריקת עול האיסלאם בכללותו. אך בדרך כלל נזהרו העולמא המוסלמים מאוד בעניין זה ורוב ההפרות של ׳תנאי עמר׳ – לפי אחדים אפילו קללת הנביא עצמו – נחשבו לעברות שעונשן בצדן, אך לא לעילה להפרת עצם חוזה החסות. נדמה שרק יהודים שהמירו את דתם לאיסלאם העזו לתבוע בפה מלא את הסרת כלל החסות (׳דימה׳) שהאיסלאם מעניק ליהודים, בדרך כלל בטענת השווא שהיהודים אינם עוד מונותיאיסטים אמיתיים והם בבחינת עובדי אלילים ואפילו עובדי אש. אכן, גם באירופה הביניימית נתנו נסיכים ורוזנים חסות ליהודיהם – בדרך כלל משיקולים כלכליים – ולעתים הגנו עליהם מפני ההמון או מפני הכנסייה, אך נדמה שמעולם לא התחייבו לכך במסמך משפטי כלשהו. שם גם מעולם לא ראה איש צורך להצדיק רדיפות ופרעות ביהודים בנימוק משפטי.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
יוני 2018
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930