ישראל והעלייה מצפון אפריקה – מיכאל לסקר – 1948-1970

ישראל והעלייה מצפון אפריקהישראל וה עלייה מצפון אפריק

מיכאל לסקר

1948-1970

א. יעדי המחקר

בעשור האחרון נכתבו כמה וכמה מחקרים מדעיים על העליות הגדולות מארצות האסלאם בכלל וממדינות ערב בפרט. מן המחקרים המקיפים והמעמיקים ביותר יש להזכיר את המחקרים שערכו הכותבים האלה: א׳ מאיר, התנועה הציונית ויהודי עיראק: 1950-1941 משה גת, קהילה יהודית במשבר: יציאת עיראק, 1951-1948 , ח׳ סעדון וי׳ רפל (עורכים), במחתרת מארצות האיסלאם: פרשיות העפלה והגנה ח׳ סעדון (עורך), בגלוי ובסתר: העליות הגדולות מארצות האיסלאם, 1967-1948 י׳ צור, קהילה קרועה: יהודי מרוקו והלאומיות, ,1954-1943 וכותב שורות אלה שבין השאר כתב ספרים באנגלית, ואלו הם:

North African Jewry in the Twentieth Century: The Jews of Morocco, Tunisia and Algeria, and The Jews of Egypt, 1920-1970: In the Midst of 6.Zionism, Anti-Semitism, and the Middle East Conflict מלבד המידע הרב שנמצא בארכיונים בשנות השמונים והתשעים, בשנים האחרונות נחשפו בישראל ובעולם המערבי מסמכים חשובים שמאפשרים לחוקרים לבנות על הקיים, להרחיב את התיקוף גם לאחר שנות החמישים ולהעמיק בענייני העלייה עד ראשית שנות השבעים. המחקרים המובאים לעיל וכן החומר החדש המצוי בספר הזה פותחים לפני קהל הקוראים בישראל — במוסדות חינוך על־יסודיים ובקרב סטודנטים במכללות האקדמיות ובאוניברסיטאות — פרספקטיבות ברורות על פרשיות ההעפלה, העלייה הלגלית והלגלית למחצה ועל היציאה הבלתי לגלית. במחקרי החדש, ישראל והעלייה מצפון אפריקה, 1970-1948, השימוש ב׳צפון אפריקה׳ הוא במובן הרחב והלא קלסי. בדרך כלל נהוג לראות בצפון אפריקה את ׳המגרב׳, ובו נכללות אלג׳יריה, תוניסיה, מרוקו. לוב נכללת במגרב אצל חוקרים אחדים, ובה בעת אחרים ראו בה מדינה ׳ים־תיכונית׳. מצרים נחשבת למדינה ים־ תיכונית אך גם למזרח־תיכונית, והקהילות היהודיות שבה למשתייכות ל׳יהודי המזרח׳. כמובן שבמובן כוללני אפשר לראות את הדברים אחרת. אמנם מצרים משתלבת בזירה הפוליטית של המזרח התיכון, אבל גאוגרפית היא שייכת לאזור הצפוני מזרחי של צפון אפריקה בזמן שלוב, מרוקו, תוניסיה ואלג׳יריה נמצאות באזור הצפוני מערבי הנקרא ׳מגרב׳. כמו שהעיר ההיסטוריון, ג׳מיל מ׳ אבון־נאצר (Abun-Nasr), הצרפתים נתנו למושג Afrique du Nord את הכינוי ׳מגרב׳, אך הוא מוטעה כי נכללים בו אך ורק האזורים שהיו בשליטתם הבלעדית.

האם יש היגיון בשילוב מצרים במדינות המגרב מנקודת הראות של ארגון העלייה ותהליכיה? כמו שנראה, התשובה לשאלה זו היא חיובית. למרות השוני בתנאי עבודת השליחים הישראלים והפעילים המקומיים בין מצרים למגרב, ועל אף עניין הסכסוך הערבי־ישראלי שבלט במצרים, היו התפתחויות דומות בכל חמש הקהילות היהודיות במישור הכלכלי והחברתי שהאיצו את חיסולן הדמוגרפי. בכל חמש הארצות התנהל עיקר העלייה לישראל בשנים 1970-1948. ועוד, יהודים המשיכו לעלות לישראל או להגר למדינות אחרות בשנים הללו כדבר של שגרה אם כי לעתים במספרים מצומצמים, בו בזמן שהעליות הגדולות מארצות המזרח התיכון הערבי כמעט נבלמו בראשית שנות החמישים.

בעיסוק הכללי בצפון אפריקה היה עליי להתמודד עם אוכלוסייה הטרוגנית, סוגי שלטון שונים ומגוונים ומרחקים גאוגרפיים. בכל חמש הארצות נמצאו מאפיינים משותפים אך גם שונים בכל הנוגע להיחשפות היהודים לתהליכי מודרניזציה, לתרבות הקולוניאלית, לזרמים ציוניים ולבעיית העלייה. במרוקו, בתוניסיה ובאלג׳יריה סיגלו היהודים לעצמם מעט או הרבה את התרבות הצרפתית, ויהודי צפון מרוקו סיגלו לעצמם גם את התרבות הספרדית. בתוניסיה הייתה ההשפעה האיטלקית נפוצה, והדבר נכון הרבה יותר מזה בלוב, שבה ההשפעה הצרפתית נחשבה לעניין שולי. למצרים וליהודיה היה הרבה מן המשותף עם יהודי המגרב מן ההיבט התרבותי; למרות הנוכחות הבריטית בארץ זו מן הרבע האחרון של המאה התשע עשרה בלטו ההשפעות התרבותיות של צרפת ואיטליה, בייחוד בקרב העילית וחוגי האינטליגנציה.

בחמש ארצות צפון אפריקה התפתחה שכבה יהודית בינונית, בייחוד במצרים, באלג׳יריה ובתוניסיה, והייתה לרובד מבוסס. מדינת ישראל לא השכילה להעלות משם יהודים רבים. עם זאת מכיוון שרוב היהודים השתייכו לרובד הבורגני הזעיר ולשכבות העניות, דבר שבלט בייחוד במרוקו ובלוב, הם התקשו להשתלב בחיים חדשים בצרפת, באיטליה, בספרד או ביבשת אמריקה, והיו למועמדים העיקריים לעלייה.

כמו שנראה, בכל ארצות צפון אפריקה נתבקשו רבים מן המועמדים לעלייה להיבדק בדיקות רפואיות. מבדקי הבריאות במצרים לא נחשבו לקריטריונים למיון במובן הפורמלי, ואולם כבר בשלהי שנות הארבעים ובראשית שנות החמישים לעתים נפסלו אנשים חולים לעלייה למשך זמן רב. הוא הדין בנוגע ללוב. משנת 1951 נעשו במרוקו, בתוניסיה ובאלג׳יריה בדיקות רפואיות בגדר מיון פורמלי, וכן נעשה מיון סוציאלי על פי נתונים מסוימים: מספר נפשות, אלמנות ומפרנסים במשפחה, בחינות מיוחדות לילדי ׳עליית הנוער׳, גיל ונכות. מדיניות המיון נומקה בקביעה כי מוסדות הקליטה בישראל לא יצליחו להשתלט על קליטת העולים הרבים שמקצתם היו חולים או לא היו מסוגלים להשתלב כראוי בחברה ובכלכלה הישראלית. באותה העת לא הנהיגה מדינת ישראל מדיניות סלקטיבית בעלייה כלפי היהודים בעיראק ובתימן שבמזרח התיכון הערבי, ואם נעשו מבדקי בריאות בקרבם, הם נועדו לצורכי מידע, ולא שימשו קריטריונים לעלייה סלקטיבית.

מלבד זאת מדינת ישראל והסוכנות היהודית הקציבו ליהודי צפון אפריקה מכסות עלייה חודשיות ושנתיות מצומצמות מאוד יחסית למה שהקצו ליהודי המזרח התיכון הערבי. ליהודי עיראק הוקצבו מכסות גדולות מן הרגיל, ועלייתם התארגנה במתכונת של ׳עליית הצלה׳ או, על כל פנים, יציאה בקנה מידה נרחב. התמתנות השלטון המצרי על סף 1950 והמשך השליטה הקולוניאלית במגרב עד אמצע שנות החמישים עיכבו את ראשי הסוכנות וממשלות ישראל מלדון בעליית הצלה מצפון אפריקה, ועודדו את הגורמים הללו להוסיף ולהנהיג מדיניות סלקטיבית ומכסות יציאה מצומצמות יחסית. בישראל הצדיקו גישה זו ביציבות הפוליטית היחסית בצפון אפריקה לעומת המצב הביטחוני, הפוליטי והכלכלי הקשה מנשוא בארצות המזרח. לכן מכסת העלייה החודשית ליהודי המגרב הצרפתי או מצרים לא עלתה בממוצע עד שנת 1954 על 1,200 איש, ולעתים הייתה פחות מזה, כאשר בממוצע נאמד פינוי עולים מתימן (1950-1949) ועיראק (1951) מ־2,600 עד 7,300 נפש לחודש. ברם ככל שהלך והידרדר המצב הביטחוני והסוציו־אקונומי בארצות צפון אפריקה למן המחצית השנייה של שנת 1954 — פעלו הסוכנות וישראל לרצות את היהודים ולזרז את העלייה משם.

Recent Posts
  • חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

    מצוקת גדרה ויסוד המעלה לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב

  • עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

    יצחק בן שמש משדה חמד מספר : " הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט. זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו…. בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031