ישראל והעלייה מצפון אפריקה מיכאל לסקר 1948-1970

ישראל וה עלייה מצפון אפריק

התזה השנייה היא שבזמנים שונים אין לתלות את ההאטה בקצב העלייה אך ורק במוסדות הלאומיים בישראל, אלא גם בהחלטות שנתקבלו בקרב הקהילות. בעידנים של שפל כלכלי בישראל, דוגמת ימי הצנע בשנות החמישים המוקדמות והמיתון הקשה של אמצע שנות השישים, או בעקבות פריחה כלכלית בארצות המוצא ושיפור במצב הביטחוני והפוליטי שם, דחו לא מעטים בקרב העולים הפוטנציאליים את מועד יציאתם או ביטלוהו כליל. כן התגבשה תנועת ׳הירידה׳ מישראל וחזרה לצפון אפריקה: זו התגברה בקרב עולי מרוקו ובקרב עולים מתוניסיה ומאלג׳יריה בשנים 1953-1949. ככל הידוע לנו, לא הייתה תנועת ׳ירידה׳ של יהודי מצרים ולוב, כנראה משום שהם לא יכלו לחזור לארצותיהם. הסיבות ל׳ירידה׳ היו הרגשת קיפוח עדתי וקשיי הסתגלות לחברה הישראלית.

תזה שלישית, ההערכה המקובלת שנים רבות, שיהודים תושבי הערים בצפון אפריקה נטו פחות מיהודי הכפרים וערי השדה הקטנות לעלות לישראל, הופרכה. מחקרנו מראה שההכללות פשטניות, ורוב העולים מקורם במרכזים העירוניים. בעניין יהודי מצרים, כמעט כולם היו עירוניים. אם כי היהודים שישבו בהרי האטלס ובעמקים הדרומיים במרוקו, בכפרים הקטנים בטריפוליטניה ובקירנאיקה שבלוב ובדרום תוניסיה התלהבו מרעיון העלייה, אך מבחינה כמותית הם היו פחות משליש מכלל העולים. לאמתו של דבר, רבים מתושבי הערים מקורם בכפרים: הם היגרו למגזר העירוני בזמנים שונים במשך המאות התשעה עשרה והעשרים מטעמים כלכליים וביטחוניים, אך אין לראות בהם ׳כפריים׳. היו קהילות כפריות יחידות בדרום תוניסיה שבראשית או באמצע שנות החמישים של המאה העשרים אחוז העולים מקרבם עלה יחסית בלבד על אחוז העולים מכמה ערים מרכזיות. עם זאת מתברר כי מקרב האוכלוסייה הכפרית והמדברית באלג׳יריה רק מעטים עלו לישראל, להוציא את יהודי גרדיה ובַטנָה, ומצבם היה טוב הרבה מזה של אחיהם בכפרים בארצות המגרב השכנות. בשנות החמישים שגשגה הפריפריה האלג׳ירית כלכלית עקב גילוי נפט בכמויות גדולות במדבר הסהרה לעומת הפריפריה התוניסאית, המרוקנית והלובית. היהודים הועסקו בפיתוח תעשיית הנפט, וכמו המתיישבים האירופים במגזר החקלאי, שיווקו יינות לאירופה. כשנותרו לאלג׳יריה הצרפתית ימים מועטים, העדיפו קהילות יהודיות שלמות בפריפריה האלג׳ירית להגר לצרפת מאשר לישראל, והשיבו את פני שליחי הסוכנות ריקם.

כמה גורמים הביאו את הקץ על הקהילות היהודיות בצפון אפריקה וסללו את הדרך להגירתן במרוצת שנות החמישים וראשית שנות השישים, ואלו הם: החרפת הסכסוך הערבי־ישראלי: התגברות השנאה האנטי־ציונית: והאנטישמית. אך המניע בה״א הידיעה בכל אחת מחמש הארצות — וכאן התזה הרביעית — הוא ההקצנה הלאומית. אין עוררין שסכסוך ישראל־ערב זירז את קצן של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה מפני ששימש מקור לסולידריות כלל־ערבית. ברם, בין כך ובין כך, גם לולא קמה מדינת ישראל וללא הסכסוך הערבי־ישראלי הייתה הגישה הלאומית־לאומנית משפיעה על היהודים לעקור לארצות אחרות. גם קהילות של מיעוטים לא מוסלמים חוסלו אז, לדוגמה במצרים, ששם נחשבו המיעוטים כמי שאינם ׳מצרים אותנטיים׳, למעט האוכלוסייה הנוצרית הקופטית הגדולה. במשך שנות החמישים החלה ממשלת מצרים לפגוע בזכויותיה של הקהילה היוונית, כחלק ממדיניות המיצור Egyptinization ובהשפעת האידאולוגיה הפן־ערבית. היוונים שחיו במצרים לא היו קשורים לסכסוך הצבאי במזרח התיכון או לבעיית פלסטין, ובכל זאת הם סבלו מן הלאומיות המצרית לא פחות מן המיעוט היהודי. בספרות המחקרית בעיית המיעוטים במצרים מיוצגת בספרה החשוב והמקיף של גודרון קרמר.

עצמת ההקצנה הלאומית־לאומנית התפתחה אחרת ממקום למקום. בו בזמן שבמצרים, בלוב, במרוקו הספרדית ובפלג הקיצוני של לאומני אלג׳יריה כבר הורגשה עוינות כלפי היהודים בשלהי שנות השלושים, הרי בשלבים הראשונים של הלאומיות במגרב הצרפתי לא דחו הכוחות הלאומיים על הסף את היהודים כשותפים עתידיים להקמת מדינות הלאום. רק בשנות הארבעים, ובעיקר בעשור שאחריהן, נטו הגורמים הללו להתקרב לעמדות של עמיתיהם במצרים ובלוב, והאשימו אותם כי הם עושי דברם של ׳סוכני הציונות והאימפריאליזם׳. בספרות המחקרית הדנה בהקצנה הלאומית במגרב הצרפתי ובהשפעותיו על היהודים בולט ספרו של אנדרה שוראקי. בשני העשורים האחרונים התפרסמו מחקרים חדשים העוסקים בעובדות ובמתודולוגיה של השאלה הזאת; מן הראוי לציין את ספרו של ירון צור״ ואת ספרי.

התזה החמישית, שאף היא חולקת על הקביעה שמדינת ישראל לא ששה לקבל את פני העולים, נוגעת למאמצי דיפלומטים ואנשי מודיעין מטעמה לקשור קשרים חשאיים עם מדינות צפון אפריקה העצמאיות לפני שהצטרפו לליגה הערבית ואחר כך. הניסיונות הללו נכללו ב׳דוקטרינת הפריפריה׳ של ממשלות בן גוריון, ונועדו להוציא את ישראל מבדידותה בעולם הערבי והמוסלמי דרך רקימת קשרים כלכליים, מודיעיניים וצבאיים עם מדינות ערביות ומוסלמיות המרוחקות גאוגרפית מזירת הסכסוך הערבי־ישראלי. עם זאת סיבה חשובה אחרת ליזמה הישראלית הייתה לקדם את הקשרים עם רבאט, עם תוניס, עם טריפולי ועם אלג׳יר, ובכך למנוע את האפשרות שייפסק זרם העלייה בעקבות הפרעות וסנקציות ממשלתיות. גם בעידן הקולוניאלי התערבה ישראל הן אצל הבריטים בלוב הן אצל הצרפתים במרוקו לוודא שלא תיבלם העלייה. כאשר ביקשו הצרפתים להגביל את העלייה ממרוקו במרס 1955 בו בזמן שהייתה לה תנופה רבה, ניסתה מדינת ישראל בכל כוחה להשפיע על ממשלת צרפת להסיר את ההגבלות. לכן למי שאומר שצרפת עודדה את העלייה, ואילו הסוכנות היהודית היא זו שניסתה לצמצמה, אין לדבריו אחיזה במציאות.

בקשר לתזה האמורה, מן הראוי לומר כי המשא ומתן החשאי בין ישראל למרוקו במאי-אוקטובר 1961 על פתיחה מחודשת של שערי העלייה סייע רבות לפתיחת ערוץ נפרד של הידברות ישראלית־מרוקנית, לכינון קשרים מודיעיניים בארבעת העשורים האחרונים. כך היה גם בקשרי ישראל־איראן: הקשרים האסטרטגיים המיוחדים בין ירושלים לטהראן עד 1979 התאפשרו, בייחוד בשל משא ומתן מקדים בין ממשלת ישראל למוחמד רזא שאה שדן באפשרות פתיחת נתיב עלייה ליהודי עיראק דרך איראן. ככל שהתחזק הקשר בין ירושלים לרבאט, כמו קשרי ירושלים־טהראן, כך השתפרה עמדת השלטונות המרוקניים לעלייה, והם אף סייעו להאצת התהליך.

התזה האחרונה נוגעת לתנועות הנוער החלוציות שפעלו בצפון אפריקה ולנוער הציוני במובן הכללי. קשה להתווכח עם הנתונים, שלפיהם מספר אנשי תנועות הנוער החלוציות לא היה יותר מ־1,500 פעילים בכל אחת מחמש הארצות. רוב הנוער היהודי השתייך לתנועות צופיות אפוליטיות או העדיף לא להשתייך לכל תנועה שהיא. אלא שקומץ הפעילים מן התנועות החלוציות בארגון העלייה במצרים יזם את עלייתם של אלפי יהודים בשנים 1952-1948 בסיוע של שליחי המוסד לעלייה ב׳. העלייה החשאית ממרוקו מ־1956 עד 1961 יצאה לפועל בגלל כמה מאות פעילי תנועות נוער חלוציות וצעירים שחברו לאותן התנועות בעבר. לולא פעילותם, לא היו שליחי ׳המוסד׳ ומחלקת העלייה של הסוכנות מצליחים להעלות את 25 אלף היהודים המרוקנים שהוצאו בנתיבים ימיים ויבשתיים. לבסוף, נוער ציוני הגן על יהודי קונסטנטין באלג׳יריה (מאי 1956), והרג מפגעים מקרב המורדים האלג׳ירים שאיימו על ביטחון הקהילה. מבחינה זו התנועות הציוניות ופעילים ציונים צעירים אחרים בצפון אפריקה הוכיחו כי היו להם יכולות חשובות לא פחות מהישגי התנועה החלוצית הגדולה והדינמית שפעלה בעיראק וסייעה להוציא יהודים רבים ממנה בסוף שנות הארבעים ובראשית שנות החמישים.

בספר עשרה פרקים, והוא מחולק לשלושה חלקים: החלק הראשון — ׳ציונות, עלייה, הגנה והקשר עם היישוב הארץ־ישראלי לפני הקמת המדינה׳ — עוסק ברקע לעליות הגדולות: החלק השני — ׳מדינת ישראל והעליות בעידן המאבק לעצמאות והסכסוך הערבי־ישראלי׳ — דן בהשפעה הן של הלאומיות האנטי־קולוניאלית הן של סכסוך ישראל־ערב על היקף העלייה ועל מעמד הקהילות היהודיות¡ החלק השלישי — ׳מדינת ישראל והעליות — בין לאומיות מגרבית לפן־ערביות׳ — נוגע רק ליהודי מרוקו ותוניסיה שכבר נחשפו לאתגרים של הפוליטיקה הבין ערבית במרוצת שנות השישים ובראשית שנות השבעים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 115 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
אפריל 2018
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930