Langue et folklore des Juifs marocains Pinhas Cohen

AVANT-PROPOS

Cet ouvrage est le fruit de souvenirs personnels et familiaux, de témoignages vivants, de nombreuses enquêtes de terrain, de consultations bibliothéquaires et de fonds d'archives. Il a nécessité, comme vous pouvez l'imaginer, une recherche considérable de documentation et de nombreuses heures d'écoute auprès des Anciens qui ont gardé au fond de leur mémoire tout un pan d'un riche patrimoine culturel. Il se propose de jeter un regard rétrospectif sur le parler arabe des juifs marocains, appelé improprement "judéo-arabe", tel qu'il se pratiquait autrefois "au temps du mellah" dans les actes du discours populaire. Il s'inscrit dans le cadre du devoir de mémoire. Il est destiné à tous les locuteurs de l'arabe dialectal marocain en général.

D'abord un peu d'histoire : vers la fin du 15ème siècle, l'arabe classique ou littéraire n'est pratiquement plus usité ni compris de l'immense majorité de la population marocaine, juifs et musulmans confondus, en particulier depuis le confinement des communautés juives dans les mellahs, même si un certain nombre de lettrés et d'autodidactes juifs en ont conservé une connaissance résiduelle.

Désormais, c'est l'arabe dialectal, langue vernaculaire, qui prend le relais. Chez les juifs marocains, il prend la forme d'un parler plus conforme aux besoins spécifiques de la culture juive. Enrichi par de nombreux emprunts à l'hébreu, à l'espagnol et plus tard au français, le "judéo-arabe" s'impose dans tous les domaines de la vie sociale et culturelle de la communauté juive.

Après l'exode des juifs du Maroc vers d'autres horizons (Israël, France, Canada..), nombreux sont ceux qui, animés par la nostalgie d'une époque qu'ils ont plus ou moins connue, aiment encore aujourd'hui retrouver l'ambiance de ce parler, sa saveur, sa malice, son humour, la structure de ses tournures et ses ressources d'invention. Beaucoup d'entre eux, rencontrés au hasard de nos voyages dans ces pays, ayant eu vent de nos travaux sur la langue arabe et le "judéo-arabe" en particulier, nous ont demandé avec insistance d'en faire le sujet d'un ouvrage qui ferait ressortir les aspects les plus naturels et les plus variés de ce parler populaire dans le discours quotidien et la chanson qui ont bercé leur enfance et dont ils ont gardé des souvenirs marquants. C'est donc l'occasion de revisiter ici avec nos lecteurs notamment ceux qui pratiquent ou qui comprennent peu ou prou l'arabe dialectal marocain, tout un pan du folklore juif marocain, particulirèrement dans son aspect linguistique.

Pour ce faire, nous examinerons différents champs d'usage de ce parler, à commencer par le cas de nombreuses expressions idiomatiques courantes. A titre d'exemple, nous en avons rapporté un certain nombre parmi les plus usitées.

Nous nous intéresserons ensuite à d'autres actes du discours qui meublaient la vie quotidienne du mellah tels que les poèmes populaires (qsedat) avec un chapitre spécial sur la mahia, les proverbes (el mtayel, el m'ani), les disputes de voisinage (el-mdarbat, el-rn 'airat) les souhaits et les bénédictions (t-tlebat) avec leur revers d'imprécations et de malédictions (d-d'awi) ainsi qu'un florilège de chansons de mariage (la 'rosa), de chansons en vogue des années 40-60, de chansons de la mère pour son enfant (ghnawi), de comptines et de contes pour enfants (khriyfat), sans oublier l'art épistolaire de l'époque (brawat), les cris de la rue, les annonces communautaires, les réclames publicitaires et des anecdotes diverses.

Dans la societé juive marocaine traditionnelle la religion occupe un vaste domaine et règle une part considérable de la vie spirituelle et temporelle du groupe communautaire. Ainsi l'hebreu fournit le vocabulaire nécessaire non seulement au culte et aux cérémonies religieuses qui s'y rattachent mais aussi à la vie sociale et culturelle. Comme nous le remarquerons dans cette étude, les locuteurs juifs emaillent souvent leur parler arabe de termes et d'expressions hebraïques qui ont trait à la vie culturelle juive, (voir glossaire) passés tels quels ou parfois déformés par l'usage, de termes empruntés à l'espagnol, suite à l'expulsion des juifs de la péninsule ibérique en 1492, et au français depuis l'instauration du protectorat au Maroc. L'ensemble constitue le parler des juifs marocains.

Afin de rendre accessible aux lecteurs les textes écrits en "judéo- arabe", nous avons choisi un mode de transcription phonétique en caractères latins qui tient compte de la prononciation des juifs du Maroc. Mais ne disposant pas d'un logiciel adéquoit pour la transcription phonétique internationale, nous recommandons à nos lecteurs de bien prêter attention aux différences de prononciation de certaines consonnes et voyelles en se référant aux exemples donnés dans le tableau ci-après :

Transcription phonétique

– Les consonnes :

 D dima =toujours, blad=ville

D emphatique daw=lumière, beda=œuf

 L lila- nuit, bali=usagé

 L emphatique bellot=glands, bola=ampoule

 R risa =plume, sra=il a acheté

R emphatique ras=tête, far =rat

S sif=épée, semmas=bedeau

S emphatique sla=prière, besla=oignon

T tlata=trois, mat=il est mort

T emphatique tas=bassine, tbeb=médecin

H hada=celui-ci, boh=son père, ihodi =juif

H hmar=âne, bhar =mer, sheh=solide

 KH khatem=bague, khoya=mon frère

GH ghedda=demain, deghya=vite, belgha=babouche

 J se prononce généralement Z dans le parler des juifs ja -za =il est venu

 CH se prononce généralement S : chabel / sabel- alose, 'lach / 'las

 (') Attaque vocalique forte, généralement en début de mot. Exemples : ('llah= Dieu 'ddaw= la lumière 'lghabra=la poussière)

(Q) prononcée comme une attaque vocalique (') dans les villes du nord, particulièrement à Fès, Meknès, Sefrou et Rabat. Exemples :

qal li / ,al li = il m'a dit

baqe / ba ' e = pas encore

daq/da' = il a goûté

beqqa /be"a = une punaise

 berqoq/ber ,o ' = des prunes

 (') Consonne gutturale. Exemples : 'in= oeil

sa 'a=une heure sba'=lion –

Les voyelles :

A fermé bab =porte, daba=maintenant

 A ouvert baraka=âssez, nar=feu

O fermé bota=tonneau, bola=ampoule

  • prononcé entre eu et u du français
  • lihod~ les juifs, shod=témoins

U prononcé OU huwwa=lui

E ouvert beda=œuf, het=mur

e muet : begra=vache, weld=garçon ־

Les diphtongues :

AU bdau msau zau..

AI atai zerzai kainin..

IU iziu izriu imsiu..

 EU i'teu=ils donnent

Oi prononcé euy (à Fès) comme dans boi (mon père)

Recent Posts
  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את

  • Tikoun Hatsot-,תיקון חתות-שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי

    TIKOUN HATSOT Il était de coutume de se lever au milieu de la nuit pour se lamenter sur la destruction du Temple et prier pour !,arrivée du Messie. TIKKUN CHATZOT It is an ancient custom In Israel to awaken at midnight, to sit on the ground and say lamentations by candlelight, for the destruction of Jerusalem, for the Holy Temple which was destroyed and for the Shchina — the Holy Spirit In exile. תיקון חצות יהודים נהגו לקום באשמורת הלילה, כדי לקונן על חורבן בית המקדש ולהביע כמיהה לשיבת ציון ולגאולת עם ישראל. CHAPITRE III: LA TRADITION C'est une coutume

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-מהו מנהג ״שירת הבקשות״?

    פרק ראשון מהו מנהג ״שירת הבקשות״? מנהג ״שירת הבקשות״ הקיים אצל יהודי מרוקו מושרש אצלם מזה מאות בשנים. למנהג זה ישנם שורשים קדומים מצפת של המאה ה־16. כיצד מגיע מנהג מצפת של המאה ה־16 למרוקו, הארץ הרחוקה שבמגרב? מה יכול להביא מנהג שהיה מקובל, בצורתו הראשונה, על קבוצה מצומצמת (הקבליסטים מימי האר״י הקדוש) להיות נחלתם של כלל הקהילות היהודיות במרוקו? מן הראוי שאתן בשלב זה הסבר על אופי המנהג. ההסבר המפורט שיובא להלן יקל בודאי על הקוראים להכיר את מהותו. יהודי מרוקו נוהגים לקום בלילות שבת לאחר חצות הליל בסביבות השעה 03:30-03:00 ולהתכנס בבתי הכנסת לצורך שירה ופיוט לפני הקדוש־ברוך־הוא.


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031