Ygal Bin-Noun- יגאל בן-נון

Le Maroc enterre ses derniers juifs

MAROCAIN JUIF ET COMMUNISTE DE LA PREMIÈRE HEURE, SIMON LÉVY S'EST ÉTEINT VENDREDIDÉCEMBRE, QUELQUES MOIS APRÈS DEUX AUTRES FIGURES ATYPIQUES ABRAHAM SERFATY ET EDMOND AMRAN EL MALEH PAR RUTH GROSRICHAR

Bien sûr, ces trois-là ne représentent pas à eux seuls la communauté juive marocaine, réduite aujourd'hui à moins de 3000 personnes sur plus de 30 millions de Marocains. Ils la représentent d'autant moins que leurs parcours personnels et leurs prises de positions politiques les ont placés en marge de la vie et de l'establishment communautaires.

Toujours est-il qu'avec eux, c'est une génération qui vient de disparaître. Celle de ces juifs qui, encore jeunes étudiants, prennent fait et cause pour l'indépendance du Maroc, au début des années 1950, et entrent en politique au sein du Parti communiste marocain (PCM), devenu plus tard Parti du progrès et du socialisme (PPS).

 Par idéal sans aucun doute, mais aussi parce que le PCM – à l'écart du panarabisme et surtout du panislamisme qui dominaient alors – était, à l'époque, le seul parti à même de les accueillir. Plus tard, chacun prendra un chemin différent, cependant tous les trois garderont, jusqu'au dernier souffle, un profond attachement à leur pays et à leur marocanité.

Simon le Marocain

De Simon Lévy, ses familiers avaient coutume de dire: « Plus marocain que Simon, tu meurs!». A quoi il répondait, d'un ton plus rude que rigolard : «Non, ne meurs pas, mais plutôt que Simon, appelle-moi Shem'oun en judéo-marocain, s'il te plaît! » – tant il tenait à rappeler sa double identité, marocaine et juive.

Cette identité composite guidera d'ailleurs son action durant les vingt dernières années de sa vie. En effet, il connaîtra des déceptions dans son camp politique : certains de ses « camarades » du PPS s’employèrent à l'évincer des instances dirigeantes du parti, usant parfois d'arguments aux relents antijuifs.

 Au reste, Simon Lévy reconnaissait que sa judéité n'allait pas de soi pour les autres puisqu'il n'hésitait pas à affirmer qu'un juif, aussi patriote soit-il, ne pouvait diriger un parti majoritairement composé de Marocains musulmans.

Constat lucide et qui donne à penser. Il réorientera alors son action publique pour se consacrer entièrement àla Fondationdu patrimoine judéo-marocain et pour diriger le musée du judaïsme de Casablanca, le seul du genre dans un pays arabo-musulman

Outre plusieurs écrits sur la présence juive en terre marocaine, sa thèse d'Etat sur les « Parlers arabes des juifs du Maroc » témoignait déjà de cette volonté de sauvegarder un patrimoine précieux en passe de disparaître.

 Immense travail de collecte et d'analyse historique et sociolinguistique, qui attend toujours d'être publié. Arracher à l'oubli l'histoire et les traditions juives plurimillénaires au Maroc était devenu sa raison de vivre.

 Que de fois ne l'a-t-on pas entendu tempêter contre l'occultation de cette réalité historique, occultation entretenue par les pouvoirs publics, à commencer par le ministère de l'Education nationale, dont les programmes scolaires restent expurgés de toute référence au judaïsme marocain.

 Pour Simon Lévy, il était urgent d'informer les jeunes générations sur cette question. C'est pourquoi, avec quelques instituteurs osant braver la réprobation de leurs collègues, il organisait des visites scolaires guidées de son musée : « Aucune aide n 'est prévue par les responsables, pas même un autobus ! C 'est l'instituteur qui, payant de sa poche, fait plusieurs voyages en taxi avec ses élèves et moi j'en transporte une partie dans ma voiture ! En plus, ce maître est mal vu dans son école où une telle visite n 'est pas comprise. J'en ai les larmes aux yeux parfois… mais c'est magnifique quand même, je garde espoir».

Juif, pas « hébraïque »

Ces raisons d'espérer, les avait-il trouvées dans le préambule de la dernière Constitution adoptée en juillet 2011, lequel déclare que l'unité du royaume «s'est nourrie et enrichie de ses affluents africain, andalou, hébraïque et méditerranéen»!

Pas vraiment, et il ne prenait pas de gants pour le dire : « Ceux qui ont eu honte de mettre le mot "juif' dans la nouvelle Constitution et ont cherché à le remplacer par le mot "hébraïque " n'ont rien compris à l'Histoire.

"Hébraïque " ne veut rien dire du tout dansla Constitution… D'uncôté, le Maroc fait un pas en avant en disant qu'il faut reconnaître l'existence des juifs au Maroc et, de l'autre, nous n'allons pas les appeler officiellement des juifs ? Qu'est-ce que cela veut dire ? C'est ridicule!»

Il n'était pas tendre non plus sur le sionisme et l'injustice faite aux Palestiniens. Cependant, la critique qu'il en faisait ne remettait pas en question l'existence de l'Etat d'Israël, comme c'est le cas chez d'autres. S'il condamnait le sionisme, c'est aussi pour avoir organisé – avec la complicité épisodique des autorités marocaines – l'exode massif et, pour lui dramatique, des juifs marocains.

Le 4 décembre, jour de ses obsèques, ils étaient tous là ou presque : le cabinet royal, les représentants de la communauté juive, les membres de la société civile, le nouveau chef du gouvernement, l'islamiste Abdelilah Benkirane qui ne faisait pas vraiment partie de ses amis, sans oublier bien sûr ses anciens camarades du PPS, y compris ceux qui furent parmi les moins bienveillants à son égard.

 Comme de bien entendu, chacun y est allé de son hommage appuyé et de son laïus sur les vertus de la tolérance marocaine et du rapprochement intercommunautaire. Mais combien d'entre eux ont-ils un jour mis les pieds dans son musée auquel il s'était voué corps et âme et dont il avait voulu faire, justement, un espace de symbiose judéo-musulmane ?

 De ceux qui sont venus saluer sa mémoire, combien se seront souvenus que là-bas, au numéro 81 de la rue du Chasseur Jules Gros, quartier de l'Oasis, son musée attendait d'improbables visiteurs ? Relégué à la périphérie de la ville, le lieu est un ancien orphelinat pour enfants juifs. Tout un symbole, aujourd'hui que Simon Lévy n'est plus… >

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Recent Posts
  • חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

    מצוקת גדרה ויסוד המעלה לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב

  • עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

    יצחק בן שמש משדה חמד מספר : " הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט. זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו…. בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031