Ygal Bin-Noun- יגאל בן-נון

    2556 euros.

C’est la somme d’argent que pourrait recevoir individuellement les juifs marocains par des organisations juives pour avoir été discriminés au Maroc sous le Protectorat Français lors de la Seconde Guerre Mondiale. Pour trois historiens spécialistes de l’histoire de la communauté juive au Maroc, dont Bin-Nun Yigal, le montant de cette indemnité proposée est humiliante et est loin des réalités des souffrances vécues par la communauté juive du Maroc durant la Seconde Guerre Mondiale.

Communaute Juive marocaine

Nous sommes en 1940. La Seconde Guerre Mondiale vient d’éclater il y a un an. Le gouvernement de Vichy se met en place en France et le Maréchal Pétain prend les rennes du pays. Très vite, Pétain commence une étroite collaboration avec les nazis qui occupent peu à peu l’hexagone. A l’instar du reste de l’Europe, les rafles de juifs se multiplient. En France, des centaines de juifs décident de quitter leur pays pour se réfugier en Afrique du Nord et particulièrement au Maroc. Ils sont accueillis par des juifs natifs du Maroc qui vont les aider à gagner l’Amérique du Nord. A cette époque, on estime à 260 000 le nombre de juifs qui vivaient au Maroc.

Discrimination des juifs au Maroc

Mais très vite, les juifs du Maroc deviennent eux aussi une cible des autorités françaises installées au Maroc et doivent faire face à des discriminations comme en Europe. Un dahir (décret) du 31 octobre 1940, définit les juifs comme une race et non pas comme une religion. Ce dahir s’applique aussi bien aux Juifs nés au Maroc qu’aux Juifs nés en dehors du royaume et qui sont de nationalité étrangère. Résultat : les juifs au Maroc sont exclus de toute profession libérale. Ils ne peuvent pas devenir enseignants, avocats, médecins, fonctionnaires ou artistes. Les enfants de ces communautés souffrent également de discrimination puisque beaucoup sont renvoyés des écoles françaises. Par ailleurs, les Français avaient même imposé aux juifs du Maroc de faire une déclaration détaillée de leurs biens qui mènerait à des confiscations et à des spoliations.

L’historien Bin-Nun Yigal insiste sur le fait que le sultan Mohammed ben Youssef a du signer sous pression ces dahir. « Entre 1940 et 1942, il fut contraint de signer à contre cœur les dahir anti-juifs comme il a du signer même des dahir portant atteinte à son pouvoir, afin de ne pas mettre son trône en danger. Par contre, la multitude de gestes publics ou discrets qu’il fit en faveur de ses sujets juifs montre son rejet de l’antisémitisme si répandu chez les résidents français au Maroc. Les témoignages rapportés par l’historien américain Robert Satloff soulignent dans son livre Parmi les justes, histoires perdues dans le long prolongement de l'holocauste dans les pays arabes/ « qu'il n'y avait aucune crainte de ces gardes arabes mais plutôt des militaires encadreurs français ». Il cite « un rapport rendant compte de nombreux cas de tortures sadiques sur les malheureux prisonniers juifs et non-juifs, où les seuls étincelles d'humanité venaient des gardes arabes ».

Des camps de travail sont donc installés par le protectorat français au Maroc dans lesquels prêts de 2000 juifs étrangers seront internés. Bin-Nun Yigal cite par exemple le camp sinistre de Bou‘arfa au Sahara oriental où étaient internés Juifs et non Juifs, où les conditions de vie étaient des plus dures. Dans un autre camp, celui  de Aïn Béni Matar, près de Jerada, furent internés 400 Juifs qui subirent des traitements cruels. Même à Boudnib dans le Tafilalt, berceau de la dynastie royale alaouite, et ville natale du général Mohammed Oufkir, trois bâtisses de l’armée française servirent de camp de travail où furent internés des centaines d’Européens parmi eux des Juifs.

La création de la Claim Conference

La Seconde Guerre Mondiale est terminée et la diaspora juive décide de se rassembler en force pour exiger des compensations auprès des pays collaborateurs du nazisme, comme l’Allemagne et l’Autriche, aux victimes juives et aux survivants de l’Holocauste. En 1951, la Claim Conference est créée, née d’union d’associations juives, son siège se trouve à New York et s’installe dans plusieurs pays y compris Israël. Depuis 1952, le gouvernement allemand a versé plus de 60 milliards de dollars d’indemnisation aux victimes juives du nazisme. Cependant, pour ce qui est des juifs marocains, la situation est beaucoup plus complexe.

Les indemnisations

Alors que les Juifs de Tunisie, d’Algérie et de Libye ont été reconnus comme survivants de l’Holocauste et ont été indemnisés il y a fort longtemps, les Juifs marocains n’ont jamais été reconnus comme tel. Jusqu’à présent, seul un petit nombre de juifs marocains ont réussi à obtenir la reconnaissance en tant que survivants de l’Holocauste et ont été indemnisés en conséquence.

Aujourd’hui le bureau israélien de la Claims Conference a promis la somme de 2556 Euros aux Juifs marocains, nés jusqu’en aout 1943 et qui furent discriminés. Une discrimination qui concerne seulement leurs droits limités à la circulation. Un dahir de 1941 déclarait que les Juifs du Maroc habitant en ville dans les quartiers européens devront quitter ces quartiers et retourner vivre dans les quartiers juifs.

Pour Bin-Nun Yigal, prendre en compte uniquement cette discrimination pour verser des dédommagements n’est pas suffisante et ne reflète en rien la réalité historique au Maroc. « Très peu de personnes rentrent dans cette catégorie, et ce n’était pas la plus discriminante envers les Juifs du Maroc », explique-t-il. Pour lui, l’éviction de nombreux Juifs de leur profession, de l’administration et des écoles était bien plus cruelle et n’a pas été prise en compte.

En outre, plusieurs Juifs marocains atteints par ces dahir anti-juifs pensent que la décision du gouvernement allemand arrive trop tard et que le montant proposé est si dérisoire qu’il vaut mieux rejeter tout accord d’indemnisation individuelle. Pour beaucoup c’est un accord humiliant pour la communauté juive marocaine à travers le monde.

Autre source de désaccord entre les historiens et la Claim Conférence, sur lequel tient à insister Ben Nun Yigal : « Au Maroc, contrairement aux propos de la Claims Conference, on ne peut en aucun parler de la « Shoah des Juifs du Maroc. Utiliser un terme pareil prouve une méconnaissance totale de l’histoire de la part de la Claims Conference. »

A ce jour, la Claim Conference n’a toujours pas réagi face aux désaccords des historiens sur les indemnités à verser aux juifs marocains. Une pétition va être publiée dans les médias pour mettre la pression sur l'organisation.

Recent Posts
  • יהודי המזרח בארץ ישראל- חלק ב' מ.ד.גאון

    אברהם אביחצירא מרבני טבריה. חתום על הסכמה בספר מלחמת המגן להרב משה מאיר חי אליקים. הוציא לאור מספרי אביו הרב, ביניהם גנזי המלך ירושלים תרמ״ט, והוא פירושים בקבלה. והסכימו עליו רבני הזמן המרפ״א ויש״א, והרב יוסף ויטאל מראשי ק״ק חסידים בית אל בעת ההיא. את הקדמתו לספר הנ״ל מסיים הרב: פי המדבר בן לאדמו״ר הרב המחבר כותב וחותם פעה״ק טבריה ת״ו, בחדש תמוז התרמ״ח בסדר אתה תקום ת׳ריח׳ם' דוד אביחצירא נולד בתאפילאלת בשנת תרנ״ו. ידוע בכל ערי המערב לפרוש וצדיק גדול. בנו של הרב מסעוד אביחצידא, ונכדו של הרב יעקב אביחצירא ז״ל. ר׳ יוסף בן נאים כותב עליו: לספר קדושתו

  • הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-תקופת וישי – יוני 1940 – נובמבר 1942

    תקופת וישי – יוני 1940 – נובמבר 1942 תקופת וישי נמשכה מיוני 1940 ועד סוף 1942. בפועל לא בוטלו חוקי וישי גם בתקופת הכיבוש הגרמני, אך בשל חילופי השלטון בתוניסיה ואירועי המלחמה נתפסה התקופה הגרמנית כתקופה שונה. חוקי וישי הוחלו על צרפת ועל השטחים שהיו תחת שלטונה בצפון אפריקה, אולם יישום החוקים והצווים בתוניסיה היה בעייתי, שכן הדבר עלול היה לפגוע קשות בשירותים חיוניים כמו שירותי הבריאות, שירותים עירוניים, מכס ובנקאות, שרבים מן המועסקים בהם היו יהודים. אין לנו מידע מדויק כיצד יישמו המושלים בערי תוניסיה את הוראות החוק. מסמך שהגישה הקהילה היהודית בצפאקץ ב-4 במאי 1943 למפקח האזרחי של

  • רדיפה והצלה – יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-יוסף טולדאנו-חרם על מוצרי גרמניה

      שבוע לאחר מכן הצטרפה הבירה למחאה. ברחובות רבאט הופץ כרוז הקורא לכל האוכלוסייה להצטרף לתנועה המחאה ולחרם על המוצרים הגרמנים: ״גרמניה של המאה ה-20 נסוגה לזמנים הברבריים, היא רודפת עכשיו את יהודיה, מיעוט חסר ישע. אנו פונים אל העמים התרבותיים! אל הצרפתים שבמרוקו! אל המוסלמים והיהודים: אל תקנו דבר מהגרמנים כל עוד היטלר והאספסוף האנטישמי שלו לא יפסיקו עם מעשי העושק שלהם״. הפגנה בממדים חסרי תקדים נערכה בקולנוע רנסנס, ובה השתתפו יותר מ-2000 איש. היומון "לקו דו מרוק״(L'Echo du Maroc}, שייצג את החוגים הקולוניאליים שאהדו את החרם מטעמיהם שלהם, העניק לה כיסוי רחב. הרב רפאל אנקאווה, ראש בית הדין

  • דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005

    מתל אביב לביירות בתל אביב של 1931 היה המשבר הכלכלי בעיצומו. שפל שרר ברחבי הארץ. יאשה היה מחוסר עבודה. חברת היבוא־יצוא שהוא היה מנהלה המסחרי מאז שובו ממצרים נאלצה לסגור את שעריה. סבתא שרה, שנישאה מחדש זמן קצר אחרי שהגיעה לפלסטינה, גרה בביירות. בית המלון של בעלה השני, שלום רבינוביץ׳, ניצב על המצוק הצופה לים, ושימש מועדון למושבה הרוסית של ביירות. שרה ביקשה מיאשה להצטרף אליהם. רוב המבקרים הקבועים במלון היו מנהלים של מפעלים או חברות. היא הציגה את בנה יאשה לאורחיה. ידידות נקשרה בינו לבין אחד, מסייה בזרגי. בזרגי הציע ליאשה משרה בחברת ״זינגר״ למכונות תפירה, שהוא היה מנהלה

  • דבדו עיר הכהנים- תולדות קהילה במרוקו ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד-אליהו מרציאנו

      פרק 16: פיוטים פיוט ר׳ סעדיה אדאתי ר׳ סעדיה אדתי אשרי יולדתו, פספאנייא היתה דירתו, ופנאדור היא קבורתו, ועלינו תגן זכותו. ר׳ סעדיה אור המנורה, בצרור החיים היא צרורה, נשמתו הטהורה בישיבה של מעלה שורה, נהנה מזיו השכינה. ר׳ סעדיה צ׳ווי עינייא, בזכותו רבי יחייד לבלייא, עלינא וועלא ליהוד די פדנייא, ויג׳ינא למשיח ואליה. ר׳ סעדיה צווי לאה תמשי קול אולייה, ותגי בחאג׳תהא מוקדייא, זכותו תדרג עלייא. במתיבתא דרקיעא, לכבודו שפתי אביעה, מלא משאלותי אל גדול דעה, ובטל מעלנו גזירה רעה. ר׳ סעדיה מן גירוש קשטיליא, חין גזרו על ליהוד לפניא, ווהווא מן עשרא די כרג׳ו דגייא, פלמרכב רקבו

  • Michel Knafo-Le département d'immigration, le Mossad et autres organismes

    Le département d'immigration, le Mossad et autres organismes Depuis que Kadima, l'organe du département d'immigration, avait été dissous sur ordre des autorités du Maroc indépendant, l'émigration des Juifs vers Israël s'est poursuivie sous diverses formes. Ils quittaient le pays de manière légale ou illégale, avec l'accord des autorités ou malgré leur interdiction, par la négociation ou l'activité clandestine. Des caravanes plus ou moins grandes d'émigrants étaient organisées – recevaient des instructions nécessaires et on les transportait, clandestinement, au-delà des frontières. Derrière toutes ces activités la main directrice de l'Etat d'Israël. La participation du département de la Alyah dans l'organisation de

  • קורות היהודים בספרד המוסלמית-א.אשתור

    כשם שהכרוניקות הישנות משאירים יותר סתום ממה שהם מפרשים בדבר הדרך שבה באו המוסלמים בדברים עם תושבי הערים הנכבשות, נוצרים ויהודים, כך ברורים ומפורשים הם סיפוריהם על הביצוע של שיתוף־הפעולה עם היהודים. כפי שאנו למדים מדבריהם ריכזו הכובשים את היהודים בכל מקום. הם העבירו את היהודים שנמצאו בסביבת עיר גדולה לתוכה ובעיר גופא ריכזו אותם בשכונה אחת. זה היה קל מאד בימים ההם, משום שבתים רבים היו ריקים מאדם לאחר בריחת האצילים והעשירים, ומצד שני היה זה הכרח צבאי. המחבר של כרוניקה עתיקה אומר: ״כאשר מצאו יהודים בגליל, ריכזו אותם בעיר הראשית שלו״ והיסטוריון ערבי אחר מספר: ״נהיתה זאת השיטה

  • אעירה שחר-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-שבת ויצא-שיר לשבת

    שבת ויצא בקשה — אעיר כנשר, או: זכור שבת לשמרה — בקשה — סי׳ אני סעדיה שוראקי חזק פרטים אחדים מתולדות חייו ושירתו של ר' סעדיה שוראקי, שחי ופעל באלג'יריה במאה ה-17 – המאה ה-18 תלמיד חכם, פייטן ובעל השכלה כללית רחבה. חיבר ספר במתמטיקה בשם "מונה מספר" וכן פירוש לספר תהלים שבראשו שיר רחב שבו הוא מתאר את שיטתו בפרשנות. שירים שלו נקלטו בקובץ "שיר ידידות". פיוטיו מצטיינים בנשימה אפית וביכולת תיאור נאה. דוגמאות בולטות לכך הן שירו "סדרי בראשית יוצרו" המפרט את סדר בריאת העולם, ושירו "סיני מאור עיני", המפרט את שבחי התורה ולומדיה.     אעיר כנשר

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט

    פרק רביעי הרכיבים השונים של מעמד שירת הבקשות מעמד שירת הבקשות עבר שינויים לא מעטים מאז שהובא למרוקו ע״י השדר״ים במהלך המאה ה־17. השינויים הרבים שעבר מנהג זה הם תוצאה של תנאים היסטוריים וחברתיים שהתפתחו: 1- ראשיתו של המנהג בצפת של ימי הקבלה והאר״י הקדוש ־ המחצית השניה של המאה ה־16. 2 – יהודי מרוקו, קיבלו מנהג זה מהשדר״ים שהגיעו למרוקו מאז ראשית המאה ה־17 ועד למאה ה־19. 3 – שינויים שהוכנסו במנהג זה במרוקו מראשית המאה רד20. בפרק זה יוצגו השנויים שעבר המנהג בשלושת התקופות דלעיל, כפי שהם באים לידי ביטוי בקבצים ״רני ושמחי״ ו״שיר ידידות״. המנהג בצפת הקבליסטית

  • תכשיטים אצל נשות יהודי מרוק- תערוכה מוזיאון ישראל קיץ 1973

    עגילי־תליונים – התמונה הימנית טנג׳ר ; כנראה סוף המאה הי״ח, ואולי לפני־כן לדעת הצורף היהודי שהיה בעליו זהו עדי עתיק מאוד — דוגמה נדירה של עבודתם המצוינת של צורפיה היהודים של טנג׳ר זהב, פניני־בארוק, אבני אודם ואזמרגד האורך: 22.5 ס׳׳מ אוסף פרטי, פאריס (431)   עגילי־תליונים — ׳׳עקראש״ התמונה האמצעית פאס ; כנראה המאה הי״ז או הי״ח טיפוס עתיק, שאינו עוד בשימוש ; בצד האחורי יש דגם של שריגים ופרחים מעשה חקיקה וחירור זהב, אבני אזמרגד, אמתיסט, אגרנט ופניני־בארוק האורך: 11.5 ס״מ המוזיאון לאמנויות אפריקה ואוקיאניה, פאריס ראה : אידל, מילון, עמ׳ 9 ; בזאנסנו, תלבושות, לוח מס׳ 28 ;


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930