הספרייה הפרטית של אלי פילו- Contes populaires Racontes par des juifs du Maroc-Dr Dov Noy

Dispertion et unite 

Contes populaires

Racontes par des juifs du Maroc

Publie et annotes par

Dr Dov Noy

Jerusalem 1965

Il est généralement admis que seulement les oeuvres présentées sous la forme écrite peuvent être considérées comme de la litté­rature. Mais la littérature n'a pas exclusivement revêtu cette forme à toutes les époques et dans tous les pays. Dans l'antiquité, les poèmes et les contes furent transmis oralement de génération en génération et cette tradition a été maintenue, non seulement dans les sociétés qui ne possèdent pas d'alphabet, mais également dans les sociétés lettrées, où les plaisirs littéraires ne se limitent pas à la lecture de livres.

La littérature orale est préservée et transmise par des personnes, qui possèdent une mémoire exceptionnelle et qui ont le don de la narration. D'une manière générale, elles content leurs histoires (ou récitent leurs poèmes) à des temps et dans un cadre fixes durant les longues soirées d'hiver, à l'occasion de fêtes familiales et religieuses. A ces occasions, le "programme" comprend souvent des contes, des poèmes et des chants. Les oeuvres ne sont pas seulement récitées, mais également interprétées par ceux qui veil­lent sur cette tradition orale.

La littérature orale ne se limite pas, dans un pays donné, aux oeuvres appartenant au folklore national. Un interprète ou un narrateur, qui a la maîtrise de plus d'une langue, traduira vo­lontiers des contes étrangers dans la langue locale et les transmet­tra ainsi d'un peuple et d'un pays à un autre. Les agents de cet échange de littérature populaire peuvent être des voyageurs et des marins, des soldats (victorieux ou prisonniers de guerre) ou des gens qui se déplacent à la recherche d'un emploi. Par le fait d'être contés et racontés, les contes peuvent changer de con­tenu, selon l'imagination du narrateur et les idéaux de la société à laquelle ils sont présentés. Donc si parmi les contes popu­laires d'une société donnée — et même si celle-ci est par tous ses aspects, foncièrement différente de la nôtre – il s'en trouve qui nous rappellent les contes qu'on nous a racontés dans notre en­fance ou que nous avons lus dans les livres de Grimm et d'An­dersen ou dans l'ouvrage "Les sources d'Israël", nous ne devons pas en conclure qu'il s'agit là de plagiats. Les contes populaires ont une existence indépendante et leurs origines sont multiples. Un conte populaire, dont la vitalité s'exprime par le fait qu'il est conté et reconté dans différentes sphères culturelles et dans dif­férentes langues et régions, revêt de nombreuses formes parallèles les unes aux autres, et permet aux chercheurs de s'adonner à de longues études intéressantes sur son histoire et ses pérégrinations.

Des oeuvres littéraires anciennes, qui sont parvenues jusqu'à nous, prouvent amplement que le conte populaire, en tant que genre littéraire particulier, a été très répandu dans le monde de l'antiquité classique. Dans la Bible et dans la littérature biblique et, plus particulièrement, dans l'Apocryphe et le Talmud ("la Loi orale"), nous trouvons de nombreux contes populaires dont le style trahit un long processus de transmission orale. De nom­breuses générations durant, et jusqu'à l'époque contemporaine, les pasteurs et curés font, dans leurs sermons, un grand usage de fables, de légendes et de paraboles.

Dans de nombreuses communautés juives, la littérature orale constitue la forme la plus répandue de l'expression littéraire. Nous savons que les progrès de la technologie, pour autant qu'ils sont applicables au domaine culturel, ont sensiblement réduit l'im­portance de la littérature dans le sens généralement accepté du terme (nous nous contenterons, à ce sujet, de rappeler la concur­rence du cinéma et de la radio), mais il n'est pas du tout sûr, que la littérature orale ait souffert dans la même mesure de ces nouvelles inventions techniques. Dans les villages du Yémen, dans les synagogues de Tunisie, dans les montagnes du Kurdistan et dans les assemblées de Tsadikim en Europe orientale, des milliers de personnes, ignorant les nouveaux spectacles qu'offrait le pro­grès technique, ont continué jusqu'à récemment, à écouter avec intérêt et avec une satisfaction profonde, les histoires des conteurs. Souvent, ces séances constituaient la seule distraction (et pas seule­ment dans le domaine de la littérature) disponible. Dans les communautés orientales, un public composé par tous les membres de la famille et de nombreux amis et connaissances, constituait, à l'occasion de fêtes, un cadre idéal pour ces représentations folkloriques. Un narrateur exceptionnellement doué réunissait même un plus grand public à la synagogue ou ailleurs, à certaines occasions particulières.

Mais les narrateurs juifs ne furent pas les seuls à capter l'intérêt des foules. Dans les bazars et au marché, on rencontrait souvent des vieillards arabes, qui gagnaient leur vie à raconter des histoires. Ces hommes avaient l'habitude d'interrompre le flot de leurs paroles au milieu d'un épisode particulièrement passionnant, pour faire la quête.

Dans les pays islamiques, le conteur juif puisait à deux sources, l'une juive et l'autre arabe. Son répertoire d'histoires peut être divisé en deux catégories bien distinctes: celles qui avaient été tirées du Talmud et celles qui avaient un caractère universel et intéressaient tous les habitants de la région.

Qu'est-il advenu de ces histoires, de ces contes et de ces légendes, après que les conteurs se furent établis en Israël? Sont-ils déjà tombés dans l'oubli ou est-ce qu'on les raconte encore à un public intéressé? Est-ce que les nouvelles valeurs culturelles, la vie dans un Etat dynamique et des spectacles plus modernes, n'ont pas mis fin à toute cette tradition? Est-ce que cet art a disparu à jamais, ou peut-on encore espérer que le narrateur et son public ressuscitent un jour?

Recent Posts
  • תנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-

    לאחר שמנה את כל התלאות, היסורין והסבלות שעברו על היהודים בתפוצות שונות, מביע התלמיד תמיהה על דברי בן־סעדון, על איזה עובדות הסטוריות הוא מסתמך כאשר הוא קובע באגרת: ״ומזה יצא לנו טוב טעם לבני מערבנו(מרוקו) ומכל שכן לבני אמסטרדם והמבורג שאין שמד״ ותלמידו של ששפורטש שואל: ״האם זה וכיוצא לא יספיקו לקרות זמן זה איכה שמד במקום ידוע לקבעו צום וחובה?״ במלים אחרות אומר התלמיד, האם המאורעות, הרדיפות והנגישות שצוינו לעיל, אין בהם די כדי לקבוע שבזמן זה יש אכן שמד במקום מסוים, וחייבים לקבוע את צום תשעה באב בחובה? את מכתבו מסיים התלמיד בהערה כאילו צדדית, אך נוקבת, המתיחסת

  • יהודי המזרח בארץ ישראל חלק א'- מ.ד.גאון – מבוא

    מבוא: כליון הגעגועים לציון ולארץ הקדושה, תסס במשך כל ימי הגלות הארוכה בלבות יהודי ארצות הקדם, וילמדם להתקומם באף ובחימה נגד דורשי רעתם, וכן נגד כל אלה שנסו לשלל מהם את חופשתם האישית והלאומית. השעבוד המדיני החיצוני לכאורה – גדר בעדם, והוא הועיל לבצר את עמדתם הרוחנית שנתרופפה. בעטיו של זה, הם הפנו תשומת לבם אל עולם האצילות גדל המרחבים, המלא אור ודרור ונוחם, ובו מצאו את החפש והמרגוע שאליהם ערגה נפשם הנהלאה. תוך כדי חפושיהם המתמידים איך לשחרר את העם מעבדותו הגו והרגישו, כאלו רקעליהם בלבד הוטל התפקיד המסובך, האחראי ורב הכובד, להיות לשומרי גחלת האלהים באומה, לדאג ולהשגיח

  • הרפורמה במוסדות היהודיים במרוקו-דניאל שרוטר ויוסף שטרית

    פקיד אחר, שאינו חותם את שמו, טען גם הוא נגד צירוף שני נכבדים לשלושת הדיינים: ראשית, משום שמבחינת ידיעותיהם בהלכה אין הם מסוגלים לעזור לליבון הבעיות המשפטיות שיידונו בבתי הדין; שנית, ובעיקר, משום שלשיטתו של סלושץ הרכב מעורב כזה של בתי הדין היהודיים אמור לדון בבוא הזמן גם בעניינים אזרחיים ובעניינים פליליים הנוגעים ליהודים במטרה להוציאם מן השיפוט של בתי הדין המוסלמיים של המח׳זן, ולכך, סבור היה הפקיד, יש להתנגד בכל תוקף. ההצעה נשלחה גם לחוות דעתם של אישים ידועים בקרב יהדות מרוקו, וביניהם שתי דמויות בולטות במיוחד. הראשון היה יחיא זגורי, נשיא ועד הקהילה היהודית של קזבלנקה מאז ייסודו

  • יהודי המזרח בארץ ישראל-משה דוד גאון

    יהודי המזרח בארץ ישראל משה דוד גאון… אל הקוראים. בטרם עלותי לא״י מבוסניה ארץ מגורי לפנים, לא ידעתי פירושה של ההגדרה -יהודי המזרח״, אם כי הנני ספרדי מלידה אף גדלתי בסביבה מרובת אוכלוסים יהודים׳ שרב בה היסוד הספרדי הלשאנן והשלו, על האשכנזי התוסם והקודח. אלה עם אלה דברו ביניהם על פי רב שפה אחת, ובנוסח ובסדור משותף ערכו תפלותיהם לאל מרום. לעתים רחוקות קלטה אזני איזה ניב והגה על דבר ההבדל במנהגים שבין יהודים ליהודים, הבדל שיסודו בהרגלים ומסורות בלבד׳ אשר בשום פנים אינם עשויים כדי להרחיק ולפלג. רק בבואי לירושלים הקדושה, שלפני כך דמיתיה וחזיתיה בעיני רוחי כמקום הנועד

  • La création de la Misguéret et l’activité du Mossad au Maroc 1955-1964-Michel Knafo

       Deuxieme partie Dans les structures de l'autodefense et de l'immigration clandestine  La création de la Misguéret et l’activité du Mossad au Maroc 1955-1964 Une nouvelle phase du rassemblement des exilés Eliezer Shohani Eliezer Shoshani est né en 1905, en Russie, et a immigré en Erets-Israël avec ses parents en 1912. La famille s'est installée à Tel-Aviv, et Eliezer a été élève du gymnase Herzliya. En 1917, les autorités turques ont exilé la famille a Ségéra (A) où elle a vécu un an et demi. En 1927, Eliezer a fait partie du groupe fondateur de Kfar Yéhochoua où il a

  • אוצר המנהגים לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא"- מאיר נזרי

    ארבעה מינים אתרוגים מהודרים מגיעים לתאפילאלת מערי מרוקו: אגאדיר, צווירה, תארודאנת ופגיג. האתרוגים אינם מורכבים, הם צהובים כמו לימונים, בעלי פיטם וחלקים ללא כל פגם. לאחר העלייה לארץ הנטייה של חכמי אביחצירא היא להעדיף אתרוגי ארץ ישראל על אתרוגי מרוקו המהודרים. באשר להדס, אין מקפידים בכל קהילות תאפילאלת על שלושה ענפים במדויק, ולא על הדס משולש, אלא לוקחים כמה ענפי הדס שוטים. ביום א׳ של סוכות המתפללים נוהרים בכל קהילות תאפילאלת, וביניהם נוער רב, לחצר בית הכנסת כדי לעסוק באגידת ארבעת המינים. את הלולב מקשטים בחוטי רקמה רחבים או ברצועות בד מצוירות שכורכים מסביב ללולב מראשו לסופו, וסימנך ׳זה אלי

  • מועדי ישראל – חג הסוכות.   מאת: הרב משה אסולין שמיר

    מועדי ישראל – חג הסוכות. מאת: הרב משה אסולין שמיר "חג הסוכות תעשה לך…              ושמחת בחגך… והיית אך שמח" (דב' ט"ז, יג-טו). "ולקחתם לכם ביום הראשון… ושמחתם לפני ה' אלוקיכם…" (ויקרא כ"ג מ). מהות השמחה בחג הסוכות.  "אור זרוע לצדיק – ולישרי לב שמחה" (תהלים צז יא).  האור המסמל את הצדיק, והשמחה המסמלת את ה-ישרי לב, מסמלים את חגי תשרי: בעקבות אור התשובה אותו זרע הצדיק  בראש השנה וכיפור, {הפס' הנ"ל פותח את תפילת כיפור}. הוא זוכה לשמוח בחג הסוכות – בבחינת "והיית אך שמח". הקשר הפנימי בין חגי תשרי:  "תקעו בחודש שופר בכסה {ר"ה וכיפור} – ליום חגינו"

  •  לוּלָב וּמִינָיו לָעָם אֱמוּנִים-פִּיּוּט יְסַדְתִּיו עַל טַעֲמוֹ שֶׁל הַלּוּלָב- רבי דוד בן אהרן חסין

     לוּלָב וּמִינָיו לָעָם אֱמוּנִים                     פִּיּוּט יְסַדְתִּיו עַל טַעֲמוֹ שֶׁל הַלּוּלָב   לוּלָב וּמִינָיו לָעָם אֱמוּנִים אָבוֹא בָּם אוֹדֶה שׁוֹכֵן מעונים   אַזְכִּיר חַסְדֵי אֶל וְנִפְלְאוֹתָיו אשר שָׂם בְּמִצְרַיִם אוֹתוֹתָיו וְגַם קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אַרְבָּעָה מִינִים   נוֹדַעַת לָנוּ חִבָּה יְתֵרָה כַּאֲשֶׁר נִשְׁמֹר מִצְווֹת הַתּוֹרָה כְּדִבְרֵי אֶל חַי נֶאֱזָר בִּגְבוּרָה אֶל הָאִישׁ מֹשֶׁה פָּנִים בְּפָנִים   יִקַּח אִישׁ לוּלָב בַּיָּד יְמִינוֹ פְּרִי עֵץ הָדָר בִּשְׂמֹאל דִּינוֹ עֲצֵי יַעַר אָז יְרַנְּנוּ מִלִּפְנֵי אָדוֹן כָּל הָאֲדוֹנִים   דְּעוּ לָכֶם יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים דִּין אַיֵּהוּ הָדָר מְחֻבָּרִים נֵר מִצְוָה וְאוֹר תּוֹרָה מְאִירִים טַעַם וְרֵיחַ שְׁנֵיהֶם חוֹנִים   וּלְעֻמַּת לוֹמְדֵי דָּת יקותיאל כַּפּוֹת תְּמָרִים

  • אוצר המנהגים לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא"- מאיר נזרי – סוכות ושמחת תורה

    סוכות ושמחת תודה הימים שכין יום כיפור לסוכות מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת אצל חלק מהמשפחות שלא לבשל מאכלים בין יום כיפור לסוכות, ואלו שנהגו לבשל העבירו אוכל מבושל לאלו שלא נהגו לבשל. ייתכן שהעניין קשור בייחודיות של הימים האלה. הערות המחבר: דוגמאות לכך הן מסעודה אשת אברהם סבאג מארפוד, שנהגה לבשל והעבירה אוכל לבית סבי שבו לא נהגו לבשל(מפי אדוני אבי), ובני משפחת באשי בן חיון מריסאני, שהביאו חמין לבני משפחת ר׳ מכלוף ב״ר יצחק שטרית שלא נהגו לעשות חמין(מפי ר׳ יצחק שטרית). אלה הם ימים המחברים בין יום כיפור לבין חג הסוכות, בבחינת פתיחת דף חדש. לפנים בישראל

  • Roots-racines-Kippour-Moche Gabbay

      KIPPOUR Le tableau est divisé en deux parties: la prière et ce qui la précède. En bas à droite une femme enceinte apporte trois poulets: un pour elle, un coq et une poule pour le bébé qui est dans son ventre; la flagelation au bain rituel; bénédiction des petits-fils par les grands-parents avant le jeûne; alluamge des cierges par les femmes. YOM KIPPUR This painting is divided into two sections: The spiritual — the prayers, and the preparatory stages leading up to Yom Kippur day. On the bottom right a pregnant woman is bringing three fowls for slaughter —


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
ספטמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30