Meknes-Joseph Toledano-Bienfaits et limites de la dhimma

  1. BIENFAITS ET LIMITES DE LA DHIMMA

Croyant sincère et même théologien à ses heures, Moulay Ismaël veillera tout au long de son règne à une application stricte du pacte de la dhimma, avec ses avantages et ses limites. Le premier bienfait, qui en est la définition même, est la protection des vies et des biens de ses sujets juifs, désormais garantie avec la restauration de l'ordre et de la sécuri­té dans tout le pays. Si la paix et la stabi­lité sont les conditions primordiales de toute vie économique, de la floraison in­tellectuelle, elles sont pour les commu­nautés juives; les conditions même de la survie. Le demi -siècle de déclin et de chaos des Saadiens l'avait de nouveau amplement illustré.

Si les historiens marocains et euro­péens divergent sur le bilan du règne de ce souverain exceptionnel, tous sont unanimes pour louer la tranquillité et la prospérité qui devaient caractériser la plus grande partie de son très long règne. Pour ce faire, il alla jusqu'à intro­duire une mesure dont la cruauté n'égalait que l'efficacité : la responsabilité collective, le village, la tribu étant tenus collectivement responsables des délits et crimes commis sur leur territoire : "Il a purgé les routes et les campagnes des assassins et des coupeurs de che­min qui pullulaient auparavant. La sécurité qui règne grâce à lui est due au fait qu'il châtie par l'exécution capitale, ou en exigeant une rançon de tous les habitants des lieux du crime; si bien que l'on peut parcourir entièrement son royaume en toute sécurité et tranquillité…Les Maures méprisent encore plus les Juifs qu'ils ne le font pour les chrétiens et quand un Juif va dans les rues, il a toujours l'œil au guet pour prendre garde si on ne vient pas le maltraiter et en ce cas invoquer Moulay Ismaël. Cette invocation faite à temps; opère des miracles, car les Maures craignent tellement leur Roy que la seule invocation de son nom les empêche de frapper. Le bras levé perd toute force et devient pour ainsi dire immobile."

Le chroniqueur de la dynastie Alaouite, El Zayyani exagère à peine en écrivant qu'en son temps "l'ordre est revenu, les sujets ont connu la tranquillité et le sultan s'est occupé de la construc­tion de ses palais et de la plantation de ses vergers; et le pays a connu la sé­curité et la paix. La femme et le dhimmi pouvaient aller d'un bout à l'autre du pays, d'Oujda à l'oued Noun, sans que personne ne leur demande où ils vont et d'où ils viennent. La monnaie abonde et ni le blé ni le bétail n'ont de prix (tellement ils étaient bon marché). Les percepteurs prélèvent l'impôt et les contribuables paient sans contrainte." Rabbi Yossef Messas rapporte un cu­rieux incident révélateur de cet esprit de justice de ce souverain absolu envers ses sujets juifs, même dans des cas critiques.

Au cours d'une banale altercation, un Juif de Meknès du nom de Yéhouda Abrabanel, n'avait pas hésité à se défendre et à répondre aux injures et aux coups d'un musulman, ceci malgré les avertissements de témoins sur le rang de noblesse de chérif de son agresseur. Ordinairement, l'invocation d'un tel titre suffisait à paralyser tout esprit de riposte, la plus légère atteinte à l'hon­neur, et encore plus à l'intégrité physique d'un descendant du Prophète par un dhimmi, étant considérée comme un crime impardonnable. Mais non moins fier de sa propre ascendance, le dit Abrabanel avait répliqué que lui n'était pas moins noble comme descendant de la maison du roi David : La multitude de musulmans présents grincèrent des dents sans oser toucher au Juif, de crainte des sanctions du sultan. Ils se saisirent donc des deux protagonistes pour les mener devant le pacha. Le sultan qui revenait de la chasse avec son escorte, envoya un émissaire s'enquérir de la cause de ce grand tu­multe et quand on lui rapporta les faits, il demanda à juger lui -même les protagonistes le lendemain dans son palais.

A l'audience, le Juif se défendit fièrement sans crainte, rejetant les accusations du chérif ébahi et décontenancé par cette audace. Le sultan demanda au Juif qui il était et il lui répondit qu'il était natif de Meknès, descendait de la cé­lèbre famille Abrabanel d'Espagne qui est de la lignée du grand roi d'Israël, David. Moulay Ismaël se tourna ensuite vers le musulman, lui demanda de décliner son identité. Il affirma être d'une famille de descendants du Pro­phète. "Tu es un menteur et un imposteur", le coupa net le sultan qui fit signe à son serviteur de le frapper. Au bout de quelques coups, il finit par recon­naître son imposture, il n'était qu'un simple berbère sans aucun lien avec la famille du Prophète. Le sultan relaxa le Juif et condamna le musulman pour coups et injures. Ce dernier, fou de colère, osa interpeller le souverain pour lui demander comment il pouvait prêter foi aux allégations de ce dhimmi et le condamner lui, un bon musulman ! "Imbécile, ne comprends -tu pas que son attitude digne et son courage sont la preuve de sa noble extraction de l'an­tique maison du grand roi d'Israël, alors que ta pusillanimité et ton manque d'assurance m'ont immédiatement convaincu que tu n'étais qu'un vil impos­teur !" Les autres sources juives sont également unanimes à ce sujet. Les Chroniques de Fès soulignent à quel point quand il s'agissait de la sécurité de ses sujets, juifs comme musulmans, le sultan se montrait intraitable – même quand étaient parfois impliqués des membres de sa propre famille : Dans la même semaine, nous reçûmes la nouvelle qu'un des fils du sultan, Moulay Abdallah, se trouvant dans le douar des Arabes Sraga, y avait enlevé une jeune fille vierge de l'un des notables. Son frère, Moulay Moutawakil, se rendit auprès de lui pour le ramener à Meknès. En route, il rencontra une caravane de Juifs qu'il dépouilla complètement laissant nus les voyageurs. Le caïd des Sraga alla se plaindre à Moulay Ismaël de la conduite de son fils. Le sultan le fit venir au Palais. On remplit deux couffins de fer et de plomb, on en suspendit un à son cou, l'autre à son pied, et on le jeta dans la séguya où il se noya incontinent..

Cette intransigeance, n'excluant pas la plus grande cruauté, pour la jalouse préservation des biens et des personnes, lui valut d’emblée la reconnaissance et l'admiration de la communauté juive comme en témoignent les réjouis­sances organisées à l'occasion de son sauvetage miraculeux des griffes des lions en 1699 comme le rapportent les mêmes Chroniques de Fès : " Quatre chrétiens furent pris en flagrant délit de cambriolage dans le trésor de Moulay Ismaël. Le lendemain, le souverain voulut jouir du spectacle de leur châtiment en les jetant en pâture aux lions. A cet effet, il monta avec eux sur le rocher surplombant la fosse aux lions. On jeta les quatre chrétiens aux bêtes, mais ceux -ci ne les dévorèrent pas. Le sultan demanda alors aux caïds et aux gardes noirs qui se trouvaient avec lui sur le rocher de les lapider. L'un des chrétiens se mit à parler en langage barbare avec une lionne en lui disant :"Bondis sur le rocher, fais tomber le sultan et dévore -le". En effet, les fauves étaient soignés par les chrétiens qui leur portaient chaque jour à boire et à manger. La lionne bondit sur le sultan et le saisit par l'épaule gauche; celui -ci s'agrippa de sa main droite sur le rocher qui était élevé. En abattant sa patte sur le sultan, la lionne le saisit par le baudrier qu'il portait et n'accro­cha point la chair. L'un des gardes noirs tira à la bête une balle entre les deux yeux. Elle s'abattit dans le fossé, tandis que le sultan tombait à l'extérieur et Allah le sauva…

Musulmans et Juifs firent une grande fête ce jour -là. Dans chaque localité, on organisa des banquets et des repas de fête. Les rabbins et les chefs de la com­munauté firent annoncer publiquement que personne n'ouvrît sa boutique et que tous se revêtissent de leurs plus beaux habits. On orna les toits et les fenêtres du mellah de tentures et de rideaux. Les Juifs firent quatre étendards et les musulmans vinrent s'amuser chez eux et boire du vin et de la mahya. Les Juifs entèrent au palais royal, dans les maisons des chorfa, dans les mosquées et les médersas avec leurs chaussures, sans que personne ne leur dise rien…"

Recent Posts
  •  לוּלָב וּמִינָיו לָעָם אֱמוּנִים-פִּיּוּט יְסַדְתִּיו עַל טַעֲמוֹ שֶׁל הַלּוּלָב- רבי דוד בן אהרן חסין

     לוּלָב וּמִינָיו לָעָם אֱמוּנִים                     פִּיּוּט יְסַדְתִּיו עַל טַעֲמוֹ שֶׁל הַלּוּלָב   לוּלָב וּמִינָיו לָעָם אֱמוּנִים אָבוֹא בָּם אוֹדֶה שׁוֹכֵן מעונים   אַזְכִּיר חַסְדֵי אֶל וְנִפְלְאוֹתָיו אשר שָׂם בְּמִצְרַיִם אוֹתוֹתָיו וְגַם קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אַרְבָּעָה מִינִים   נוֹדַעַת לָנוּ חִבָּה יְתֵרָה כַּאֲשֶׁר נִשְׁמֹר מִצְווֹת הַתּוֹרָה כְּדִבְרֵי אֶל חַי נֶאֱזָר בִּגְבוּרָה אֶל הָאִישׁ מֹשֶׁה פָּנִים בְּפָנִים   יִקַּח אִישׁ לוּלָב בַּיָּד יְמִינוֹ פְּרִי עֵץ הָדָר בִּשְׂמֹאל דִּינוֹ עֲצֵי יַעַר אָז יְרַנְּנוּ מִלִּפְנֵי אָדוֹן כָּל הָאֲדוֹנִים   דְּעוּ לָכֶם יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים דִּין אַיֵּהוּ הָדָר מְחֻבָּרִים נֵר מִצְוָה וְאוֹר תּוֹרָה מְאִירִים טַעַם וְרֵיחַ שְׁנֵיהֶם חוֹנִים   וּלְעֻמַּת לוֹמְדֵי דָּת יקותיאל כַּפּוֹת תְּמָרִים

  • אוצר המנהגים לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא"- מאיר נזרי – סוכות ושמחת תורה

    סוכות ושמחת תודה הימים שכין יום כיפור לסוכות מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת אצל חלק מהמשפחות שלא לבשל מאכלים בין יום כיפור לסוכות, ואלו שנהגו לבשל העבירו אוכל מבושל לאלו שלא נהגו לבשל. ייתכן שהעניין קשור בייחודיות של הימים האלה. הערות המחבר: דוגמאות לכך הן מסעודה אשת אברהם סבאג מארפוד, שנהגה לבשל והעבירה אוכל לבית סבי שבו לא נהגו לבשל(מפי אדוני אבי), ובני משפחת באשי בן חיון מריסאני, שהביאו חמין לבני משפחת ר׳ מכלוף ב״ר יצחק שטרית שלא נהגו לעשות חמין(מפי ר׳ יצחק שטרית). אלה הם ימים המחברים בין יום כיפור לבין חג הסוכות, בבחינת פתיחת דף חדש. לפנים בישראל

  • Roots-racines-Kippour-Moche Gabbay

      KIPPOUR Le tableau est divisé en deux parties: la prière et ce qui la précède. En bas à droite une femme enceinte apporte trois poulets: un pour elle, un coq et une poule pour le bébé qui est dans son ventre; la flagelation au bain rituel; bénédiction des petits-fils par les grands-parents avant le jeûne; alluamge des cierges par les femmes. YOM KIPPUR This painting is divided into two sections: The spiritual — the prayers, and the preparatory stages leading up to Yom Kippur day. On the bottom right a pregnant woman is bringing three fowls for slaughter —

  • שרשים -משה גבאי- יום הכיפורים

    יום הכיפורים תיאור התמונה   מחולקת לשניים: החלק הרוחני — התפילה, ושלבים לפני יום הכיפורים. למטה מימין: אשה הרה מביאה שלושה עופות לשחיטה — אחד בשבילה, ותרנגול ותרנגולת לתינוק שבבטנה; מלקות במקוה; ברכת הנכדים על־ידי הסבא והסבתא לפני תחילת הצום! הנשים מדליקות נרות חג ונר נשמה.  מלקות הוא עונש גופני לעבריינים שעברו על מצוות התורה; מלקים אותם ברצועה של עגל ארבעים מכות פחות אחת(היינו 39). מי שהיה ראוי למלקות, היו רופאים אומדים אותו כמה גופו יכול לספוג ותמיד קצבו לו מנין המתחלק לשלשה. מנהג המקובל עד היום בין יהודי מרוקו לספוג ארבעים חסר אחת מלקות בערב יום הכיפורים בבית המרחץ, אחרי

  • Racines-Roots-Judaism Tradition-Moche Gabbay

    LES KAPAROT: Les Juifs du Maroc sont fidèles à la coutume des kaparot la veille de Kippour. Chaque membre de la famille sacrifie un coq (pour les mâles) ou un poulet (pour les femelles) en substitution. Le rabbin avant d'égorger l'oiseau le fait tourner plusieurs fois au-dessus de la tête du fidèle en récitant "ceci est ton échange, ce coq sera sacrifié et toi … tu jouiras d'une longue vie". L'animal est ensuite offert aux pauvres ou racheté au moyen de dons aux indigents. Cette coutume est très ancienne et date du temps du Talmud où on faisait kapara non

  • שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-מנהג הכפרות

    מנהג הכפרות תמונה-יהודיה בפתח הגטו מביאה תרנגולת לשחיטה אצל השוחט. הכפרות. יהודי מרוקו נהגו לעשות ״כפרות״ בערב יום הכיפורים. לכל אחד ואחת מבני המשפחה לוקחים עוף — תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה, ומסובבים אותו על ראש המתכפר כמה פעמים ואומרים עליו פסוקים מסוימים בצירוף המלים: ״זה חליפתך, זה תמורתך, זה כפרתך, זה התרנגול ילך למיתה ואתה — פלוני בן פלוני — תיכנס לחיים ארוכים.״ אחר כך שוחטים אותו ונותנים אותו לעניים, או פודים אותו בכסף ומחלקים הכסף לצדקה. מנהג זה הוא עתיק יומין, הוזכר לראשונה בתלמוד, ולאו דווקא כפרה בתרנגול. נהגו לפדות נפשם בממון, שהיו נותנים צדקה לעניים בערב יום הכפורים,

  • מסמך על קופת הצדקה של קרקעות לעניים-יוסף טובי

    ד. סיכום דאה שהמוסד של הקדש קרקעות העניים היה ייחודי לקהילות היהודיות במרוקו בתוניסיה, לפחות בתוניס הבירה. אמנם בכל קהילות ישראל תמכה ההנהגה בעניים בנצרכים מסוגים שונים (חולים, ״הכנסת כלה״, מלמדי תינוקות וכיוצא בזה), ולשם כך אף נגבה מס מיוחד על שחיטת בהמות או על מוצרי צריכה אחרים, אלא שאין המדובר בהקדשות מיוחדים של הקרקעות שנוהלו על ידי ועד מיוחד שמינתה הנהגת הקהילה, ורק מדמי השכירות שהועלו מן הרכוש הקרקעי הזה חולקו כספים לעניים באופן סדיר ועל פי כללים מוגדרים. כך דרך משל היה מקובל בקהילות היהודיות הגדולות בתימן צנעא, רדאע וד׳מאר – שהקצבים היו מעבירים לרשות הקהילה ולטובת ענייה

  • Moché Amar L’adaptation du droit hébraïque à la réalité quotidienne

    Moché Amar L’adaptation du droit hébraïque à la réalité quotidienne La majeure partie des Takanot – ordonnances rabbiniques – éditées au Maroc est consacrée au droit personnel, droit commercial et droit social. Cette littérature juridique permet de mieux connaître la vie de la société juive, ses préoccupations quotidiennes face aux réalités de l’existence. Les Takanot -ordonnances rabbi­niques- sont un des moyens pour la Halakha – réputée intangible – de trouver des solutions aux problèmes nouveaux. Tout au long des siècles les rabbins en écrivirent un grand nombre: ceci est le témoignage de la vitalité de la vie communautaire et de

  • משפחת בן ישו-בן יזאח-אוגניש-משפחת בן חמו-יחס דבדו-אליהו רפאל מרציאנו

      משפחת אוגניש משפחה רמה ועתיקה מוזכרת בתעודות הקהילה. האדמו״ר המלוב״ן רבינו יעקב אבוחצירא זיע״א בזמן היותו מבקר בדברו, נהג לסמוך על שחיטת הרב יוסף מרציאנו די אוגניש ז״ל. איש צדיק תמים, גזע תרשישים ומיוחסים, מוכתר בנימוסין, אילן ששורשיו מרובין, גומל חסדים טובים, נכבד ונעלה, הצדיק ר׳ שלמה הוליד: יוסף, דוד, סליטנא, מאחא, מרימא, עווישא. החכם הותיק והכולל, בישראל להלל, דחיל חטאין ועביד טבין, זוכה ומזכה את הרבים, פיק מפיק מרגליות, שוחט מתא מובהק, מוקיר רבנן, החסיד הצדיק ר׳ יוסף הנז׳ הוליד: שלמה, ר׳ אהרן, סתירא, מאחא, עווישא. המרוחם הצדיק, בר אבהן ובר אוריין, מתהלך בתומו, מלמד תורה לבני ישראל,

  • מאת: הרב משה אסולין שמיר כִּּי בַיֹּום הַזֶּּה יְכַפֵּּר עֲלֵּיכֶּם, לְטַהֵּר אֶּתְכֶּם מִּכֹּל חַטֹּאתֵּיכֶּם,

    יום הכיפורים. מאת: הרב משה אסולין שמיר כִּּי בַיֹּום הַזֶּּה יְכַפֵּּר עֲלֵּיכֶּם, לְטַהֵּר אֶּתְכֶּם מִּכֹּל חַטֹּאתֵּיכֶּם, לִּפְנֵּי יְהוָה תִּּטְהָרוּ (ויקרא טז, ל). סליחה, כפרה וטהרה ביום הכיפורים – תהליך ההזדככות לפני ה', ביום הקדוש והנורא. תשוב ה = לשוב אל ה'. – עבר ה = לעבור על דברי ה'. – "שבת תשובה": במילה תשובה כלולה המילה שבת + ו ה (שתי אותיות י ה ו ה). – – – עלינו לשוב בתשובה על חילולי שבת של כל השנה. – "כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו. וכשבא להשתלם מתרצה ברחמים – ומתפייס בתחנונים… כשבא אדם ומתחנן אל רחום וחנון ירחמהו".


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
ספטמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30