Le mariage traditionnel chez les juifs marocains

יהדות מרוקו - פרקים בחקר תרבותםINTRODUCTION

 Buts et méthode d'approche

Ce travail décrira les cérémonies traditionnelles du mariage juif marocain, telles qu'elles se célébraient au dix-neuvième et au début du vingtième siècle. La date limite est celle de 1912, date à laquelle fut signé le Protectorat français au Maroc. Cette reconstitution de ce mariage est entièrement basée sur les diverses descriptions que j'ai recueillies chez des informants.

 Nous nous sommes efforcés, après le recoupage et les vérifications de ces informations, de distinguer entre ce témoignage, qui a une valeur intrinsèque, et nos explications, qui se basent sur des théories actuelles, dont la valeur est relative. C'est une méthode de travail que les ethnologues n'ont pas toujours suivi.

L'enquête directe auprès des Juifs marocains, qui a duré cinq mois (Janvier-Juin 1965), a englobé plus d'une centaine d'informants. Né au Maroc et ayant vécu plus d'une vingtaine d'années dans ce pays, notre connaissance du milieu juif nous a permis d'éviter certaines erreurs, dont quelques chercheurs, étrangers à une certaine culture, ne sont pas toujours exempts. Le fait d'avoir, en tant qu'enfant, assisté à ces cérémonies, nous a par ailleurs facilité aussi le travail.

Nous avons eu la chance d'avoir d'excellents informants; certains, âgés de plus de quatre-vingt-dix ans, vivent encore cette culture. En général, le témoignage des femmes interrogées a été plus détaillé et plus fidèle que celui des hommes.

Nous possédons quelques descriptions partielles d'un mariage juif à Rabat, Salé, Tanger et Fez que nous citerons plus loin. Tout le matériel ici exposé parait pour la première fois. Une littérature très abondante sur les cérémonies du mariage musulman en Afrique du Nord, bien que pas toujours précise, nous permet de faire une bonne comparaison avec le mariage juif de cette région.

Les coutumes du mariage musulman en Afrique du Nord sont très différentes d'une région à l'autre et il serait souhaitable d'entreprendre une étude comparative, qui engloberait tous les rites de mariage de cette partie de l'Afrique.

Nous avons largement puisé dans les écrits de nombreux auteurs, qui ont, à partir du seizième siècle, visité l'Afrique du Nord, et nous ont laissé de précieuses descriptions ethnographiques.

Nous avons essayé, dans ce travail, de relever certaines coutumes prati­quées en Israël durant la période biblique et talmudique. Malheureusement, il n'existe aucun ouvrage ni aucune étude sérieuse, qui auraient pu faciliter notre comparaison, qui restera de ce fait incomplète.

 Dans la plupart des cas, nous avons dû puiser à la source même. "On ne trouve point dans la Bible, clairement indiqué, l'usage d'un cérémonial quelconque aux mariages des premiers Hébreux". Toutefois, la procession de la fiancée, de la maison paternelle à celle de l'époux, avec danses et musique, parait tenir une place particulièrement importante dans ces cérémonies, tout comme chez les Musul­mans et les Israélites.

Une longue cohabitation avec les indigènes du pays, l'isolation de certaines communautés juives, surtout de l'Atlas, ont grandement influencé la phy­sionomie de ces communautés. Les Juifs, particulièrement ceux du Sud, ne se différenciaient pas de leurs voisins, même en ce qui concerne l'habillement,sauf pour la couleur, qui devait être noire.

En effet, dès le Moyen Age, nous sentons déjà le fruit de cette acculturation, même dans le domaine religieux. Selon l'usage musulman, il est interdit de pénétrer chaussé dans une mosquée. Certaines communautés juives adoptèrent au Moyen Age cette coutume étrangère àla Synagogue.

 Des Juifs s'interdirent de maudire un Cohen, descendant d'Abraham, parce que, dans ce pays, c'est une injure grave de maudire un descendant du Prophète Mahomet. Certains documents juifs commencent par une formule hébraique analogue au célèbre premier verset du Coran.

 Ainsi, la vie, côte à côte dans le même pays, tend, dans une certaine mesure, à unifier les habitudes des groupes ethniques. Nous verrons combien cela est vrai pour les coutumes du mariage.

Nous avons, pour la description des cérémonies du mariage, préféré suivre l'ordre chronologique, afin de rendre au maximum la réalité de ces céré­monies. Ainsi, une cérémonie déjà décrite n'est pas répétée ailleurs, mais seulement citée, avec les nouveaux détails relatifs à ce lieu. Néanmoins, nous nous sommes plus particulièrement concentrés sur la description de quelques cérémonies parmi les plus importantes.

La transcription des mots et expressions arabes est celle adoptée par Colin. La traduction des citations arabes et hébraïques est littérale.

Les Juifs marocains ont, tant en arabe qu'en hébreu, une prononciation défectueuse (aucune différence, par exemple, entre le "ch" et les différents "s"). Nous transcrivons les mots tels qu'ils sont prononcés au Maroc.

LE DEBUT DU MARIAGE

"Qui prétend que la cérémonie du mariage est simple essaie seulement".(Proverbe juif marocain)

Le mariage chez les Juifs marocains dure généralement deux à trois semaines. Selon les informations que nous avons recueillies, cette durée varie entre dix et vingt jours dans les villes, avec une légère préférence pour une période de douze jours; dans la zone espagnole, elle est de quinze jours, et dans l'Atlas, entre dix et vingt jours, le cadre de quatorze jours étant ici le plus courant. Cette durée va en diminuant avec la pénétration de la civilisation européenne. R. Tadjouri décrit, au début de ce siècle, un mariage à Salé qui dure vingt-six jours.

Pour mieux éclairer le mécanisme des rites du mariage nous avons préféré suivre l'ordre chronologique, car, si la célébration de la cérémonie nuptiale a lieu généralement un mercredi, le jour où débutent les cérémonies du mariage n'est pas le même chez tous les Juifs marocains.

Ce chapitre décrira les différentes cérémonies qui ont lieu jusqu'au dernier samedi y inclus, qui précède le mercredi, jour de la bénédiction nuptiale. A part ces cérémonies, il faut rappeler que les fêtes elles-même, animées par des chants et des danses, se prolongent sans interruption du premier au dernier jour.

Recent Posts
  • Belaiche-Belams-Belezra-Beliah

    BELAICHE Nom patronymique d'origine arabe, une des nombreuses variantes des noms votifs liés au mot Aïche qui signifie la vie, textuellement le fils de la vie, équivalent de Benwaich. Ayache, Yaich. Autres orthographes: Bellaïs, Bêlais, Au XXème siècle, nom moyennement répandu, porté essentiellement en Tunisie (Tunis, l'Ariana, Sousse, Béja, Le Kef) et également en Algérie (Alger, Bône, Tébessa, Philippeville). YOSSEF: Chef de la communauté de Tunis au milieu du XIXème siècle. ABRAHAM (1773-1853): Fils de de rabbi Shalom, rabbin et financier à la vie aventureuse. Né à Tunis vers 1773, il fut trésorier du bey, mais fut contraint, pour des

  • תכשיטים אצל נשות מרוקו-תערוכת מוזיאון ישראל-קיץ תשל"ג-1973-עגילי־תליונים — ״דוואהּ אל־מהדור״ טהלה

    תכשיטים אצל נשות מרוקו תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות. בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות. הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את

  • יהודי המזרח בארץ ישראל חלק שני-מ. ד. גאון

      יוסף דוד אבולעפיה מרבני טבריה. בגליון ז. של ״המגיד״ לשנת תר״ל חתום על ״קול מדבר״ והוא כעין גלוי דעת וקובלנא ע״ד חלוקת כספי אמשטרדם. הסכים על הס' ארי שאג לר' יהודה ליב ב״ר יוםף צייטלין בשנת תרנ״ז. וחתום שם ויקיל חכם באשי. ובגנזי ירושלים לר׳ פנחס גרייבםקי חוב׳ ג. הובא כתב השליחות של הרב ב״צ אלקלעי ובו חתום ראשון בשנת תרח״ם, אלא שבמקרה נדפס שם שנת תקמ״ו. כתב זה נגנב מבית אלמנת השד״ר המנוח, וגונבו זייף את התאריך בכדי להגדיל ערכו ומכרו במחיר טוב. פרטים אלה נמסרו לי ע״י בנו של השד״ר הרב אהרן מנצור אלקלעי יצ״ו. נפטר ביום

  • להאיר באור החיים – לפרשת וירא. מאת: הרב משה אסולין שמיר.

      להאיר באור החיים – לפרשת וירא. מאת: הרב משה אסולין שמיר. "וירא אליו יהוה באלוני ממרא.  וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו,   וירא וירץ לקראתם" (בר' יח, א-ב). מבוא. פרשת "וירא", מתפרשת על פני 38 שנים. היא פותחת בקיום מצות הכנסת אורחים אותה קיימו אברהם ושרה לשלושת המלאכים. את המצוה הם קיימו מתוך זריזות וכיבוד כיד המלך – "וירץ לקראתם… ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב" (בר' יח, א-ח). כל זאת, למרות שזה היה ביום השלישי למילתו בו מופיע שיא הכאב, כדברי רבי חמא בר חנינא שאמר: יום ג' למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו" (רש"י,

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-מקורו של מנהג ״שירת הבקשות״

    מקורו של מנהג ״שירת הבקשות״ מקורו של מנהג ״שירת הבקשות״, שהתפתח ונקלט כל כך טוב במרוקו, הוא מארץ ישראל, ולמען הדיוק – מהעיר הגלילית צפת. התיאור הבא נותן תמונה מסוימת על מצבה של צפת. החל מהכיבוש התורכי של ארץ ישראל ב־ 1517 החל להתפתח בצפת ישוב יהודי גדול. עולה מאיטליה המבקר בצפת כותב באיגרת ששולח לאיטליה ב־ .1535  העולה הוא סוחר יהודי קשיש בשם ר׳ דוד די רוסי. יי.ומי שראה צפת זה עשר שנים ורואה אותה עתה, היא נפלאת בעיניו, כי בכל עת מרבים היהודים לבא ומלאכת הבגדים מתרבה בכל יום….וכל איש ואישה שיעשה בצמר בכל מלאכה, ירויח מזונותיו, ברווח……"

  • משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו-אליעזר בשן

    תקריות בין יהודים ובין מוסלמים כפי שפורסם ב־JC ב־11 בדצמבר 1863 לפי מידע מטנג׳יר, שמלבד מן העלילה בסאפי היו גם תקריות בין יהודים למוסלמים. יהודי התיז בוץ בטעות על פניו של מוסלמי, משרתו של קונסול ספרד. לפי דרישתו של הקונסול נדון היהודי למלקות. הכתב כתב במסקנה שמוטב שמונטיפיורי ייסע למדריד ולא למרוקו. רשמיו של מבקר בריטי בריטי ששמו רוברט ספנסר ווטסון (1911-1837) (Robert Spencer Watson), שביקר במרוקו בשנות ה־70 של המאה ה־19, כותב שקיבל מכתב המלצה מסר משה מונטיפיורי לרב הראשי של מרוקו [בתקופה זו לא היה רב ראשי, הכוונה לחכם חשוב, אולי הרב הראשי של טנג׳יר בן ג׳ו], והיא

  • שרשים יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי-Tikkun chatzot- Tikoun hatsot

      תיקון חצות יהודים נהגו לקום באשמורת הלילה, כדי לקונן על חורבן בית המקדש ולהביע כמיהה לשיבת ציון ולגאולת עם ישראל. TIKOUN HATSOT Il était de coutume de se lever au milieu de la nuit pour se lamenter sur la destruction du Temple et prier pour !,arrivée du Messie. TIKKUN CHATZOT It is an ancient custom In Israel to awaken at midnight, to sit on the ground and say lamentations by candlelight, for the destruction of Jerusalem, for the Holy Temple which was destroyed and for the Shchina — the Holy Spirit In exile. ג. מסורת מנהג עתיק בישראל לקום

  • חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

    מצוקת גדרה ויסוד המעלה לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב

  • עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

    יצחק בן שמש משדה חמד מספר : " הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט. זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו…. בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031