שאלת ארץ ישראל ומדינת ישראל הגנה עצמית, עלייה, העפלה ועליית הנוער-יוסף שרביט

פרק ה'

שאלת ארץ ישראל ומדינת ישראל

הגנה עצמית, עלייה, העפלה ועליית הנוער

העלייה ממרוקו בפרספקטיבה כוללת של כלל ארצות האסלאם. 

שני תהליכים מרכזיים מאפיינים את העולם הערבי בעשור האחרון להקמת מדינת ישראל : האחד הוא תהליך הדקולוניזציה, תהליך הפינוי של מדינות אירופה ששלטו בארצות האסלאם. שלטון ישיר או שלטון חסות – פרוטקטוראט. צרפת התנגדה להעניק עצמאות לעמי צפון אפריקה. חלק מהמאבקים הלאומיים בצפון אפריקה הסתיימו מתוך הבנה – תוניסיה ומרוקו ב – 1956 – וחלקם מתוך מלחמה עקובה מדם – אלג'יריה 1962. התהליך השני הוא התגברות המגמות הפאן ערביות והפאן אסלאמיות, שחידשו מסורות של אחדות כלל ערבית מתקופת הח'ליפים והכיבושים הגדולים של האסלאם בימי הביניים. המשמעות הפוליטית המיידית הייתה איחוד הכוחות הערביים למאבק נגד הישות הציונית באופן ישיר ונגד המרב באופן עקיף.

תהליכים אלו השפיעו על מצב היהודים בארצות האסלאם, בזיקה להקמת מדינת ישראל, ארץ, ארץ וקלסתר פניה : לא הרי המדינות שלחמו בישראל – מצרים, לבנון, סוריה ועיראק – שבהן היה מצב היהודים קשה במיוחד ותנאי היציאה מהן היו בדרכים חשאיות, כהרי המדינות שלא לחמו בישראל – לוב, איראן, תימן, עדן ותורכיה – שבהן מצב היהודים היה נוח יחסית ומהן יצאו ללא קשיים מיוחדים ובאופן חוקי. לא הרי הרפובליקות המוסלמיות בברית המועצות ומדינות רחוקות – קזחסטאן, אוזבקיסטאן, אזרביג'אן – שלא הושפעו מהסכסוך הערבי ישראלי ויהודיהן נותקו מתהליכים שפקדו את יהדו ארצות האסלאם בשל "מסך הברזל", כהרי מדינות צפון אפריקה הצרפתית – מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה – שנאבקו בתקופה זו על עצמאותן, ופגיעה ביהודים עלולה הייתה לפגוע בסיכוייהן להצליח במאבק. מדינות אלה היוו גורם מרסן ומרכך בחומת העוינות למדינת ישראל. מצב היהודים בהן היה טוב יחסית, ועד שזכו לעצמאותן לא היה כל קושי להוציא מהן יהודים. לאחר שהיו למדינות עצמאיות השתנו התנאים, ומצב היהודים בהן, ובמרוקו במיוחד, הוחמר. הקמת מדינת ישראל התקבלה בהתלהבות בקרב היהודים בארצות האסלאם, אם כי לא תמיד ניתן לבטא שמחה זו בפומבי. ככלל, יהודים רבים בארצות האסלאם ראו בהקמתה של מדינת ישראל מעשה של ההשגחה העליונה ואות לביאת המשיח. חלום בן אלפיים התגשם.

בתקופה שבין הקמת מדינת ישראל לחתימת הסכם שביתת הנשק עם סוריה – יולי 1949 – הורע מצבם של היהודים בארצות האסלאם. עשרות יהודים נהרגו ומאות נפצעו בשלוש התפרצויות אלימות וקשות במרוקו, בלוב ובמצרים. הסיבות לכך היו רבות ומגוונות : המעפילים שעלו לפני הקמת המדינה, פעילות הליגה הערבית, התחזקות הפעילות הציונית בארצות האסלאם, עליית הגח"ל – גיוס חוץ לארץ – והמח"ל – מתנדבי חוץ לארץ, במיוחד מצפון אפריקה, השתתפותן של כמה ממדינות ערב ושל מתנדבים ממדינות אחרות בפלישה לארץ ישראל, והזיהוי של היהודים ושל הציונות עם הקולוניאליזם והמערב.

כשבעים אחוז מיהודי ארצות האסלאם הגיעו למדינת ישראל ; השאר היגרו לצרפת, לקנדה, לבריטניה ולאיטליה. העלייה נוהלה רובה ככולה, על ידי מוסדות מדינת ישראל והסוכנות היהודית, בשיתוף ארגונים יהודיים בין לאומיים וממשלות ידידותיות. מדינת ישראל פעלה באמצעות המוסד, והסוכנות באמצעות מחלקת העלייה.

אפשר להבחין בשלושה דפוסי פעולה מרכזיים בטיפול בעלייה : גלויות מתחסלות – עיראק, לוב ותימן ' עלייה מבוקרת – תוניסיה, מרוקו, איראן – ; ועלייה חשאית – סוריה, לבנון, מצרים ומרוקו.

העלייה ממרוקו – הגלויה והחשאית.

ממדי העלייה הגדולה למדינת שיראל שלחייבו היערכות של המוסדות הקולטים מחד גיסא, וההנחה כי אין סכנה ביטחונית מיידית ליהודים מארצות מסוימות מאידך גיסא, היו הבסיס להחלטה על העלייה המבוקרת והסלקטיבית. ההנחה הייתה כי מערכות הקליטה יקרסו אם תימשך העלייה בממדים המוניים, והמסקנה הייתה כי ישי לנהוג צמצום ובקרה בעניין העלייה. אולם הביצוע היה בעייתי מבחינה מוסרית, ולהלכה אף סתר את מדיניות השערים הפתוחים לעלייה חופשית של כל יהודי למדינת ישראל.

העלייה ממרוקו בין השנים 1947 – 1949 הייתה בלתי לגאלית. היא אורגנה וקיבלה השראה משליחי המוסד לעלייה ב' ומפעילים צעירים מקומיים – בין היתר בוגרי "שרל נטר" -.בשנים הללו, כאמור, הגיעו לישראל לפחות 25 אלף יהודים מצפון אפריקה, מרביתם ממרוקו.

בשנים 1948 – 1956 לא נשקפה ליהודים במרוקו סכנת קיום, ולכן התבצע תהליך העלייה משם בהדרגה : בשלב הראשון נבחרו המועמדים לעלייה מבין אלה שעמדו במספר תנאים כמו גיל, מספר נפשות במשפחה וכשירות בריאותית. השלב השני היה "חיסול כפרים , – בהתאם לתפיסה כי יש להתכונן למצב שבו חיי יהודים יעמדו בסכנה, הוחל בתהליך של ריכוז יהודי הכפרים בערים ; השלב השלישי כלל טיפול בריאותי ביהודי המקום וריפויָם לקראת עלייתם. במרוקו רוכזו היהודים במחנה "קדימה", שבו החלימו ממחלות קשות ומדבקות. לאחר הטיפול הרפואי הועברו היהודים למחנות מעבר במרסיי שבדרום צרפת, ומשם לישראל .

בשש שנות קיומו 1949 – 1956 של ארגון "קדימה" – שמו של מחנה המעבר אשר הוקם ביולי 1949 מחוץ לקזבלנקה, בדרך למזאגאן, עלו באמצעותו לפחות 90 אלף יהודים מכל רחבי המדינה : מהמרכזים העירוניים, מהרי האטלס ומכפרי גרום הארץ וצפונה. מ – 250 אלף יהודים בתחילת שנות החמישים, נותרו במרוקו באמצע שנות החמישים 160 אלף יהודים.

פרק העלייה החשאית, שבמסגרתה הועברו והוברחו יהודי מרוקו בים באוויר וביבשה, החל עם עצמאות מרוקו.

משנת 1956 עד "מבצע יכין" – 1961 – עלו לארץ בדרכים חשאיות 25 אלף יהודים, וב "מבצע יכין" עלו עד שנת 1963, גם כן בדרכים חשאיות, 75 אלף יהודים ממרוקו.

חברי הפדרציה הציונית במרוקו לא היו תמימי דעים בשאלת העלייה הסלקטיבית ובדבר הצורך בהכשרה חינוכית חלוצית של הנוער לפני העלייה. הפדרציה הציונית המרוקאית הייתה כאמור ארגון גג של כל האגודות הציוניות שפעלו במרוקו לאחר מלחמת העולם השנייה. בתוך הפדרציה היה ייצוג לקשת מגוונת של נציגי תנועות ומפלגות ציוניות ישראליות – "פועלי ציון" / מפאי, מפ"ם, ציונים כלליים, "חרות", " מזרחי" / הפועל המזרחי – שניהלו ביניהן מאבקים סמויים. כל תנועה ארגנה ועידות, ריכזה פעולות תרבות וקשרה קשרים עם השליחים המפלגתיים מישראל ועם עמיתיהם בצרפת. השלטון הצרפתי, שעד מלחמת העולם השנייה התנגד לפעילות הציונית, הסכים להעלים עין מפעילות זו. פול קלאמארו, יושב ראש הפדרציה הציונית, הסכים להעלים עין מפעילות זו. פול קלאמארו, יושב ראש הפדרציה הציונית, שיקף את דעתם של כמה מהציונים המרוקאים הבכירים, כשאר קרא בשנת 1979 לעליית איכות. הוא סבר שחלק מהעולים שעלו בתקופת ההעפלה – 1947 – 1949, לא היו מוכנים מבחינות נפשית וחברתית לקליטתם בארץ, ואף שחיוני לגלות הבנה לשאיפתו של כל יהודי המבקש לעזוב את מרוקו, הבריחה ממרוקו לישראל ללא הכנה מוקדמת עלולה להוביל לתסכול ולאכזבה. הוא טען שיש לפקח על העלייה, שיש צורך בהכשרה יעילה, במבדקי בריאות, בידיעת העברית ובהכרת התרבות הישראלית.

ההחמרה במצב היהודים מבחינות פוליטית וכלכלית ערב קבלת העצמאות במרוקו חיזקה את תביעות הפדרציה לזרז את יציאת היהודים ממרוקו. דוגמה אופיינית למגמה זו אפשר למצוא בדברי הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית העולמית בירושלים. הוא טען כי הגיעה העת לפנות יהודים קבין ממרוקו. הוא טען שיש במרוקו יהודים אופטימיים המאמינים שיוכלו להשתלב בחברה המרוקאית אם רק יתכחשו לקשר שלהם עם ישראל ; לעומתם יהודים פסימיים סבורים שעדיין נותר להם זמן, חודשים או שנים, וכי עדיין לא הגיעה שעת ההכרעה ; אולם רבים רוצים לעזוב את מרוקו מיד, בטרם יינעלו השערים.

לדברי אלפונסו צבע, "יהודי מרוקו תולים עיניהם בישראל ומצפים לישועה. אין הם תובעים" מרבד קסמים ", אלא מכסה חודשית – של חמשת אלפים נפש, הקלה בתקנון הסלקציה והגבלתן". אלפונסו צבע הביע את חששו כי אם העלייה ממרוקו תתפרס על פני כמה שנים קיימת סכנה להספקתה. ישראל אומנם הגדילה באותה עת את מכסות העלייה מצפון אפריקה, לרבות ממרוקו, אול עליית הצלה בדומה לעליית יהודי עיראק ותימן לא התקיימה. ההתכחשות לישראל, שאלפונסו צבע רמז אליה, או חכמיהה להשתלבות במרוקו שעמדה על סף קבלת עצמאותה – הייתה בעיקרה נחלתם של יהודים משכילים, אנשי המקצועות החופשיים.

Recent Posts
  • חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

    מצוקת גדרה ויסוד המעלה לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב

  • עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

    יצחק בן שמש משדה חמד מספר : " הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט. זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו…. בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031