שאלת ארץ ישראל ומדינת ישראל הגנה עצמית, עלייה, העפלה ועליית הנוער-יוסף שרביט

פרק ה'

שאלת ארץ ישראל ומדינת ישראל

הגנה עצמית, עלייה, העפלה ועליית הנוער

העלייה ממרוקו בפרספקטיבה כוללת של כלל ארצות האסלאם. 

שני תהליכים מרכזיים מאפיינים את העולם הערבי בעשור האחרון להקמת מדינת ישראל : האחד הוא תהליך הדקולוניזציה, תהליך הפינוי של מדינות אירופה ששלטו בארצות האסלאם. שלטון ישיר או שלטון חסות – פרוטקטוראט. צרפת התנגדה להעניק עצמאות לעמי צפון אפריקה. חלק מהמאבקים הלאומיים בצפון אפריקה הסתיימו מתוך הבנה – תוניסיה ומרוקו ב – 1956 – וחלקם מתוך מלחמה עקובה מדם – אלג'יריה 1962. התהליך השני הוא התגברות המגמות הפאן ערביות והפאן אסלאמיות, שחידשו מסורות של אחדות כלל ערבית מתקופת הח'ליפים והכיבושים הגדולים של האסלאם בימי הביניים. המשמעות הפוליטית המיידית הייתה איחוד הכוחות הערביים למאבק נגד הישות הציונית באופן ישיר ונגד המרב באופן עקיף.

תהליכים אלו השפיעו על מצב היהודים בארצות האסלאם, בזיקה להקמת מדינת ישראל, ארץ, ארץ וקלסתר פניה : לא הרי המדינות שלחמו בישראל – מצרים, לבנון, סוריה ועיראק – שבהן היה מצב היהודים קשה במיוחד ותנאי היציאה מהן היו בדרכים חשאיות, כהרי המדינות שלא לחמו בישראל – לוב, איראן, תימן, עדן ותורכיה – שבהן מצב היהודים היה נוח יחסית ומהן יצאו ללא קשיים מיוחדים ובאופן חוקי. לא הרי הרפובליקות המוסלמיות בברית המועצות ומדינות רחוקות – קזחסטאן, אוזבקיסטאן, אזרביג'אן – שלא הושפעו מהסכסוך הערבי ישראלי ויהודיהן נותקו מתהליכים שפקדו את יהדו ארצות האסלאם בשל "מסך הברזל", כהרי מדינות צפון אפריקה הצרפתית – מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה – שנאבקו בתקופה זו על עצמאותן, ופגיעה ביהודים עלולה הייתה לפגוע בסיכוייהן להצליח במאבק. מדינות אלה היוו גורם מרסן ומרכך בחומת העוינות למדינת ישראל. מצב היהודים בהן היה טוב יחסית, ועד שזכו לעצמאותן לא היה כל קושי להוציא מהן יהודים. לאחר שהיו למדינות עצמאיות השתנו התנאים, ומצב היהודים בהן, ובמרוקו במיוחד, הוחמר. הקמת מדינת ישראל התקבלה בהתלהבות בקרב היהודים בארצות האסלאם, אם כי לא תמיד ניתן לבטא שמחה זו בפומבי. ככלל, יהודים רבים בארצות האסלאם ראו בהקמתה של מדינת ישראל מעשה של ההשגחה העליונה ואות לביאת המשיח. חלום בן אלפיים התגשם.

בתקופה שבין הקמת מדינת ישראל לחתימת הסכם שביתת הנשק עם סוריה – יולי 1949 – הורע מצבם של היהודים בארצות האסלאם. עשרות יהודים נהרגו ומאות נפצעו בשלוש התפרצויות אלימות וקשות במרוקו, בלוב ובמצרים. הסיבות לכך היו רבות ומגוונות : המעפילים שעלו לפני הקמת המדינה, פעילות הליגה הערבית, התחזקות הפעילות הציונית בארצות האסלאם, עליית הגח"ל – גיוס חוץ לארץ – והמח"ל – מתנדבי חוץ לארץ, במיוחד מצפון אפריקה, השתתפותן של כמה ממדינות ערב ושל מתנדבים ממדינות אחרות בפלישה לארץ ישראל, והזיהוי של היהודים ושל הציונות עם הקולוניאליזם והמערב.

כשבעים אחוז מיהודי ארצות האסלאם הגיעו למדינת ישראל ; השאר היגרו לצרפת, לקנדה, לבריטניה ולאיטליה. העלייה נוהלה רובה ככולה, על ידי מוסדות מדינת ישראל והסוכנות היהודית, בשיתוף ארגונים יהודיים בין לאומיים וממשלות ידידותיות. מדינת ישראל פעלה באמצעות המוסד, והסוכנות באמצעות מחלקת העלייה.

אפשר להבחין בשלושה דפוסי פעולה מרכזיים בטיפול בעלייה : גלויות מתחסלות – עיראק, לוב ותימן ' עלייה מבוקרת – תוניסיה, מרוקו, איראן – ; ועלייה חשאית – סוריה, לבנון, מצרים ומרוקו.

העלייה ממרוקו – הגלויה והחשאית.

ממדי העלייה הגדולה למדינת שיראל שלחייבו היערכות של המוסדות הקולטים מחד גיסא, וההנחה כי אין סכנה ביטחונית מיידית ליהודים מארצות מסוימות מאידך גיסא, היו הבסיס להחלטה על העלייה המבוקרת והסלקטיבית. ההנחה הייתה כי מערכות הקליטה יקרסו אם תימשך העלייה בממדים המוניים, והמסקנה הייתה כי ישי לנהוג צמצום ובקרה בעניין העלייה. אולם הביצוע היה בעייתי מבחינה מוסרית, ולהלכה אף סתר את מדיניות השערים הפתוחים לעלייה חופשית של כל יהודי למדינת ישראל.

העלייה ממרוקו בין השנים 1947 – 1949 הייתה בלתי לגאלית. היא אורגנה וקיבלה השראה משליחי המוסד לעלייה ב' ומפעילים צעירים מקומיים – בין היתר בוגרי "שרל נטר" -.בשנים הללו, כאמור, הגיעו לישראל לפחות 25 אלף יהודים מצפון אפריקה, מרביתם ממרוקו.

בשנים 1948 – 1956 לא נשקפה ליהודים במרוקו סכנת קיום, ולכן התבצע תהליך העלייה משם בהדרגה : בשלב הראשון נבחרו המועמדים לעלייה מבין אלה שעמדו במספר תנאים כמו גיל, מספר נפשות במשפחה וכשירות בריאותית. השלב השני היה "חיסול כפרים , – בהתאם לתפיסה כי יש להתכונן למצב שבו חיי יהודים יעמדו בסכנה, הוחל בתהליך של ריכוז יהודי הכפרים בערים ; השלב השלישי כלל טיפול בריאותי ביהודי המקום וריפויָם לקראת עלייתם. במרוקו רוכזו היהודים במחנה "קדימה", שבו החלימו ממחלות קשות ומדבקות. לאחר הטיפול הרפואי הועברו היהודים למחנות מעבר במרסיי שבדרום צרפת, ומשם לישראל .

בשש שנות קיומו 1949 – 1956 של ארגון "קדימה" – שמו של מחנה המעבר אשר הוקם ביולי 1949 מחוץ לקזבלנקה, בדרך למזאגאן, עלו באמצעותו לפחות 90 אלף יהודים מכל רחבי המדינה : מהמרכזים העירוניים, מהרי האטלס ומכפרי גרום הארץ וצפונה. מ – 250 אלף יהודים בתחילת שנות החמישים, נותרו במרוקו באמצע שנות החמישים 160 אלף יהודים.

פרק העלייה החשאית, שבמסגרתה הועברו והוברחו יהודי מרוקו בים באוויר וביבשה, החל עם עצמאות מרוקו.

משנת 1956 עד "מבצע יכין" – 1961 – עלו לארץ בדרכים חשאיות 25 אלף יהודים, וב "מבצע יכין" עלו עד שנת 1963, גם כן בדרכים חשאיות, 75 אלף יהודים ממרוקו.

חברי הפדרציה הציונית במרוקו לא היו תמימי דעים בשאלת העלייה הסלקטיבית ובדבר הצורך בהכשרה חינוכית חלוצית של הנוער לפני העלייה. הפדרציה הציונית המרוקאית הייתה כאמור ארגון גג של כל האגודות הציוניות שפעלו במרוקו לאחר מלחמת העולם השנייה. בתוך הפדרציה היה ייצוג לקשת מגוונת של נציגי תנועות ומפלגות ציוניות ישראליות – "פועלי ציון" / מפאי, מפ"ם, ציונים כלליים, "חרות", " מזרחי" / הפועל המזרחי – שניהלו ביניהן מאבקים סמויים. כל תנועה ארגנה ועידות, ריכזה פעולות תרבות וקשרה קשרים עם השליחים המפלגתיים מישראל ועם עמיתיהם בצרפת. השלטון הצרפתי, שעד מלחמת העולם השנייה התנגד לפעילות הציונית, הסכים להעלים עין מפעילות זו. פול קלאמארו, יושב ראש הפדרציה הציונית, הסכים להעלים עין מפעילות זו. פול קלאמארו, יושב ראש הפדרציה הציונית, שיקף את דעתם של כמה מהציונים המרוקאים הבכירים, כשאר קרא בשנת 1979 לעליית איכות. הוא סבר שחלק מהעולים שעלו בתקופת ההעפלה – 1947 – 1949, לא היו מוכנים מבחינות נפשית וחברתית לקליטתם בארץ, ואף שחיוני לגלות הבנה לשאיפתו של כל יהודי המבקש לעזוב את מרוקו, הבריחה ממרוקו לישראל ללא הכנה מוקדמת עלולה להוביל לתסכול ולאכזבה. הוא טען שיש לפקח על העלייה, שיש צורך בהכשרה יעילה, במבדקי בריאות, בידיעת העברית ובהכרת התרבות הישראלית.

ההחמרה במצב היהודים מבחינות פוליטית וכלכלית ערב קבלת העצמאות במרוקו חיזקה את תביעות הפדרציה לזרז את יציאת היהודים ממרוקו. דוגמה אופיינית למגמה זו אפשר למצוא בדברי הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית העולמית בירושלים. הוא טען כי הגיעה העת לפנות יהודים קבין ממרוקו. הוא טען שיש במרוקו יהודים אופטימיים המאמינים שיוכלו להשתלב בחברה המרוקאית אם רק יתכחשו לקשר שלהם עם ישראל ; לעומתם יהודים פסימיים סבורים שעדיין נותר להם זמן, חודשים או שנים, וכי עדיין לא הגיעה שעת ההכרעה ; אולם רבים רוצים לעזוב את מרוקו מיד, בטרם יינעלו השערים.

לדברי אלפונסו צבע, "יהודי מרוקו תולים עיניהם בישראל ומצפים לישועה. אין הם תובעים" מרבד קסמים ", אלא מכסה חודשית – של חמשת אלפים נפש, הקלה בתקנון הסלקציה והגבלתן". אלפונסו צבע הביע את חששו כי אם העלייה ממרוקו תתפרס על פני כמה שנים קיימת סכנה להספקתה. ישראל אומנם הגדילה באותה עת את מכסות העלייה מצפון אפריקה, לרבות ממרוקו, אול עליית הצלה בדומה לעליית יהודי עיראק ותימן לא התקיימה. ההתכחשות לישראל, שאלפונסו צבע רמז אליה, או חכמיהה להשתלבות במרוקו שעמדה על סף קבלת עצמאותה – הייתה בעיקרה נחלתם של יהודים משכילים, אנשי המקצועות החופשיים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
אוגוסט 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יול    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031