קהילות תאפילאלת /סג'למאסא-מאיר נזרי- ההפטרה של תשעה באב ביהודית מוגרבית

ג

הנושאים

  1. הריגתו של יהואש מלך יהודה בידי בני ישראל, לאחר שנעשו בו שפטים (דבהי״ב כד, כד-כו; בבלי מו״ק כח ע״ב).
  2. נשים האוכלות את בשר ילדיהן(מל״ב ו, כד-לא).
  3. מעשה באישה עשירה שהיה לה בן יחיד, והייתה שוקלתו בזהב כל שנה ומביאה את פדיונו לבית המקדש, ומחמת הרעב שחטתו ואכלתו, ולא הועילוהו תחנוניו בפניה (בבלי יומא לח ע״ב).

טו קַוֵּה לְשָׁלוֹם, וְאֵין טוֹב; לְעֵת מַרְפֵּה, וְהִנֵּה בְעָתָה.  

פלחין קאלו באנו ישראל. תפההמו ושמעו אס סבב דנובאתנא. די תסרזינא [לאיין סרזינא] לכיר ולעאפיא. וזאנא לזוע ולפנא. עלא סבת קתיל [די קתלנא] סידנא יאשיהו בן אמון ־צלטאן יא׳ודה. [מן] כתרת סכּאכּן ונסאסב די כּנּא נצ׳רבו פיה], די תקבנא פבטנו תקיב לגרבאל. פסבּת די כּאן יועטנא ויקולנא. יא באנו ישראל. רזעו מן האד לעמייא די פאס ראכּום [אנתום] מאסיין. ורמינא כּלאמו מנורא דהורנא. פסבּת האד סי זא עלינא לפנא ולזוע ולמות. לאומּאת כּאמלין כּאלו ולאדהום לעזאז [עליהום], וכּאנת ואחד למרא פירושלים תכּסב מאל עצ׳ים. מאיילו לא קייאץ ולא עבאר ולא עדאד. ומא ענדהא גיר ואחד לוולד פרדי. וכּאן ענדהא עזיז יאסר. ומן כתרת למעזא די כּאן ענדהא עזיז יאסר. כּאנת תוזנו בדהב תלת מרראת פלעאם. ודאךּ למאל די באס כּאנת תוזנו. כאנת תעטיה צדקה לפדיון נפשו. מן כּתרת למעזא די כּאן ענדהא. ומנאיין נחצרת ירושלים נקטע טעאם לכּול. ולא מן יוזד חתּא [=קאר] סי. והאדאךּ לוולד פרג בזוע. ואומו מהתוקא בלזוע כּתר מנּו. ומנאיין כּאנת בזוע. דיךּ למחבּא די כּאנת ענדהא נקלבת לקלפייא. וקבטתו ותכפתו וזאבת אסּכּין בּאס דּבחו. פלחין חל עיניהּ פלבכּא ונוואח ותדריע. וקאלהא [יא ימא] ערף ועלם יא מא. לאיין מאסייא דבחני. פאיין מחבּתך פייא. די כנת תוזני בּדהב תלת מרּאת פלעאם. ותעטיהּ צדקה לפדיון נפשי. כלּיני תפרח פייא יא ימּא. ועתק בדּי עתקךּ אלאה. (עלאס) רביתני חתּא להאד נּהאר למזגוב. ומאסייא תסלם פייא ודּבחני. פוזהּ אלּאהּ עתקני יא מא. ולא תקתלני סי סגיר. לאיין מאזלת מא רית סי פרחא פייאמי. ולא תגצבני סי סגיר. לאיין סבאב[י] מאזל סגיר. ובעדמּא בקא ליסּיר כּא יבכּי. וירגב ויחזר וידמּס קדּאמהא. מן כּתרת זוע די פאן פיהא. מא קבלת מנו לא רגבא ולא טליבא. ודבחתו וכּאלתו. והאכּדאךּ לולאד לעזאז כּאלוהום אומאתהום. ותסרזינא לכיר פירושלים. שאעא זאתנא צ׳יקא ולחערא באמר אלאה.

אז אמרו בני ישראל. התבוננו ושמעו מה גרמו עוונותינו. הנה קיווינו לטוב ולשלום ופקדונו הרעב והמוות, יען הרגנו את אדוננו יאשיה בן אמון מלך יהודה [מרוב הסכינים והחצים ששלחנו לעברו], שניקבנו בבטנו נקבי הנפה משום שהיה מוכיחנו ואומר לנו. הוי בני ישראל, שובו מהעיוורון שבו אתה הולכים. אבל אנו השלכנו דבריו אחרי גוונו. על זאת פקדונו הכיליון, הרעב והמוות, והאמהות כולן אכלו את ילדיהן היקרים.60 ומעשה באישה אחת בירושלים, שצברה ממון רב, שאין לו ערוך במספר, במידה ובמניין, ולא היה לה אלא בן יחיד, שהיה עבורה יקר מאוד. ומרוב חיבתה אליו הייתה שוקלתו בזהב שלוש פעמים בשנה. ואותו כסף שבו הייתה שוקלתו, הייתה תורמת צדקה לפדיון נפשו. כשבאה ירושלים במצור אזל המזון כליל, ואותו הילד נתקף ברעב, ואמו מעולפת ברעב יותר ממנו. ואותה אהבה שהייתה לה כלפיו נהפכה לרועץ. אחזתו, עקדתו והביאה סכין לשחטו. מיד פתח עיניו בבכי ובצווחה ובתחנונים ואמר לה: שימי לב אמי והביני, למה את הולכת לשחוט אותי. איה אהבתך אליי, שהיית שוקלת אותי בזהב שלוש פעמים בשנה ונותנת תמורתו לצדקה לפדיון נפשיי! הניחיני ושמחי בי, אמי, ואכלי ממה שיזמן לך ה׳. למה גידלתיני עד היום האומלל, ועתה את הולכת לוותר עליי לזבחני. למען השם, האכליני, אמי, ואל תהרגיני בנעוריי, כי טרם ראיתי שמחה כלשהי בימיי, ואל תקפחי את חיי בנעוריי! ואף כי הילד בוכה, מבקש ומתחנן על נפשו לפניה, לא נענתה לבקשתו ולתחנוניו, מעצמת הרעב שתקף אותה, ושחטתו ואכלתו. ככה הילדים היקרים־אמותיהם אכלום. ואף כי קיווינו לטוב בירושלים, הנה פקדונו מצוקה ומצור על פי ה׳.

יאשיהו בן אמון היה מלך יהודה השישה-עשר. בנם של אמון  בן מנשה וידידה בת עדיה מבצקת. החל למלוך בגיל 8 לאחר שהעם הרג את המורדים באביו, ומלך 31 שנים. הנביאים בימיו היו ירמיהו בן חלקיהוצפניה בן כושי וחולדה הנביאה והכהן היה חלקיה. יאשיהו עשה הישר בעיני ה' כדוד אביו, עד שנאמר עליו: "וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו ככל תורת משה, ואחריו לא קם כמוהו" (מלכים ב כג כה).

הוא טיהר את ירושלים מהבמות, האשרות, הפסלים, והמזבחות שעשו בה אבותיו, טחנם, ואת העפר השליך על קברי עובדיהם. הוא שרף את עצמות כהני הבעל על מזבחותם. הוא אף עשה מסע טיהור בחרבות ממלכת ישראל (דברי הימים ב לד ג).

יאשיהו חיזק את בדק הבית כאשר הוא נזנח, וכן תיקן תקנות שונות לחיזוק הדת. בעצת ירמיהו הוא גנז את ארון העדותלוחות הברית, צנצנת המן, מקלו של אהרןשמן המשחה, כדי שלא יפלו בידי האויבים כשיהודה תצא לגלות.

Recent Posts
  • חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

    מצוקת גדרה ויסוד המעלה לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב

  • עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

    יצחק בן שמש משדה חמד מספר : " הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט. זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו…. בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031