האנוסות המשהדיות – בין דימוי למציאות הילדה נסימי

כלומר, העצמת מעמדה של האשה באה בעקבות עליית חשיבות תפקידיה המגדריים, אולם היא היתה גם תוצאה של העדרה, היחסי לפחות, של מנהיגות גברית שהנשים באו למלא את חסרונה. גם הדגש על למדנות נחלש בהכרח. המשהדים, שנחשבו ידועים בלמדנותם לפני ההמרה הכפויה, איבדו את כתרם במהירות, ובמצב זה אבד לגברים אחד היתרונות הברורים להנהגה דתית. אדרבה, האשה, במסגרת תפקידה הביתי להנחלת הדת והמסורת, עשויה היתה להגיע לעמדת עדיפות בתחומים מסוימים לפחות. כמה מתפקידי הנשים הצריכו ידע הלכתי של ממש, כמו אפיית המצות או ניקור הבשר, גם אם זהו ידע בעל אופי ״טכני״. ההזדמנות שנקרתה בדרכן של הנשים האנוסות במשהד היתה נדירה: לזכות בשוויון לגברים בעיצוב דמותה של המסורת וביתרון בתחום הנחלתה.

הנשים דאגו לכך בהעמידן דמויות מופת, בהוראה ישירה ובעצבן מערכת ביתית. במלאן את תפקידן המסורתי של חינוך הילדים בגיל הרך הן עיצבו את עולם הילדים בצלם דמותה של הקהילה החשאית, עוד בטרם נתגלה לילדים סוד זהותם המכוסה מעין זרים. הן גידלו את הדור הבא של האנוסים מעריסתו, עיצבו את טעמו וקבעו לו מאכלות מותרים ואסורים, לימדוהו נימוסי שולחן וברכות, קבעו לו את סדר יומו ולימדוהו את יסודות התפילה, והנחילו לו את השבת ואת החגים והמועדים. גם אם לא את הכל שימרו הנשים כדת וכדין, והיו צריכות לשנות מפני הסכנה זמני מועדים ולהחליף מצות בסתם אורז, את יסודות הזהות היהודית המחתרתית כמו גם את הרגלי ההסתתרות וההישמרות ינקו הילדים יחד עם חלב אמם. לא את הכל יכלו להסביר מבלי שהילדים הרכים יסגירו את הסוד – רק מגיל תשע ומעלה סיפקו הנשים את ההסבר למה שוודאי נראה לילדים כהתנהגות משונה לעומת התנהגות חבריהם האחרים. את הבנות לימדו טהרת המשפחה, הדלקת נרות שבת ואת כל הקשור בהכשרת המזון. אמנם השגת הבשר הכשר היתה בתחום אחריותו של הגבר – הוא היה השוחט והוא היה זה שהביא את הבשר – אולם כל יתר דיני הכשר הבשר, ואפילו הניקור, שבדרך כלל אינו תפקיד נשי, היו במסגרת תפקידן של הנשים בהכנת מאכלי הבית. משהוקלו תנאי המחתרת והתאפשרה אפיית מצות, גם זו היתה בתחום אחריותן.

השפעתה של האם בעיצוב דמותו הדתית של בנה עולה למשל מתיאורו של פראג׳וללה נאסרולייוף ליוויאן(1951-1874) בתארו את עצמו כילד בן שתים־עשרה או שלוש־עשרה שנלחם את מלחמת הכשרות עם מבוגרים ממנו, כאשר הלימוד הרשמי המועט שקיבל עד אז – שישה חודשים אצל הרב (מולא) – ודאי אינו יכול להסביר זאת. השפעת אמו של פראג׳וללה נאסרולייוף ליוויאן ניבטת אלינו מבעד לשמחה שהביעה כאשר הודיע לה על רצונו להעמיק את ידיעותיו ביהדות. למרות שאבדן תמיכתו הכלכלית היתה משמעותית במצבה הכלכלי הקשה של האם, ולא עוד אלא שהיא היתה צריכה להוסיף לו מה שיחסר לו להשלמת שכר הלימוד, ״חיבקה אותי ונשקה לי ואמרה: ׳לך, בני, למד עברית, ובכל חודש שיחסר לך, אשלים אני שכר הלימוד׳״.

תפקידן של נשות האנוסים במשהד דומה להפליא לתפקיד שייחסו משפחות המתבוללים לנשים היהודיות באירופה בראשית העת החדשה – ואין להתפלא על כך: בשני המקרים על הגברים נכפתה (או נבחרה) התבוללות מהירה יותר ועמוקה יותר מעצם המגע המתמיד יותר עם רשות הרבים. בשני המקרים המיגדר הטיל על האשה למלוך בביתה, ואפשר לה לחמוק מהשפעות החוץ – המחלנוֹת במקרה האירופי, והמאסלמות במקרה המשהדי. יש לשים לב, כי כמו אחיותיהן האירופיות הוטל על הנשים האנוסות במשהד ההיכרות הדתי של הנוער, תפקיד בעל משמעות רבה עוד יותר בקהילה מחתרתית. אלא שלא כמו אחיותיהן הן לא ספגו כל ביקורת על דרך מילוי תפקידן, אלא להפך, יוחסה להן בתוקף תפקיד זה נטילת ההנהגה הביתית מבעליהן, לפחות בתחום הרוחני. במסגרת קהילה שכל ההיגיון בהמשך קיומה הוא השונות הדתית מקהילת הרוב אף במחיר של סכנת נפשות, ניתן לומר כי לנטילת היוזמה בתחום ההנהגה הרוחנית היתה משמעות רבה בקביעת מעמדן הביתי של הנשים. הדברים הגיעו לידי כך שאפילו בבית הרב היתה אשתו קובעת מה מותר ומה אסור בתחום ״הביתי״; היא היתה עשויה להחמיר מעבר לנדרש, לדעתו, מבחינה הלכתית, ומסוגלת להביאו לקריאה שיש בה ספק מן התסכול, ספק מן השעשוע: ״מי כאן הרב, את או אני?״.

מכל מקום, יש לחזור ולהצביע על השניות במעמדן של הנשים: תפקידן היה תפקיד נשי, אלא שבתוקף הנסיבות הוא תפס מקום מרכזי יותר מאשר בחברות מסורתיות רגילות, ועל כן גם חשוב ומרכזי יותר מכפי שהיה בעבר שלפני ההמרה הכפויה. ייתכן שזה היה גם הרקע להנחה שהניחו נוסעים וכותבי הזכרונות בעדה, שהנשים שמרו מצוות יותר מאשר הגברים. שהרי מי שמרה, מה שמרה וכמה שמרו – אלו שאלות שקשה לענות עליהן, בכל תקופת האונס ובמיוחד בעשורים הראשונים שאחרי הכפייה להמרת הדת, לגבי הגברים, קל וחומר לגבי נשים. מעט ההתייחסויות בנות הזמן לנשים ולתפקידן מציינות אותן כנאמנות למסורת במיוחד, אבל פרט למקור אחד שמציין רק נשים וילדים הצמים ביום הכיפורים, הן לא היו שונות באופן מובהק מן הגברים. לגבי כלל הקהילה יש סברות שונות לגבי אחוזי שומרי המסורת בקהילה. ההערכות נעות מנאמנות מלאה, דרך ההערכה שה״נטמעים״ היו סיעה של ממש בתוך הקהילה, ועד להערכה שמשך כשלושה עשורים השתלטה שיבחה של ממש על העדה. עם זאת, יש לציין כי נישואי התערובת היו מועטים ביותר, ורק חמישה או שישה מקרים זכורים, והקהילה התגאתה לציין כי ״לא ידח ממנו נידח״. המבקרים הלא־יהודים שהצליחו לרכוש את אמון הקהילה סברו שבניה לא הפחיתו בקיום מצוות היהדות. למעשה, אחד המבקרים, יהודי מומר ומיסיונר נוצרי, שביקר במשהד לפני ההמרה וגם זמן מה אחריה, ומתח ביקורת על רמת השמירה של היהדות בביקורו הראשון, ציין בנימת פליאה:

״בסתר הם שומרים את הדת היהודית ומלמדים את ילדיהם לא לשכוח את מקרה האונס… עתה הם קנאים ליהדותם בסתר יותר מאי־פעם, אבל מכנים את עצמם, כמו היהודים בספרד, אנוסים [המילה העברית במקור] ׳מי שנאנסו״,! אכן, אם הקהילה נותרה בשלמותה, והנישואין הפנימיים יוכיחו, עלינו להניח שאפילו בתקופה הקשה ביותר נשמרו מצוות מסוימות על ידי רוב מניינה ובניינה של הקהילה. מבחינת הנשים אפשר להעריך, כי ככל שרמת הזכירה הצטמצמה לתחום השמירה המעשית של מינימום הכרחי, כך גדל חלקן בין השומרים וכך גדלה גם חשיבותן.

ניתן להבין, לפחות באופן חלקי, את העצמת תפקידן הדתי של הנשים בקהילת האנוסים על רקע מעשי. נשים התקשו לצאת מעירן – היציאה ממשהד היתה כרוכה בסכנת נפשות, שכן היא היתה אסורה. לעומת זאת, הגברים יכלו להיאחז במשלח ידם כסוחרים ולצאת את העיר לזמנים ארוכים ולייסד מושבות, לעתים של גברים בלבד, מחוץ לעיר. העובדה שהיה קשה יותר להתחקות על מעשיהן של הנשים בביתן, ומפגשיהן עם חברת הרוב הקנאית היו מועטים יותר, הגנה עליהן גם מפני הצורך בהעמדת פנים וחייהן היו חצויים פחות. החלוקה הידועה, המיגדרית, שהושיבה את האשה בבית, המקום היחיד לשמירת האמונה, ושמירת תפקידה המיגדרי בגידול הילדים, נושאי האמונה בדור הבא, עשתה את הנשים לשומרות הגחלת בפועל.

עם זאת, אי־אפשר להתעלם מכך שמרכזיותן של הנשים נבעה גם מחלוקת כוחות מחודשת בקהילה כתוצאה מן ההמרה הכפויה. הריק שנוצר בעזיבת חלק מן הקהילה המקורית, ואיתה לפחות חלק מן המנהיגות הדתית, לערים אחרות ולארצות אחרות, והפיחות בגורם הלמדנות בקביעת מעמדו של אדם בקהילה, ומנגד העלאת חשיבותה של הנאמנות הדתית, לפחות באופן חלקי, עמדה ומעמד, אפשרה לנשים להשתמש בתפקידיהן המגדריים המצמצמים ומגבילים כמנוף להעצמת מעמדן.

Recent Posts
  • חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

    מצוקת גדרה ויסוד המעלה לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב

  • עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

    יצחק בן שמש משדה חמד מספר : " הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט. זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו…. בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031