יום טוב עסיס-על שפתם וכתבם של יהודי ספרד כביטוי לזהותם הדתית והתרבותית

משפת ישמעאל ללשונות אדום

משכילים יהודים בממלכות ההיספניות ידעו לפחות שלוש שפות: עברית, ערבית ואת שפת המקום, וחלקם ידעו אף לטינית. אף השלטונות כיבדו את השפה העברית. פקידי המלך היהודים חתמו בעברית ובלועזית על תעודות כתובות בלועזית, והיהודים הורשו להשתמש בעברית (או בארמית) בתעודותיהם המשפטיות – מלבד הכתובה והגט הכירו השלטונות גם בשטרות מכל הסוגים בשפות אלה. ג׳איימי השני מלך מיורקה הכריז בשנת 1278 שאת כל הצוואות והכתובות שהיהודים והיהודיות״, עושים מכאן ואילך או ירצו לעשות ביניהם, יוכלו לעשותן ולכתבן על ידי סופר יהודי או סופרים יהודים באות עברית ובעדים יהודים בלבד אם רצונם בכך. כן מאשרים אנו ליהודים וליהודיות הנ״ל, לנוכחים ולעתידים, שהצוואות והכתובות הנ״ל שהיהודים והיהודיות הנ״ל יעשו ביניהם באות עברית, כפי שצוין, על ידי סופר יהודי או סופרים יהודים, יהיו שרירות וקיימות מבחינה משפטית כאילו נעשו על ידי נוטר נוצרי רשמי או נוטרים נוצרים רשמיים.

אף בשטרות מכירה לנוצרים נוספה לעתים תמצית בעברית. במקורות נוטריוניים רבים מאוד בלטינית מופיעה תמצית בעברית עם חתימת הצד היהודי והעדים היהודים. בעשרות תעודות כאלה מהארכיון של הקתדרלה של ברצלונה (Archivo Capitular de Barcelona) מופיעה חתימתו של הרשב״א בעברית. השימוש בעברית לצורכי רישום עסקאות היה נפוץ מאוד ברחבי ספרד, וגם מי שידיעתם את השפה העברית הייתה דלה ופגומה לא היססו להשתמש בה בצד הלועזית באותיות עבריות.

ב׳גלות ירושלים אשר בספרד׳, כמנהגן של שאר גלויות ישראל בימי הביניים, דיברו היהודים בלשון ארץ מגוריהם. דיבורם לא היה שונה מזה של שכניהם הנוצרים או המוסלמים, להוציא השימוש פה ושם במילים וביטויים בעברית או בערבית. ככלל דיברו היהודים בשפת הארץ. דבריו של ר׳ דוד קמחי(רד״ק) מבהירים היטב את המצב: ׳ומיום גלו אבותינו בארץ לא להם בין הגוים ההם, וילמדו לשונם וישכחו לשון הקודש עד הרגילו בניהם ובני בניהם עד היום לדבר לשון נכריה ושפה זרה, איש ללשונו בארצותם, לפי מקומות גלותם, בקדר ואדום וכל לאום ולאום׳. השימוש בשפות הרומאניות, בקסטיליאנית ובקטלאנית, ומאוחר יותר בפורטוגלית ובניבים של אראגון, נווארה וגליציה, התרחב יותר ויותר.

עם התקדמות הרקונקיסטה נכבשו שטחים נוספים מידי המוסלמים, ובקרב האוכלוסייה היהודית התפשטה הרומנסה, בעיקר הקסטיליאנית. השפות ההיספניות חדרו עמוק לחיי היום יום של היהודים, והחל מהמאה הארבע עשרה נהגו יהודים לקרוא את המקרא בקסטיליאנית. בקהילות רבות נפוץ המנהג לקרוא לנשים את מגילת אסתר בלועזית. במכתב ששלח ר׳ יצחק ב״ר ששת ברפט(הריב״ש) מיד לאחר בואו לסרגוסה בשנת 1372 או 1373 אל ר׳ נסים גירונדי כתב כי ׳מזה שלשים שנה נוהגים לקרוא לנשים המגילה בלעז וכתובה בלעז׳. הריב״ש התנגד למנהג הנפוץ הזה, ולדבריו ׳בהרבה מקומות בספרד טעו בזה׳. גם אם יתעקש הקהל לדבוק במנהג טעות זה, טען הריב״ש, ׳על כל פנים המנהג שלכם בטעות שהקורא לועז ״האח שתרנים״ לוש פוטרו״ש פיגו״ש דלאש איגוא״ש׳. התנגדות דומה הביע הריב״ש זמן מה לאחר מכן בתשובתו לחסדאי שלמה מטודלה שבנווארה בנושא המגילה הכתובה בלעז. במחזור מקסטיליה מסוף המאה השלוש עשרה כתובות הוראות ליל הסדר בקסטיליאנית־יהודית, אלג׳מיאדו, מן הסתם כדי להבטיח שהציבור היהודי יבין כראוי את מנהגי הסדר. ההגדה לפסח כולה בתרגום קסטיליאני־יהודי נדפסה בגואדהלג׳ארה בשנת .1482

הרבה לפני אמצע המאה הארבע עשרה השתמשו חכמי ספרד בלעזים, כלומר במילים בשפת המקום, כדי להסביר מילים ומושגים בעברית שלא היו נהירים לציבור הרחב. בשו״ת הרשב״א, גדול חכמי קטלוניה, יש מילים ומושגים רבים בקטלאנית, שנועדו להבהיר לקוראיו את דבריו והסבריו בשפה שהייתה שגורה בפיהם. גם הריב״ש, במאה הארבע עשרה, מצא לנכון להשתמש בלעזים בתשובות ששלח ליעדים בחצי האי האיברי.

הלועזית שהייתה שגורה בפיהם של יהודים בממלכות ההיספניות הייתה כבכל ארץ אחרת אף לשפה כתובה ברמות שונות. כבר במאה השלוש עשרה כתבו מלומדים יהודים, בצד העברית והערבית־יהודית, גם בשפות רומאניות, ובמאה הארבע עשרה התחזקה המגמה. שם טוב ארדוטיאל, הידוע בשמו הלועזי סנטו די קריון(el rab don Santob de Carriôn), כתב שירים בקסטיליאנית במחצית הראשונה של המאה הארבע עשרה. יצחק בער גילה לראשונה שסנטו די קריין, שכתב שירים נפלאים בקסטליאנית, הוא המשורר והפייטן העברי שם טוב ארדוטיאל, שהווידוי שלו נכלל במחזור הספרדי ליום הכיפורים. משלי המוסר שלו(proverbios morales) מפורסמים בספרות הקסטיליאנית הקלסית. הם חוברו לכבוד מלך קסטיליה, ועל כן נכתבו בקסטיליאנית באותיות לועזיות, אך לענייני יש בהם עדות לבקיאותו של המשורר בקסטיליאנית. כאמור יהודה בן אסטרוג בונסניור, שהיה בקי בערבית והיה נוטריון לתעודות בערבית, תרגם לקטלאנית עבור המלך ג׳איימי השני משלים משפות שונות, כולל ערבית, ואלה נכללו בספר משליו ׳ספר הדברים והאמרות של חכמים ופילוסופים׳(Llibre de paraules e dits de savis e filosofs) . אחד מחיבוריו האסטרולוגיים של אברהם אבן עזרא, ספר ׳גזרת הכוכבים׳, תורגם לקטלאנית ונקרא Lo libre.dels juhins de les estelles' משה אסן מסאראגואה, הוא משה נתן מטריגה, כתב שיר על שחמט בקטלאנית. הרב והפילוסוף חסדאי קרשקש קיבל עליו בעקבות גזרות קנ״א(1391) את הנהגת קהילות כתר ארגוניה ופעל לשקמן ולהגן על היהודים מפני החקיקה האנטי־יהודית. על אף קרבתו למלכות הוא לא נרתע מלעמוד בראש מחנה הלוחמים כנגד המתקפה על היהודים שהתעצמה מאוד לאחר הגזרות ובשנים שקדמו לוויכוח טורטוסה(1414-1413) ואחריו. נראה כי פעילותו להגן על בני עמו מן המתקפה הנוצרית בתחומי החקיקה והתעמולה הניעה את קרשקש לכתוב לפחות שני חיבורים ׳בלשון ארצו׳, כדברי מתרגם אחד מספרים אלה, יוסף בן שם טוב. לא ידוע מה היה השם שנתן המחבר לספרו זה, שנכתב בשנת 1397, שש שנים לאחר גזרות 1391, שהמיטו אסון על היהודים בחצי האי האיברי וגרמו למותם רבים מהם ולהמרתם של רבים אחרים, אך הוא מוכר היום בשם ׳ביטול עיקרי הנוצרים׳. באיזו שפה חיבר קרשקש את הספר? מכיוון שהמתרגם חי בקסטיליה, ברור שבמילים ׳לשון ארצו׳ לא התכוון לקסטיליאנית. לטינית לא הייתה שפת ארצו, ועל כן יש לומר שמדובר באראגונית או קטלאנית. נראה כי החיבור נכתב בקטלאנית, אך לא מהסיבה שהעלה בנציון נתניהו, היינו שזו הייתה אז שפת הספרות, אלא מפני שכפי שטען נתניהו, קרשקש כתב את חיבורו עבור האנוסים או הנוצרים החדשים, ואלה חיו בעיקר בקטלוניה, ומכאן הצורך לכתוב בקטלאנית. מכל מקום זו עדות ברורה שמנהיג רוחני כקרשקש היה בקי מספיק בלועזית לכתוב בה את חיבורו.

החיבורים שנכתבו בשפות האיבריות מוכיחים שמשכילים יהודים היו בקיאים בשפות הלועזיות וכן שהיו יוצאי דופן בזמנם באירופה הנוצרית המערבית, שבאותה עת עדיין לא כתבו בה חיבורים בשפות המקום. אמנם אין להשוות את החיבורים האלה, לא בכמות ולא באיכות, ליצירה היהודית הגדולה בכל תחומי היהדות שנכתבה בערבית־יהודית בעולם המוסלמי בכלל ובספרד בפרט. היצירה הספרותית של יהדות ספרד בשלטון הנוצרים הייתה בעברית, והמעט שנכתב בשפות אחרות היה היוצא מן הכלל. ומכל מקום שפת היום יום והשפה בתוך הקהילה הייתה השפה המקומית. בכל אירופה הנוצרית לא היה אזור, להוציא איטליה בתקופה מאוחרת יותר, שהיהודים השתמשו בו באופן כה נרחב בלשון הארץ.

בצד שירים שנכתבו בקסטיליאנית ושזכו למקום מכובד בספרות הקסטיליאנית הקלסית, כשיריו של ארדוטיאל, הוא סנטו די קריון, נתחברו שירים עממיים, אשר ענו על צרכים חברתיים יהודיים, ואלה נכתבו באותיות עבריות.

התפתחות תרבותית־לשונית מרתקת משתקפת בשירים בשתי שפות שהתפתחו בקסטיליה, שירי המוֹשַחַאת (ביחיד: מֻוַשַח), שנכתבו בעברית ושבסופו של כל שיר שובצה בהם כַ׳רְגַ׳ה, טור או טורים אחדים ברומנסה. אמנם ראשיתם של שירים אלה, ששמם העברי שירי אזור, הייתה בתקופה המוסלמית, אך בספרד הנוצרית ביטאה שירה זו את ההתמזגות התרבותית התלת־לשונית בקרב היהודים בממלכות ההיספניות.

בידינו מקורות רבים באלג׳מיאדו, כלומר בשפות האיבריות, הכתובים באותיות עבריות, וכמותם גדלה משנה לשנה. מקורות אלה מעידים על התפתחות יהודית ייחודית ועל קיומם של ניבים יהודיים ברומנסה של ספרד: קסטיליאנית, אראגונית, נווארית, קטלאנית, גליציאנית ופורטוגלית. המקורות באלג׳מיאדו אף משקפים את מעורבותם של יהודי ספרד בחיי הכלל, והחיבורים המעטים הכתובים בלעז מבטאים את השתתפותם ביצירה התרבותית והספרותית של עמי ספרד.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
אוגוסט 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יול    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031