יסודות פסיכולוגיים: קלונו ואצילותו של הנדכא האני־העליון של הקבוצה השלטת-בת יאור

יסודות פסיכולוגיים: קלונו ואצילותו של הנדכא

האני־העליון של הקבוצה השלטת

כל המשטרים האימפריאליסטיים מבקשים צידוק לעצמם בטענה שהם נושאים ב״שליחות ציביליזאטורית״ המוטלת על עם עליון שנצחונותיו הם עדות להתקדמות הטוב, הצדק והמידות הטובות עלי־אדמות. מעשי־הנבלה הקשורים בכיבושים — שחיטות, החרמות, הגליות ואמצעי־דיכוי — מושתקים, או שהם מושמטים מסיפורי־הקורות. בזרועות פתוחות כביכול מקבלים העמים הנכבשים את מצעד־הנצחון של האמת. ההיסטוריה עצמה נעשית אפוס המצדיק את יתרון־זכויותיהם של המנצחים ומעלה אותו על נס. אגדות מייחסות למנוצחים מקיאבליות דמיונית, המבליטה את המידות הטובות הבדויות של המנצחים: הללו מוצגים כגיבורים ישרים ונדיבי־לב.

הדיכוי המתנהל באין מפריע, בתוקף החוק וכוח־הזרוע, מפתח אצל קבוצת־הרוב דפוסי־התנהגות הנקבעים על־ידי המסורת, המנהגים וההיסטוריה. לא נחזור כאן על ניתוחיהם של סוציולוגים שהתמחו בחקר התנהגותם של קיבוצים שליטים ונשלטים. לצורך עיון זה די לנו שנעלה מספר רעיונות בנוגע לסימני ניוון שאפשר להבחין בהם אצל קיבוצי ד׳ימים.

אך תחילה ראוי לומר שאי־אפשר לקרוא את ההיסטוריה של עמי הד׳ימים בגרסות החלקיות שמציגה העדה המנצחת. עלינו לזכור שהאומה שפטה את התנהגותם של הד׳ימים בהתאם לערכיה שלה: אם ירכוב ד׳ימי על סוס הרי יש בכך משום רברבנות, אם ילבש לבוש לבן או ירוק יש בכך משום חוצפה. הנה כי כן חובה עלינו לפרש את ההאשמות נגד הד׳ימים לאור הערכים והאיסורים של החברה המאשימה. זאת ועוד: לעתים קרובות השנאה והקנאה, המבצבצות ועולות מתוך התיאורים, מעוררות ספק במהימנותן של העובדות, הואיל ועצם החזרות התכופות על חטאי הד׳ימים —בוגדנות, ערמומיות, עשירות, מונופולים כלכליים, הפרת הד׳ימה — באות לכאורה לשמש אמתלות לענשים, מה־גם אם נזכור שהעדה המנצחת השאירה לעצמה את הזכות לבטל את הד׳ימה כל־אימת שיהיה הדבר נוח לה. דו״חות הקונסולים מן המאה הי״ט מביאים גרסות ופירושים מנוגדים לאותן עובדות עצמן. חובה עלינו להיזהר בפירוש הכתובים האלה, שהרי זכור לנו כי נמנעה מן הד׳ימיס הזכות להעיד בשבועה בבתי־דין מוסלמיים דתיים. יתר על כן, עקרון הענישה הקיבוצית, שלפיו העדה כולה אחראית לעבירותיו של אחד או אחדים מבניה, גם אם לא תמיד ננקט הלכה־למעשה, הרי הוסיף עוד יסוד של אי־בטחון למצבם. אין כוונתנו לרמוז כאן שהד׳ימים היו מצוינים במידות טובות יותר מכובשיהם. הואיל וטבע האדם אחד הוא בכל מקום, היו מעלות וחסרונות דומים מצויים בשתי הקבוצות. אף־על־פי־כן, בעיני המנצחים התבטא חטאם הראשי של הקיבוצים המנוצחים בכך שהיו יורשי התרבות, המדעים, הקרקע והאוצרות של הארצות שמכוח הכיבוש נבלעו בדאר אל־אסלאם. הואיל והטראגדיה שלהם מדינית היתה בעיקרה, הרי בלי חשש שנסתור את עצמנו נוכל לקבוע כי האסלאם כדת התייחס בסובלנות ל״עמי־הכתב״. לאמיתו של דבר, סתירה זו עצמה, בין הסובלנות הדתית המוסלמית — שתכופות כל־כך היא מופיעה בהיסטוריה ביחס לדתות־ההתגלות — ובין הדיכוי המדיני, היא שאיפשרה ללאומים הד׳ימיים להתקיים, ולו אך מכוח תהליך של התאבנות.

הערת המחברת: ההפרדה המשתמעת מדברי המחברת בין האסלאם כדת לבין המערכת המדינית המדכאה שבמסגרתה חיו הדימים עשויה להטעות. האסלאם הוא מערכת הלכתית כוללת־כל; הוא חוקת המדינה כשם שהוא מסדיר את יחסי האדם עם ריבונו וכשם שהוא קובע בדיוק בחוקים מוגדרים היטב את מעמדם של הלא־מוסלמים במדינה המוסלמית. במסגרת חוקת־המלחמה שלו, המערכת המדינית בכל מדינה מוסלמית ראתה עצמה אחראית להוצאתו של החוק לפועל, ובכלל זה חוקי הד׳ימה. כפי שהראתה המחברת בפרקים הקודמים, חוקי הד׳ימה מבוססים היו על שלילת זכותם של העמים הד׳ימיים והפיכתם לנסבלים, כלומר תלויים בחסדיו של השלטון המוסלמי ובמידת החומרה שבחר ליישב בה את חוקי הד׳ימה. הדיכוי המדיני של הד׳ימים הוא, אפוא, פועל־יוצא של פירוש החוק הדתי ואינו נפרד ממנו.ע"כ

ניכורו של הד׳ימי

לעתים קרובות היתה הרמה המוסרית והאינטלקטואלית של העדות הד׳ימיות תלויה במנהיגיהן. אם היו הללו בורים ומושחתים, היתה העדה המדוכאה כבר ממילא שוקעת בבינוניות וקופאת על שמריה. התפקיד המכריע שמילאו המנהיגים ניכר במיוחד בתקופות של שמד, כשהיו ההמונים המהססים הולכים בעקבות אלה הנושאים באחריות להנהגת העדה ולהגנת ערכי־הרוח שלה. אולם גם מצבם של הנכבדים לא היה נטול דו־משמעות. הנכבדים, שהיו מתווכים בין המוני הד׳ימים לבין השלטונות המוסלמיים המנצלים אותם, נעשו לעתים קרובות סוכני הדיכוי ומשענתו דווקה בגלל זכויות־היתר שנתלוו לתפקידיהם. מעמדם זה, שאיפשר להם להתעשר, ביסס את שליטתם על עדתם. נכבדים אלה מסורים היו פי-כמה לשליטים מפני שיוקרתם וקיומם הרופס תלויים היו בגחמותיו של העריץ. הואיל והכירו באחריות הרובצת עליהם אך גם הושפעו מן האינטרסים המעמדיים שלהם, הרי על-ידי ששימרו את מנגנון הדיכוי הבטיחו את קיום עדותיהם עד שהבשילו התנאים לאכיפת האמאנציפאציה על־ידי מעצמות אירופה. ביטולה של הד׳ימה איפשר את שיחרורם של הכוחות שפעלו נגד מימשל־העריצות של הנכבדים ונגד השליטה הרוחנית של כלי-קודש חשוכים, וכך הגיעו הדברים לידי משבר־זהות בקרב מיעוטים שלא הוטמעו על־ידי האומה.

כוחם הכלכלי של הנכבדים, הילתם הרוחנית של החכמים ואיומיהם של כלי־הקודש כל אלה בצירופם סייעו לקיים את ליכודו של הקיבוץ. אולם לעתים קרובות היתה הסתאבותו של קיבוץ מבוזה מביאה לידי עריקות בקרב המשכילים.

המשכיל הד׳ימי, שנמשך אחר תרבות־הרוב, שבעת־ובעונה־אחת השפילתו ולא נתנה לו דריסת־רגל בתוכה אף הכשילה את שאיפותיו — ואשר בתוך כך גם נמעך על־ידי כוח־שלטונם של הנכבדים בעדה — נפל, במקרים קיצוניים, קרבן לעיוותי־אופי אישיים וקיבוציים הקשורים בשנאה־עצמית. תופעה זו נתגלתה בעיקר לאחר 1860, מאז החלה האמאנציפאציה של העדות הנוצריות, ויש בה משום הסבר חלקי להכרעתם הערבית של משכילים נוצרים.

ה״המרה״ של הנוצרים המזרחיים לערבאות תוצאות רבות היו לה. היא ניתקה אותם מן ההיסטוריה הנכבדה שלהם מלפני האסלאם, והורידתם לרמת הכובשים הערבים־הבדווים, אשר להם הנחילו את הציביליזציה שלהם. מאחר שבכך ויתרו על ההיסטוריה שלהם, על לשונם ותרבותם, נעשו עמים תלושים, מרוסקי־אברים, כרותי־זכרון. הקשרים המסורתיים, התרבותיים והדתיים שגיבשו את הסולידאריות והאחדות של ציבורי הד׳ימים הנוצריים התפרקו. על הפאלימפסֶסט המחוק הזה צמחו מיתוסים. תוך שהם מתחפשים לערבים,נלחמו הנוצרים למען הזכויות הערביות שלהם ולא על זכויות־האנוש שלהם כנוצרים. משך תקופת הקולוניזציה הנוצרית הצליחו רבים מהם לתפוס מקומות רבי־השפעה בתרבות או בפוליטיקה כערבים, הנלחמים לעצמאות לאומית(ערבית), אבל בכך לא ביססו את זכויות הציבורים הנוצריים שלהם להוציא את לבנון. היהודים בחרו בדרך אחרת. רק לעתים רחוקות היה להם חלק בפן־ערביות, ולפיכך לא מילאו שום תפקיד פוליטי, ואף־על־פי־כן הוקאו מתוך האומה. לסיכום, אפשר לומר שלאחר אלף ושלוש־מאות שנה של תלאות והשפלות הסתיים הנסיון היהודי־הנוצרי בדאר אל־אסלאם בכשלון.

מתוך ויקיפדיה:

פַּלִימְפסֶסְט (בכתיב לועזי: Palimpsest; במקור דרך לטינית מייוונית: פַּלִימְפּסֶסְטוֹס, παλίμψηστος‏, παλιν – שוב, ψαω – מוחק) הוא מגילתקלף כתובה, בדרך כלל מימי הביניים, שנמחק או גורד ממנה הכתוב הקדום, ונכתב תחתיו טקסט חדש. הכתוב הנוסף נכתב אם משום חיסכון ומחסור במגילות קלף, ואם משום הקשר בין מה שנכתב בעבר לבין מה שנכתב מאוחר. ייתכן גם שעל גבי הכתוב הקדום נכתב רובד חדש יותר של פרשנות או הרחבה.

הפלימפססטים הם מקורות מעניינים וחשובים לגילויים בפלאוגרפיה, חקר כתבי היד העתיקים, משום שהם מביאים כמה סוגי כתב על אותה יריעת קלף עצמה. בפלימפססטים מסוימים ניתן להיעזר גם בחקר הפרשנות, שינויי נוסח וחילופי גרסאות.

ובהשאלה, פלימפססט הוא סמל לכתוב רב רובדי, רב שכבתי, שבו החדש מתרבד על הקדום. וגם להפך, מגילה מחוקה, שהמקור נמחק ממנה על ידי כתובים חדשים.

דלת־העם, המדוכאה ביותר, מטבע־הדברים היתה עשויה ביותר להתלונן על הדיכוי מצד הנכבדים מבית ומצד הקבוצה השלטת מחוץ. אך כל דחייה של המבנה המידרגי בעדה פנימה, הנחוצה לשיחרורה הגמור, היתה מצריכה מחשבה מדינית ואירגון מדיני. במצבו וסביבתו של הד׳ימי לא די שהיה הדבר בגדר הנמנע, אלא גם היה בו משום התאבדות. התקוממות בתוך העדה היתה עלולה לשמש עילה למעשי־תגמול קיבוציים אלימים מצד המוסלמים, שהרי הד׳ימים נסבלים היו רק בשל התועלת שהביאו לאומה. משטר הניצול שפעל באמצעות הנכבדים — אותו משטר עצמו ששימש ערובה לגביית מסים ולתשלומי־כופר — הוא גם שהבטיח את קיומן של העדות. מרד נגד הנכבדים לחיסולם של מסי־העושק עלול היה באותה עת לתת היתר חוקי לחיסולם הפיזי של הד׳ימים ולהחרמת רכושם. חקר העדות הד׳ימיות שידגיש את התבססותם הכלכלית של הנכבדים, אלה משתפי־הפעולה המיוחסים עם המשטר, יהיה בו אפוא משום התעלמות מתנאי־קיומם הממשיים של ההמונים. תנאי הסביבה גם הם מנעו כל אפשרות של מרד. היעדרם של בתי־דפוס, מיעוטן של הדרכים, סכנותיו של מסע ממקום למקום ואיבתה של הסביבה — כל אלה הדגישו את בידודן הגשמי והרוחני של מובלעות הד׳ימים מעוטות־האוכלוסים, שפזורות היו

על־פני שטח עצום וחסרות־מגן, ועמדו בפני כוח־הזרוע והחוק כאחד. ועל כל אלה יש להוסיף את הניגודים בין העדות השונות עצמן, שנתפלגו מחמת רגשי־שנאה כיתתיים שטופחו בקפידה על־ידי השלטון — אם לא לובו על־ידיו.

Recent Posts
  • דברי הימים של פאס-מאיר בניהו-כולל תרגום ליהודית מגרבית

    שט"ו – 1554 -1555 ואחר כך בא מולאי מחמד אשייך אשריף הנזכר למעלה ונלחם על תאפיללאלת ולכדה ולקח אחיו מולאי אחמד וכל בניו והוליכם עד לנהר תאדלא ושחט ארבעה בנים, אחיו מולאי זידאן ושלשה אחיו, ובא להלחם על פאס מולאי עבדאללאה בן מולאי מחמד אשייך ונשבר וברח ועזב פה את הנוודים מסוס, ומשבט רחמאנא ואלודאייא ( שבטי נוודים של עמק הסוס, הרי רחמאנא והואדיות ), עם גדול מאד שלא יספיק לו מים לשתות ולא לחם לאכול ונשארו מושלכים מחזרים על פתחי הבתים של היהודים, ומתו מהם הרבה שלא יסופר. אחר כך יצא להלחם על פאס מולאי מחמד אשייך הנזכר ויצא

  • Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Paul B.Fenton

    Le samedi 27 avril, l’événement se résuma en un simple entrefilet en première page du Matin annonçant que: «Fez est calme» et qu’une «commission formée de notables arabes, européens et israélites va se charger de l’assainissement de la capitale. Des sommes importantes ont été réunies pour secourir les israélites affamés. Le sultan a donné 10 000 francs, Mr Régnault 5 000 francs et diverses personnalités marocaines 10 000 francs.» Enfin un reportage anonyme sur le sort des Juifs, paru dans l’hebdomadaire L’Illustration en date du 11 mai, fit le tour du monde grâce aux photographies fort impressionnantes, prises par le

  • הפרעות בפאס או התריתל-התרע"ב-יוסף ינון פנטון-סיכום

    סיכום מאה שנה לאחר אירועים מטלטלים אלו, מה תוכל להיות המסקנה בעניין הפרק הטרגי הזה בקורותיהם של יהודי מרוקו? במבט לאחור, דעותיהם של המשתתפים הראשיים בתקופה ההיא מן הצד האירופי מפתיעות בתמימותן המדומה ומעוררות רושם של העמדת פנים: דיפלומטים ואנשי צבא מאשימים זה את זה בעיוורון על שלא חזו את הסימנים המקדימים לתנועת המרד. לנוכח כך עולות שאלות אחדות: איך ייתכן שהסמכות הצבאית הצרפתית בחרה להעלים עין מאותות אלו בתואנה של היעדר ׳ראיות מוצקות להישען עליהן׳? ומדוע היא הניחה לרוב הגדודים לעזוב את העיר, בעוד שאנשי המודיעין ידעו היטב שהידיעה על עזיבתם הקרובה הופצה לשבטים העוינים סביב העיר? רייניו, ציר

  • Il était une fois le Maroc-David Bebsoussan-Qu'en fut-il de la presse spécifiquement juive?

    Il y avait cependant une grande influence britannique au Maroc… Le Times ofMorocco fut fondé par l'écrivain Edward Meakin. Il dévoila la corruption tangéroise. Son fils Budgett Meakin fut l'auteur de livres importants sur le Maroc dont The Moorish Empire publié en 1899 et The land ofthe Moors paru en 1901. Le style critique de Meakin père et fils finit par les faire comparaître par-devant le Tribunal consulaire. Le journal fut racheté en 1893 par le Gibraltarien G.T. Abrines, propriétaire de Moghreb al Aksa, et se fit le défenseur de la politique britannique. Avant d'être racheté, le Times of Morocco

  • גאוני-מש.-אביחצירא-ר-יוסף-אביחצירא-עם המשמ"ח אליקים חלק ב'

    כל אותה תקופה בעוד הר׳ אזולאי מקנטר בלשונו את הגאון המשמ״ח ברמה האישית, הגאון המשמ״ח בחר להימנות מכת הנעלבים ואינם עולבים, ואחז בפלך השתיקה, אולם חכמי ורבני העיר החליטו למחות על כבודו ולפרסם כנגד הר׳ אזולאי קונטרס בשם ״מלחמת המגן״. בראש הקונטרס חתום הגאון רבי אברהם אביחצירא. ככל הנראה ע״מ לחזק דבריו הוסיף בחתימתו וכתב ״ממשפחת הרה״ג המפורסם המקובל האלקי בוצינא דנהורא כקש״ת יעקב ביחצירא זצוק״ל״. בקונטרס הנז׳ שולחים הגאונים רבי אברהם ועמו הגאון רבי דוד אדהן חבר ביה״ד, מכתב המשתרע על פני כמה עמודים להגאון רבי משה שתרוג ומביעים תמיהה על הסכמתו על דברי הר׳ אזולאי עיי״ש. מלבד זאת

  • גאוני משפחת אביחצירא-עם המשמ״ח אליקים-חלק א'-ר-יוסף-אביחצירא-

    עם המשמ״ח אליקים מגדולי הגאונים שידעה יהדות המזרח, היה זה הגאון המופלג, המושלם והמוכתר בכל מידה טובה, רבי משה מאיר חי אליקים זצ׳׳ל(המשמ׳׳ח), לימים ראב״ד בעיר קזבלנקה. הרב המשמ״ח זצ״ל, נולד ביום ט״ו טבת תרל׳׳ב בעיר טבריה, לאביו הגאון רבי ניסים אליקים(יליד העיר טבריה בשנת תר"י 1850 ) הרב היה בן יחיד והתייתם מאביו בעודנו ילד קטן, כפי שמתאר בתו״ד שכתב על גבי שער הספר ׳חדד נא״ה׳ שחברו אביו, ז״ל: לקטתי מכתיבותיו של עט״ר ישעי ומשגבי משארית הנמצאה מעט מהרבה כי שטף הזמן גרפם והעש האכזר והריקבון חגרו כוחם לכלות מחמדי עין והיו לאין… הרב המובהק העניו המדוכא ביסורין גדולים,

  • תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד – מעמד המשורר בקהילה.

    מעמד המשורר בקהילה. עבור בני זמנו היה דו בן חסין לא רק משורר אלא תלמיד חכם המקדיש מזמנו ללימוד תורה. פיוטים שנכתבו לסיום שישה סדרי משנה ולסיום מסכת או כדי להלל את מעלותיהם של נדיבים המחזיקים בידי לומד התורה מלמדים כי הוא היה חלק מחבורת לומדים קבועים שחבריה קיבלו תמיכה צנועה. בין 1773 ל – 1781 הוא למד יחד עם רבנים אחרים במכנאס וביניהם  זכרי בן משאש, בנו מרדכי ומרדכי אצבאן, בשיעורים שקיים הרב השליח הידוע מחברון, רבי עמרם בן דיוואן הנערץ ( במיוחד עלי – הערה אישית שלי אלי פילו ) , שנאלץ לשהות בעיר בעקבות מלחמות הבלתי פוסקות

  • עקיבא אזולאי-איש ירושלים – ״אבו דאוד״, "אבן אל ערב״

    ״אבו דאוד״, "אבן אל ערב״ מדברי עקיבא ״מאז ומתמיד אהבתי לרקום יחסים כנים בין חברים, ללא הבדל חברה, עדה ועם. בזכות יחסים אלה קיבלתי בשובי ארצה תפקיד פיקטיבי של הממונה על השרברבים היוצאים לעבודות חוץ. הייתי משוטט בכפרים, קונה נשק ממבריחים בדואים. תחום עבודתי היה מיריחו עד שכם, ובמקביל עסקתי בריכוז מידע מודיעיני על הכפרים הערביים. בשנת 1936 התגייסתי לנוטרות, והייתי בין הגפירים הראשונים בירושלים. מתוך 500 מועמדים נבחרו 34 נוטרים. רוב פעילותי התרכזה סביב ערביי ירושלים, אשר כינוני ״אבו דאוד״, ״אבן אל ערב״. קיבלנו רובים, והופקדתי לשמור על שתי תחנות חצץ בבית וגן. נשארתי מופקד על תחנות אלה עד

  • סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-כתב עוזיאל חזן-צייר רפאל אבוקסיס

    הקמעות, צורותיהם ומבנ״הם: ישנם קמעות חומריים, הזרים בדרך כלל ליהדות, וקמעות שבכתובים, קמעות שכוחם המאגי בטיב החומר ממנו הם עשויים ובמקורו של חומר זה. אחרים כוחם בכתוב בהם. הקמעות החומריים עשויים מאברי בעלי חיים, מצמחים ומפירות, מתכשיטים, פיסות קלף, שיער, שרידי אדם שניספה באסון ועוד. הקמעות נועדו לתליה על הקיר, לענידה על הצוואר או לצרירה בכים. צורותיהם וציוריהם הם: מגן דוד, מנורה ושבעת הקנים, דמויות של מלאכים, צורת ה״חמסה״, אותיות וחותמות מאגיות, מטבעות עתיקים ועוד. החומרים: נחושת, כסף, זהב, קלף, נייר, חרס וכדומה. הקמעות החומריים, בעיקר אלה מהתקופות הקדומות, שייכים יותר לתחום עבודת האלילים והאמונות התפלות מאשר לתחום האמונה וכוח

  • עם ר"ם-שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם-ק"ק צפרו מאת הרב ד"ר רפאל עמרם ממן

    Ainsi les valeurs morales et les principes sociaux et humains se transmettent de père en fils. L'essentiel se situe lors de la plus tendre enfance et dès les premiers jours dans la maison paternelle. Se transmettent alors les concepts éternels de la reconnaissance d'autrui. Et c'est par la force parentale qu'apparaît pour la première fois l'image divine retranscrite grossièrement dans le matériel de ce bas monde.»Ecoute les principes moraux de ton père et n'abandonne pas la Torah de ta mère», ceci est une règle importante dans la théorie du devoir culturel de l'homme. Et ainsi que l'écrit le Rav Ben-Tsion


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930