השדה מן המדבר-סיפורים מהאפוס של יהדות מרוקו-נהוראי מאיר שטרית-אנקת תוגה

אנקת תוגה

כמדי יום שני היתה חצר הבהמות בעיירה מיסור מלאה עד אפס מקום. הערבי שהחזיק בשני חמוריו התקשה למצוא פינה בחצר לקושרם אליה. הוא פרק מעליהם את מטען הירקות, הצמר והשיער שהביא למכירה בשוק, שם בסל נצרים קטן מעט ירקות וקרא לרבקה היהודיה. כיוון שרבקה לא היתה אותה שעה בחדר העלוב בו התגוררה עם משפחתה, נענתה אחותה רוחמה לקריאה. הערבי הגיש לה את סל הירקות וביקש ממנה כי תשגיח על חמוריו. אלה היו עומדים, קשורים ברגליהם, ממש למול פתח חדרן של רוחמה ורבקה, המתגוררות בו עם בעליהן ושני ילדיהן, ואשר למולו, בחדר עלוב עוד יותר, מתגוררת אחותן השלישית, זוהרה, עם בעלה יעקב ועם בנם.

״מה אני יכולה לעשות עם הירקות שלך, יא סירי חמאד, כאשר אין לנו אפילו חתיכת שומן, שלא לדבר על בשר, לשים אותה בסיר״, שאלה רוחמה הענייה את הערבי.

״אני מבין אותך״, ענה לה. ״הוסיפי את הירקות לסיר הסולת שלך. זה יותר טוב מכלום.״

חמאד הפקיד את חמוריו בידי רוחמה והלך לו עם סחורתו אל השוק. הוא ידע היטב כי סחורה זו הינה מבוקשת מאוד וכי יקבל עליה כסף טוב מלקוחות רבים ביום זה, יום השוק הגדול. בינתיים בישרה רוחמה לאחותה רבקה, שאין היא צריכה להתרוצץ כדי להשיג פרוטות לקניית ירקות וכי נותר להן להתאמץ רק בעבור חתיכת בשר לתבשיל, אותו הן מתכוננות לבשל לערב חג השבועות הקרב ובא.

בעליהן, יצחק ואברהם, היו נודדים בין הכפרים הערביים מיום ראשון של השבוע, ואמורים היו לחזור רק ביום חמישי, לקראת החג. יצחק ואברהם היו מציעים לכפריים הערביים מחטים וגפרורים תמורת ביצים, תיקוני קדירות וקערות שבורות תמורת קמח ושעורה ואפילו תיקוני קומקומים ופחים בפטיש ובבדיל הציעו. כך היו מנסים לגבור על קשיי הקיום. אולם, הכפריים אותם היו פוקדים היו עניים לא פחות מהם.

מצוקת הקיום איחדה אותם: יחד לקחו להם לנשים את האחיות, יחד הולידו להן בנים, יחד היו משאירים אותן עם ילדיהן בחדריהם העלובים שבחצר הבהמות משך כל ימות השבוע ויחד היו מכתתים רגליהם מכפר לכפר, כדי לחזור למשפחותיהם בסוף השבוע ומעט מזון באמתחתם.

תושבי העיירה מיסור היו מכנים אותם ׳עניים גאים׳ — ושוכחים דבר קיומם. וכי איך אפשר היה שלא לשכוח, אם הם היו מצויים רוב הזמן בכפרים הערביים ורק נשותיהם האומללות נותרו ספונות על ילדיהן בחדריהן האפלים. והן, הלוא אף לא התלוננו על עשרות הבהמות, שהיו פוקדות את חצרן מדי יום וחונות בחצר זו, בה נמצאו חדרי המגורים העלובים שלהן. כל מאבקן היה למציאת מעט מזון לילדיהן ולהן. והלא גם כאשר היו הבעלים חוזרים מסיוריהם בכפרים, והם סחוטים, רעבים וחלשים, היו מתעניינים רק בגורל הילדים.

או־אז השתדלו הנשים להעלים מהם סיבת רזונם והיו מתרצות חולשתם בהטרדות שמטרידות אותם הבהמות, ואילו הבעלים היו מעלימים מנשותיהם את קשייהם בהשגת מזון למחיה ואת רגליהם הפצועות מן ההליכה המתמדת והמייגעת, הסוחטת מהם את שארית כוחם. כל שעשו היה להטיל לפני נשותיהם את מעט גרגרי החיטים ומעט הביצים שהשיגו, כדי שתבשלנה אותם בדרך חסכונית, שתספק מעט אוכל לפיות משך ימי שישי ושבת, בם היו המשפחות מתאחדות.

באותו סוף שבוע הודיעה רבקה לבעלה כי אסור לו לצאת לכפרים, לפי שהילד הולך ונחלש.

״הבטן שלו כבר נפוחה״, אמרה לבעלה.

״ואם אשאר לידו יתחזק בגופו!?״, ענה לה יצחק במרי ליבו, בעודו מחזיק בילדו, שאצבעותיו דקות היו ועיניו פעורות להחריד.

אף על פי כן נשאר יצחק עם בנו החולה, שסירב להכניס לתוך קיבתו המצומקת גם את מעט המזון שהצליחו הוריו להכין לו, ובידיו מת.

מות שמואל, בנו של יצחק, פתח בין בני שלושת המשפחות שיח על גורלן. חרישי ומריר היה הוויכוח בין בני המשפחות. לבסוף הודיעה רוחמה לבעלה, אברהם, שגם הוא צריך להישאר עם בנו, שמעון, ההולך וגווע לנגד עיניה ממש, וכי היא אינה יכולה לשאת עוד את מותו ברעב.

שלושה ימים בלבד עברו מאז מותו של שמואל בן השתים עשרה, שלא זכה למצוות, ושמעון, הצעיר ממנו בשנה, מת אף הוא.

שוב עשו שלושת הזוגות את דרכם בבכי שקט וצורב, ומבלי שאיש מבין תושבי העיירה ידע על כך, אל בית הקברות, וקברו בו גם את שמעון הקטן. רק שכנתם שמעבר לרחוב פקדה אותם במקרה, להביא להם קערה מלאה בקוסקוס המכוסה חלקי ירקות, ובשאלה על שמואל נתגלה לה האסון.

״הוא בקבר כבר שלושה ימים, והיום הצטרף אליו שמעון״, ענתה לה רבקה.

השכנה, אסתר שמה, הזדעזעה ופתחה בצעקה. מצער זעקה, על גורלן של משפחות אלה, שהעוני דבק בן במלוא רעתו והביא עליהן חרפת רעב המכלה בבניהן הקטנים. אחר נתעשתה ומיהרה משם היישר אל גבאי בית־הכנסת, שהיה מופקד על קופת הצדקה של העיירה, כליפא דהן. היא התפרצה לעברו בצעקות על התאכזרות הקהילה למשפחות העניים, שילדיהן גוועים ברעב.

כליפא לא ענה לה על טענותיה, רק פתח בפניה את פנקסו והחל למנות את הכספים שחולקו בשנה האחרונה בקרב עניי העיירה.

״הם קיבלו יותר מכל משפחה אחרת״, טען. ״ולמה הגיעו לחרפת רעב ולא הודיעו לנו? הרי אלה החליטו, בגאוותם, שמוטב להם למות בשקט מרעב, מאשר שמישהו יידע על עוניים!״

אסתר בכתה בפני כליפא והתחננה על גורל המשפחות, אך הוא קטע אותה בצעקה: ״ ומי יבכה על שאר המשפחות העניות בעיירה!? הלא העוני התפשט בכל הארץ בגלל הבצורת, ובעלי העסקים המעטים שבעיירה נותנים כבר הרבה מעבר ליכולתם לקופת הצדקה. והקופה שוב ריקה, כי מחצית מתושבי העיירה הם עניים שלא עושים כלום כדי לשנות את מצבם!״

אולם, כאשר בא כליפא דהן לבקר את שלוש המשפחות בחדריהן העלובים והחשוכים הזדעזע עמוקות. כדי לנחם אותם סיפר להם על העניים ההולכים ומתרבים בעיירה מחמת המצב החמור השורר באיזור כולו, אשר מאלץ סוחרים רבים לסגור עסקיהם ולטפל במשפחותיהם, לבל תגענה אף הן לחרפת רעב. אולם, הוא לא הסתיר את זעזועו ממראה עיניו והציע לבני המשפחות למסור את הבן הקטן, ברוך, למשפחה אחרת, כך שלא יילך בעקבות בני־דודיו.

אסתר השכנה קיבלה על עצמה לטפל בילד הקטן, כך שיוותר בקירבת הוריו, וכליפא הבטיח למצוא לו מקום קבוע וטוב יותר.

הילד נלקח מהוריו. כעבור זמן הועבר באמצעות כליפא לבית־יתומים בעיר פאס, שהסכים לקלוט את הילד למרות שאינו יתום.

אולם, רק זמן מועט נשאר ברוך הקטן בלא יתמות. אביו החולה, יעקב, נפח את נשמתו וצירף בכך את בנו הקטן לרשימת היתומים.

בזה אחר זה מתו גם שני הבעלים האחרים, יצחק ואברהם, מרוב צער על עוניים ועל מות בניהם, ושלוש הנשים התאלמנו ונותרו לבדן. המוות צימצם את המשפחות, אשר מנו תשע נפשות, לשלוש נפשות בלבד, פרט לילד ברוך, שחי בבית־היתומים.

בינתיים המשיכו העוני והשכול מה שהחל בו המוות וכילו כוחן של שלוש האימהות עד תום.

מדי יום היו שלוש הנשים יושבות על קברי יקיריהן בבית הקברות ובוכות עד עילפון. לבסוף איבדו, מרוב בכי, את מאור עיניהן, והפכו עיוורות.

רק אז קמה בעיירה זעקה גדולה, והוחלט להעבירן לחדר גדול יותר במרכז הישוב.

״רק עכשיו נזכרו לתת מעט אור בחיי העיוורות״, הפטיר מישהו במרירות.

שלוש העיוורות המשיכו לחיות בחשכת חייהן, ובשל המחסור הגובר הלכה העיירה ונתרוקנה מתושביה. הנשים זעקו לרחמים, לבל תוזנחנה לבדן בעיירה המתרוקנת, אך היהודים ברחו ממנה, נמלטו על נפשם לערים הגדולות.

בימים הרעים ההם היה שלמה בן־משה, הבדרן, משעשע עצמו בצער הזולת, וקורא אחריהן ׳רכבת העיוורות' זאת, לפי שהיו עוברות ברחוב, האחת מחזיקה בשימלת רעותה, מתפתלות בהליכתן העיוורת.

Recent Posts
  • לא תקיפו פאת ראשכם……ויקרא יט, כז התספורת הראשונה לאחר תשעה חודשים-לכסווא דל-כ'מס סנין

    לא תקיפו פאת ראשכם……ויקרא יט, כז התספורת הראשונה לאחר תשעה חודשים במלאת תשעה חודשים לילד, הוריו הזמינו את ספר המשפחה לבית וגילחו את ראש תינוקם בנוכחות בני המשפחה והקרובים. בהזדמנות זו ערכו חגיגה קטנה בבית וכיבדו את האורחים בתה, בעוגות ובמשקה. אולם היו משפחות שערכו את חגיגת התספורת בבית-כנסת, בחול המועד פסח או סוכות, או בל״ג בעומר. כאשר התספורת נערכה בל״ג בעומר, הטכס התקיים ליד קברו של הצדיק אשר בזכותו זכתה המשפחה בילד. כל הזמן שהספר גוזז את שערותיו של התינוק, ה-זג'ראתאת משמיעות קריאות שמחה וצהלה והאב מתפלל לבריאות בנו. יש שנהגו לנקב את תנוך אוזנו של הילד ליד קבר

  • להתהלך באור החיים – לפרשת לך לך, ויום ההילולה של רחל אמנו.   מאת: הרב משה אסולין שמיר.  

                                           להתהלך באור החיים – לפרשת לך לך, ויום ההילולה של רחל אמנו. מאת: הרב משה אסולין שמיר. להאיר באור החיים – לערב שבת קודש. "ויאמר יהוה אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך,   אל הארץ אשר אראך" (בר' יב, א).   "לך לך" – קריאת כיוון – ללכת לארץ ישראל. אברהם אבינו – העולה החדש הראשון, פתח את שערי העליה לארץ – לכל הדורות.   "והאמין ביהוה – ויחשבה לו לצדקה" (בר' טו, ו). המאמין הראשון בה' –  פתח את שערי האמונה במלכות ה' בעולם. "אתה מוצא שלא ירש אברהם העולם הזה והעולם הבא,  אלא בזכות

  • תכשיטים אצל נשות מרוקו-״כראס כּבּאש״ (״עגיל ראש־ראם׳׳) או ״כראם עמארה"

    תכשיטים אצל נשות מרוקו תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות. בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות. הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את

  • מ. ד. גאון יהודי המזרח בארץ ישראל חלק שני

    טודרום בן יהודה הלוי אבולעפיה נולד בש׳ ה״א ז. היה שר המלוכה ומשורר בטוליטולא. בימי עלומיו חבר שירים. תתלה שמש בחצר המלד אלפונםו הרביעי ואח״כ בחצר המלך שאגג׳ו הרביעי. כנראה שעמד בראש האוצר. גדולתו עוררה כגגדו את קנאת הנוצרים והמיטה עליו שואה. בימי אלפונםו נאסר כמה פעמים ורכושו הוחרם. אחרי מות אלפונםו מנהו המלך שאנג׳ו הנ״ל לשר האוצר בין השנים הא׳ ס-סו. נודע בחבורו ״גן המשלים והחידות״. כולל שירי ידידות, שירי תהלה, קינות, שירי אהבה, סליחות, וכו'. ידידיה רפאל חי אבולעפיה נולד בירושלים בשנת תקס״ז. מגדולי המקובלים בדורו וראש ק״ק החסידים בית אל אחרי הרב אג'ן. את גדולתו בח'ן יש

  • Juifs du Maroc a travers le monde Robert Assaraf

    Dans ce contexte, la question juive, objet au départ d’une unanimité sur la nécessité : d'intégrer sans réserve à la nation la communauté juive, en respectant ses libertés et ses droits, devint avec le temps un des enjeux de la vie politique, un des moyens préférés de l'opposition pour attaquer indirectement le pouvoir en place quand elle ne pouvait le faire face  avec les inévitables conséquences de telles enchères. Au début, l’euphorie l’emporta. Le report – à la suite de désordres provoqués par des jeunes au mellah de Marrakech – des élections des comités des communautés des grandes villes, prévues

  • Evolution du judaisme marocain-Doris Bensimon-Donath

    Structures socio-économiques Sous des apparences qui, aux yeux de l’observateur venu de l’extérieur, semblaient à peine différenciées, les structures socio-économiques de la société juive maghrébine traditionnelle présentaient, en réalité, une certaine diversité. Il faut distinguer, tout d’abord, les ruraux des urbains. Les premiers furent probablement assez nombreux  avant la pénétration française au Maroc. Dans les années 1950-1955, P. Flamand en trouva les derniers vestiges en pays berbère. Dans les mellahs ruraux, les Juifs n’étaient pas propriétaires des terres qu’ils exploitaient : il s’agissait de biens acquis par antichrèse, contrat qui permet au créancier d’entrer en possession d’un bien et de

  • המשפט העברי בקהלות מרוקו-עריכה משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי-האסיפה השנתית הראשונה של תש"ז

    מועצת הרבנים במארוק האסיפה השנתית הראשונה של תש"ז נאום הרב שאול אבן דנאן יחשל״א ע״ד ההלולות רבותי! חגי נדבה ומועדי קדש הלולים היו למקרא לכל עם הארץ. המה עצמם אומרים מקודש והם עונים מקודש. באמת, התעוררות ברוח חזקה מפעמת אנשים רבים לקדש מועדי חול אלה בכל מחוז ובכל עיר ובבל כפר. ממציאים צדיק יסוד בארץ אשר יהיה למו למרכז ועליו יסובבו עיר. תוצאות המפעל הזה, טוב ורע, טוב גמור ורע מוחלט בראשית התהוות המוסדות האלה פה מארוק, היו למוסדי פתאים וגם לתמימי דרך. אכן עתה, קבל הענין צורה אחרת. גם נתן ביד הצבור, והיה לעסק תחבולי של מו״מ להביא כסף

  • היהודים במרוקו השריפית-בעריכת שלום בר אשר

    צבא ה״עביד״ השחור והמוג׳אהרון כדי לשלוט בארץ ולהילחם בנוצרים ובתורכים ארגן השריף צבא, שנאמנותו נעלה על כל ספק ושהיה מורכב מחיילים שגייס מקרב כושיי סודאן. כבר אל-מנצור גייס עבדים שחורים לצבאו הסדיר, שהיה מורכב ברובו משבויים נוצרים משוחררים וממתאסלמים אנדלוסים. אל-רשיד הסתכסך עם מלך באמבארה סגו, שנתן מקלט לאחד מיריביו מן הסוס, עלי אבן־ח׳יידר (בו-חסון?), ולא יכול איפוא להביא טירונים מטימבוקטו. לעומתו הצליח אבן־ח׳יידר לאסוף בסודאן כמה אלפי כושים ולפלוש לארצות הסולטן. הוא שחררם באזור הסוס, לשמע הידיעה על מותו של אל-רשיד. משורותיהם שאב מולאי אסמאעיל, אנשים ליצירת גרעין חיל המשמר השחור שלו. אולי חיפש לאחר מכן את צאצאי חייליו

  • חתונה יהודית בצפון מרוקו-גילה הדר

     גיל הנישואין ודפוסי בחירת הכלה/חתן  2.1 גיל הנישואין ״בת לאביה מטמונת שווא, מפחדה לא ישן בלילה. בקטנותה שמא תתפתה, בנערותה שמא תזנה, בגרה שמא לא תינשא, נשאת שמא לא יהיו לה בנים, הזקינה שמא לא תעשה כשפים״.(סנהדרין ר ע"ב) עד אמצע המאה העשרים העדיפו ההורים במרוקו להשיא את הבנות בגיל צעיר על פי המסורת והמנהג העברי., לא מצאתי עדויות בכתב או בעל־פה לנישואי ילדות מתחת לגיל 13 מלבד מקרה אחד שאירע בלאראצ׳ה בשנת 1853 : ״על עניין הקידושין שקדש יעקב גבאי קטנה בת י״א שנים בפני אביה יעקב מילול״. נראה שקידושי קטנה היו חריגים, ורבי יצחק בן וואליד מתיטואן נשאל

  • Contes populaires racontes par des juifs du Maroc-Dr Dov Noy-La mere cruelle

    LA MERE CRUELLE Yitsak Massas-narrateur Il y a longtemps, longtemps, à une époque très reculée, il y avait une famille qui vivait, heureuse, dans son village. Avant de mou­rir, le chef de cette famille appela ses fils et leur dit: "Après ma mort, ne versez jamais de l'eau chaude sur le seuil de la porte." Plusieurs jours passèrent et après la mort de leur père, les jeu­nes gens durent faire de grands efforts pour subvenir à leurs be­soins. Très tôt, le matin, ils sortaient au travail et ils rentraient chez eux, peu de temps avant le coucher du soleil. Il


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031