הספרייה הפרטית של אלי פילו-יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול

מבוא

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול

ערב מלחמת העולם השנייה מנתה צפון אפריקה הצרפתית כ – 400.000 יהודים. שפזורים היו ב-400 יישובים ומעלה. ולא היו יותר מ-3 אחוזים מכלל אוכלוסיית המגרב, על ארבעה עשר מיליון תושביו, מהם 1.200.000 אירופים.

רוב יהודי המגרב ישבו עדיין במקומות יישוב שהאוכלוסייה בהם הייתה מוסלמית לרוב. אולם מאז הכיבוש הצרפתי הם נמשכו בעוצמה הולכת וגוברת אל הערים והרבעים, שבהם בלטה האוכלוסייה האירופית, כשליש מיהודי אלג'יריה, מרוקו ותוניסיה חיו , לפיכך באלג'יר, אוראן, בון, סידי בן אל-עבאֶס, קזבלנקה ותוניס.

מספר לא מבוטל שכן בערים המסורתיות, כגון קונסטנטין, תלִמסאן, רבאט, פאס, מכנאס, מראכש, סוסה, גאבֶּס ונאבל, שבהן ניכּרת הנוכחות הצרפתית, בלי להיות רוב, השאר מפוזרים היו בין מקומות יישוב שחשיבותם פחותה, או בכפרים שבהרי האטלס ובשולי מדבר סהרה.

המבנה החברתי הכלכלי של הקהילות בצפון אפריקה לא עבר שינויים מרחיקי לכת מאז בואם של הצרפתים, גם אם תפקידם של היהודים שנמשכו מאז ומתמיד אל המסחר ולמלאכות יד – בתור מתווכים בין היצרנים במקומיים והעולם החיצון התמוטט בשל נוכחותם של אנשי עסקים, מתיישבים או בנקאים שמוצאם צרפתי או אירופי אחר.

בתור בעלי מלאכה וסוחרים זעירים לא אפשרו להם אמצעיהם הטכניים והכספיים הדלים הגנה מספקת מות הצפת השווקים במוצרי יבוא.

זולת כמה בעלי הון גדולים – שנפגעו מאידך גיסא מתוצאות המשבר הכלכלי העולמי – מורכב היה רובה המכריע של האוכלוסייה מרוכלים, אומנים, פקידים, פועלים אשר היו קרוב ל-60 אחוז מכלל המתפרנסים. מקבוצה זו באו המון המובטלים והקבצנים שהיו בשנת 1936 כרבע מכלל האוכלוסייה היהודית בעיר כמו קזבלנקה.

היווצרותו של מעמד בינוני – גדול יותר באלג'יריה מאשר בתוניסיה ובמרוקו – מבין הדורות הראשונים של בוגרי החינוך התיכון והגבוה, לא היה בה כדי לשנות שינוי של ממש את פני הקהילה בצפון אפריקה, אך היא העידה על הופעתם של קריטריונים חדשים של ניידות חברתית. הידע המודרני – וליתר דיוק, הידע הצרפתי – נחשב בעיני כולם אמצעי מהפכני וכל יכול להצלחה חברתית.

החינוך הצרפתי באלג'יריה היה כללי וחילוני, אך הוא הוענק בצמצום בשתי הארצות הסמוכות, בייחוד במרוקו, שם לא עלה בידי " כל ישראל חברים " להושיב על ספסל הלימודים יותר מ – 15000 ילדים, כמספר התלמידים היהודים בתוניסיה, על אף היות אוכלוסייתה היהודית קטנה בשני שלישים מזו של מרוקו.

בתחום זה, כמו גם באחרים, נבעו הבדלי ההתפתחות בין שלוש הקהילות ישירות מאורך ימי הנוכחות הצרפתית, מצד אחד, ומאופייה של המדיניות הקולוניאלית כלפי היהודים בשלוש הארצות, מצד שני.

מדיניות זו הצטיינה בנטיות הטעמה חזקות באלג'יריה, שם העניקה צרפת את אזרחותה ליהודים ( להוציא בטריטוריות הדרום ), לפי " צו כרמיה " משנת 1870. צעד זה בא אחרי ביטול האוטונומיה הפנימית, שממנה נהנו להלכה היהודים על אדמות האסלאם, ואחרי הקמת הקונסיסטוריות, שהועתקו במדויק מן הדגם הצרפתי.

הענקת האזרחות הצרפתית הייתה אפוא כמו גולת הכותרת בתהליך האמנציפציה של יהודי אלג'יריה, שהועלו ממעמד של ד'ימי למעמד שווה לזה של שליטי הארץ – הישג לא מבוטל במצב הקולוניאלי של אותם הימים. אולם, קידום זה קיבל במורת רוח חלק גדול מהציבור האירופי באלג'יריה, שמצא שפה משותפת באנטישמיות שלוחת רסן , מעל ומעבר למגוון דעותיו הפוליטיות.

ללא קשר ממשי עם המרד הקבילי משנת 1871 – שיוחס ללא צדק לצו כרמיה – ואף לא עם פרשת דרייפוס, עתידה הייתה תנועה זו – שבה התנקזו זרמים פוליטיים שונים : שמרנים, רדיקלים, אנרכיסטים ובונים חופשיים – לשלוח לאסיפת הנבחרים הצרפתית כמה צירים, שונאי יהודים עזים, לרבות אדוארד דרומון ואמיל מורינו שנבחרו בשנת 1879, האחד ב אלג'יר והשני בקונסטונטין.

אופיו המיוחד של משטר הפרוטקטוראט, שהטיל, לפחות מבחינה פורמאלית, כמה מגבלות על המעצמה הקולוניאלית, והמהומות באלג'יריה הביאו לידי בלימתו של כל ניסיון להרחיב את מתן האזרחות הצרפתית ליהודי תוניסיה או מרוקו. וכך העריך זאת בשנת 1899 הנציב העליון בתוניסיה מיאה – Millet.

כאשר סובלת אלג'יריה מן התוצאות שהמפלגות הפוליטיות ידעו להפיק מ " צו כרמיה " אין זה הזמן להעניק בתוניסיה פריבילגיות ליהודים לעומת ילידיה המוסלמים. כל רפורמה, קטנה ככל שתהיה, שתצעיד את יהודי תוניסיה לקראת שוויון עם האזרחים הצרפתיים תיצור שם בעיה אנטישמית חמורה, ובפרט כאשר מצויים כאן 60.000 יהודים כנגד פחות מ – 16.000 צרפתים .

שלטונות צרפת אף לא ייחסו חשיבות יתירה לתביעות בעד מודרניזציה של ארגון הקהילה היהודית בתוניסיה, ובמשך זמן רב התנגדו לכל ההצעות שהגישה לצורך הקונס יסטורה המרכזית של יהודי צרפת.

הנציבות הכללית וממשלת הפרוטקטוראט עשו תמיד כמיטב יכולתן כדי לשמור על עצמאותה המלאה של קהילת יהודי תוניסיה. ההתרחשויות באלג'יריה משמשות עדות חותכת לחסרונות הפוליטיים של הארגון הקונסיסטוריאלי ושל ריכוז הכוח היהודי.

כל רפורמה שתפקיד את ההנהגה הדתית של הקהילה בידי אנשים עשירים, פעלתנים ורבי השפעה תיצור מהר מוקד של כוח בתוניסיה שלא יהיה מנוס מלהתחשב בו. אמנם כן, מבנה הרבנות מיושן היום, אולם בתמורה מובטחות לנו ערבויות ביטחון רציניות ויציבות.

אולם החל משנת 1910, נאלצו שלטונות הפרוטקטוראט של תוניס להגמיש את עמדתם, לנוכח תאוותיה של איטליה ; הם הקלו על תהליך האזרוח הסלקטיבי והאינדיווידואלי של העלית היהודית הצעירה, מצד אחד, והקימו מסגרות קהילתיות חדשות, כדי לאפשר ייצוג רחב יותר של האוכלוסייה – מצד שני

במרוקו התבצרו שלטונות צרפת מאחורי סעיפי אמנת מדריד משנת 1880, שקבעה את עקרון הנאמנות הנצחית לסולטאן, כדי לדחות בשיטתיות על הסף כל בקשה שבאה מחוגי היהודים לקבל האזרחות הצרפתית, וגם מי שהסתמכו על " חינוך מעל לממוצע, נסיעות תכופות לצרפת, שם ישבו על ספסל הלימודים " ועל שאיפתם ל " מעמד פוליטי שיעלה בקנה אחד עם תרבותם ואהדתם ( לצרפת ).

יהודי מרוקו משולבים היו באוכלוסייה המקומית, הן מבחינה משפטית הו מבחינה פוליטית. הם צוידו בארגון קהילתי שהנהיגוהו אנשי ציבור שקיבלו את תפקידם מטעם השלטונות. ללא חופש פעולה ממש וללא סמכויות מוגדרות כהלכה, לא היו יעדי הקהילות אלא אגודות לגמילות חסדים, שמשאביהן הדלים הוקדשו לחלוקת סעד לנצרכים, ובכך שחררו את השלטונות העירוניים מאחריות טרדנית.

ועדים אלה, שלא נועדו מלכתחילה לייצג כראוי את בני הקהילה לפני גופי הציבור, כל שכן להוביל אותם בדרך הקשה לקראת העידן המודרני, חזקה עליהם שלא יכלו לזכות באהדתו של הדור הצעיר, שנטש את חיי הקהילה כדי לחפש תחומי פעולה חדשים, שעלו בקנה אחד עם שאיפותיו הרוחניות והמקצועיות.

נטישת המגרות הקהילתיות המסורתיות לא אפיינה את הדור היהודי הצעיר במרוקו בלבד ; היא הקיפה במידה זו או אחרת גם את יהדות אלג'יריה ותוניסיה, שם העדיפה העלית האינטלקטואלית – נוסף על התקשרותה עם התנועות הרעיוניות והזרמים הפוליטיים של התקופה – לפעול בשולי הגופים הקהילתיים, ששקועים היו בבעיות הנוגעות לתחום הדת ולגמילות חסדים.

באלג'יר הקימה קבוצת אינטלקטואלים יהודים עוד ב- 1917 את " הועד היהודי למחקרים סוציאליים " בראשותו של הדוקטור הנרי אבולקר. הוא נועד בראש וראשונה " לדאוג לכך שלא תיפגע זכותם של היהודים לממש בחופשיות את זכויות האזרח שלהם וכי זו תוכר במלואה "

המבריקים שבצעירים היהודים בחרו בעיתונות הפוליטית בתוניס לתת ביטוי לכישרונותיהם ; ביומונים הגדולים, כגון " תוניז פרנסז – Tunisie Francaise , " תוניס סוציאליסט –   Tunis Socialiste או הפטי מאטין Petit Matin , וכן בעיתונים יהודיים מובהקים.

כגון " לה ג'וסטיס "La Justice, שנחשב בטאונם של חוגי המתבוללים. מתחרהו " לאגליטה " L'egalite שראה עצמו בתורת מגן החוגים המסורתיים והשמרנים. או " רווי ז'ואיף Reveil juif שבועון ציוני מגמתו רוויזיוניסטית.

ראוי לציין כי " פדרציה ציונית " פעלה בתוניסיה באורח חופשי למן סוף מלחמת העולם הראשונה ; הקים אותה אלפרד ולנסי, כאיחוד של אגודות ומועדונים ציוניים, כעשר במספר, שפרחו במדינה מאז תחילת המאה.

העלית החדשה בארצות המגרב השתייכה בדרך כלל למשפחות אמידות, שתחילת עלייתן הייתה בשנים האחרונות לתקופה הקדם קולוניאלית או בשנותיה הראשונות של התקופה הקולוניאלית.

היא הייתה קשורה בכל נימי נשמתה לצרפת והחזיקה באמונה עיוורת בדבר " נצחיותה " של הנוכחות הצרפתית בצפון אפריקה. באמונה זו החזיקו גם הציונים בצפון אפריקה שלא ראו ב " אידאל היהודי " אלא ספח, לכל היותר השלמה ל " אידאל הצרפתי ".

הישארו יהודים זו הערובה הטובה ביותר שתהיו אזרחים צרפתים למופת – כך פנה לקוראיו האוניר אילוסטרה –   Avenir illustreביטאונם של הציונים במרוקו. במאמרו הראשי מן ה-9 בינואר 1930, שאותו שב ופרסם ערב שביתת הנשק ב-1940 :

" אנו מציעים לאחינו במרוקו את תחיית ציון בתורת דוגמה, ואומרים להם : את אשר עשו אחינו לגזע בכוחות עצמם, במולדתם העתיקה, לאחר שנות רדיפה כה רבות, כלום אינכם יכולים לעשותו כאן, כאשר אתם נישאים על זרועותיה המאהיות של צרפת הגדולה "

" צרפת " זו שהלהיבה את הרוחות הייתה " אותה רפובליקה גדולה אשר ספרי ההיסטוריה העלו על נס את שליחותה התרבותית, ואשר הביאה לעולם את החרות, אותה החרות שמסמליה הם כמה שמות גדולים ויקרים ליהדות :

האב גרגואר, אדולף כרמיה, אמיל זולה…..זו הייתה "צרפת הרשמית " " צרפת היחידה ", להבדילה מצרפת " האפריקאנית ", זו של המתיישבים האירופים, ה " פיאה נואר " PIEDS NOIRS שהשנאה ל " יהודים " ול " ילידים , הייתה חלק לא נפרד מתפיסת עולמם. 

Recent Posts
  • הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-תקופת וישי – יוני 1940 – נובמבר 1942

    תקופת וישי – יוני 1940 – נובמבר 1942 תקופת וישי נמשכה מיוני 1940 ועד סוף 1942. בפועל לא בוטלו חוקי וישי גם בתקופת הכיבוש הגרמני, אך בשל חילופי השלטון בתוניסיה ואירועי המלחמה נתפסה התקופה הגרמנית כתקופה שונה. חוקי וישי הוחלו על צרפת ועל השטחים שהיו תחת שלטונה בצפון אפריקה, אולם יישום החוקים והצווים בתוניסיה היה בעייתי, שכן הדבר עלול היה לפגוע קשות בשירותים חיוניים כמו שירותי הבריאות, שירותים עירוניים, מכס ובנקאות, שרבים מן המועסקים בהם היו יהודים. אין לנו מידע מדויק כיצד יישמו המושלים בערי תוניסיה את הוראות החוק. מסמך שהגישה הקהילה היהודית בצפאקץ ב-4 במאי 1943 למפקח האזרחי של

  • רדיפה והצלה – יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-יוסף טולדאנו-חרם על מוצרי גרמניה

      שבוע לאחר מכן הצטרפה הבירה למחאה. ברחובות רבאט הופץ כרוז הקורא לכל האוכלוסייה להצטרף לתנועה המחאה ולחרם על המוצרים הגרמנים: ״גרמניה של המאה ה-20 נסוגה לזמנים הברבריים, היא רודפת עכשיו את יהודיה, מיעוט חסר ישע. אנו פונים אל העמים התרבותיים! אל הצרפתים שבמרוקו! אל המוסלמים והיהודים: אל תקנו דבר מהגרמנים כל עוד היטלר והאספסוף האנטישמי שלו לא יפסיקו עם מעשי העושק שלהם״. הפגנה בממדים חסרי תקדים נערכה בקולנוע רנסנס, ובה השתתפו יותר מ-2000 איש. היומון "לקו דו מרוק״(L'Echo du Maroc}, שייצג את החוגים הקולוניאליים שאהדו את החרם מטעמיהם שלהם, העניק לה כיסוי רחב. הרב רפאל אנקאווה, ראש בית הדין

  • דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005

    מתל אביב לביירות בתל אביב של 1931 היה המשבר הכלכלי בעיצומו. שפל שרר ברחבי הארץ. יאשה היה מחוסר עבודה. חברת היבוא־יצוא שהוא היה מנהלה המסחרי מאז שובו ממצרים נאלצה לסגור את שעריה. סבתא שרה, שנישאה מחדש זמן קצר אחרי שהגיעה לפלסטינה, גרה בביירות. בית המלון של בעלה השני, שלום רבינוביץ׳, ניצב על המצוק הצופה לים, ושימש מועדון למושבה הרוסית של ביירות. שרה ביקשה מיאשה להצטרף אליהם. רוב המבקרים הקבועים במלון היו מנהלים של מפעלים או חברות. היא הציגה את בנה יאשה לאורחיה. ידידות נקשרה בינו לבין אחד, מסייה בזרגי. בזרגי הציע ליאשה משרה בחברת ״זינגר״ למכונות תפירה, שהוא היה מנהלה

  • דבדו עיר הכהנים- תולדות קהילה במרוקו ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד-אליהו מרציאנו

      פרק 16: פיוטים פיוט ר׳ סעדיה אדאתי ר׳ סעדיה אדתי אשרי יולדתו, פספאנייא היתה דירתו, ופנאדור היא קבורתו, ועלינו תגן זכותו. ר׳ סעדיה אור המנורה, בצרור החיים היא צרורה, נשמתו הטהורה בישיבה של מעלה שורה, נהנה מזיו השכינה. ר׳ סעדיה צ׳ווי עינייא, בזכותו רבי יחייד לבלייא, עלינא וועלא ליהוד די פדנייא, ויג׳ינא למשיח ואליה. ר׳ סעדיה צווי לאה תמשי קול אולייה, ותגי בחאג׳תהא מוקדייא, זכותו תדרג עלייא. במתיבתא דרקיעא, לכבודו שפתי אביעה, מלא משאלותי אל גדול דעה, ובטל מעלנו גזירה רעה. ר׳ סעדיה מן גירוש קשטיליא, חין גזרו על ליהוד לפניא, ווהווא מן עשרא די כרג׳ו דגייא, פלמרכב רקבו

  • Michel Knafo-Le département d'immigration, le Mossad et autres organismes

    Le département d'immigration, le Mossad et autres organismes Depuis que Kadima, l'organe du département d'immigration, avait été dissous sur ordre des autorités du Maroc indépendant, l'émigration des Juifs vers Israël s'est poursuivie sous diverses formes. Ils quittaient le pays de manière légale ou illégale, avec l'accord des autorités ou malgré leur interdiction, par la négociation ou l'activité clandestine. Des caravanes plus ou moins grandes d'émigrants étaient organisées – recevaient des instructions nécessaires et on les transportait, clandestinement, au-delà des frontières. Derrière toutes ces activités la main directrice de l'Etat d'Israël. La participation du département de la Alyah dans l'organisation de

  • קורות היהודים בספרד המוסלמית-א.אשתור

    כשם שהכרוניקות הישנות משאירים יותר סתום ממה שהם מפרשים בדבר הדרך שבה באו המוסלמים בדברים עם תושבי הערים הנכבשות, נוצרים ויהודים, כך ברורים ומפורשים הם סיפוריהם על הביצוע של שיתוף־הפעולה עם היהודים. כפי שאנו למדים מדבריהם ריכזו הכובשים את היהודים בכל מקום. הם העבירו את היהודים שנמצאו בסביבת עיר גדולה לתוכה ובעיר גופא ריכזו אותם בשכונה אחת. זה היה קל מאד בימים ההם, משום שבתים רבים היו ריקים מאדם לאחר בריחת האצילים והעשירים, ומצד שני היה זה הכרח צבאי. המחבר של כרוניקה עתיקה אומר: ״כאשר מצאו יהודים בגליל, ריכזו אותם בעיר הראשית שלו״ והיסטוריון ערבי אחר מספר: ״נהיתה זאת השיטה

  • אעירה שחר-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-שבת ויצא-שיר לשבת

    שבת ויצא בקשה — אעיר כנשר, או: זכור שבת לשמרה — בקשה — סי׳ אני סעדיה שוראקי חזק פרטים אחדים מתולדות חייו ושירתו של ר' סעדיה שוראקי, שחי ופעל באלג'יריה במאה ה-17 – המאה ה-18 תלמיד חכם, פייטן ובעל השכלה כללית רחבה. חיבר ספר במתמטיקה בשם "מונה מספר" וכן פירוש לספר תהלים שבראשו שיר רחב שבו הוא מתאר את שיטתו בפרשנות. שירים שלו נקלטו בקובץ "שיר ידידות". פיוטיו מצטיינים בנשימה אפית וביכולת תיאור נאה. דוגמאות בולטות לכך הן שירו "סדרי בראשית יוצרו" המפרט את סדר בריאת העולם, ושירו "סיני מאור עיני", המפרט את שבחי התורה ולומדיה.     אעיר כנשר

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט

    פרק רביעי הרכיבים השונים של מעמד שירת הבקשות מעמד שירת הבקשות עבר שינויים לא מעטים מאז שהובא למרוקו ע״י השדר״ים במהלך המאה ה־17. השינויים הרבים שעבר מנהג זה הם תוצאה של תנאים היסטוריים וחברתיים שהתפתחו: 1- ראשיתו של המנהג בצפת של ימי הקבלה והאר״י הקדוש ־ המחצית השניה של המאה ה־16. 2 – יהודי מרוקו, קיבלו מנהג זה מהשדר״ים שהגיעו למרוקו מאז ראשית המאה ה־17 ועד למאה ה־19. 3 – שינויים שהוכנסו במנהג זה במרוקו מראשית המאה רד20. בפרק זה יוצגו השנויים שעבר המנהג בשלושת התקופות דלעיל, כפי שהם באים לידי ביטוי בקבצים ״רני ושמחי״ ו״שיר ידידות״. המנהג בצפת הקבליסטית

  • תכשיטים אצל נשות יהודי מרוק- תערוכה מוזיאון ישראל קיץ 1973

    עגילי־תליונים – התמונה הימנית טנג׳ר ; כנראה סוף המאה הי״ח, ואולי לפני־כן לדעת הצורף היהודי שהיה בעליו זהו עדי עתיק מאוד — דוגמה נדירה של עבודתם המצוינת של צורפיה היהודים של טנג׳ר זהב, פניני־בארוק, אבני אודם ואזמרגד האורך: 22.5 ס׳׳מ אוסף פרטי, פאריס (431)   עגילי־תליונים — ׳׳עקראש״ התמונה האמצעית פאס ; כנראה המאה הי״ז או הי״ח טיפוס עתיק, שאינו עוד בשימוש ; בצד האחורי יש דגם של שריגים ופרחים מעשה חקיקה וחירור זהב, אבני אזמרגד, אמתיסט, אגרנט ופניני־בארוק האורך: 11.5 ס״מ המוזיאון לאמנויות אפריקה ואוקיאניה, פאריס ראה : אידל, מילון, עמ׳ 9 ; בזאנסנו, תלבושות, לוח מס׳ 28 ;

  • פאס וחכמיה כרך ב'- לשון לימודים לרבי יעקב אבן צור- רבי דוד עובדיה-

    מכתב קסד אלעזר בן לחדב— מהמכתב הנז׳ לא נוכל לומר שהיה ת״ח. וברור שלא נוכל לזהותו עם אליעזר בן אלחדב שהזכיר הרב בן נאיים בערכו שהיה אחד מחכמי מקנאס. מכתב קסה רבי יחייא וויזמאן זצ״ל מו״ץ בעיר מארכש. ושמש ברבנות עם מו״ה יצחק דילויה ומו״ה אברהם בן מאמאן ז״ל. הרב הנז׳ היה חריף גדול ונחל נובע מקור חכמה וגוזר ים התלמוד לגזרים מרוב עיונו וחריפותו וגם דלה דלה בחכמת הקבלה. נתבש״ט ש׳ תנ״ו זיע״א. עיין מלכי רבנן דף 63. מכתב קסו הנגיד כמה״ר אברהם מימראן — במשך ימי מלכותו של מולאי ישמעאל במאה הה׳ נמנו בני משפחת מימראן ליועציו ולנגידי


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930