Le mariage trad. chez les juifs marocains

Chez les Juifs du Sud

a. Dans le Haut-Atlas occidental. C'est dans cette partie de l'Atlas que se concentrent le plus de Juifs.

A Amizmiz, les cérémonies du mariage débutent un jeudi matin. C'est le "hrozs elqâmh".  ( La sortie du ble ) Les tamzwaràt concentrent dans la cour tout le blé destiné à être consommé pendant le mariage. Un groupe des femmes bat du tarr et commence à danser. La mère de la jeune fille apporte des fruits secs et un plat composé d'olives, appelé aslai ou dislain, qu'elle dépose au milieu des grains de blé. Une des tamzwaràt verse le contenu d'un panier de blé sur le plat d'olives, pendant que les femmes poussent des zgarit.

 On distribue des fruits secs et du thé. Les femmes dansent autour du blé. C'est alors qu'on commence à le nettoyer, opération qui durera jusqu'au soir. Le travail se fait au milieu des chants. Les femmes offrent une grama aux danseuses. Vendredi, on prépare de grands plats de viande, de poulet et cinq kaka' ou pains ronds. Samedi matin, les hommes de la famille du fiancé, ainsi que plusieurs invités, se rendent à la synagogue du père de la mariée. Au milieu de la prière, le père de la jeune fille invite les assistants à venir chez lui.

 On leur offre de la mahia, du mhammar et du poulet. Ils remercient, en disant: "Mbark Mas'ud! Allah ikammal bal hîr" (Heureuse destinée! Que Dieu fasse tout dans le bien). Après la fin de l'office religieux, ils se rendent de nouveau chez le père de la fiancée, et sont accueillis avec des dattes et de la mahia. Seuls les membres des deux familles restent pour le déjeuner. Les jeunes gens soulèvent la jeune fille et la déposent dans la chambre familiale. La maîtresse de maison leur donne à boire et à manger, en disant : "C'est votre part du samedi". Les femmes prennent des plateaux et battent la mesure. Le soir, aura lieu la cérémonie d'islan, où seront choisis les amis qui, désormais, resteront au service du fiancé, et avec qui ils partageront tous les repas jusqu'à son mariage.

Amizmiz (du berbère Amz-miz, en tifinagh , en arabe : أمزميز) est une petite ville de 13 000 habitants au Maroc situé à 55 kilomètres au sud deMarrakech. Il se situe au pied du Haut Atlas, chaîne montagneuse.

Le village est séparé en deux parties par un oued portant le même nom. Le principal bourg se nomme Amizimiz-Amadel et est situé en rive droite de l'oued, l'autre bourg nommé Amizmiz-Regraga est situé sur les hauteurs en rive gauche de l'oued.

La population est constituée principalement de Berbères qui parlent le dialectechleuh.

Le souk réunissant les gens des villages berbères alentours a lieu le mardi.

La ville est facilement accessible par les taxis (environ 13 dirhams, équivalent à 1,3 €) et les bus de Marrakech au départ de Bab Rob.

Une ligne directe de bus en provenance de Casablanca et au départ de Aïn Barja assure le trajet tous les jours

A Ntifa, les cérémonies débutent aussi un jeudi. Les femmes se réunissent dans la maison de la jeune fille. La mariée est lavée, aux cris des youyous et des chants des tamzwarât, et ensuite revêtue d'un drap. On lui couvre aussi le visage d'un voile rouge, qu'elle ne pourra plus enlever jusqu'au mariage. Tard dans la soirée, aura lieu chez la fiancée la cérémonie de l'azmomeg, et chez le fiancé les amis et invités se réunissent pour élire le cheik, qui choisira une cour de cinq célibataires.

Samedi soir est le '"qid islan". ( nœuds ) Le fiancé invite ses amis, qui viennent et surprennent sa mère en train de pétrir. Ils font alors quelques noeuds à la pâte et se font offrir des oeufs et du poulet. Les jeunes gens chantent et la fête se prolonge jusque tard dans la nuit.

Ntifa (Foum Jemaa, et la région)

Ntifa (Ar. Nṭīfa) se réfère à une confédération tribale dans les hautes montagnes de l'Atlas dont le règlement région s'étend au sud de Tadla, en bordure Aït ʿ Atab, Aït MSAD, et Azilal sur la Mousa est, Beni, au nord, à l'ouest Sraghna et Tanant sur le sud. Pour la plupart de l'année, et en dehors des terres cultivées localement près des sources dispersées et Oued El Abid ʿ, les voisins des hautes plaines de l'Atlas Bzou et Foum Jemaa sont secs et stériles.

A Imintanout, les cérémonies de mariage débutent un samedi, le "sabt al badian". Les deux familles, ainsi que la plupart des Juifs du mellah, viennent à la maison de la fiancée. Chacun apporte sa s'hina. On sert de la mahia à volonté. Le soir, en présence d'invités, les tamzwarât pétrissent une pâte d'eau et de farine. Un membre de l'assistance se lève et dit : "Baruh haba baflàn" (Bienvenu un tel), et chaque interpellé offre une somme d'argent. Le fiancé est le premier nommé et est suivi par sa famille, celle de la fiancée et par les invités.

A Demnate, un mois avant le mariage, le jeune homme envoie tous les jeudis à sa fiancée un tdbq  contenant de la fakia ou fruits secs, un poulet et de la mahia. Les cérémonies proprement dites commencent un jeudi, qui réunit les deux familles au cours d'un repas. Samedi est le "sabt al badian". Le fiancé ne prie pas ce jour-là dans la synagogue de son futur beau-père. Le soir, en présence d'invités, on procède au l'ab. Les femmes chantent et dansent. Les tamzwarât mettent du henné aux mariés et à la jeune fille un halhâl, auquel on accroche une srira contenant du sel et du hermel, ainsi qu'une hamsa en argent.

 Après cela, on couvre les mariés d'un drap et on les installe sur une table, près du mur. Une des tamzwarâtvient et fait baisser avec sa main la tête de chacun, aux cris de l'assistance: "galbha, galbha"  (il l'a vaincue, il l'a vaincue). Les islan ramènent le marié chez lui, aux cris des "youyous". L'azmomeg aura lieu ici le mercredi, jour du mariage

A Sidi Rehal, les cérémonies de mariage débutent lundi par le nettoyage du blé par cinq tamzwarât. On offre aux assistants des amandes et de la mahia. L'écorce des grains de blé est soigneusement conservée et sera servie à la mule qui transportera la mariée chez son époux, le jour du mariage. L'eau salée, avec laquelle on travaille la farine, sert à laver la fiancée. Ensuite, on lui met du khol et du swâk. On défait ses cheveux dont on couvre son visage, qui ainsi ne peut plus être vu. Ce jour-là, les islan sont élus dans la maison du fiancé. L'azmomeg aura lieu mercredi.

Recent Posts
  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את

  • Tikoun Hatsot-,תיקון חתות-שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי

    TIKOUN HATSOT Il était de coutume de se lever au milieu de la nuit pour se lamenter sur la destruction du Temple et prier pour !,arrivée du Messie. TIKKUN CHATZOT It is an ancient custom In Israel to awaken at midnight, to sit on the ground and say lamentations by candlelight, for the destruction of Jerusalem, for the Holy Temple which was destroyed and for the Shchina — the Holy Spirit In exile. תיקון חצות יהודים נהגו לקום באשמורת הלילה, כדי לקונן על חורבן בית המקדש ולהביע כמיהה לשיבת ציון ולגאולת עם ישראל. CHAPITRE III: LA TRADITION C'est une coutume

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-מהו מנהג ״שירת הבקשות״?

    פרק ראשון מהו מנהג ״שירת הבקשות״? מנהג ״שירת הבקשות״ הקיים אצל יהודי מרוקו מושרש אצלם מזה מאות בשנים. למנהג זה ישנם שורשים קדומים מצפת של המאה ה־16. כיצד מגיע מנהג מצפת של המאה ה־16 למרוקו, הארץ הרחוקה שבמגרב? מה יכול להביא מנהג שהיה מקובל, בצורתו הראשונה, על קבוצה מצומצמת (הקבליסטים מימי האר״י הקדוש) להיות נחלתם של כלל הקהילות היהודיות במרוקו? מן הראוי שאתן בשלב זה הסבר על אופי המנהג. ההסבר המפורט שיובא להלן יקל בודאי על הקוראים להכיר את מהותו. יהודי מרוקו נוהגים לקום בלילות שבת לאחר חצות הליל בסביבות השעה 03:30-03:00 ולהתכנס בבתי הכנסת לצורך שירה ופיוט לפני הקדוש־ברוך־הוא.

  • תקנות מגורשי קטיליה בפאס למניעת עיגון במצבי ייבום-אלימלך וסטרייך

    השוואה לחקיקה המגורשים בסדר קידושין ביטוי לכך ולהיבטים נוספים שהעלינו עד כה ניתן למצוא בתקנה הראשונה הפותחת את קורפוס החקיקה של המגורשים. תקנה א קובעת: תקנו ח״ק ז״ל ששום בר ישראל לא יקדש לשום בת ישראל כי אם דוקא במנין עשרה ובתוכם חכם מחכמי העיר הנפרעים מהקהל או דיין מדייני העיר וכן בכניסתם לחופה ואם יהיה באופן אחר מעתה אנו מפקיעין אותם הקידושין. תקנה זו נדונה בהרחבה בחיבורו המונומנטלי של א״ח פריימן הי״ד, והוא קבע את הממצאים האלה: ראשית, מבחינת התוכן נדרשה נוכחות של חכם המכהן בפועל בקהילה בעת טקס הקידושין או הנישואין כדי שאלה יהיו תקפים. לפי ממצאיו של

  • מנהג " שירת הבקשות " אצל יהודי מרוקו דוד אוחיון

    מתוך הספר  מנהג " שירת הבקשות " אצל יהודי מרוקו דוד אוחיון הקדמה תהפוכות שונות עובר האדם במהלך חייו. יש ואירוע אחד מביא לשינוי משמעותי בחייו. אהבתי הרבה לנושאי מורשת מרוקו הינה חלק מחיי הכרה בערכה ובחשיבותה. תמיד הייתי חדור ברגשות עזים כלפי העבר שהושאר במרוקו. ידיעותיי לא חפפו תמיד את מודעותי לגבי חשיבותה של מורשת זו. ידעתי כי יש עושר רב מאחורי המשפט אשר כה השתמשתי בו ״תרבות יהודי מרוקו עשירה ומפוארת״, אך לא ידעתי עד כמה ובמה. ביולי 1995 ביקרתי עם קבוצת חברים במרוקו, ביקור שהשאיר בי רושם עז, ודומה כי מאז נתהפכו אורחות חיי. מאז שחזרתי לארץ

  • יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-שבתות מיוחדות

    שבתות מיוחדות מלבד יום השבת, שהוא יום המנוחה השבועי וגם יום קדוש ומכובד, ישנם עוד מספר שבתות בשנה הנושאות אופי מיוחד והמציינות מאורעות מיוחדים, כגון: שבת בראשית היא השבת הראשונה שלאחר חג הסוכות בה פותחים מחזור חדש בקריאת התורה בפרשת ״בראשית״. הגאונים קראו לה ״ראש השנה לפרשיות״ . בשבת זו נוהגים להעלות לתורה את ״חתן־בראשית״ ולכבדו שוב, הגם שכבר ביום שמחת־תורה, כבדו אותו בעליה. לרגל המאורע, משנים את סדר ההפסקות שבפרשה (סדר העליות). לעולה הראשון לתורה, קורא החזן מ״בראשית״ עד ״ויהי ערב, ויהי־בקר יום אחד״. לעולה השני, עד ״יום שני״ והעולה האחרון (משלים) הוא חתן־בראשית, אשר מכבדים אותו בקריאה בתורה

  • לא תקיפו פאת ראשכם……ויקרא יט, כז התספורת הראשונה לאחר תשעה חודשים-לכסווא דל-כ'מס סנין

    לא תקיפו פאת ראשכם……ויקרא יט, כז התספורת הראשונה לאחר תשעה חודשים במלאת תשעה חודשים לילד, הוריו הזמינו את ספר המשפחה לבית וגילחו את ראש תינוקם בנוכחות בני המשפחה והקרובים. בהזדמנות זו ערכו חגיגה קטנה בבית וכיבדו את האורחים בתה, בעוגות ובמשקה. אולם היו משפחות שערכו את חגיגת התספורת בבית-כנסת, בחול המועד פסח או סוכות, או בל״ג בעומר. כאשר התספורת נערכה בל״ג בעומר, הטכס התקיים ליד קברו של הצדיק אשר בזכותו זכתה המשפחה בילד. כל הזמן שהספר גוזז את שערותיו של התינוק, ה-זג'ראתאת משמיעות קריאות שמחה וצהלה והאב מתפלל לבריאות בנו. יש שנהגו לנקב את תנוך אוזנו של הילד ליד קבר

  • להתהלך באור החיים – לפרשת לך לך, ויום ההילולה של רחל אמנו.   מאת: הרב משה אסולין שמיר.  

                                           להתהלך באור החיים – לפרשת לך לך, ויום ההילולה של רחל אמנו. מאת: הרב משה אסולין שמיר. להאיר באור החיים – לערב שבת קודש. "ויאמר יהוה אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך,   אל הארץ אשר אראך" (בר' יב, א).   "לך לך" – קריאת כיוון – ללכת לארץ ישראל. אברהם אבינו – העולה החדש הראשון, פתח את שערי העליה לארץ – לכל הדורות.   "והאמין ביהוה – ויחשבה לו לצדקה" (בר' טו, ו). המאמין הראשון בה' –  פתח את שערי האמונה במלכות ה' בעולם. "אתה מוצא שלא ירש אברהם העולם הזה והעולם הבא,  אלא בזכות


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031