אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל


אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל

 אוצר המכתבים חלק ראשון. רבי יוסף משאש זצוק"ל.רבי יוסף משאש

כבוד גדול הוא להביא בפניכם, ידידי הטובים, את דבריו של הגאון המופלא והנבון רבי יוסף משאש זצ"ל. מסורת היא בידי גאוני משפחה מהוללה זו, להיות קשובים לשאלותיהם של רבים אשר פנו אליהם בבקשת עצה או בפסיקה מוחלטת.

ויש שהיה להם ספק בדבר מה בהלכה, ונזקקו המה לעצתם הנבונה של בני משפחת משאש. רבי יוסף הנזכר כאן, עשה זאת, לעתים מתוך חובה אך בשל דוחק השעה, דהיינו פרנסת ביתו. לא הוא אינו מסתיר זאת, ולעתים אנו רואים שבראש תשובתו למאן דהו, מביע תודה והוקרה על הסכום שהיה מצורף לשאלה.

רבי יוסף דאג לתעד את המכתבים הללו, אשר בהן אוצרות יקרים מפז, שש וארגמן. ולא רק שאלות הוא כלל בתיעוד הזה, אלא גם מכתבי תודה, הערצה, ניחומים ועוד ועוד….

מן המכתבים היקרים הללו, אנו למדים הרבה מאד, אם בהיסטוריה של יהדות מרוקו בכלל ושל מכנאס בפרט, שלה הוא מקדיש פרק מאוד נכבד בספריו אלו.

בשפתו העשירה והציורית, שלעתים הקורא, גם הוא נדבק בה. אין רבי יוסף מדלג על כל פרט ולו הקטן ביותר. אם מדובר ברעב, במגפה או באסון אחר הוא מתארו בדרכו הנהדרת והענווה.

אנו כאן ניווכח שליהדות מרוקו, ישנו חלק גדול בעיצוב עולם התורה בכלל בכל העולם. יען כי מכתבים אלו הגיעו לא ממרוקו, אלא גם מארצות אם קרובות הן או רחוקות. וזה לראייה, שתלמידי חכמים נזקקו לא פעם לעזרתם או לפסיקתם של חכמי מרוקו, שלצערי הרב אינם זוכים להתייחסות כאן בארצנו הקדושה.

יהדות מרוקו ידעה לאורך השנים עליות וגם מורדות ובעיקר מורדות לרוב. למרות כל התלאות, הרדיפות רציחות והמרת דת באונס, רעב וברד, מגיפות למיניהן, שטפונות,  מחלות הדבר ורעשי האדמה בעיקר בפאס, מסים כבדים שהוטלו עליהם אם כאשר פרצה מלחמה יזומה של בני הישמעאלים, ושיגעון גדלותם של אלו מהמלכים אשר נלחמו באחיהם, אבותיהם למען השליטה בטריטוריה זו או אחרת.

אם בשל שגעונו או שנאתו של שר זה או אחר, אשר חדשות לבקרים הטיל מסים כבדים על היהודים גם בהתראה של פרקי זמן קצרים, ואולי סתם על מנת לבנות לו ארמון מפואר יותר מאשר למלך אחר במחוז רחוק ממנו, ועוד סבות שונות ומשונות, למרות העוני הרב שהיה מנת חלקם של יהודי מרוקו, אם כי גם עשירים מופלגים לא חסרו מבין קבילות קודש ברחבי מרוקו,  ידעו המה לשמור על צביונם היהודי, לשמור אותו ובעיקר לשמרו מכל משמר מעיני הגוים.

לצערנו הגדול, הרבה מן הכתובים לא נשארו, ואלה שנשארו נמכרו לרוב למוסדות בעלי אמצעים בלתי נדלים, ולנו לא נשאר הרבה, ולמרות כל זה, קהל קדוש זה הצמיח מתוכו, יסודות עולם, שלצערנו לא זוכה היום להתייחסות מרובה ובעיקר מצד הרבנים החדשים מבני העדה, שאינם מזכירים אותם.

חכמיה ורבניה של יהדות מרוקו, לא עשו, תורתם אומנותם, אלא שלחו ידם בכל מקצוע או משרה למען הפרנסה ואפילו בדוחק, כגון הרב יוסף שאינו מסתיר את זה. רבניה וחכמיה של יהדות מרוקו, לא הסתפקו רק בלימוד התורה, אלא גם עסקו במקצועות של חול, אם רופאים, אם סוחרים בעלי ממון גדול, אסטרונומיה, חשבון דקדוק ולשון היו מנת חלקם של חכמים אלו.

ועוד כהנה וכהנה מקצועות אשר איפשרו להם להתקיים בכבוד רב, וזו הרי גדולתם של חכמיה של יהדות מרוקו המפוארה.אם כאיש אמונים של מלכים או כקונסולרים ומייצגי מדינת המגרב בארצות השפלה, וגם בפיתוח המסחר שהיה כמעט כל כולו בידיהם הנאמנות, ואף רבנים וחכמים ופוסקי הלכה היו ביניהם. אם כנגידים אשר שמרו על טובת הקהל אותם הם ייצגו בנאמנות, למעט מקרים בודדים של דאגה לעניינם הפרטי, הנגידים רובם, פעלו לטובת הקהלה שלהם.

די לעיין באנציקלופדיית " ארזי הלבנון " וב " מלכי רבנן " לרבי יוסף בו נאיים, על מנת להיווכח, מה הייתה תרומתם של רבנים וחכמים אלו ליהודי מרוקו וגם לכל האנושות עד עצם היום הזה. בנוסף לכך, חכמי מרוקו גם הפרו בתבונתם ובחכמתם בנדודם מזרחה לכיוון ירושלים עיר הקודש, את שאר ארצות צפון אפריקה הנמצאות מזרחה מארץ המגרב, ומקרהו של רבי יוסף משאש מעיד על הכל.

בנדודיהם הם, הפיצו את פסקיהם, תקנותיהם וחוכמתם גם בארצות צפון אפריקה, והיוו מוקד חשוב להתפתחות של הקהלה היהודית המקומית, אשר לה הביאו את חידושיה בעולם התורה וגם בעולמות אחרים. ניתן גם ניתן להרחיב אודותיהם, אך זה לא הנושא העיקרי כאן בשירשור זה, הנושא החשוב הינו רבי יוסף משאש ומכתביו המאלפים, מעניין שלא יובש לעולם, ושממנו רק טוב יצא מזה

נוהג מכתבים אלו לא החל רק לאחרונה, הוא הנוהג שהיה עוד בזמן הגאונים אשר לא פעם נזקקו ונעזרו בחכמתה ובחכמיה של יהדות מרוקו המהוללה. לא אבוא כאן למנות את הדוגמאות, יכלה הזמן והיריעה, והרשימה עדיין תהיה ארוכה.

בספריו אלה אשר בני משפחתו חידשו למזלנו הטוב מהדורה חדשה, אין לך נושא שרבי יוסף לא התייחס אליו. גם אם לעתים עקב דוחק השעה והפרנסה, לא יכל הוא להשיב לשואל במיידית, זכר את הדבר ולא הזניחו חלילה, אך ענה בהתנצלות, על האיחור, יען כי הדוחק הנזכר הוא הסבה לאיחור.

אשרינו שזכינו למהדורה זו, שממנה נוכל לשאוב ידיעות ושמועות שלא ידענו עליהן מלפנים, ורק בזכותם אנו כאן יכולים לכתוב עליהם.

זכותם של כל בני משפחת משאש המהוללה ושאר ענקי התורה של עדתנו המפוארה, תעמוד לנו ולכל עם ישראל. אמן כן יהי רצון.

אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל-הקדמת בן המחבר – ע"ה אליהו משאש ס"ט

רבי יוסף משאש

הקדמת בן המחבר – ע"ה אליהו משאש ס"ט – בן הגאון המחבר. – בנו יחידו של הגאון המחבר

תפילה לאל שהקורא מילים אלו יראה בהם דבר אחד בלבד רצון של בן לכבד כראוי זכרו של אב דגול שבמחיצתו חי עשרות בשנים. לספר בפרטים על גדולתו מעלתו וגאונותו אי אפשר לכן אסתפק במעט מן המעט.

אבא זצוק"ל שימש ברבנות כשישים וחמש שנה. הורתו ולידתו במקנאס לאביו איש האלה-ים רבי חיים משאש זצוק"ל. אף שאביו הקדוש נפטר עלינ בדמי ימיו כשהוא בן 14 בלבד, ההשפעה עליו ועל עתידו הייתה מכרעת ואחז הוא בדרך התורה כשהמלאכה משמשת בת לויה.

תחילת דרכו ברבנות הייתה בתלמסאן שבאלג'יר, שם שימש בכח"י שנים, לאחר מכן חזר לארץ מולדתו ושימש בקודש בבית הדין בראשותו של הצדיק הגאון רבי יהושע בירדוגו והצדיק רבי רפאל בן ברוך טולידאנו.

ובהמשך גם בחברת הרב הגאון רבי ברוך טולידאנו אשר כונה הצעיר. בסוף ימיו כיהן בקודש בארץ הקודש בעיר חיפה המעטירה. הקדיש כל ימיו ללמוד וללמד לשמור ולעשות חסד לאלפים 

כתב עשרות ספרים והריץ תשובתו לאלפי שואלים מכל קצווי תבל, אהבת ישראל שבו, יצרה דרך מיוחדת שבה יצר קשר עם אנשי עדתו ובמתק לשונו החזיר רבים זקנים עם נערים לחסות בנועם ה'.

ביתו היה פתוח לרווחה ואורחים לאין מספר התארחו בביתו, יש לזמן קצר ויש לזמן ארוך. החזיק בברכי דרבנן, עד שהעמידם לכלכל עצמם בכוחות עצמם.

באלג'יר ובמרוקו, התייצב בפני שרים ומלכים כשליח ציבור לבטל גזירות זדוניות. בדרכו המיוחדת, בהגיון דבריו ובמתק לשונו קידש שם שמים ברבים, בפני הרשויות וגורמי דת שהשפיעו בשלטון.

זכה באות המלכות של מלך מרוקו ובאות האקדמיה מטעם שר החינוך הצרפתי, כהערכה לחפעילותו הענפה במישור החינוך והתרבות.

ענוותנותו הייתה ידועה, אמנם התקיימו בו דברי חז"ל, שכל הבורח מן הכבוד סופו שהכבוד משחר לפתחו. כך כשסיים תפקידו במקנאס ועלה לארץ הקודש. בגיל  71 כשבדעתו לשבת על התורה, זומן לשמש כרבה הראשי של חיפה ונבחר פה אחד למשרה.

רבי יוסך משאש

ואכן הבחירה הוכיחה את עצמה. היה אהוב על כל שכבות הציבור וניכר היותו נקי כפיים ובר לבב והרב של כולם. שגורה הייתה תמיד בפיו האמירה, אשכנזי, ספרדי, תימני, וכו'…אלו הם שמות של הגלות, כאן בארץ ישראל כולנו קרויים יהודים.

חי ממשכורתו הצנועה, והיה מן הנותנים ולא מן המקבלים. בדרכו המיוחדת בשיתוף עם רבה האשכנזי של חיפה הגאון רבי יהושע קניאל, עשו את העיר לעיר שחוברה לה יחדיו, שעושה את כולם חברים.

מעורבותו הייתה בכל דבר הקשור לעי ולגמילות חסדים, ודמותו הייתה בולטת, בפעילויות של חברת אחיסמך שתמכה בחולים בדרכים שונות. ביקר פצועי מלחמה ומשפחותיהם, משפחות שכולות וגם בבתי הכלא היה מצוי, מוכיח, מעודד ומחזיר למוטב.

השהות במחיצתו, הייתה חוויה מיוחדת במינה ובעיקר זוכר אני את האווירה המיוחדת והתחושה החזקה של שכינה, שהייתה קורנת מפניו המאירים בעיקר בחגים ובפרט בחג הפסח. אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל שבו, היו באים לידי ביטוי מוחשי במעמדים אלה.

התפילות המיוחדות, הרגש המיוחד שבו אמר דברים בזכותם ובטובתם של ישראל ותחינותיו לו תחזינה עינינו בשוב ה' לציון ובשוב כל נידחי ישראל לציון ברחמים, וזאת כפניו מאירים וזוהרים כפני החמה.

היה נותן תשומת לב רבה ומשקיע רבות בשיפור מצבה הרוחני שלך הקהילה, היה מרבה להקהיל קהילות ולתת שיעורים לקבוצות מכל שכבות הציבור.

לשם דבר, היה שיעורו הקבוע בשבת בצהריים בעלות המנחה, שבו השתתפו רב מניין ובניין קהילת קודש מקנאס. זקנים עם נערים היו אצים ורצים לתפוס מקום ובאים אף עם כסאות מבתיהם לבית הכנסת, יושבים צפופים וחשים רווחים. ופרקי תהלים נשאים באוויר עד שעת הדרשה, דרשה שכללה בכל מכל.

כל אחד מבאי הבית היו יוצא וצידה בידו, מי לימוד, מי פירוש, מי סיפור, מי היסטוריה, מי מוסר ועל הכל אופפת אהבת התורה ויראת שמים.

גם פה בארץ ישראל, מעולם לא ביטל את שיעורו הקבוע בבית הכנסת בין מנחה למעריב. בית הכנסת נשמת חיים היווה מגדלור בהדר טבורה של חיפה בימי חול ובשבתות.

דברים אלו, הם קצה קצהו של מפעלים, הנהגות, התמדה, אהבת ה', אהבת תורה, אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל גאונות ופוריות מיוחדות במינה של אדוני מור אבי שזכיתי להתבשם ולהסתופף בצלו. למדתי ממנו את סדר הדברים, ראשית חכמה, יראת ה', קודם יראת ה', אחר כך אהבת הבריות, אהבת החסד ודגש מיוחד על שמירת שבת כהלכה. יהי רצון שזכותו תעמוד לנו ולכל ישראל.

מורי ורבי בענוותנותו כי רבה לא התאמץ בהוצאת כתביו, רק בסוף ימיו, זכה והוציא חלק מכתביו. ואני בהיות נפשי קשורה בנפשו, הייתי צמוד אליו במשך שנים והלוויתי לכל הפעילויות שלו, הסעתי אותו במשך שנים להרצאות, ביקורים ופעילות בכל חלקי הארץ.

ראיתי את התמדתו הרבה בלימוד ובהשקעה הרבה שהשקיע בכתביו. בראותי, שספריו התקבלו בהתלהבות, נערתי חוצני ולאחר פטירתו, שמתי לילות כימים להוציא לאור את שאר כתביו, דאגתי שברם יהיה כתוכם וספריו עוטרו במעשה ידיו, בציוריו היפים ובכריכה יפה.

וטרחתי רבות בשנים הראשונות להפיץ ספריו בכל חלקי הארץ, דבר שהצריך נסיעות רבות והקדשת זמן רב וברוך ה' ראיתי ברכה בעמלי והספרים התקבלו בהערכה רב, אמנם עדיין לא הגענו לגמר המלאכה.

שמחה גדולה היא במעוננו, להוציא סדרה מיוחדת זו של " אוצר המכתבים " הוצאה נוספת, לרגל הביקוש הגובר לספריו של מור אבי זצוק"ל. והשמחה כפולה ומכופלת שהוצאה זאת יוצאת באדיבותם של האחים היקרים, החכמים המלומדים ה"ה נתן יואל ודניאל משאש יצ"ו, בניו של אחי גברא רבא, פאר עדתנו, ראש משפחתנו ומאור עיננו הרב הגאון שלום משאש זצוק"ל, שהוא ומור אבי זצוק"ל בעיני חד הם, בגאונותם, בגדולתם בתורה, באיכויות המיוחדות להם באהבת התורה, העם והארץ.אעלה על נס את השתדלותו המיוחדת של רבי מאיר אביטבול מנהל אוצרות המגרב, בהוצאת ספרים חדשים ובהוצאה מחודשת של חלק מהספרים, שיצאו בעבר, ובהפצתם. וידיו רב לו בהוצאה ובהפצה של ספרי רבני המערב. יהי רצון שימשיך בזיכוי הרבים שלו ויוסיף בגאולה ובהפצה.

ואחזו בנים יקרים אלה במעשה אבות, שידועה בשער בת רבים פעולתו היקרה של ראש פארנו רבי שלום זצוק"ל, בהקמת ובהפעלת החברה " דובבי שפתי ישנים ", שהייתה בבת עינו ובה דובב שפתי רבים מגדולי ישראל.

ובאו בניו אלה היקרים ומחזיקים במעשה אבות והקימו חברה יקרה בשם " כתר שלום " ודרכה יוצאת סדרה זאת. ובטוחני, שנחת רוח רבה עושים הם בזאת לאביהם, שבכל פעם שהיינו נפגשים, היה מביע שמחתו להערכתו הרבה לפועלי להוצאת ספרי מור אבי זצוק"ל והיה מוסיף ומעודד אותי להביא המלאכה לגמר.

יהי רצון שחפץ ה' בידם יצליח ויכו לדבב שפתי ישנים ולהרים כתרה של תורה וירבו חיילים לתורה במעשה חסד ויזכו הם וכל משפחתם היקרה באושר ועושר ובריאות שלמה ובראשם האי צורבא דרבנן, כלי מלא תורה שייף עייל ושייף נפיק שהולך בדרכי אבותינו, רבה הראשי של פאריז, הגאון רבי דוד משאש שליט"א שה' ישלח דרכו וירפאנו ויגיע במעשיו ובשניו למעשה ולימי אביו בבריאות גופא ונהורא מעלייא.

לזכר עולם תהיה נשמתה של האישה הצדקת אשת אבא מארי, הרבנית שמחה בת רבי אהרון הכהן זצ"ל, שהייתה להדר עזר בכל למור אבי והייתה מיוחדת בהכנסת האורחים שלה.

בסיום דברי אצטט את דברי מור אבי זצוק"ל בהקדמתו לספרו " מיים חיים " אנא אל-ינו, שלשל נא עוד את משפחתנו עד דור אחרון, בזרע קודש בעל יראה וכישרון, חכמה ותבונה ודעת\ יתרון עושר וכבוד השקט ושלווה גיל ורון. שיהיו לשם ולתהילה בעדת ישורון.

זכינו אני ואשתי היקרה מרב רובי בת הנבון וחשוב רבי שלמה אזרד זצ"ל, לראות בהצלחת ובשמחת בנינו ובנותינו וכל יוצאי חלצינו בבריאות גופה ונהורא מעלייא. אמן.

ע"ה אליהו משאש ס"ט, בן הגאון המחבר.

אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל

הקדמת הגאון הגדול רבי דוד משאש שליט"א הרב הראשי לשי"ת פאריש.רבי יוסף משאש

אשכול הכופר דודי לי

שמח לבי ויגל כבודי, גילה אחר גילה, בשמעי כי קמו ונתוודעו לבא לפרק כל כתבי, ולהוצי לאור עולם, את כתבי צרור המור דודי לי, שאר בשרנו, גאון עוזנו ונזר תפארתנו, סיני ועוקר הרים, גאון התורה והמדות, בכל חכמה לו עשר ידות, יוסף עיננו. כקש"ת רבינו יוסף משאש זלה"ה.

היום הזה בשורה הוא לנו, זבח משפחה. עורי תלמסאן, צהלי מקנאס, רוני חיפה היפה, לראות איך תורתו הנהדרת של רבינו יוסף משאש זצ"ל נגלאת ויוצאת מחדש לאור עולם , יפוצו דבריו בישראל, ושוטטו בהם הרבים ותרבה הדעת, ושפתותיו תהיינה דובבות.

ואני הקרוב אליו שאר מבשרו לכתוב כמה מלים על גדולתו, ואמרתי לנפשי זאת חובתי ואעשנה, לספר לדור אשר לא ידע את יוסף, מעט ממעשי האיש ותוקף גבורתו, ותהה זאת למשמרת לבני הדורות הבאים.

איש האשכולות.

ובבואי לדבר על רבנו הגדול זלה"ה, לא ידעתי במה אפתח, ובמה אכנהו, אם בקדושה וטהרה, הוי אדון קרו לי, כל העם עונים מקודש לעומתו. אם בפסיקת ההלכות, מי כמוהו מורה. אם באגדות, הן ידוע לכל כי גדול הדרשנים בדורו היה.

אם בדיינות, הן שמו יצא לפניו כרועה קהילות ישראל בתלמסאן מקנאז וחיפה ת"ז. ואם היותו מחבר, הלא מקומו שמור לו בין גדולי המחברים, כח בכל תחומי התורה ידו הדה. אם בירה ומליצה, הלא מראש ידוע לכל כחו המופלא בהגיון ומליצה, ובנועם שיריו היקרים והמופלאים שבאו ונדפסו בפתחי ספריו, ובהקדמותיו  היקרות לשאר ספרי החכמים, כי רבניו יוסף זצ"ל היה איש אשכולות במלא מובן המילה, איש שהכל כלול בו, כליל החכמה והמדעים, כליל הבינה, כליל באהבה ובחיבה.

הן כל אנשי הערים שהיה בהן ומחוצה להן, כשזוכרים את שמו, המה יתנו המה יפארו את מעלותיו. כי איש פלה היה, ועם כל מעלותיו הרבות המאירות וזורחות כאור השמש, עוד היה מגלה טפח ומכסה טפחיים. ולכן יהא מן הקושי לבוא ולתאר בשרד את מעלותיו, אל לכבודו אמרתי אואילה לדבר ואהי כמציץ בין החרכים.

גדולתו בתורה ובכל חכמה.

היה גאון עצום בכל מכמני התורה, כי היה בקיא בכתבי הקודש עד להפליא, וכן דברי המשנה והתלמוד והראשונים היו מונחים אצלו כמאן דמנח ליה בכיסתא, וכל ספרי הפוסקים היו חרותים לו על לוח לבו, זאת לבד מגדולתו בחכמת המליצה הדקדוק והשיר, כל מי שמציץ מעט בספריו הקדושים, איך הם מלאים מזן אל זן, וגדושים בידיעות מפליגות בכל תחום ועניין.

צא וראה לדוגמה את ספרו הגדול " אוצר המכתבים " שיש בו ידיעות מופלאות בפשטי לשון הכתובים, בסוגיות עמוקות ועמומות בש"ס ופוסקים, בקושיות והויית דאביי ורבא, ולכ קושיא בדברי הש"ס והפוסקים הוא עונה בצורה מופלאה, ושוטח הדברים כשמלה, שמורה בכל וערוכה, עד שכל חיך מעדנים תמצא.

ודם הניף ידו להשיב אל כל שואליו בדברי ה' זו הלכה, וגם במשפט בין אדם לרעהו ובין איש לאחיו, ירד לעמק יהושפט ובבהירות מפליאה, ובאומץ לב נדיר ירד להציל עשוק מיד עושקו, ובמקום שצריך היה יודע לפשר, ועושה משפט וצדקה ( כמבואר בסנהדרין.

ועוד מעלה הייתה בו שלא היה נושא בתורה לשום נברא שבעולם. ומיד ה' עליו השכיל כתב את רובי תורתו, והראה את כחו וגבורתו ללא פחד ומורא, לאסוקי שמעתתה אליבא דהלכתא, מתוך אמונה בה' טהורה העומדת לעד, כפי שלמד מהוריו וזקנינו לקדושים בארץ המה.

ולכל אחד שבא לפניו היה מלמדו תורה כפי כח השגתו, וכך נהג בכתיבת ספריו הקדושים, לתת לכל אחד כפי אכלו, פלפול עצום ורב לבעלי תריסין, ודבר ה' זו הלכה לבני תורה בשאלות ותשובות כזוויות מחוטבות, וכן פסקי הלכה לכל העם.

ובתחום האגדה ידו הדה, כי כתב דברי אגדה ומוסר לכל העם, כדי לקרבן לתורה ולמעשים טובים. וחילק דבריו לעדרים עדרים, אגדה לעוסקים במסתורין ודרוש, אגדות ופרפראות לחכמה, ואגדות הבאות לקינוח סעודה.

וכל זאת כדרך רבותינו הגדולים מדור דור, אשר היו אמונים על מאמר רבותינו, רצונך להכיר מי שאמר והיה העולם עסוק בדברי אגדה, כי רבותינו היו מנתחים את האגדה על כל פרטיה, ומסירים את מלבושה החיצון, ואז האגדה הופכת להיות דרך חיים ותוכחות מוסר.

וכן הייתה דרכו של אור העולם רבינו הגדול המלאך רפאל בירדוגו זלה"ה בספריו הקדושים מי מנוחות, משמחי לב, ורב פנינים. וכן נהג רבינו זלה"ה אחריו.

וכן היה נוהג רבינו גם בפסקות הלכה, לבאר את ההלכה בגדריה, ולנתח את דברי הגמ' דברי גדולי הפוסקים, ראשונים ואחרונים,  עד לפסיקת ההלכה. וכל מגמתו הייתה אל ההלכה הטהורה בלבד, כמאמר רבותינו ( ברכות ח ). מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. 

כי ההלכה שבידינו כחה רב מאוד, ועד שמים תגיע, כמאמר רבותינו בבא מציעא ( נט ) המחלוקת רבי אליעזר הגדול וחבריו, שאמרו לא בשמים היא שכבר ניתנ תורה מהר סיני ואין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתב הקב"ה בהר סיני בתורה " אחרי רבים להטות " ופסקו בעת ההיא הלכה כרב חדמי ישראל נגד רבי אליעזר הגדול, ומצינו דאשכיחא רבי נתן לאליהו הנביא ואמר ליה מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא, אמר ליה אליהו קא חייך ואמר, נצחוני בני נצחוני, ע"ש.

ומזה תבין כחה של ההלכה כשהיא נפסקת לפי כללי ההלכה המקובלים בידינו. ולכן תראה לרבנו המחבר שפוסק הרבה פעמים דלא כזוהר, וכן היא דעת מקן אאמו"ר כמבואר לו בספריו בהרבה מקומות ( עיין " שמש ומגן חלק א' האו"ח סימן יא ) ואין כאן מקום להאריך בזה.

הנהגת הרבנות וחינוך הדור.

הן ידוה הדבר כי אנו בני ישראל שואבים כח מב' מעיינות חיים המפכים בכח ועוז, ומימיהם מים חיים לדורות עולם. המעיין הראשון, המה האבות הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, אשר אנו נסמכים עליהם וכל לימודינו מהם וחייהם, ומהם הנהגתם, ומאבקיהם, מהווים עבורנו השראה לדורי דורות, ובשמם אנו נקראים, בני אברהם יצחק ויעקב.

וידוע כי מדרך האב האוהב את בנו, שילמדו הנהגות טובות וישרות, להישיר דרכו, לעומת זאת, הבו האוהב את אביו גם הוא יחפוץ בכל לבו להדמות אליו.

וכאשר מצינו לאבותינו ( סוטה לו ), שתארו לפנינו לדורות עולם את מאבק יוסף הצדיק באדנותו אשת פוטיפר, וכה אמרו לנו עם הפסוק ( בראשית לט, יא-יב ), ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית שם בבית, ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצא.

ואלו הדברים ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו, אמר רבי יוחנן מלמד ששניהם לדבר עבירה נתכוונו, ויבא הביתה לעשות מלאכתו, רב שמואל חד אמר, לעשות מלאכתו ממש. וחד אמר, לעשות צרכיו נכנס. ואין טיש מאנשי הביתה וגן', אפשר בית גדול כביתו של אותו רשע לא היה בו איש.

אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל

רבי יוסך משאש

רבי יוסך משאש

תנא דבי רבי ישמעאל, אותו היום יום חגם היה, והלכו כולם לבית עבודת כוכבים שלהם, והיא אמרה להן חולה היא, אמרה אין לי יום שנזקק לי יוסף כיום הזה. ותתפשהו בבגדו לאמר וגו', באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו, יוסף עתידים אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם.

רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות דכתיב ( משלי כט, ג ) ורועה זונות יאבד הון, מיד ותשב קשתו וכו' עד כאן.

יוסף הצדיק שמכרוהו אחיו, והיה דווי וסחוף, וסוף סוף החל למצוא מנוחה בבית אדונו פוטיפר, אך עוד לא הספיק לנוח ולשקוט מן הסבל והמצוקה שעברו עליו, וכבר בא לעומתו איום רוחני חדש, בדמות אשת פוטיפר אדונו, שניסתה לפתותו לעבירה, והיה עומד במאבקו יום יום נגד אותה מרשעת, שהייתה מאיימת עליו בכל מיני איום וגיזום, והייתה מציקה לו עד שרפו ידיו לרגע קט.

ואז עלתה ונצבה לנגד עיניו דמות אביו יעקב, והדמות הזאת נצבה לפני חלונות נפשו ובאה חדרי רוחו, ובעת ההיא שם יוסף על לבו את אביו הישיש היושב ומתאבל עליו מרה, וזכר את כל חינוכו הטהור שקיבל, ולעומת זה התבונן כיצד יבא ברגע קט של הנאה הוא עלול לאבד את כל מעלתו.

ואז תיכף אזר אומץ, ובין רגע גבר על יצרו, וינס החוצה, ועזב את בגדו אצל אדנותו כדי שלא להאבק עמה ושלא יפילהו היצר ברשתה, ואף על פי שידע את התוצאות המרות של העלילה השפלה שתעליל עליו.

בכל זאת לא נתמהמה לקחת בגדו ממנה אלא ברח מיד. ואם תשאל מנין באו ליוסף העת ההיא כוחות הנפש העצומים הללו ? התשובה לזה, שהן לא באו לו כתוצאה מחינוך האבות הקדושים. 

כי ההלכה שבידינו כחה רב מאוד, ועד שמים תגיע, כמאמר רבותינו בבא מציעא ( נט ) המחלוקת רבי אליעזר הגדול וחבריו, שאמרו לא בשמים היא שכבר ניתנ תורה מהר סיני ואין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתב הקב"ה בהר סיני בתורה " אחרי רבים להטות " ופסקו בעת ההיא הלכה כרב חדמי ישראל נגד רבי אליעזר הגדול, ומצינו דאשכיחא רבי נתן לאליהו הנביא ואמר ליה מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא, אמר ליה אליהו קא חייך ואמר, נצחוני בני נצחוני, ע"ש.

ומזה תבין כחה של ההלכה כשהיא נפסקת לפי כללי ההלכה המקובלים בידינו. ולכן תראה לרבנו המחבר שפוסק הרבה פעמים דלא כזוהר, וכן היא דעת מקן אאמו"ר כמבואר לו בספריו בהרבה מקומות ( עיין " שמש ומגן חלק א' האו"ח סימן יא ) ואין כאן מקום להאריך בזה.

הנהגת הרבנות וחינוך הדור.

הן ידוה הדבר כי אנו בני ישראל שואבים כח מב' מעיינות חיים המפכים בכח ועוז, ומימיהם מים חיים לדורות עולם. המעיין הראשון, המה האבות הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, אשר אנו נסמכים עליהם וכל לימודינו מהם וחייהם, ומהם הנהגתם, ומאבקיהם, מהווים עבורנו השראה לדורי דורות, ובשמם אנו נקראים, בני אברהם יצחק ויעקב.

וידוע כי מדרך האב האוהב את בנו, שילמדו הנהגות טובות וישרות, להישיר דרכו, לעומת זאת, הבו האוהב את אביו גם הוא יחפוץ בכל לבו להדמות אליו.

וכאשר מצינו לאבותינו ( סוטה לו ), שתארו לפנינו לדורות עולם את מאבק יוסף הצדיק באדנותו אשת פוטיפר, וכה אמרו לנו עם הפסוק ( בראשית לט, יא-יב ), ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית שם בבית, ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצא.

ואלו הדברים ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו, אמר רבי יוחנן מלמד ששניהם לדבר עבירה נתכוונו, ויבא הביתה לעשות מלאכתו, רב שמואל חד אמר, לעשות מלאכתו ממש. וחד אמר, לעשות צרכיו נכנס. ואין טיש מאנשי הביתה וגן', אפשר בית גדול כביתו של אותו רשע לא היה בו איש.

תנא דבי רבי ישמעאל, אותו היום יום חגם היה, והלכו כולם לבית עבודת כוכבים שלהם, והיא אמרה להן חולה היא,

אמרה אין לי יום שנזקק לי יוסף כיום הזה. ותתפשהו בבגדו לאמר וגו', באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו, יוסף עתידים אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם.

רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות דכתיב ( משלי כט, ג ) ורועה זונות יאבד הון, מיד ותשב קשתו וכו' עד כאן.

יוסף הצדיק שמכרוהו אחיו, והיה דווי וסחוף, וסוף סוף החל למצוא מנוחה בבית אדונו פוטיפר, אך עוד לא הספיק לנוח ולשקוט מן הסבל והמצוקה שעברו עליו, וכבר בא לעומתו איום רוחני חדש, בדמות אשת פוטיפר אדונו, שניסתה לפתותו לעבירה, והיה עומד במאבקו יום יום נגד אותה מרשעת, שהייתה מאיימת עליו בכל מיני איום וגיזום, והייתה מציקה לו עד שרפו ידיו לרגע קט.

ואז עלתה ונצבה לנגד עיניו דמות אביו יעקב, והדמות הזאת נצבה לפני חלונות נפשו ובאה חדרי רוחו, ובעת ההיא שם יוסף על לבו את אביו הישיש היושב ומתאבל עליו מרה, וזכר את כל חינוכו הטהור שקיבל, ולעומת זה התבונן כיצד יבא ברגע קט של הנאה הוא עלול לאבד את כל מעלתו.

ואז תיכף אזר אומץ, ובין רגע גבר על יצרו, וינס החוצה, ועזב את בגדו אצל אדנותו כדי שלא להאבק עמה ושלא יפילהו היצר ברשתה, ואף על פי שידע את התוצאות המרות של העלילה השפלה שתעליל עליו.

בכל זאת לא נתמהמה לקחת בגדו ממנה אלא ברח מיד. ואם תשאל מנין באו ליוסף העת ההיא כוחות הנפש העצומים הללו ? התשובה לזה, שהן לא באו לו כתוצאה מחינוך האבות הקדושים.

הוא שמתפאר הקב"ה באברהם אבינו אבי האומה, כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניות ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ןמשפט ( בראשית יח, יט ). וראיתי שיש מפרשים מה שנאמר " את ביתו אחריו ", שאינו עניין של הבנה ושכל שיבינו בשכלם שדרך הי"ת היא הדרך הטובה והישרה, אלא שהדורות הבאים אחריו יהיו נמשכים אחר הנהגת אבותיהם, כאשר ימשך הברזל אל המגנט.

ולכשתתבונן בפסוק שצריך לשמור על ה " הדרך ", דרך ה', להיות ממש כאבותינו דומים בכל, ורק אחר כך נאמר " לעשות צדקה ומשפט ". זו היא תכלית החינוך הטהור, שהחינוך ירצה להדמות ולהיות כמחנך עצמו, ומתוך רגש של משש.

אלו הם קצות דרכי האבות הקדושים. ותכלית כל אחד מישראל היא שיהיה כאברהם אבינו אבי האומה, שנאמר בו ( ראה בראשית יב ט ושם יג ד-ה ), ויקרא אברהם בשם ה'.

ועתה נבוא אל מעיין החינוך השני, הוא " הרב ", כי במעמד הר סיני זכו בני ישראל לרב גדול, הוא משה רבינו אבי התעודה, שהוא היה איש של העדה, יועץ, ושופט, ודואג לכל העם, ובעיקר זכה להיות מלמד התורה לעם ישראל, כמו שנאמר ( שמות כד, יב ), ויאמר ה' משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם.

ונאמר ( דברים לא, יט ), ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם וגו'. ממש שימה בפי שתהא התורה שגורה בפי הכל. ולדבר כזה, צריך רב גדול שיהא יודע לעשות זאת.

ובאמת מצינו כי בתחילה משה לא חפץ להנהיג את ישראל מהסיבה הזאת, כי כשאר הי"ת פנה אליו בתחילה שינהיג את ישראל ענה משה ואמר, בי אדוני לא איש דברים אנוכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנוכי ( שמות ד, י ).

והיינו שמשה אומר שאין לו כח בדבורו לשכנע להלהיב ולעוררת את לבות בני ישראל. והקב"ה משיבו, מי שם פה לאדם או מי ישים אלם או חרש או פקח הלא אנכי ה', ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך והורתיך אשר תדבר, ( שם שם, יא – יב ).

ובזכות זה זכו ישראל שהגבורה מדברת אליהם מתוך גרונו של משה. אשרינו ומה טוב חלקנו שזכינו לכל זאת .

ורבינו יוסף הצדיק זצ"ל, זכה ונתקיימו בו ב' הדברים הללו, שיהיה עבור קהל צאן מרעיתו כאב מלמד הנהגות טובות וישרות לבנו, וגם כרב המחנך את צאן מרעיתו, ולכן זכה להקים עולה של תורה בכל מקום שהלך אליו. 

אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל

ולא ידע כי קרן עור פניו.

כל כולו היה אומר כבוד, כי קרן עור פניו ויראו מגשת אליו. מי לא יזכור את צורת פניו הנהדרות, וכשהיה יוצא אל רחוב העיר, הכל היו מביטים אחריו באהבה ובמורא, וכל העם רצים לנשק את ידיו הטהורות, כי באמת אצילות מיוחדת הייתה ניבטת מפניו, וכל הליכותיו הליכות מלכי בקודש.

ומזה זמן אמרתי בפירוש הפסוק " ושמרו את בני ישראל את השבת " ( שמות לא, טז ) כי הנה ידוע כי תלמיד חכם הוא בחינת שבת ( כמבואר בזוהר הקדוש, ראב כט, א ), כי לעומת העם היוצאים ועוסקים במלאכתם בכל ימות השבוע, התלמיד חכם הוא בבחינת שבת, ששובת מכל מלאכה ומקדש עצמו להי"ת ותורתו, ואינו פונה ממנה לשום עניין של חול.

ולכן חובה על כל העם לקיים " ושמרות בני ישראל " ולשמור על התלמיד חכם שהוא בחינת " שבת ", ולתת לו את כל אשר יחסר לו מצרכי העולם הזה. ולכבדו בכבוד ויקר כאשר מכבדים את השבת.

וגם תלמיד חכם עליו להיות ניכר לכל בחכמתו וקדושתו, וכשם שיום השבת ניכר במה שאין הלוך האנשים בו כהולכים ביום חול, כן תלמיד חכם, אין הילוכו כשאר העם, אלא כל הילוכו וחפציו הוא בעסקי שמים, וכל דיבורו והתנהגותו עם הציבור בנחת ורחמים, עד שכל רואיו ועידון אחריו מקוש, מקודש.

וזאת הבחינה הייתה בדודי זלה"ה, כי כל העם מקצה הכיר באור תורתו וחסידותו וקדושתו, כאשר יכירו הכל באור השמש בצהרים, ולכן הכל כיבדוהו ביותרת הכבוד, ונתקדש אצל הכל כקדושת יום השבת.

והיה קדוש ונערץ למעלה ולמטה, כאשר יעידון יגדון כמה מעשיות מופלאות שלא היה מספרם בפומבי אלא לקרוביו ומיודעיו, מנסים גלויים שאירעו לו, וכל זאת באה לו מחמת גודל צדקתו ותומתו, ואמונתו הנפלאה בהי"ת.

איש הלכה ופסק.

רבינו הגדול היה עונה לכל דופקי שעריו בדבר ה' זו הלכה, והיה עוזר להם בכחו הגדול, כי רב תבואות בכח שור, ומוצא להם פתרון בכחא דהיתרא דעדיף, כמו שכל רואה עומד נפעם אל מול יבולו ההלכתי, המון שאלות ותשובות, לצד ספרי הלכות בכל תחומי התורה.

וזכה שפסקיו נתקבלו בקהילות מרוקו. ובהרבה ספרי חכמי דורנו נושאים ונותנים בדבריו בהדרת קודש כראוי לאדם גדול שכמותו.

כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו.

היה דורש ומושך הכל בנועם דבריו, מי מתושבי מכנאס לא יזכור את דרשתו שהיה דורש בעצם יום השבת. עד שבית המדרש היה מלא מפה לפה, והיו אנשים עומדים צפופים לשמוע את נועם דברו הטוב ובעת הדרוש היו שמים אזניהם כאפרכסת, והייתה דממה מופלאה בבית המדרש באותה עת, ושכינה שורה שם, והכל היו יושבים בשלוה פנימית מופלאה, מה שאין הפה יכול לספר, כי הדברים תלויים באובנתא דלבא.

ובדרשותיו המופלאות היה רבינו מרבה להשתמש במעשיהן של צדיקים, וכל השומעים היו יושבים מרותקים למקומותיהם, והוא במעשיותיו הנפלאות היה מראה לקהל שומעיו את יד ה' הגדולה שמתגלית בכל דור ודור על ידי עבדיו הקדושים והטהורים.

ועוד היה מראה להם גמול השם יתברך, שנותן לצדיק כצדקתו ולרשע כרשעתו, והיה מתגלה לעיני כל כבוד מלכותו יתברך ויתעלה.

ושמעתי מפיו הקדוש שפעם אחת בא לעירנו מכנאס חכם מובהק מעיר אשכנז, והיה גאון בתורה ובהלכה ופלפול. ואבי רבינו ה"ה הגאון המובהק רבם המובהק של רוב חו"ר מכנאס מרן רבי חיים משאש זלה"ה, הזמין את החכם האורח הנזכר שידרוש במקומו בצהרי יום השבת בבית הכנסת הגדול.

תורת אמת הייתה בפיהו ורבים השיב מעוון.

כמה וכמה אנשים חזרו למוטב בזכות דבריו הנפלאים הנוקבים היורדים עד תהומות הלב, כי היה נכנס בדבריו ללבו של אדם, וחודר לנבכי נשמתו ומטהרה כנהר דינור, ומוציא מתוך חבלי החטא, עד שמעלה אותו למדרגות עליונות זכות וברות, והיו למאורות.

וירד משה מן ההר אל העם.

על אף היותו תקיף בדעותיו ואמיץ לבו בגיבורים, היה אב רחום עד להפליא לקהל מרעיתו, שמח בשמחתם וכואב את כאבם, ועונה לכל משאלות לבם וחפצם, יחיד ומיוחד היה בקבלת כל אדם בסבר פנים יפות, ודעתו הייתה מעורבת בין הבריות.

ובפרשת יתרו מצינו שיתרו בא להנהיג למשה רבנו " סדר רבנות " וכה אמר אליו, ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות, ושפטו את העם בכל עת והיה כל הדבר הגדל יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם וגו' ( שמות יח, כא, כב ).

והיינו שהציע יתרו למשה שימנה אנשים קטנים ממנו כדי לדון בכל הדברים הקטנים, ומשה רבנו ידון רק בדברים הגדולים והקשים מהם.

ודומני כי עצת יתרו הייתה יפה לשעתו ולדורו של משה, אך לא לכל הדורות נאמרה. כי בדורנו זה דור יצום, אסור לו לרב הקהילה שיהיה נחבא מן הציבור וספון על ספריו בלבד, ואינו יוצא ובא בין קהל מרעיתו, ופוסק רק " בדבר הקשה ", חלילה, חלילה ! לא תהא כזאת בישראל.

כי בדורנו הזה חייב הרב לרדת מן ההר את העם, לפקוח עליהם עינים רחמניות ולהשגיח על כל דבר, כרועה השומר על עדרו, לבל יבא טורף את העדר, וזהו גם תפקידו של הרב להשגיח לבל יחדור שום נטע זר אל כרם בית ישראל.

וכזה היה רבינו יוסף זלה"ה, שירד אל העם והיה קשוב לכל צרכי אנשי עירו, צרכים גדולים וקטנים, רוחניים וגשמיים, והיה מתעניין במצב כולם למן החשוב באנשי העדה ועד לקטן שבקטנים, והיה פוקח את עיניו על כל התפתחות, חשובה כפעוטה, והיה נותן מענה לכל משאלה.

ולכן היה בעבור בני קהלו לא רק כמורה הוראה, אלא כמורה דרך בכל תחום מתחומי החיים. כי היה מגלה נוכחות בכל אירוע, והיה יודע מה רב כוחה של מילה, להצית ממנה אש שלהבת בלב השומע ולהחזירו למוטב.

וניתן לומר עליו שהיה " מופלא בדורו ", ממש כחד מן קמיא, כחד מרועי ישראל המפורסמים בכל הדורות. ומקום של כבוד שמור לו בין רועי ישראל לדורותיהם, כרבנו הרמב"ם ור"י אברבנאל, ורבינו יוסף קארו, ואחריהם מאורי הדורות מצוקי תבל די בכל אתר ותאתר.

כי עם כל גדולתו וחוכמתו, ושמעו הטוב שהיה הולך מסוף הועלם ועד סופו, בכל זאת ירד מן ההר, ויצא מן ההסתגרות והיחידות וההתבודדות שבה החבא איש המחשבה וההיגיון העוסק בדברים רמים ונישאים.

הוא ידע לרדת משם אל העם, ולא זנח את תפקידו כמורה דרך ומרביץ תורה, והיה מרביץ תורה גם לבעלי מלאכה פשוטים שאין תורתם אומנותם. והיה מלמדם בדברים כערכם, לא בדברי הגמרא והפוסקים, ופלפול דאורייתא המאירים כספירים.

אלא פתח והעמיד ישיבה לבעלי בתים שומעי לקחו מדי ערב, והיה מלמדם דברים הנראים לכאורה כפשוטים, כחומש עם רש"י, ולימד כ"ד ספרי התנ"ך, וכל זאת על אף שזמנו היה חשוב ביותר בעבורו, זאת היא מעלת מנהיגן ורבן של ישראל. 

אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל

שאל אביך ויגדך זקנך ויאמרו לך.

הוא הראשון שחקר את חיי קהילות ישראל במרוקו לפרטי פרטיהן, ולא היה דבר אשר נעלם מעיניו הטהורות, ואחר כל ידיעתו המופלאה, לקח את קן קולמוסו והעלה ברשמי הוד ויקר את זכרון אבותינו הקדושים נ"נ ( ראה את תולדות משפחתנו הרוממה בהקדמת ספרו שאלות ותשובות " מים חיים " חלק א' הנדפס בפאס שנת תרצ"ד לפ"ק ) .

והוסיף מעשיות  נפלאות ומרתקות, ולא היה מעשהו כמעשה היסטוריון בעלמא, אלא היה מכוון בכתיבתו איך להחדיר יראת שמים טהורה בלב הקורא, עד שזעקה ונהמה תעלה מקירות לבו, איטמתי יגיעו מעשי למעשה אבותי 

כזה היה רבינו זלה"ה, אשר כל פותח ספר מספריו, בעיניו יחזה ולבו ירגיש בנעימות המשתפכת מכל שורה ושורה מדבריו, וכמה אמונה זכה וברה הכניס בלב כל קורא, ללמוד איך בני ישראל שבכל דור ודור ובכל אתר ואתר, מושגחים מאת הי"ת על כל צעד ושעל.

ונהג כמאמר רבותינו ( מכות כד ) בא חבקוק והעמידן על אחת,  צדיק באמונתו יחיה, כי המקיים את מצוות האמונה בהשם יתברך יקיים את כל התורה כולה.

יפה דודי אף נעים.

הנוי והפאר שלטו בכולו, בדמותו החיצונית, ובפנימיותו, בנועם מדותיו היקרות הנגלות והנסתרות מעין כל, והיה ממש מבחר המין האנושי, וכלל מעשיו היו על הצד הטוב ביותר. ולדוגמה מפליאה עד מאוד , נראה את ספריו הקדושים בכתב יד, שהיה כותבם בכתב כל כך נאה, עד שהרואה תמה, אם הוא דפוס או כתב יד אדם.

כי הכל כתוב בכתב יד נאה עד להפליא, ובאחידות מפליאה ללא שום מחיקה ותליה בין השיטין, וזה יורה לכל עד כמה הייתה נפשו שלמה בכל מכל כל, ויחכם מכל כי אין בנמצא איש כזה, שיקובצו בו כל המעלות הנפלאות הללו יחדיו, כמעלת הדיבור, ומעלת המליצה והשיר, ומעלת הכתיבה, ומעלת המנהיגות, וכל שאר מעלותיו הנפלאות הידועות והנסתרות. עד שהוא דומה לפרי עץ הדר, יפה פרי תואר, אשר בכל מקום שתסתכל בו תמצא תוספת נוי ויופי. 

עשות ספרים הרבה עד אין קץ.

הן ידוע לכל על ספריו הרבים שחיבר בכל תחום ועניין. ומעלה מיוחדת יש לספריו הקדושים, כי לצד יופי הלשון והמליצה למעלה להפליא, עוד נתייחד בבהירות עצומה, עד שכל אדם מוצא בהם מעט טעם לפי דרגתו והבנתו, והוא מאמר רבותינו ( ברכות לא ) דברה תורה בלשון בני אדם, כלומר, שהקב"ה נתן את התורה הקדושה באופן שכל אחד ימצא בה טעם ועניין לפי השגתו.

וממדת בוראו יש בו ברבינו זלה"ה, שאף הוא כתב דבריו בעמל ויגיעה ולשון פלאית המתאימה לכל אדם ואדם. וכל זאת במתיקות מיוחדת, ועליו אפשר להמליץ את מאמר הכתוב I שה"ש ד, יא ) דבש וחלב תחת לשונך.

כי כל העוסק בדברי תורתו מוצא בהם טעם נפלא, כי כל דבריו מלאים רגש נפלא, החודרים אל בתי הנפש ומרוממים אותה אל היכל השיר, לשבח לפאר להדר ולרומם את אבינו שבשמים.

הן אלה קצת נקודות ורישומים אשר כתבתי לכבוד דודי זלה"ה, וזכותו הגדולה, וזכות העסק בתורתו יעמדו לכל העוסקים והמסייעים בהדפסת ספריו הקדושים, וברכה מיוחדת קובעת לעצמה לבנו שאר בשרנו, אהובי ורעי, כאח לי רבי אליהו משאש ורעייתו יצ"ו, וכל משפחתו ובניו ובנותיו וכל אשר להם. אשר אנחנו והם כמשפחה אחת ממש.

ובפרט בנו ידידי ורעי רבי יוסף יצ"ו, נכד המחבר, שממשיך והולך בדרך אבותיו, יהי רצון שזכות המחבר תגן בעדם ויצליחו בכל מעשי ידיהם ובלימודים בנחת בשלווה אמן כן יהי רצון.

כה דברי הכו"ח למען כבוד רבינו זלה"ה ע"ה דוד משאש ס"ט, הרב הראשי לעי"ת פאריש ואגפיה בן לאאמו"ר מרא דארעא קדישא ירושלים מרן שר שלום זלה"ה.

לאחרונה חידשו בני משפחתו של רבי יוסף משאש, אחד מגדולי וענקי ההיסטוריה וההלכה יליד מכנאס. אוצר המכתבים, מחולק הוא לשלושה כרבים, ובו אלפי שאלות שהופנו לרב מכל רחבי העולם בשל בקיאותו הרבה בהלכה, תשובותיו המנוסחות בלשון מליצית, ולעתים גם בחרוזים.

שלושת הכרכים מכילים אוצר בלום לאין ערוך אודות העיר מכנאס, וגם בהלכה. ברצוני להביא בפניכם חלק ולו הקטן ביותר מחכמתו הרבה של הגאון הזה. אנו תקווה שזכותו וזכות אבותיו ומשפחתו תענוד לימין לכל עם ישראל. אמן כן יהי רצון.

הקדמת המחבר לשלושת הכרכים, הרי היא לפניכם ככתבה וכלשונה.

אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהם ( גיטין ).

טפת הנופת הזאת צלולה, הנוטפת ציערת דבש גדולה, אשר על פלגי מים היא שתולה. תורת האמרואים, בעי פלאים, חכמי לב נוראים,.

היא ניצוץ אחד מהליכות עולם, אשר האם שתלם, בטבע בני האדם כולם. שלא ישים אנוש על לבו, ליישר נתיבו, ביופיו ובטובו.

של כל דבר ודבר, לעשות לו מכבר, להיות נקי ובר, קטון או גדול, לעשות או לחדול, לקרב או לבדול, להשקיע או לשתול. בין בקודש בין בחול, בין בגשמיות, בין ברוחניות, עם השמיים, ועם הבריות.

עד אשר יהיה בו נכשל, כבהמות יהיה נמשל, והאמת ממנו ישל. ואז יבין הדבר לאשורו, ואף ראייתו בכשלון חברו, ולא תועיל להזהירו. להשמר במעשהו, לבלתי עשות כמוהו, פן ילכד גם הוא.

קר כשלון עצמו לבדו, ולא של בלעדו, הוא אשר חכמה ילמדו. ובקרן אורה אותו יעמיד, ועם האמ אותו יצמיד, כי חטאתו נגדו תמיד. ויהיו לו תוצאותיה, כדרבן המכוון את הפרה לתלמיה, לבלתי נטות מנתיבותיה. ואף כי אשר לא יתקנו עותום, אף כשלונותם, ועוד ישנו באולתם. המה בכל שער, מעט מזער, יכתבם נער, ובתר רובא אזלינן, ולמועטא לא חיישינן, אמרו רבנן.

ואך אהה ! דבר אחד עיקר, ומאוד יקר, והוא הופקר. ויצא מן הכלל, ובים השכחה כעופרת צלל, ונפל חלל. והוא ! ראיתי כמה רבנים, חכמים ונבונים, מהראשונים ומהאחרונים. אשר הרבה מהם, חקקו בידיהם, תולדות רעיונותיהם.

על ניירות קטנות, חדשות או ישנות, מן הבא בידם בלי התבוננות, מרובעות או עקומות, אף אם אינם מתאימות, דקות וצנומות. ומלאו אותם בחידושיהם, משני עבריהם, ולא הניחו גליון בהם. מכל ארבע הפאות, אף כמלא אות, רק מכל צד כתב מלאות, והשיטות לוחצות, אחת באחת נעוצות, והאותיות דקות קמוטות וכווצות, והרבה מהם זו בזו משולבות, ויש באחת תחובות, ונוסף עוד צרת הראשי תיבות.

שלא נשמעו, ולא נודעו, ואצל הסופרים לא הוקבעו. ובמעט תקופות, אשר עליהם חולפות, נאכלו השפות. ונשאר התוך בלא מובן, דברים ככתבן, וכל זה גרם להם חרבן. ונאבד מכל נייר פרי בשמיו, ואבדה חכמת חכמיו, ובינת נבוניו נסתרה מעמיו.

ויש אשר כתבו הדברים, על גליונות ספרים, שלהם או של אחרים, אשר אצלם שואלים ועת החיזורים לבעלים, שכחו את השתילים. אשר שתלו ידיהם, על גליוניהם, ואבדו חדושיהם, וכאשר בלו ונפרדו עליהם. והגיעו ליד, הכורך לכרכם וחדשים להפכם, בתער השכירה חתכם. כי למען תקן מלאכתו שתהיה יפה, בלי מגרעת ובלי העדפה, גלח להם את השפה, ומעט החכמה, הנשארה פנימה, לא חזי למאומה.

ועוד נמצאו בהם עצלנים במעשה ידיהם, אשר הריצו תשובות לשואליהם. בדברים יקרים, לכמה מדינות וערים וכפרים, ולא הניחו אצלם העתקה מכל הדברים. והזניחו אותם זנוח, וחכמתם פרחה פרוח, ונתפזרה לכל רוח.

 ואיבדו בעצלותם כל פעלם, ולא נשאר אצלם, מאומה מכל עמלם. ומקבלי תשובותם, קראום והטמינו אותם, יש בתוך ביתם. בין כתביהם, ובין דפי ספריהם, ושי מסרום לחבריהם. ואחר כמה דורות, נגלו מהם איזה נסתרות, ונראו בהם אורות. ודברים אלו, כמה טובה שללו, וכמה חכמה ומדע קמלו

אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל

רבי יוסך משאש

רבי יוסך משאש

והנה ! אף אשר כל דור ראה, מעשה הדור אשר שמשו באה, כי יגיעם היה לריק וכנשר דאה. לא לקחו מוסר לתקן מעשיהם, ואף אשר בעצמם נכשלו גם הם, ומה שכתבו נאבד מהם בחייהם. לא עמדה נגדם חטאתם, לתקן משובתם, ולהכניס לקיום פרי חכמתם.

ואם תשיבני קורא נכבד ורם, כי הדבר אשר זאת להם גרם, הוא טרדות הזמן ותלאותיו שהיו בעכרם ! לא בחכמה דברת, רק נמהרת , ונחפזת והשבת. כי בזמן הקודם לא היו טרדות, כי המותרות עדיין לא היו נולדות, וגם התלאות לא היו מתמידות, ומה גם ! בחידושיהם היו מוצאות, תעלות ורפואות, מכל התלאות, ועוד מה תשיב אמרו, על הניירות, הקטנטנות הצעירות ?

ואם עוד תאמר, כי לבם גמר, לבלתי התאמר. לעלות במעלות, ולהלוך בגדולות, להיות דבריהם כחכמי לב נגלות. גם זה הבל, שאם כל חכמי תבל, היה דעתם סובל. זאת המחשבה הזרה, אבדה מהעולם אורה, ולא היה נמצא רק ספר התורה. ומי יגלה תעלומותיו, וכל נסתרותיו, לפרש חקותיו ומשפטיו ותורותיו ?

ואם תוסיף עוד אמרים, כי בראותם רוב ספרים, אשא בעולם פזורים. אמרו תתקיים העולם בהם, ולא יוסיפו עוד עליהם, חידושיהם ופלפוליהם. גם אלה הדברים בשקר יסודם, כי עובר בזה כבודם, על פקודת  החכם מכל אדם. עשות ספרים הרבה אין קץ, ושאר חלילה דבריו ישקץ, עונש מר יהיה לו עוקץ.

וגם רז"ל מאוד על זה הזהירו, והטיבו כל אשר דברו, ועיניך קורא נעים ישורו. בספר פלא יועץ הבהיר, באות כ' כתיבה עיניך תזהיר, ותראה כמה על זה הזהיר. והרבה מאלה הדברים, בעונשים מרים, בכמה ספרים אצורים.

אמנם התשובה הנצחת, שאר בלבי צומחת, ואת כל ונוכחת. היא חסרון הכרת ערך הדברים, אשר היא תביא לידי רפיון אברים, לבלתי עשות האדם סדרים. לעבודתו ומלאכתו, להעמיד כח דבר על מתכונתו, ומשטרו ותכונתו. כי הרצון הוא צור חלמיש, חזק מאוד ואמיץ, וכל טרדה ותלאה אותו לא תמיש.

וחיי רצון תלויים, בהכרת ערך הדברים הרוחניים, או הגשמיים. ובהבטל הכרת ערכם מבני אדם, ישכב הרצון וירדם, וכל אשר יצא מתחת ידם. יהיה מקולקל, וגם מעוקל, בלתי מדה ובלי משקל.

והנה ! גם אני הגבר, הצעיר המחבר, כוס זה היה עלי עובר. כי בילדותי ובנערותי, ומה גם בגדולתי, והרבה כתבתי. על ניירות קטנות ומחוקות, ועל לוחות בספרים דבוקו. והרבה תשובות לא הנחתי העתקות. ואל עליון השוכן בציון, מאשפות הרים אביון. כי יום אחד עיני צפה, גליון מושלך באשפה וכאשר הניפותיהו תנופה.

והנה מעשה ידי הוא, אשר כתבתיו, על כתוב אחר אשר דרשתיהו, ולא הכרתיהו. כי נאכל חצי בשרו, וחשך משחור תארו, ונשבת מטהרו. ואז נפעמתי ואמרתי, אמנם אנוכי חטאתי, ועל פרי רעיוני ופועל ידי לא חסתי. להיות ידי חרוצות, לשמרו תוך מחיצות, עד אשר נתגולל בחוצות.

ואחר הוידוי על משובותי, גמרתי לגזול בכל יום מעתותי, להכניס לקיום ילדי עשתונותי. על ספר מכורך, להיות בו הכל נערך, ובמועד טוב מבורך. ראש חודש ניסן תער"ב רינתי, התחלתי לעבוד עבודתי, וכל הנשאר לפלטה לקיום הכנסתי, ועוד נזהרתי בכל מאודי, לבל אוציא מתחת ידי, שום דבר בלי להעתיקו עמדי.

ואף שהכל הכנסתי לחדר, בלי סדר, קיבלתי עוד בלי נדר. להאיר עוד אורם, לתקנם ולסדרם, על מכונם ומשטרם. ובעזרת אל בקודש נאדר, בחודש שנים עשר הוא חודש אדר, התרפ"ד הנהדר. מארץ מולדתי יצאתי, ולעיר תלמסאן באתי, לשרת בה בקודש נתקבלתי. ובמוצאי חג האביב, האהוב והחביב, אשר הניח לנו ה' מסביב.

התשוקה עלי גברה, לכבוד תבואתי בכברה, להעמיד כל מין למינו בקרן אורה. ואף אשר מיום ליום העבודה פרה ורבה, תורה חובה, ותורת נדבה, להשיב שאולי דבר תשובה מאהבה. לא רפתה רוחי מהישנות, להניחם שאננות, צפונות וטמונות. בלי סדרים, רק גזלתי מעתותי שיעורים, לעשות להם משטרים.

ועלה ברעיוני בעזר אל בקדשו, לסדרם כל דבר בזמנו אשר בראשו, על סדר החודשים מידי חודש בחודשו. ואלקי ישועתי, היה בעזרתי, ותקנתי וסידרתי. בדרך ישרה, הפליטה אשר בידי נשארה מחשון התרס,ח ליצירה. זולת איזה מחברות, אחרות, נזכרות. בהקדמת ספרי מים חיים, שם שמותם גלויים, והם כתקנן עשויים.

בכתיבה יפה, בצחות השפה, מנופים בנפה, אינם חסרים רק בהדפסה. אל רם ונישא, ימהר יחישה, למלא ידינו ברכה, בכל טוב ערוכה, להוציאם לאורה מחשכה. הם וחבריהם, ואשר נוסיף עוד עליהם, לשמוח ולשמח בהם, רעים אהובים, ישרים וטובים, אשר יהיו עליהם ערבים, אמן.

זאת החוברת, המפוארת, ונהדרת, היא מלאה כמה עניינים, מינים ממינים שונים, שבע מאות וחמישים ואחד נמנים, בא רעיוני סימנם נשא"ת חן בעיני, המקום בחסדו, יפתח לנו את ידו, ועד מזבח הדפוס להעמידו, הנה בשער האוצר למינים ניצבים, כאשר המה בכתובים, כוללים בת"ק מכתבים, ויען בתוכו אגורים טופסי המכתבים, אשר שלחי לידידים אהובים, רחוקים וקרובים, על כן קראתיו בשם " אוצר המכתבים ".

נא קורא נעים, רעיונך לא יהיו מביעים, כי אלה נטעים, לשם כבוד נטעתים, יצרתים, אף עשיתים, חלילה לך מחשוב זאת, ואות להבזות, ומים הזדונים כאלה עלי להזות, כי עלת העלות וסיבת הסיבות, חוקר כליות ולבבות, ויודע כל מחשבות, לפניו נגלו כל תעלומותי, שכל טרחותי ויגיעותי, בזה ובכיוצא בו רק במחשבה זכה וטהורה, לשם קדשו הגדול והנורא, וכל תערובת מחשבה זרה, בטלה כעפרא, ומה גם !

שכל הרואה בזה הזמן בעין חודרת, תהיה דעתו מבררת, כי גלה כבוד מכל בעל מחברת, רק תוספת שונאים, הקנאים הפראים, החושבים אפס בלעדם, המקום יצילנו מידם, ונפשנו אל תבוא בסודם, רק בסוד קדושים, אשר רק זכות ויושר רוחשים, ולאחיהם טוב תמיד דורשים, ולמען אלהי הצבאות, יעשה עמנו לטובה אות, ויקבץ נפוצותינו מארבע הפאות, תוככי ירושלים עיר תהלה, ונשמחה ונגילה, במהרה ובעגלא, אמן.

אודך אלהי המלך בכל לבבי, אשר עד הלום חסדך אותי הביא, לקחת חבל בתורתך בחלד הרץ כצבי, כן עוד אותי תהיה ותפרי ותרבי, בתורתך שחרי וערבי, ותאיר נרי ותיישר נתיבי, לחבר עוד ספרים הרבה בדעתי וניבי. ואחריתי בכל טוב תטיבי, ותזכני ליום הבשורה על ידי אליהו הנביא.

פי המדבר, אני הגבר, הצעיר המחבר, לחסדך תמיד סובר, החו"פ עוב"י תלמסאן, האל ירים ניסן, ויראם נפלאות כבחודש ניסן, ולעיר קדשו יכניסן, וישביעם ששונים והונים ואונים, ובנים ובני בנים, והיה זה בירח האיתנים, שנה טובה ומבורכת ומלא ברכת ה'.

קש וחשש, עבד אל דוק וחוג אשש.

יוסף משאש ס"ט.

סוף ההקדמה.

אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל

ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהתלך.

יגיד

ויספר

סדר

פרידתנו

ממרוקו

שב

אל

שביתנו

חיינו

זכנו

קיימנו

אמן.

אהבת ארץ ישראל.

אני הגבר, מיום עמדי על דעתי, עמד לנגדי המאמר ת"ר, לעולם ידור אדם בארץ ישראל, שכל הדר בארץ ישראל, דומה כמו שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ, דומה כמי שאין לו אלוה ( כתובות ק"י ע"ב )

והקושי בולט, דפירוש דומה, ואין הדבר כן, ואם כן הדר בחו"ל עדיף ? שהדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, אבל האמת אין לו, והדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה, אבל האמת יש לו, ואם כן הוא עדיף?

ומוכרים לומר שהתנאים בעלי המאמר, מיירי בצדיק ורשע. דהיינו, רשע גמור, או אפילו גוי שאין לו אלוה, הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, מאחר שבחר לדור בארץ החביבה לפני המקום ברוך הוא, שעיקר השראת השכינה בעולם, היא בארץ ישראל כמו שנאמר, ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה  ( דברים י"א, י"ב ).

וממנה מתפשט האור לכל העולם כמו שנאמר מלא כל הארץ כבודו, כנר המונח אצל פנה וממנו יוצא אור לכל הבית, ואך צדיק הדר בחו"ל אף אשר באמת יש לו אלוה, דומה כמי שאין לו, מאחר שלא רצה לדור בארץ שבחר בה ה', הראת לדעת שרשע או גוי הדר בארץ ישראל עדיף מצדיק הדר בחוץ לארץ.

ועד פעם חת נרתעתי מאד, בהתבונני בפרשת שלח, בעונש המרגלים שהוציאו דבת הארץ רעה, אשר מתו במגפה לפני ה'. וראה זה פלא, ישראל כפרו בעיקר ועשו את העגל, ועמד משה בתפילה עליהם, וינחם ה' על הרעה, ובמרגלים לא הועילה תפלתו.

 שהמקום ב"ה, אוהב את הארץ יותר מכבודו כביכול, ובזה אנו רואים אף אהבת הדומם של הארץ למעלה כאהבת מבחר המדבר, שהם הנביאים. כמדש"ה בעניין ירבעם שאף שחטא והחטיא את ישראל בע"ז, לא בא עליו שום עונש, וכאשר הרים ידו על הנביא עדו, לאמר תפשוהו, ותיבש ידו.

ובזה מפורש מאמר רז"ל כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור בחיקן של צדיקים. לפי שאבני המקום ועפרו חביבין כצדיקים, ונקראים גם הם בשם צדיקים, וזה מש"ה, כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו.

שכל מין אוהב את מינו, כמו עבדיך הצדיקים, כמו אבניה ועפרה. וכמ"ש, רבי אבא הוה מנשק כיפי דעכו, רבי חייא בר גמדא הוא מגנדר ( מתגולל ) בעפרה, שנאמר כי רצו עבדיך וכו'..וכן כתיב בישראל אבינו, ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, מפני עוצם חבתן.

כל אלה הדברים, ועוד כהנה וכהנה כתובים ומאמרים, היו רצוא ושוב ברעיוני, ופעמים חבת הארץ עלתה בלבי כלבת אש, ועלה ברעיוני, לעזוב את ארץ מולדתי וכל טובה ולעלות אל הארץ\ ומה גם במוצאי כל חג שאומרים בלהב קדש, השיר הידוע לספרדים : " לשנה הבאה בירושלים ", אז השלהבת הייתה עולה בתקפה, וגלי מחשבות מתרוצצים בעורקי דמי.

ומה גם ! ומה גם ! בהיותי מזומן לפעמים לקשר של איזה זוג או שותפים, לקשרם ולחייבם בקנין סודר ובקנס, בתנאים, נאים, שקיבלו עליהם לעלות אל הארץ, בהיותי סופר מומחה, הייתי מתקנא מאוד מהם, עד שהיו זולגות מעיני דמעות.

ומה גם עוד, בעת הייתה השיירה יוצאת מן העיר לנסוע אל הארץ, פלגי מים ירדו עיני, ואומר מי יתן לי אבר כיונה, אעופה ואשכונה, על אדמת הקדש. פעם אחת, נמצא אתי בן דודי כמהר"ר יעקב משאש זצ"ל, בן אחי אבא הרב הגאון כמוהר"ר דוד זצ"ל וראה אותי בעצם תשוקתי, וינחמני תנחומות של הבל, וכן אמר, דבר זה מגע ה' ממשפחתנו הצעירה, כי גם אבותינו ואבות אבותינו, בערה בם תמיד אש הקדש לעלות אל הארץ.

ומכרו כל רכושם, וארזו את הכל, חבילות חבילות, ויש מהם נזעו עד קרוב להגיע, וחזרו על עקב בשתם בידים ריקות ועוד הדברים בפיו הלך אל ביתו והשיג לפני ספר מלוקט מכמה עניינים כתב ידו של מר אביו הקדוש הנ"ל, זיע"א, ושם נאמר בזה הלשון :

אבינו הראשון הידוע לנו בשם כהר"ר זכרי בן משאש ז"ל, בשנת ה' תע"ג לבית עולמו 1713. עלה בדעתו לעלות לארץ הקודש כי באותו זמן היה מצב המרוק רע מאוד, מפני הפלשתים הברברים, יושבי האהלים, שנתגברו במלחמתם על יושבי הערים, ומשלו בהם ממשלת זדון.

 ואז כל הקהל נתעוררו לצאת מן המצר, לשכון כבוד בארצנו, ומר זקני הנ"ל, גם הוא כאחד מהם, מכר כל נכסיו, וסידר כל חפציו, והיה מוכן לעלות אחר חג הפסח. אך בריש ירחא דאייר נתלקחה מלחמה בין הערביים, אודות ריבה אחת בת שר גדול, שנמצאת שחוטה חוץ לחומת העיר, והביאה סימנים שנתעללו בה תחלה, ואחר החקירה נתפשו עושי רשעה, ועשה השר בהם נקמות באכזריות נוראה.

וכאשר פצו קרוביהם ואוהביהם פה על זה, תפש גם אותם והרגם, ותלה אותם ברוחבה של העיר, קרוב למאתיים נפש אנשים ונשים וטף. ועל זה קמה סערת מלחמה בין כמה שבטי הברברים, ונשמו כל הדרכים, אין יוצא ואין בא, ואשר סמכו על הנס שלא ברצון חכמים, ויצאו העיר לנסוע, נשללו ונפצעו, וחזרו בעירום ובחוסר כל, מוכים ומעונים.

אז מר זקני הנ"ל התיר את החבלים, וישב משמים עם כל בני העיר, עד שעלה למרום זקן ושבע ימים ושבע רוגז בשנת ה' ת"ק לב"ע. ובעת מותו בצוואתו, מוה תחלה, הגדול שבבניו מו"ז כהה"ר מזעוד ז"ל לקיים מצווה זו לעת מצוא, ובשנת ה' תק"ל לב"ע.

התעורר לעלות והכין את הכל, ונסע עד עיר טנזיר, על חוף הים, חנסוע משם באניה, וישב שם שנה ומחצה, ולא יכול לנסוע, מפני שודדי הים אשר רבו באותו זמן, מפני מלחמות רבות בים וביבשה שהיו בין מלכי אדום.

ואז חזר למקומו בנפש עגומה, ואחר שלש שנים בשנת ה' תקל"ג, בחודש תמוז, בא הרב השד"ר כמוהר"ר עמרם בן דיוואן זצ"ל, שליח כולל מעיה"ק חברון תובב"א ונתאכסן אצל מו"ז הקדוש, כמוהר"ר זכרי זלה"ה, שנו של מר זקני מסעוד הנזכר, שהוא היה בעל הבית קבוע לכל כולל הבא מארץ הקודש.

ובבא רב עמרם חסידא, לא נמצא בביתו, כי נסע לעיר פאס בשביל עסקיו, ונתאכסן אצל בנו הנזכר. ובשבת שלך לך, דרש רב עמרם בבית הכנסת הגדולה של אדמו"ר רפאל בירדוגו זצ"ל, דרוש ארוך ונלהב לעורר את הציבור לעלות אל הארץ, והייתה התעוררות גדולה לזה, ונשמעו הדברים לשר העיר.

ושל אחריו לבא לפניו עם הרבנים, ועם הנגיד כה"ר שלמה מאיימראן ז"ל, ופחדו מאד מאיזה עלילה, ושוחד בחיק כפה חמה עזה, ולא יצא החודש עד שנתעוררו מלחמות גדולות בין שבטי הפלשתים, אודות שר אחד גדול שנמצא הרוג הוא ושני עבדיו, בפרשת דרכים.

אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל

ואז נסגרו כל הדרכים, אין יוצא ואין בא, ונשאר הרב הנזכר, מתאכסן בבית מו"ז הנזכר, משך שמונה שנים, כל ימי משך המלחמה, ומו"ז קבע לו ישיבה בביתו, ויום יום היו רבני העיר וחכמיה באים ללמוד עמו, והקבועים תמיד היו מו"ז, ובנו מוהר"ר מרדכי הצדיק, והרב המשורר המפורסם כמוהר"ר דוד בן חסין זצ"ל.והרב הגאון מוהר"ר מרדכי אצבאן זצ"ל.

ונשמך הדבר עד חודש אב"ר שנת התקמ"א – 1781, שאז שקטה הארץ, והתחילו השיירות לנסוע ממקום למקום, ואז מו"ז הנזכר עמד ומכר כל נכסיו, ונסעו הוא וביתו עם רב עמרם הנזכר לפאס, ומשם יעלו אל הארץ על דרך אלגיריין.

ואז בהגיעם לעיר פאס אחרי ימים אחדים, חלה מר זקני זצ"ל את חליו אשר מת בו בערב ראש השנה, שנת התקמ"ב, ונקבר שם בפאס, והספידו הרב השד"ר קב עמרם חסידא הנזכר, מספד מר מאד, ועוד כמה מרבני פאס הספידוהו, וכאשר הגיעה השמועה למכנאס, הספידוהו גם שם וקונן עליו המשורר והמקונן מוהרדב"ח זצ"ל הנזכר, קינה מרה, הלה כתובה על ספרו " תהלה לדוד " דף ס"ה בשם אביו ב=המדבר, וסיפר הרבה בשבחו, שהיה בקי בתלמוד וספרא וספרי.

קינה קוננתי לפטירת החכם השלם כבוד הרב הגדול רבי זכרי בן משא ז"ל וקוננתי בשם אביו המדבר. זו הקינה שרבי יוסף משאש מספר עליה, ומביא אותה מספרו של רבי דוד בן אהרן חסין " תהלה לדוד "

 

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

 

ארים קולי ביללה / אהה עלי אויה לי

כבודי גלֹה גלה / משושי שמחת גילי

אור חשך באהלי / נדעך וכבה נרי

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

 

 

נפעמתי לא אדבר / הֻגד חזות קשה

איך נגדע נשבר / מקל תפארה יָבְשָה

באפר אתפלש / ושק אשית חגורי

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

 

יחרד לזאת לבי / ויתַר ממקומו

בזכרי על משכבי / אמריו כי נָעֵמו

על יומו השתוממו / אָחַי בְּכו על שברי

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

 

דמעה יזלו עיני / אמאס גיל וגם ששון

יום יצא מִלְּפָנַי / מת וקראהו אסון

לקוח מבחר הצאן / אף גדול זה מה חֳרי

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

 

ועמלו בתורה / לא ימוש מן האהל

כחשכה כאורה / נרו לא ידעך יהל

מי מנוחות ינהל / בעיון שקֵיל טרֵי

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

 

דבר טוב רחש לבו / בחר דרך ישרה

כגבור חגר חרבו / במלחמתה של תורה

במשנה בגמרא / תוספתא ספרא ספרי

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

 

חכם בני וְשִׂמַּח / לבי וּמִלֵּא חשקי

גבור ובידו רמח / משנתו קב ונקי

בחדרי תורה בקי / בסתרי גורי ארי

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

 

זהיר היה ביותר / במוראי וכבודי

בו הייתי מתעטר / כסות עיני ורדידי

החציף פניו נגדי / שומע אל דבָרי

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

 

קרא אותי כאלה / במר רוחי אשיחה

לא נצרכה אלא ל / קַבּוּלִינְהוּ בשמחה ( זהו ביטוי להצדקת הדין ולקבלת היסורין בשמחה על פי ברכות .

כזבח וכמנחה / יֵרָצֶה לפני צורי

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

 

נרו הָהֵל לא ידעך / בעולם שטוב כֻלו

תוריד עליו טוב שפעך / בנעימים שים חבלו

יעמוד לגורלו / חזק אמיץ ובריא

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי   

אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל

ותוספתא וסדרי גורי האר"י ז"ל, ועוד, ועוד, לך נאה ראה, ובעשרת ימי תשובה בא אביו לפאס ולקח את כלתו ונכדיו ונכסיהם והחזירם למכנאס, ורב עמרם נסע לצפרו, ומשם נסע עם שיירא גדולה דרך ההרים לכל הכפרים, עד עיר וואדזאן, ושם תקפתהו מחלה ממושכת של הריאה אשר מת בה ביום ט"ב, שנת התקמ"ב – 1782, ונקבר שם.

וכאשר הגיעה השמועה, הספידוהו בכל המקומות מספד גדול, ומפני הרעה נאסף הצדיק, כי קרא ה' לרעב ולמלחמות תכופות שנה אחר שנה, עד שנת התק"ן, שמת המלך מוחמד בחודש ניסן, ומלך בנו אליזיד המזיד, שחיק טמייא, והיו כל יהודי מרוקו הפקר ביד חייליו.

הרגו ושללו ועני נשים ובחורים ובתולות, ובמכנאס הרבו הרע, אין די לתאר ולבאר, ואז נתעוררה עוד התנועה לעלות אל הארץ, והרבה מבני העיר לקחו בידם מקל נדודים, ונתפזרו לכל רוח.

יש אל הארץ, ויש לערי אלגיריין וטוניסי, וגם מו"ז כמוהר"ר מרדכי זצ"ל, חשב לעלות אל הארץ, והכין את הכל, ואך בליל ראש חודש אדר שנת התקנ"א הייתה רעידת האדמה, ונפלו כמה בתים וחצרות ובתי כנסיות.

ויצאו כל הקהל מן העיר אל השדות, ועשו שם אהלים, וברחובות הגויים נפלו אלפי בתים ומגדלים וחומות ומתו אלפים ורבבות, ומו"ז הנ"ל, הפחד והצער והטלטול רצץ כוחותיו, ולא יכול לעשות דבר. ואז פנה להרביץ תורה ומוסר בעיר ובכפרים הסמוכים, עד שנת התקע"ז בשבת החודש, שנתבקש בישיבה של מעלה, זצ"ל.

מו"ז הנ"ל, בשעת פטירתו, צוה את בנו, אדוני אבי כמוהר"ר זכרי זצ"ל, שלוש צוואות.

1 – שיהיה מתבודד עם קונו שעה אחת בכל יום במחשבה זכה וטהורה לעשות חשבון הנפש, שעה קבועה שלא יבטלנה בשום זמן ובשום אופן

2 – שיזהר וישתדל לזכות את הרבים, או אף יחיד באיזה מצווה שתהיה, בכל יום תמיד, ולא יעבור עליו אף יום אחד בלי זה.

3 – שישתדל בכל עוז לעלות אל הארץ, כי אויר ארץ ישראך קדוש, קדוש, קדוש, מקדושת ה' אשר עיני קדשו בה מראשית השנה ועד אחרית השנה.

וסיפר לי ראש חברת קדישא, בחכם החשוב כמוהר"ר משה בן ואעיש זצ"ל, בן לאותו צדיק יסוד עולם כמוהר"ר שמואל זצ"ל, אשר שם נמצא ושם היה בשעת פטירתו של מו"ז הנ"ל, והיה חוזר על הצוואות הנזכרות פעמים הרבה, ובפעם האחרונה חזר כמה פעמים, ארץ הקדש, ארץ הקדש, עד שיצאה נשמתו בקדש.

וכבוד גדול עשולו, והספידו ראש הדרשנים המופלג בזקנה ובחסידות מוהר"ר יהודה בירדוגו זצ"ל, ורבני העיר כל אחד ביומו כל שבעת ימי אבלו.

ואבא מארי ז"ל השתדל מאד לקיים צוואות אביו הקדוש, והשנים הראשונים היו קלים בעיניו לקיימם, כי הורגל בהם בימי אביו, ואך את השלישית לעלות אל הארץ, הייתה קשה בעיניו מאד מאד, כי היה צריך לחכות לאסיפת שיירא של נוסעים.

ודבר זה נתאחר לבא מפני בלבול הדרכים מפני השודדים שנתרבו מחוסר עבודה ופרנסה, כי היו שנות בצורת, עד אייר התק"ף שאז נחה שקטה הארץ מעט, הוכנה שיירא גדולה, וגם הוא הכין את עצמו לנסוע עמהם ביום א' סדר בהר סיני בבוקר השכם.

ואך בחצות הלילה אחזתו קדחת גדולה, ולא יכול לנסוע, וכמה נצטער ופלגי מים ירדו עיניו על זה, וזאת הייתה נחמתו, שגם השיירא אשר נסעה בבוקר חזרה בערב, כי שמעו שכל הדרך מלאה לסטים, ויראו לנפשם וחזרו העירה.

ובחודש אלול התקפ"ב, נזדרזו עוד הרבה, ומכר את כל קרקעותיו, ונסע לפאס, ומשם לעיר וד'דה, ומשם חשב להגיע לווהראן, ומשם באניה למצרים, ומשם אל הארץ. ואך בהגיעו לוז'דה, מצא הדרך סגורה ממלחמת אחים על המלוכה בתלמסאן ובווהראן.

וישב בוז'דא קרוב לשנה, והיה מספר, כי מצא בוז'דא זקנים בלי אוזניים, ושאל אותם מדוע ? וסיפרו כי בבוא המלך אלייזיד המזיד שחיק עצמות בשערי וז'דא בשנת בתק"ן ביום שבת, יצאו כל יושבי האיר להקביל את פניו, כמנהג כל מלך בכל מקומות ממשלתו בבואו העיר.

ובאותו זמן היה מלבוש היהודים שווה למלבוש הערביים שוכני המדינה, ועמדו היהודים לבדם, והערביים לבדם, והוא שאל לשר העיר, מה אלו, אף אלו, מדוע נפרדים לשתי כתות ? , שר העיר השיב, אלו יהודים, ואלו הערביים, הוא השיבו ובמה ידוע ההבדל שביניהם ?

שר העיר שתק, הוא אמר, אני אבדיל, מיד נתן צו, והקיף את היהודים בלגיונותיו, וחתך לכולם את אוזניהם. ומאותו הדור נשארו השרידים אשר ראה.

ושוב עלה לתלמסאן, ושירת אותם בקדש זמן מיה, ושם עלה לווהראן, ומצא שם מלחמה נוראה בין הערביים והנוצרים הספרדים, וחזר לתלמסאן, וישב שם עוד זמן מה, ושוב חזר לוג'דא, וישב שם ירחים אחדים מפני שבוש הדרכים, ושוב חזר לפאס, וישב שם שלוש שנים, והיה מלמד תלמידים, ודורש בשבתות ובמועדים, ובעדן חדוה, וביקרא דשכיבי, ושוב חזר למכנאס.

ובשובו למכנאס רצה לחזור על המכר שמכר קרקעותיו בטענה, שמכר אדעתא למיסק לארעא דישראל, ולא איתדר ליה, ושכנגדו הקונה שהיה רב, כמוהר"ר יצחק אבן צור זצ"ל, השיב מדוע הלכת על דרך אוג'דא היה לך לילך על דרך רבאט, ושם באוניה לצרפת ומשם ליפו, ומשם לירושלים אשר חפצת.

ואבא מארי השיב כי דרך רבאט מסוכנת יותר, ובדרך הדבר על פי עדים, ונחלקו רבבני העיר בדבר, הל"ה הרב הגאון כמוהר"א יעקב בירדוגו זלה"ה, וכמוהר"ר חיים טולידאנו זלה"ה, הראשון לזכות הקונה שהיה תלמידו.

והשנים, לזכותו של אבא, ומשבאו לכלל מחלוקת באו לכל כעס, וסוף דבר, נכנסו יחידי סגולה, ועשו שלום בין כולם, ופשרו בין הקונה למוכר, פשרה ההוגנת לשניהם.

ובשנת ת"ר נתעוררה עוד תנועת העליה, ונזדרז עוד אבא מארי זצ"ל לעלות  עם שיירא גדולה, ונודע הדבר לשר העיר, ועכבם בחזקה, כי היו בהם צורפי זהב וכסף וחייטים שהיו צריכים לבני העיר, כי הערביים לא היו יודעים מלאכות הללו כלל.

ובשנת תר"ד 1844 מת שר העיר, ונתעוררה עוד העליה התעוררות גדולה, ועשו סימן השנה בירושלים תנוחמו ( תר"ד ) ומכל הערים עלו שיירות גדולות, ובטבט עלו ממכנאס שבעים נפש. 

אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל

ואך בחצות הלילה אחזתו קדחת גדולה, ולא יכול לנסוע, וכמה נצטער ופלגי מים ירדו עיניו על זה, וזאת הייתה נחמתו, שגם השיירא אשר נסעה בבוקר חזרה בערב, כי שמעו שכל הדרך מלאה לסטים, ויראו לנפשם וחזרו העירה.

ובחודש אלול התקפ"ב, נזדרזו עוד הרבה, ומכר את כל קרקעותיו, ונסע לפאס, ומשם לעיר וד'דה, ומשם חשב להגיע לווהראן, ומשם באניה למצרים, ומשם אל הארץ. ואך בהגיעו לוז'דה, מצא הדרך סגורה ממלחמת אחים על המלוכה בתלמסאן ובווהראן.

וישב בוז'דא קרוב לשנה, והיה מספר, כי מצא בוז'דא זקנים בלי אוזניים, ושאל אותם מדוע ? וסיפרו כי בבוא המלך אלייזיד המזיד שחיק עצמות בשערי וז'דא בשנת בתק"ן ביום שבת, יצאו כל יושבי האיר להקביל את פניו, כמנהג כל מלך בכל מקומות ממשלתו בבואו העיר.

ובאותו זמן היה מלבוש היהודים שווה למלבוש הערביים שוכני המדינה, ועמדו היהודים לבדם, והערביים לבדם, והוא שאל לשר העיר, מה אלו, אף אלו, מדוע נפרדים לשתי כתות ? , שר העיר השיב, אלו יהודים, ואלו הערביים, הוא השיבו ובמה ידוע ההבדל שביניהם ?

שר העיר שתק, הוא אמר, אני אבדיל, מיד נתן צו, והקיף את היהודים בלגיונותיו, וחתך לכולם את אוזניהם. ומאותו הדור נשארו השרידים אשר ראה.

ושוב עלה לתלמסאן, ושירת אותם בקדש זמן מיה, ושם עלה לווהראן, ומצא שם מלחמה נוראה בין הערביים והנוצרים הספרדים, וחזר לתלמסאן, וישב שם עוד זמן מה, ושוב חזר לוג'דא, וישב שם ירחים אחדים מפני שבוש הדרכים, ושוב חזר לפאס, וישב שם שלוש שנים, והיה מלמד תלמידים, ודורש בשבתות ובמועדים, ובעדן חדוה, וביקרא דשכיבי, ושוב חזר למכנאס.

ובשובו למכנאס רצה לחזור על המכר שמכר קרקעותיו בטענה, שמכר אדעתא למיסק לארעא דישראל, ולא איתדר ליה, ושכנגדו הקונה שהיה רב, כמוהר"ר יצחק אבן צור זצ"ל, השיב מדוע הלכת על דרך אוג'דא היה לך לילך על דרך רבאט, ושם באוניה לצרפת ומשם ליפו, ומשם לירושלים אשר חפצת.

ואבא מארי השיב כי דרך רבאט מסוכנת יותר, ובדרך הדבר על פי עדים, ונחלקו רבבני העיר בדבר, הל"ה הרב הגאון כמוהר"א יעקב בירדוגו זלה"ה, וכמוהר"ר חיים טולידאנו זלה"ה, הראשון לזכות הקונה שהיה תלמידו.

והשנים, לזכותו של אבא, ומשבאו לכלל מחלוקת באו לכל כעס, וסוף דבר, נכנסו יחידי סגולה, ועשו שלום בין כולם, ופשרו בין הקונה למוכר, פשרה ההוגנת לשניהם.

ובשנת ת"ר נתעוררה עוד תנועת העליה, ונזדרז עוד אבא מארי זצ"ל לעלות  עם שיירא גדולה, ונודע הדבר לשר העיר, ועכבם בחזקה, כי היו בהם צורפי זהב וכסף וחייטים שהיו צריכים לבני העיר, כי הערביים לא היו יודעים מלאכות הללו כלל.

ובשנת תר"ד 1844 מת שר העיר, ונתעוררה עוד העליה התעוררות גדולה, ועשו סימן השנה בירושלים תנוחמו ( תר"ד ) ומכל הערים עלו שיירות גדולות, ובטבט עלו ממכנאס שבעים נפש. 

ואלה שמותיהם : דוד מאמאן וביתו שבעה נפשות. מסעוד בן יחייא וביתו, ואמו וחמותו, שמונה נפשות. מסעוד בן עאמארה וביתו ובית אביו עשרה נפשות. מכלוף בן יזרי וביתו ובית אביו, חמיו וחמותו עשרה נפשות. שמעון מלכא ואחיו וכל בית אביו שמונה נפשות. רבי חיים רוומי וביתו וחמיו רבי מוסי ראגונץ וביתו י"ב נפשות.

החכם הבקי בששה סדרי משנה בעל פה עם פירושיהם, כמהר"ר ימין בן זכרי, וחמיו סופר סת"ם, רבי יעקב שושנה וכל ביתם, י"ד נפשות. והבחור הגביר והגיבור אמיץ הלב, המאסף לכל המחנה, כשמו כן הוא, עזוז אלקובי בן רבי יעקב ז"ל, וגם אבא מארי רצה לעלות עמהם, ואחזתו פודגרא ברגליו, ולא יכול לעלות.

פּוֹדַגְרָהת, פּוֹדַגְרָאת (נ') [יוונית: podagra] מַחֲלָה הַמִּתְבַּטֵּאת בְּהוֹפָעָה חוֹזֶרֶת שֶׁל כְּאֵבִים עַזִּים בַּמִּפְרָקִים וּבִמְיֻחָד בְּפִרְקֵי בְּהוֹנוֹת הָרַגְלַיִם (ראו גם צִנִּית). נִגְרֶמֶת עַל יְדֵי מִשְׁקָעִים שֶׁל מִלְחֵי חֻמְצוֹת הַשֶּׁתֶן. הַמַּחֲלָה הָיְתָה יְדוּעָה גַּם בִּימֵי הַתַּלְמוּד בְּשֵׁם זֶה: "שֶׁאֲחָזַתּוּ פּוֹדַגְרָא" (סוטה י.). מילון אבן שושן.

ובשנת תר"ח, ובשנת תר"י, נתעוררה עוד העליה, על פי חלומות זקנים וזקנות, ועל פי פלא גדול שאירע, שנולד בן ליעקב בן נפתלי, ובצאתו מרחם אמו, צעק " לה' הישועה " ונשתתק, ואחר יום למילתו מת, ועם כל זה נתבטלה העלייה מפני סכנות דרכים.

ובשנת תרי"ג  – 1853, נתעוררה עוד העלייה ועלו עוד ממכנאס כמה נפשות. רבי אברהם אבודרהם ורבי יחייא אסאבג, ורבי יהושע אצבאן, ורבי יעקב חתוויל, ומסעוד סריקי, ויעקב אלבאז, ומשה אדרעי, ומכלוף לוי, ויעקב אלענקרי. ודוד אלבו, הם ונשיהם ובניהם, ועמהם עשר נשים זקנות.

ועוד אישה חכמה בכל מעשה המחט וגם למדנית הרבה, בתנ"ך ומשניות, וזוהר הקדוש, וכל התפילות אף של הימים הנוראים שגורים על פיה, שמה אורודוויניא אחות אמו של אבא, בת איש צדיק כהה"ר יעקב בן ואעיש זצ"ל, ואבא לא יכול לעלות עמהם מפני מחלת מרת אמי הצדקת מרת מירא דכייא שתחיה.

ובסיון התרט"ו – 1855, עלו עוד, יעקב טובי, ויעקב בן טולילא ואשתו, ויצחק ארוואץ ומסעוד רוואץ ושאר בשרנו, שלמה בן משאש ודניאל אחיו ומכלוף טולידאנו, הם ובניהם ונשיהם וחתניהם. ועמהם החכם המופלג בדיני ממונות מוהר"ר יעקב בלחדיב ואשתו ובניו.

 ואבא מארי גם הוא הכין עצמו לעלות עמהם, ואך בעוונותינו

חלה את חליו אשר מת בו ביום ג'בשבת כ"ח לאלול בשנת הרעשת ארץ פצמת"ה היא שנת תרט"ו, הוא ניהו אבא מארי הקדוש החסיד העניו כמוהר"ר זכרי זצ"ל \יע"א. כל זה העתקתי מכתב יד מור דודי כמוהר"ר דוד זצ"ל הנ"ל.

והנה גם בניו של מר זקני הנ"ל, כיוצא בו ובאבותיו הקדושים הנ"ל זצ"לף כולם השתוקקו כל ימיהם, אל הארץ לעלות להתקדש בקדושתה. כאשר שמעתי מדודתי אלמנתו של מלך הרב הגאון תורה וגדולה, כמוהר"ר רפאל מאמאן דמן צפרו זצ"ל, זה שמה גאמילא הצדקת ז"ל, שאחרי מות בעלה בעיר צפרו, חזרה למכנאס והייתה מסתופפת בצל קורתו של אבא מארי, גיבור כארי, בתורה ובחסידות, כמוהר"ר חיים זצ"ל.

והייתה מספרת, שכאשר נתבש"מ אביה מר זקני כמוהר"ר זכרי זצ"ל הנ"ל, עשו חוזה ביניהם שלושת בניו, שהם מור דושי כמוהר"ר שלם זצ"ל, וכמוהר"ר דוד הנ"ל זצ"ל, ואבא מארי כמוהר"ר חיים הנ"ל זצ"ל, עם אחיותיהם, לעלות כולם אל הארץ.

ואך רבו השמועות כי יש מלחמות בין הגויים יושבי הארץ ובין מצרים ותורקייא, ואז רפו ידיהם, ונשאר הדבר כך עד שבט התרכ"ג, שאז נצטרף עמהם בעלה הקדוש הנ"ל יחדיו את הארץ, אחר הפסח, ואך באייר חלה בעלה הקדוש הנ"ל את חליו אשר מת בו בסיון שנת התרכ"ג.

ואז נתפרדה החבילה, ועם כל זה לא אמרו נואש, ואמנם השנים לא היו כסדרן, כל שנה ומכותיה, מהארבה למינו, ומחולאים רעים למינם. גם שנות בצורת ושנות רעב, ומלחמות שבטי הברברים לא פסקו, ובסוף שנת התרל"ז, התחיל חולי רע במקנה הצאן והבקר, ומהם נמשך לבני האדם, ומתו מהערביים לאלפים ורבבות, וגם חרבה מישראל בכל מרוקו, וגם מור דודי כמוהר"ר דו זצ"ל הנ"ל נתבש"מ י"ד לטבת התרל"ח, בן מ"ה שנה.

בא סימן אדם כי ימות, נוטריקון אסף דוד משאש. ועוד אדם במספר מ"ה כמניין שנותיו ( ראה הקדמת ספרי " מים חיים " מה שכתבתי עליו ) ואז רפו ידי אחיו הנשארים לפלטה.

ובשנת התרמ"ה נתעוררה התנועה בכל ערי המערב ועלו הרבה משפחות שלמות, והחכם המרביץ תורה כהה"ר אברהם טולידאנו זלה"ה, הראה לי רשימה של עולי מכנאס באותה שנה, שעלו ליותר משמונים נפש, וגם מור דודי כמהר"ר שלום הנ"ל ואבא מארי זיע"א, נתעוררו גם הם.

והתחילו להתכונן לקיץ תרמ"ו – 1886, ואך במוצאי פסח חלה מור דודו את חליו אשר מת בו ביום ששי בשבת תשעה ימים לאייר תרמ"ו, ואז אבא מארי נפל למשכב במחלה קשה מרוב יגונו, שנמשכה כשישה חודשים.

וכאשר ראה כי כן, הוחזקה הסכנה אצלו, ובא לידי ייאוש שמשחתנו אין לה זכות במצווה זו חלילה, ואף שבכל שנה היו עולים משפחות שלמות מבני העיר, לא עלה על דעתו לעלות עמהם, ואף בעת היו באים אצלו לברכם בדרך צלחה, היה מוריד כנחל דמעה, על שלא זכה במצווה רבה זו, והיה מברכם מועמקא דלבא.

ונשאר במנהגו זה עד אלול התרנ"ט, שנסעה שיירא גדולה מבני העיר ועמהם חכם גדול וזקן למעלה מתשעים שנה, זה שמו רבי יעקב אזהאן, תש כח ודק וצנום כגל של עצמות ועשו לו עריסה כשל תינוקות, וקשרוה על גבי הפרד ושמוהו בתוכה, ולכבודו יצאו הרבה רבנים ויחידי סגולה עד שער העיר ללותו.

אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל

ובשעה שנתנוהו בעריסה, געה מור אבי בבכיה, ושם נמצא ושם היה רב אחד גדול צעיר לימים, זה שמו במוהר"ר שלום עמאר זצ"ל, אהובו הגדול של אבא, והוא שאל את אבא, מדוע כל כך בוכה ? השיבו, איך לא נבכה, הרב הזה שאפסו כוחותיו כל כך זכה לעלות אל הארץ, ואנו שעוד כוחנו במתננו, לא נשתדל לעלות, אמר לו הרב והלא אתה ירא מזה מפני מה שאירע לאחיך ולאבותיך הקדושים עליהם השלום ?

השיבו אבא, איני חושש מעתה לזה, תשוקת הארץ יוקדת בעצמותי ואם אמצא חבר מתאים, עלה נעלה ונצליח, אז הרב הנזכר הבטיחו שבמוצאי החג, יתכונן עמו לעלות, אז אבא שמח ושחק, והשיירא נסעה, והם חזרו העיר מלאים ששון ושמחה.

חודש אלול יצא, ועמו גם הימים הנוראים, וערב סוכות בעלות המנחה, בא הרב הנזכר לבית אבא והוא יושב תוך סוכתו אוגד את לולבו, ומחכה על האתרוג לשלוח לו הרב כמנהגו, והנה הוא בא בכבודו ובעצמו בשביל עניין ציבורי נחוץ.

ובדרך אגב הביא ב' אתרוגים צרורים במטפחה לבנה, והוציאם והראה אותם לאבא לבחור את המובחר, ואבא, בדקם, ונשקם, ושבח אשר בראם, ועשאם, ואמר שניהם כאחד טובים שבטובים, ומובחרים שבמובחרים, ולקח אחד ומסרו בידי לתתו במגרה אחת שהייתה מיוחדת לדברים חשובים, וכן עשיתי.

והרב הנזכר לקח את השני לעצמו וכאשר בא להחזירו למטפחת נשמט מידו ונפל לארץ, ונפלה ממנו השושנה עם הדר, וכאשר הגביהו וראהו, נפל ונתעלף, ואז אבא וכל בני הבית וכל השכנים נאספו עליו והגביהו אותו.

והכניסוהו לחדר והשכיבוהו על המיטה, והביאו יין ישן ובצל חזק והריחו לו בחזקה, ואחר עמל רב שבה אליו נפשו, ואבא צעק עליו, מה כל כך עז עליו כוח הדמיון ? ייתן לו את שלו, והוא ייקח אחר אף אם יהיה גרוע, כי עוד נמצאים הרבה בעיר.

רבי יוסך משאש

ועוד, המקום ב"ה צווה עלינו מצוות ארבעת המינים, ומצווה שמחה פעמים שלוש, ואיך יבטל השלוש בשביל האחת אף אם הייתה בטלה כלל, ועוד הרבה דברים דיבר אליו.

ואך הוא באחד ולא ישוב, כי לבו ניבא לא כי רע עליו המעשה, ואני רצתי כאיילה לבית הרב והודעתים, ובאו כולם והוליכוהו אל ביתו, והרבו עליו אומר ודברים להשקיט כוח דמיונו, ולא הועילו כלום, ונתקיים בו מאמר איוב ( ג', כ"ה ) פחד פחדתי וכו'…., וכל הלילה אחזתו קדחת וחלה את חוליו אשר מת בו ביום שמחת תורה, והייתה בעיר מהומה גדולה, כי היה אדם פלאי ביופיו וקומתו ובהוט של חן וחסד שהיה מושך עליו, ובחוכמתו ובינתו, ודעתו הרחבה והזכה.

וכל בני העיר היו צריכים לו ולעצותיו המחוכמות הקולעות את השערה בכל דבר ודבר, ואבא הספידו הספד מר מאוד כל שבעת ימי אבלו, ונפל למשכב משך ב' חודשים מרוב יגונו הן מצד סילוקו של צדיק, והן מצד ביטולו ממצוות העלייה.

והנה מעוצם אהבת אבא את הארץ, זכורני, כי ביום ח' של חנוכה התר"ס הנזכר, בא מכתב מבנו של רבי יעקב אדהאן ז"ל הנ"ל, שעלה אל הארץ באלו התרנ"ט כנ"ל, לבן דודו כמוהר"ר מרדכי זצ"ל, ושם נאמר, באנו אל הארץ, ולא מצאנו בה פרנסה, רק עגבניות וירקות וקצת פירות.

ורבי מרדכי הביא המכתב לאבא, ואחר שראו החזירו לו ברוגז, ואמר לו, משוגעים האנשים הללו, מה חושבים ? הארץ והפרנסה ? מי שלימו קודמי באגמי ? ( ערובין כ"ב ע"א ), חבך ! חבל ! שאין מכירין בערך הארץ.

וציווה עליו שיקרע את המכתב ולא יגיד את הכתב בו לשום אדם, שלא ירפה יד הרוצים לעלות, ועוד ציווה עליו לכתוב לו ולהגיד רק טובת הארץ, חכמיה ורבניה וישיבותיה וחיבוריהם. וכמש"ה וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך, רק בטוב תראה, והרע תבטלוהו בטוב.

באותה השנה התר"ס הנ"ל ביום י"ד בטבת בבוקר, נהרג שר גדול של עבריים הוא ואישתו ושני בניו על ידי שער העיר הסמוך למשכן היהודים, והייתה מהומה גדולה בעיר, ונסתבכו במלחמה גדולה כל שבטי הברברים, ונשמו הדרכים, וביום ט"ו שבט כשהיינו עושים את הסדר, בבית הגביר הנדיה הצדיק וישר, כבוד הרב יעקב אזראד זצ"ל, באו המבשרות שהמלחמה הגיעה עד שערי העיר.

ושר העיר נתן צו לסגור את שערי העיר, שהיו להם דלתות מאוד חזקים מצופין ברזל, והעמיד נלמחים מעל מגדלי החומות, ושמענו איזה יריות, ואז יצאנו דחופים, וכל אחד הלך לביתו וסגר דלתיו בעדו ובעד בניו, ופתח ספר תהלים, כי הוא הנשק הגדול שנשאר בידינו בגולה.

והיא שעמדה לנו תמיד בכל צרותינו, ונשאר הדבר כך שלשת ימים, וביום הד' שקטה הארץ, כי הושוו עם שר העיר ברצי כסף. ואז התעוררה העלייה אל הארץ ועלו הרבה משפחות בסוף אדר, ויש שהכינו עצמם לחודש אייר.

ואך בי"ד בו שהוא פסח שני, בא המלך עבד אלעזיז, מעיר פאס למכנאס, והיו כל הדרכים מלאים ברברים מכל שבטיהם המביאים מנחות למלך, ובתוכם נמצאים תמיד לסטים מזוינים הצמאים לדם ולשלל, לכן נמנעו מלנסוע, והמלך מרוב המשתאות יום יום, ואכילות גסות חלה.

והכניסוהו לחדר והשכיבוהו על המיטה, והביאו יין ישן ובצל חזק והריחו לו בחזקה, ואחר עמל רב שבה אליו נפשו, ואבא צעק עליו, מה כל כך עז עליו כוח הדמיון ? ייתן לו את שלו, והוא ייקח אחר אף אם יהיה גרוע, כי עוד נמצאים הרבה בעיר.

ועוד, המקום ב"ה צווה עלינו מצוות ארבעת המינים, ומצווה שמחה פעמים שלוש, ואיך יבטל השלוש בשביל האחת אף אם הייתה בטלה כלל, ועוד הרבה דברים דיבר אליו.

ואך הוא באחד ולא ישוב, כי לבו ניבא לא כי רע עליו המעשה, ואני רצתי כאיילה לבית הרב והודעתים, ובאו כולם והוליכוהו אל ביתו, והרבו עליו אומר ודברים להשקיט כוח דמיונו, ולא הועילו כלום, ונתקיים בו מאמר איוב ( ג', כ"ה ) פחד פחדתי וכו'…., וכל הלילה אחזתו קדחת וחלה את חוליו אשר מת בו ביום שמחת תורה, והייתה בעיר מהומה גדולה, כי היה אדם פלאי ביופיו וקומתו ובהוט של חן וחסד שהיה מושך עליו, ובחוכמתו ובינתו, ודעתו הרחבה והזכה.

וכל בני העיר היו צריכים לו ולעצותיו המחוכמות הקולעות את השערה בכל דבר ודבר, ואבא הספידו הספד מר מאוד כל שבעת ימי אבלו, ונפל למשכב משך ב' חודשים מרוב יגונו הן מצד סילוקו של צדיק, והן מצד ביטולו ממצוות העלייה.

והנה מעוצם אהבת אבא את הארץ, זכורני, כי ביום ח' של חנוכה התר"ס הנזכר, בא מכתב מבנו של רבי יעקב אדהאן ז"ל הנ"ל, שעלה אל הארץ באלו התרנ"ט כנ"ל, לבן דודו כמוהר"ר מרדכי זצ"ל, ושם נאמר, באנו אל הארץ, ולא מצאנו בה פרנסה, רק עגבניות וירקות וקצת פירות.

ורבי מרדכי הביא המכתב לאבא, ואחר שראו החזירו לו ברוגז, ואמר לו, משוגעים האנשים הללו, מה חושבים ? הארץ והפרנסה ? מי שלימו קודמי באגמי ? ( ערובין כ"ב ע"א ), חבך ! חבל ! שאין מכירין בערך הארץ.

וציווה עליו שיקרע את המכתב ולא יגיד את הכתב בו לשום אדם, שלא ירפה יד הרוצים לעלות, ועוד ציווה עליו לכתוב לו ולהגיד רק טובת הארץ, חכמיה ורבניה וישיבותיה וחיבוריהם. וכמש"ה וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך, רק בטוב תראה, והרע תבטלוהו בטוב.

באותה השנה התר"ס הנ"ל ביום י"ד בטבת בבוקר, נהרג שר גדול של עבריים הוא ואישתו ושני בניו על ידי שער העיר הסמוך למשכן היהודים, והייתה מהומה גדולה בעיר, ונסתבכו במלחמה גדולה כל שבטי הברברים, ונשמו הדרכים, וביום ט"ו שבט כשהיינו עושים את הסדר, בבית הגביר הנדיה הצדיק וישר, כבוד הרב יעקב אזראד זצ"ל, באו המבשרות שהמלחמה הגיעה עד שערי העיר.

ושר העיר נתן צו לסגור את שערי העיר, שהיו להם דלתות מאוד חזקים מצופין ברזל, והעמיד נלמחים מעל מגדלי החומות, ושמענו איזה יריות, ואז יצאנו דחופים, וכל אחד הלך לביתו וסגר דלתיו בעדו ובעד בניו, ופתח ספר תהלים, כי הוא הנשק הגדול שנשאר בידינו בגולה.

והיא שעמדה לנו תמיד בכל צרותינו, ונשאר הדבר כך שלשת ימים, וביום הד' שקטה הארץ, כי הושוו עם שר העיר ברצי כסף. ואז התעוררה העלייה אל הארץ ועלו הרבה משפחות בסוף אדר, ויש שהכינו עצמם לחודש אייר.

ואך בי"ד בו שהוא פסח שני, בא המלך עבד אלעזיז, מעיר פאס למכנאס, והיו כל הדרכים מלאים ברברים מכל שבטיהם המביאים מנחות למלך, ובתוכם נמצאים תמיד לסטים מזוינים הצמאים לדם ולשלל, לכן נמנעו מלנסוע, והמלך מרוב המשתאות יום יום, ואכילות גסות חלה. 

אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל

ונמשך חליו עד סוף אלול ובתוך ימי חליו ביקש מהיהודים לבקש עליו רחמים, וכן עשו, והוא אמר שתפילתם עשתה רושם, ושלח להם שלוש פרות גדולות ושמנות לשחטם ולחלק בשרם לעניים.וגם הרבה כדי שמן, וגם כסף. וביום ראש השנה התרס"א – 1901, נסע לעיר רבאט, ובחודש חשון עלו עוד הרבה אנשים ונשים וטף אל הארץ.

רבי יוסך משאש

ובחודש טבת יצאה מן העיר שיירה גדולה של יהודים וערביים מלאה סחורות מכל מין, וסמוך לעיר ארבו לה לסטים מזוינים משבטי הברברים הקרובים לעיר ושללו אותם ואת בהמותם. ונהרגו ונפצעו הרבה ערביים מהשיירה, וחזרו בידיים ריקניות לעיר, והלכו ישר לשר העיר לקבול על זה.

ושר העיר משר עד יום ד' שהוא יום השוק שבאים מכל שבטיהם של הברברים למכור ולקנות, והקיף את השוק מכל עבר, ותפש הרבה מהשוללים, ועוד אחרים חבריהם וקרוביהם, ועשה בהם שפטים נוראים.

ומאותו יום פסק ומהומות ומלחמות, ובפרט בכל יום השוק, היינו תמיד בסכנה גדולה, ובכל יום שמועות יבהלונו, כי כל שבטי הברברים עשו קשר אמיץ, להכות את העיר חרס להשמיד וכו' ושללם לבוז..

ונמשכו הקולות עד י"ב ניסן התרס"ג, שאז הוציאו מחשבתם לפועל, ובאו בעם כבד וביד חזקה, רוכבים ופרשים, והבקיעו לתוך מדינת הגויים, והרגו ושרפו, וענו נשים ובתולות, ושבו מאות נשים וטף, ושללו כל אוצרות המסחר של הגויים והיהודים שהיו חוץ למשכן היהודים, שהיו מלאים עאושר מופלג. 

וכאשר גמרו באו לשלול רובע היהודים ולהשמיד וכו'…והמקום היה מוקף חומה גבוהה דלתים ובריח. והמקום ב"ה אזר ישראל בגבורה, ועמדו על נפשם על החומה בכי נשק שהיו להם, והזקנים והנשים והטף, מתגוללים בחוצות וצועקים אל ה', ואבא מארי עליו השלום נפל על פניו ברחובה של העיר, והיה צועק לכל הקהל שובה ישראל עד ה' אלהיך וכו'…..

וי"ג מידות של רחמים, ופסוק שמע ישראל וכו'…, ומזור יענך ה' ביום צרה עשרות פעמים, וכל העם גועים בבכייה, וצועקים אל ה' בלב נשבר ונדכא, וברוך שומע תפילה, הפיל על אויבינו וכל שונאינו אימתה ופחד, ולא עבר זמן קצר, עד אשר נסו בשבעה דרכים, ואחד מהם לא נותר, והייתה תשועה גדולה לישראל.

ובחול המועד של אותו פסח התחילו הרבה משפחות להתכונן לעלות אל הארץ, ואך היו בהם אנשים שהיו עליהם חובות מהגויים והיהודים, ואל השיגה ידם לשלם, וקבלו עליהם נושיהם לפני שר4 העיר, ועיכב על ידם מלצאת את העיר עש שישלמו את חובם, ואשר לא היו עליהם חובות, התכוננו לעלות בסוף אייר.

ואך בהגיעם סמוך לעיר רבאט, יצאו עליהם לסטים ושללו אותם עד מלבושם העליון, וברוך ה' שנשארו הנפשות לפליטה, וכולם היו להם מכירים בעיר רבאט, ונכנסו ישר אצל מכריהם, וקיבלו אותם ועזרו להם, ומשם עלו לקזבלנקה ונתיישבו שם והצליחו.

ואבא מארי עליו השלום, המהומות והמלחמות, וקול הפחדים יום יום, והסיגופים, והתעניות ומיעוט השינה, ועל כוךם צערן של ישראל, רופפו את בריאותו, וחלה במחלות קשות, ונמשכו ימי חליו ימים רבים, עד ערב שלישי בשבת שמונה ימים לחודש תמוז שנת התרס"ד לבית עולמו.

שאז יצאה נשמתו בטהרה, ושעה אחת קודם פטירתו, פקח את עיניו, והביט סביביו, ומצא כל הרבנים והחכמים שהיו כולם תלמידיו, וכל טובי העיר, וקרא עליהם המקרא הזה :

הגיד לי אדם מה טוב  ומה ה' דורש ממך כי את עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך ( מיכה ו' ) והוסיף : ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, וסיים : אם אין שלום אין כלום. ושוב שתק רגעים אחדים, ונזדעזע, ואמר :

" זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם כך ותדבר אליהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעם ונחלו לעולם. וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו "

ואז נראו בו סימני יציאת הנשמה, והתחילו לקרוא עמהם ע"ס פרשה ראשונה, ורמז להם לחזור פעם אחרת, ויצאה נשמתו הקדושה באחד, וכבוד גדול מאוד עשו לו כל הקהל בביטול מלאכה ומסחר וצום ובכי ומספד והגה וקינים יום שלם עד שנקבר בערב, זכותו יגן עלינו אמן ואמן.

כל השנים עד שנת התרע"א לא שלונו ולא שקטנו ולא נחנו מתגרות קטנות בין הערביים יום יום, ובפרט כל יום רביעי בשבת שהיה יום שוק גדול קבוע בעיר לכל בני העיר והמחוז, לכל מקנה וקנין, אשר תמיד היינו בסכנה מהערב רב של הברברים הפראים, שהיו באים בכנופיות גדולות.

ועל כל דבר פשע, קם שאין גדול מתחילים בפרק הגדול, ומסיימים במסכת מכות ועל הרוב בפרשת רוצחים, וכל אותם השנים התמעטה העלייה, רק אחדים מבני עלייה המעטים, אשר יש מהם הגיעו עד טאנג'יר ונתיישבו שם, כי שמעו שיש מלחמה בארץ, ויש אכלו את כספם, וחזרו למקומם.  

ובחודש אלול התר"ע  – 1910, באו רבבות ברברים להשמיד ולשלול את העיר, ושר העיר יצא לקראתם בחיל גדול, ותפש מהם שבויים הרבה מסלתם ומשמנם, ועשה בהם שפטים, והנשארים הרה נסו, וביום י"ג אדר התרע"א חזרו עוד.

ועוד באחד בניסן, ובכל פעם נהדפו, ואך בשני לחול המועד פסח הבקיעו למדינת הגויים ועשו בה שמות וגם כל האוצרות המסחר של היהודים שנמצאו במדינת הגויים נשללו ונשרפו, ובערב באו על משכן היהודים, וקדמו פניהם בחצים ובקלע וביריות אש מעל החומות.

ופזרו אותם לכל רוח, ונשאר הדבר כך יוצא ושוב, עד יום חמישי בשבת י"ב לחודש ניסן התרע"א הנ"ל. שאז נכנסו הצרפתים וכבשו את העיר, וליהודית הייתה אורה ושמחה, ואז סדר החיים נהפך מן הקצה עד הקצה, המסחר והתעשיה פרחו כמו עשב מיום ליום, והיהודים עלו במעלות העושר והכבוד, ובנו בתים וטעו כרמים, והעלייה את הארץ נשכחה מלב לגמרי.

ואמנם בלבי היה הדבר יוקד אש, ותמיד הייתי חושב, מה זה עשה אלהים לנו ? במקום לחסל את הגלות, אנחנו עושים לה כיוונים להמשיכה ולקיימה ? עד אשר לפעמים היה דמיוני מטעני לראות מי שהוא מדבר אלי עם מראות וחזיונות, ואז הייתי נסוג אחור, ומתגבר על רגשותי הדמיוניות למחותם מזיכרוני.

Recent Posts

  • השתמדותו של יצחק אלחראר במוגאדור ב־1932 ־ יוסף שיטרית

    פרשת יצחק אלחראר כמבחן למשחק הכוחות הפוליטי במרוקו בשנים 1932־1933 לכאורה, תיאור רצף האירועים בפרשת התאסלמותו של יצחק אלחראר כפי שהוצג כאן אינו מעלה עניינים חריגים או בלתי שגרתיים ומיוחדים. למעשה, מהלכי הפרשה כולה מראשיתה באביב 1932 ועד סיומה בקיץ 1933 יכולים לשמש מקרה מבחן למשחקי הכוחות הפוליטיים והחברתיים שהתקיימו במרוקו בעת ההיא. בשנים אלו השלים הפרוטקטורט הצרפתי את מלוא היערכותו ונוכחותו במרוקו לאחר שאחרוני השבטים הברבריים שמרדו בצבא הצרפתי, בייחוד אלה שפעלו במזרח המדינה ברכס הסרע׳ו Sargho, נכנעו לצבא הצרפתי וקיבלו עליהם את עול השלטון הקולוניאלי. בכך הושלם תהליך ה׳פסיפיקציה׳ של מרוקו, היינו ההשתלטות על כל חבלי הארץ. ואולם

  • להתהלך באור החיים – פרשת "וישלח".מאת: הרב משה אסולין שמיר.

    להתהלך באור החיים – פרשת "וישלח". דברי התורה מוקדשים למו"ר אבי הרה"צ יוסף אסולין בר עליה ע"ה, לכבוד יום ההילולה שלו, החל השבוע – י"ב כסלו. ת.נ.צ.ב.ה מאת: הרב משה אסולין שמיר. להאיר באור החיים – לערב שבת קודש. "וישלח יעקב מלאכים לפניו,   אל עשו אחיו" (בר' לב' ד'). סוד המלאכים – אצל יעקב אבינו. יעקב אבינו הגיע לדרגת מלאך, היות והוא זכה לשלוח במקומו – מלאכים לעשיו אחיו,  בבחינת הכתוב: "שלוחו של אדם כמותו" (חגיגה י' ע"ב). "בשם ה' אלוקי ישראל: מימיני מיכאל, ומשמאלי גבריאל,                    ומלפני אוריאל, ומאחורי רפאל, ועל ראשי שכינת אל" (זהר במ', איש על דגלו(.

  • יהודי המזרח בארץ ישראל- חלק ב' מ.ד.גאון

    אברהם אביחצירא מרבני טבריה. חתום על הסכמה בספר מלחמת המגן להרב משה מאיר חי אליקים. הוציא לאור מספרי אביו הרב, ביניהם גנזי המלך ירושלים תרמ״ט, והוא פירושים בקבלה. והסכימו עליו רבני הזמן המרפ״א ויש״א, והרב יוסף ויטאל מראשי ק״ק חסידים בית אל בעת ההיא. את הקדמתו לספר הנ״ל מסיים הרב: פי המדבר בן לאדמו״ר הרב המחבר כותב וחותם פעה״ק טבריה ת״ו, בחדש תמוז התרמ״ח בסדר אתה תקום ת׳ריח׳ם' דוד אביחצירא נולד בתאפילאלת בשנת תרנ״ו. ידוע בכל ערי המערב לפרוש וצדיק גדול. בנו של הרב מסעוד אביחצידא, ונכדו של הרב יעקב אביחצירא ז״ל. ר׳ יוסף בן נאים כותב עליו: לספר קדושתו

  • הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-תקופת וישי – יוני 1940 – נובמבר 1942

    תקופת וישי – יוני 1940 – נובמבר 1942 תקופת וישי נמשכה מיוני 1940 ועד סוף 1942. בפועל לא בוטלו חוקי וישי גם בתקופת הכיבוש הגרמני, אך בשל חילופי השלטון בתוניסיה ואירועי המלחמה נתפסה התקופה הגרמנית כתקופה שונה. חוקי וישי הוחלו על צרפת ועל השטחים שהיו תחת שלטונה בצפון אפריקה, אולם יישום החוקים והצווים בתוניסיה היה בעייתי, שכן הדבר עלול היה לפגוע קשות בשירותים חיוניים כמו שירותי הבריאות, שירותים עירוניים, מכס ובנקאות, שרבים מן המועסקים בהם היו יהודים. אין לנו מידע מדויק כיצד יישמו המושלים בערי תוניסיה את הוראות החוק. מסמך שהגישה הקהילה היהודית בצפאקץ ב-4 במאי 1943 למפקח האזרחי של

  • רדיפה והצלה – יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-יוסף טולדאנו-חרם על מוצרי גרמניה

      שבוע לאחר מכן הצטרפה הבירה למחאה. ברחובות רבאט הופץ כרוז הקורא לכל האוכלוסייה להצטרף לתנועה המחאה ולחרם על המוצרים הגרמנים: ״גרמניה של המאה ה-20 נסוגה לזמנים הברבריים, היא רודפת עכשיו את יהודיה, מיעוט חסר ישע. אנו פונים אל העמים התרבותיים! אל הצרפתים שבמרוקו! אל המוסלמים והיהודים: אל תקנו דבר מהגרמנים כל עוד היטלר והאספסוף האנטישמי שלו לא יפסיקו עם מעשי העושק שלהם״. הפגנה בממדים חסרי תקדים נערכה בקולנוע רנסנס, ובה השתתפו יותר מ-2000 איש. היומון "לקו דו מרוק״(L'Echo du Maroc}, שייצג את החוגים הקולוניאליים שאהדו את החרם מטעמיהם שלהם, העניק לה כיסוי רחב. הרב רפאל אנקאווה, ראש בית הדין

  • דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005

    מתל אביב לביירות בתל אביב של 1931 היה המשבר הכלכלי בעיצומו. שפל שרר ברחבי הארץ. יאשה היה מחוסר עבודה. חברת היבוא־יצוא שהוא היה מנהלה המסחרי מאז שובו ממצרים נאלצה לסגור את שעריה. סבתא שרה, שנישאה מחדש זמן קצר אחרי שהגיעה לפלסטינה, גרה בביירות. בית המלון של בעלה השני, שלום רבינוביץ׳, ניצב על המצוק הצופה לים, ושימש מועדון למושבה הרוסית של ביירות. שרה ביקשה מיאשה להצטרף אליהם. רוב המבקרים הקבועים במלון היו מנהלים של מפעלים או חברות. היא הציגה את בנה יאשה לאורחיה. ידידות נקשרה בינו לבין אחד, מסייה בזרגי. בזרגי הציע ליאשה משרה בחברת ״זינגר״ למכונות תפירה, שהוא היה מנהלה

  • דבדו עיר הכהנים- תולדות קהילה במרוקו ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד-אליהו מרציאנו

      פרק 16: פיוטים פיוט ר׳ סעדיה אדאתי ר׳ סעדיה אדתי אשרי יולדתו, פספאנייא היתה דירתו, ופנאדור היא קבורתו, ועלינו תגן זכותו. ר׳ סעדיה אור המנורה, בצרור החיים היא צרורה, נשמתו הטהורה בישיבה של מעלה שורה, נהנה מזיו השכינה. ר׳ סעדיה צ׳ווי עינייא, בזכותו רבי יחייד לבלייא, עלינא וועלא ליהוד די פדנייא, ויג׳ינא למשיח ואליה. ר׳ סעדיה צווי לאה תמשי קול אולייה, ותגי בחאג׳תהא מוקדייא, זכותו תדרג עלייא. במתיבתא דרקיעא, לכבודו שפתי אביעה, מלא משאלותי אל גדול דעה, ובטל מעלנו גזירה רעה. ר׳ סעדיה מן גירוש קשטיליא, חין גזרו על ליהוד לפניא, ווהווא מן עשרא די כרג׳ו דגייא, פלמרכב רקבו

  • Michel Knafo-Le département d'immigration, le Mossad et autres organismes

    Le département d'immigration, le Mossad et autres organismes Depuis que Kadima, l'organe du département d'immigration, avait été dissous sur ordre des autorités du Maroc indépendant, l'émigration des Juifs vers Israël s'est poursuivie sous diverses formes. Ils quittaient le pays de manière légale ou illégale, avec l'accord des autorités ou malgré leur interdiction, par la négociation ou l'activité clandestine. Des caravanes plus ou moins grandes d'émigrants étaient organisées – recevaient des instructions nécessaires et on les transportait, clandestinement, au-delà des frontières. Derrière toutes ces activités la main directrice de l'Etat d'Israël. La participation du département de la Alyah dans l'organisation de

  • קורות היהודים בספרד המוסלמית-א.אשתור

    כשם שהכרוניקות הישנות משאירים יותר סתום ממה שהם מפרשים בדבר הדרך שבה באו המוסלמים בדברים עם תושבי הערים הנכבשות, נוצרים ויהודים, כך ברורים ומפורשים הם סיפוריהם על הביצוע של שיתוף־הפעולה עם היהודים. כפי שאנו למדים מדבריהם ריכזו הכובשים את היהודים בכל מקום. הם העבירו את היהודים שנמצאו בסביבת עיר גדולה לתוכה ובעיר גופא ריכזו אותם בשכונה אחת. זה היה קל מאד בימים ההם, משום שבתים רבים היו ריקים מאדם לאחר בריחת האצילים והעשירים, ומצד שני היה זה הכרח צבאי. המחבר של כרוניקה עתיקה אומר: ״כאשר מצאו יהודים בגליל, ריכזו אותם בעיר הראשית שלו״ והיסטוריון ערבי אחר מספר: ״נהיתה זאת השיטה

  • אעירה שחר-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-שבת ויצא-שיר לשבת

    שבת ויצא בקשה — אעיר כנשר, או: זכור שבת לשמרה — בקשה — סי׳ אני סעדיה שוראקי חזק פרטים אחדים מתולדות חייו ושירתו של ר' סעדיה שוראקי, שחי ופעל באלג'יריה במאה ה-17 – המאה ה-18 תלמיד חכם, פייטן ובעל השכלה כללית רחבה. חיבר ספר במתמטיקה בשם "מונה מספר" וכן פירוש לספר תהלים שבראשו שיר רחב שבו הוא מתאר את שיטתו בפרשנות. שירים שלו נקלטו בקובץ "שיר ידידות". פיוטיו מצטיינים בנשימה אפית וביכולת תיאור נאה. דוגמאות בולטות לכך הן שירו "סדרי בראשית יוצרו" המפרט את סדר בריאת העולם, ושירו "סיני מאור עיני", המפרט את שבחי התורה ולומדיה.     אעיר כנשר


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930