אירופה ממרוקו- אביעד מורנו".


אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה) 1864-1860 אביעד מורנו

מוסף פעמים 1מוסף פעמים 2

אירופה ממרוקו:

הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)

 1864-1860

אביעד מורנו

על העטיפה: פנורמה של טנג'יר, מרוקו, 1880 ,

צילום: האחים לוי, תצלום באדיבות אוסף הירש־דהאן,

בריסל

יוצא לאור על ידי: מכון בן־צבי של יד יצחק בן־צבי

והאוניברסיטה העברית בירושלים; משרד החינוך,

פתח דבר

במחקר זה אני מבקש לאתר ולבחון דפוסי מודרניזציה בסגנון אירופי  (1)  המשתקפים במקור היסטורי אשר כתבו בני שכבת ההנהגה היהודית בעיר הנמל טנג'יר שבצפון מרוקו במחצית השנייה של המאה התשע עשרה. מקור זה הוא 'ספר הפרוטוקולים של החונטה (2) הנבחרת של הקהילה היהודית בטנג'יר, 1860-1875  א'. הספר נפתח בהצהרת חברי החונטה על שאיפתם כמנהיגיה החדשים של הקהילה: 'לאמץ ולחקות את מצבן הטוב של קהילות אחינו מאירופה'. 3 אני מבקש להבין מה הייתה משמעותה של ההכרזה בעיניהם של חברי החונטה, ולבחון את תרומתה להבנת תהליך המודרניזציה האירופית בתקופה. מפאת קוצר היריעה אני מתמקד בארבע השנים הראשונות לכתיבת המקור ולפעילותו של ארגון החונטה . (1864-1860)

הערות המחבר : ( 1 ) בעבודת המוסמך אשר כתבתי במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן־גוריון בנגב בשנת        2008 , נקטתי את המונח התמערבות. בגרסה מחודשת זו של עבודתי בחרתי לחלופין במונח מודרניזציה בסגנון אירופי, המגדיר באופן מדויק יותר את מהות התהליך המשתקף בספר הפרוטוקולים. התמערבות היא תהליך המרה של התרבות והלשון המקומיות המסורתיות באלו האירופיות, הנתפסות כגבוהות, ואילו המונח מודרניזציה מציין בהקשר הנדון בעיקר פיתוח מושכל וסלקטיווי של דגם הארגון האירופי מתוך שמירה מוצהרת על רכיבים מתרבות המקור והתאמה אליהם. אמנם פיתוח הדגם האירופי המשתקף בספר הפרוטוקולים כלל יצירת דיגלוסיה לשונית שבמסגרתה הייתה הספרדית המודרנית חלופה ראויה לשפתם המסורתית של הכותבים, אך בשלב זה דומה שיצירת הדיגלוסיה הייתה חלק מאותה שאיפה מושכלת וסלקטיווית לדגם הארגון האירופי. עוד על הבחנה זו ראו: צור, השכלה, עמ' 161 . אני מודה לפרופ' ירון צור על שהאיר את עיניי בסוגיה חשובה זו.

דיגלוסיה- [מיוונית: di דו glotta + לשון] דּוּ-לְשׁוֹנִיּוּת, שִׁמּוּשׁ רוֹוֵחַ בְּצִבּוּר מְסֻיָּם בִּשְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת לְלֹא עֲדִיפוּת לְאַחַת מֵהֶן

 (2) במחצית השנייה של המאה התשע עשרה הוקמו בערי מרוקו הגדולות ועדי קהילות, והם עסקו בארגון החינוך, הצדקה ותשלום המס בקהילות. בערי צפון מרוקו כונו ועדים אלו חונטה, והם סימלו שינוי במבנה הנהגת הקהילה המסורתית. בספר הפרוטוקולים נכתבת המילה בכ"ף רפה. בעבודה אכתוב את המילה בהתאם למקובל בעברית התקנית.

הזיקה המתפתחת לערכי הארגון האירופיים מוצגת בדבריי כנעוצה בתפיסתה העיליתנית של קבוצת ההנהגה המקומית וניזונה מתפיסה זו. קבוצת כוח זו צברה את הונה הכלכלי ואת אונה הפוליטי במפגש עם אירופה. במרכז דיוני ניצב השיח שהתפתח בקרב קבוצה זו, ואני מראה כיצד הזינו וזירזו מאפייניו ומרכיביו השונים של השיח את המפגש בין הקהילה היהודית שהייתה נתונה לפטרונות החונטה ובין מפעל ההתערבות האירופית באורחות חיי הקהילה, ואף הגבירו את הצורך במפגש זה. במסגרת זו אני מתמקד בתהליכים שסללו את הדרך להופעתם של מוסדות אירופיים, כגון בית הספר של כי"ח ובית החולים המודרני, ובפעילותו של משה מונטיפיורי למען יהודי מרוקו. פעילויות אלו, המתועדות גם במקורות אירופיים חיצוניים, הוצגו בספר הפרוטוקולים כפרי פעולתה של החונטה, וניתן לראות בהן חלק מהבניית השיח שלה.

מתוך כך מחקרי זה, שלא כמו מחקרים השמים דגש על הדינמיקה בין מזרח מושפע למערב מחולל ועל יחסי הכוחות ביניהם, מתמקד בשיח הפוליטי הפנימי שהתגבש בקרב שכבת המתווכים היהודים כמרכיב חשוב בהתפתחות התהליך. התמונה המתקבלת מלמדת כי מנהיגיה החדשים של קהילת יהודי טנג'יר מילאו תפקיד יוזם )פרו–אקטיווי( והיו סוכניו ומחולליו של השיח הפרו–אירופי, בדומה לגורמים אירופיים, אם כי הם פעלו מתוך תפיסות ואינטרסים פוליטיים מקומיים.

המחקר מבוסס על שתי נקודות מוצא תאורטיות מרכזיות. בהשראת משנתו של מישל פוקו בדבר הקשר שבין כוח לידע, אני מניח כי בהיותה קבוצת כוח מקומית ניזונה השקפת עולמה של החונטה משיח שתאם אינטרסים פוליטיים שלה ואף באה לידי ביטוי בשיח כזה. נוסף על כך בהתחשב בזירה שבה פעלה החונטה אני מניח כי שיח זה הושפע השפעה רבה מן המפגש עם אירופה וגילם בחובו יסודות ששיקפו את פרשנותה המקומית לתהליך.

גורם חשוב המאפשר מחקר כזה הוא יכולת הגישה לחומר גלם היסטורי המשקף רבדים עמוקים בהלך הרוח ובהשקפת העולם של יוצריו. ספר הפרוטוקולים של החונטה, בהיותו יציר כפיה של קבוצת כוח זו, הוא בעל תכונות מיוחדות להבנת דפוסי מודרניזציה הטמונים בשיח הפוליטי שהתגבש בקרבה. לפיכך בעבודתי ספר הפרוטוקולים איננו כלי גרדא, סַפָּק נתונים, אלא מושא למחקר סמנטי, סמיוטי, גרפי, טקסטואלי והיסטורי בפני עצמו. אני קורא את ספר הפרוטוקולים של החונטה קריאה פרשנית מתוך התחשבות במכלול היבטים אלו במטרה להגיע לרבדים עמוקים בשיח הפוליטי שגיבשה החונטה.

תרומתו של המחקר בעיקר בשני מישורים. במישור המתודולוגי הוא תורם להבנה ולמימוש של הפוטנציאל המחקרי שבניתוח מעמיק של השיח במקורות פרי עטן של עיליות מקומיות לבחינת סוגיות של שינוי חברתי ותרבותי בתקופה זו וכן בתקופות אחרות. במישור ההיסטוריוגרפי המחקר מסייע להבין באופן מורכב את נסיבות התפשטותו של המפעל הקולוניאלי על ידי הדגשת תפקידן של קבוצות אינטרסים מקומיות בקידום התהליך, כגון קבוצות קוֹמפְּרָדוֹרים, סוחרים–מתורגמנים שתיווכו בין בעלי הון זרים ובין השוק המקומי, או עיליות עירוניות אחרות שהפיקו ממנו תועלת. אף שהמחקר אינו מעמיק בדיאלוג

שהתפתח בין קבוצת הכוח העולהָ ובין שאר קבוצות האוכלוסייה, הוא מאפשר הצצה לנבכי השקפת עולמם של גורמים אשר תפיסתם העיליתנית המתפתחת, על השיח שבה, הניעה תהליכי שינוי מקומיים ועולמיים בחברות רבות בעולם. (6)  לפיכך אני מקווה כי מחקר זה אכן יספק תובנות חדשות לכל המבקש ליצור נרטיב חדש או מחודש על אודות השינוי שעברו חברות המזרח התיכון וצפון אפריקה, ואולי אף חברות נוספות בעולם, החל מן המאה התשע עשרה לנוכח התעצמות כוחה של ההגמוניה האירופית.

הערת המחבר : (6) מיקוד המחקר באחת הקהילות הבולטות פחות בחקר יהדות מרוקו במאה התשע עשרה מוסיף על ייחודו ותרומתו. הקהילה היהודית בעיר טנג'יר, בירתה הדיפלומטית של מרוקו ועיר נמל חשובה ביותר אל מול חופי אירופה, מוצגת בעבודה זו כגורם מרכזי שתרם לתהליך המודרניזציה של מרוקו כולה בראשיתו.

אירופה ממרוקו: אביעד מורנו

אירופה ממרוקו:מוסף פעמים 1

הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)

 1864-1860

אביעד מורנו

מבוא

העיר טנג'יר ( Tangier/ Tánger , או בשמה הערבי טנג'ה ), הסמוכה לחופיה הדרומיים של יבשת אירופה, הייתה אחד המוקדים של התפשטות הקולוניאליזם האירופי ליבשת אפריקה בעת החדשה. לקראת המאה התשע עשרה הפכה לעיר נמל חשובה ושימשה שער לכניסתם של סוחרים, דיפלומטים, מיסיונרים והרפתקנים אירופים למרוקו. ההיסטוריה של יהודי טנג'יר, כמו קבוצות אתניות–דתיות אחרות בעיר, גדושה באירועים והתרחשויות הממחישים באופן מובהק את השפעתו של מפגש עם גורמים אלה.

המסגרת ההיסטוריוגרפית

חוקרים רבים ראו בראשית שנות השישים של המאה התשע עשרה נקודת מפנה בהיסטוריה של העיר טנג'יר ושל קהילתה היהודית. לאחר מלחמתה של ספרד עם מרוקו ( 1860-1859 ) הלכה וגברה חשיבותה של העיר כצומת בסחר הבין–לאומי, תהליך אשר השפיע מאוד על הריבוד החברתי של אוכלוסייתה. לאחר המלחמה גברה משמעותית גם התעניינותם של ארגוני פילנתרופיה אירופיים, במיוחד ארגונים אירופיים–יהודיים, באורחות החיים בקהילת יהודי טנג'יר ובקהילות נוספות באזור.

השינויים הללו היו חלק מן התמורה ההיסטורית שחלה במזרח התיכון ובצפון אפריקה החל מן המאה התשע עשרה על רקע ההתפשטות האירופית. שתי אסכולות מחקר מרכזיות שעסקו בסוגיה זו נחלקו באשר למהותה של התמורה ההיסטורית. אסכולה אחת, אשר שלטה בכיפה עד שנות השישים של המאה העשרים, ראתה על פי רוב בתהליך ההתפשטות האירופית תהליך חיובי שהביא לשבירת ה'מסגרות המסורתיות הקפואות' בחברות המזרח תיכוניות על ידי אימוצו של דגם המודרנה האירופי. לעומתה האסכולה האחרת, שהתפתחה משנות השבעים של המאה העשרים, ושדגלה בהשקפת עולם נאו–מרקסיסטית רוויזיוניסטית בעיקרה, ערערה על תפיסת קודמתה והציגה את תהליך ההתפשטות כתוצר של התפתחות מערכת כלכלה עולמית שמרכזה היה באירופה, ואשר אפשרה לאירופה לנצל ניצול ציני את ארצות הפריפריה. לטענת אסכולה זו התהליך הפך את ארצות הפריפריה למודרניות אך גם לנחותות במסגרת הפוליטיקה והכלכלה העולמיות החדשות. גישה זו נתמכה על ידי המהפכה המחשבתית שחולל אדוארד סעיד, שהציג את מערכת היחסים בין מזרח למערב כתוצר של שיח שמהותו כוח ושליטה קולוניאלית, שיח ציני בעיקרו, אשר הציב דיכוטומיה בין המזרח הנחות והמהותני לבין החברה האירופית המתקדמת, וזאת בין היתר כאמצעי להזנה ולניהול של המפעל הקולוניאלי.

מחלוקת היסטוריוגרפית זו השיקה במידה רבה לדיון ההיסטוריוגרפי הער שהתקיים בקרב חוקרי יהדות המזרח לדורותיהם. חוקרים בולטים בעלי אוריינטציה מודרניסטית אירופוצנטרית במהותה, עמדו על גורמים שונים שמקורם בחדירה האירופית למרוקו, ושהובילו לשינוי פני חברתה המסורתית והמתנוונת על פי תפיסתם. בתוך כך שעתקו חוקרים אלה באופן מובהק את השיח הקולוניאלי על אודות נחיצותה של ה'שליחות המתרבתת' ( mission  (civilizatrice מחקרים רבים על יהודי מרוקו בתקופה הנדונה הציגו את ההתערבות האירופית באורחות חייהן של הקהילות היהודיות במזרח כתהליך חיובי שאִפשר ליהודי מרוקו 'להיוושע' משגרת חייהם כנתינים במעמד נחות ונרדף בשלטון האסלאם. לדידם אימוץ מסגרת המודרניזציה האירופית הוא שאפשר לשבור את מסגרת הדִ'מה (החסות) המסורתית, שהגדירה באופן משפטי את זכויותיהם וחובותיהם של המיעוטים הדתיים בשלטון האסלאם, ולהצעיד את יהודי האזור אל עידן אמנציפציה ונאורות.

גם בתחום זה ניעורה עד מהרה הביקורת. חוקרים פוסט–קולוניאלים רוויזיוניסטים, שהושפעו כנראה מהשיח הסעידיאני הרווח, ביקשו להציג את היחסים הרעועים בין יהודים לאדוני הארץ המוסלמים כפועל יוצא ממדיניותו ומפועלו של הכובש הקולוניאלי. לדידם חיבוק הדוב שחיבקו גורמים אירופיים גורמים בחברה המקומית הוא שערער את אשיותיה וכן את היחסים התקינים ששררו מלכתחילה בין יהודים ובין שכניהם המוסלמים. מתוך כך גרסו כי יש לראות בשיח המודרניסטי בדבר ה'שליחות המתרבתת' חלק מן הניצול הציני של המערב את המזרח. (17)

הערת המחבר 17 – למשל: פרנקל טען כי יהודים ומוסלמים בני עילית הסוחרים העירונית במרוקו קיימו קשרי מסחר ענפים וחיו בשכנות טובה לאורך המאה התשע עשרה, לפחות במישור העסקי־ הכלכלי, עד ההתערבות האירופית. ראו: פרנקל. ההיסטוריון המרוקני בעל האוריינטציה הפוסט־קולוניאלית עיאש טען כי ההיסטוריוגרפיה האירופית הציגה על סמך ספרות הנוסעים האירופים תמונה מעוותת של מצבם של יהודי מרוקו, מאחר שהשוותה את מצבם, שלא בצדק, למצב היהודים באירופה באותה תקופה. ראו: עיאש.

שלב חדש בחתירה לפרדיגמת מחקר חלופית התפתח מן הניסיון להתמודד עם הבעייתיות הכרוכה על פי רוב בגישה הפוסט–קולוניאלית ובשיח האוריינטליזם הסעידיאני המזין אותה. סעיד פיתח נרטיב נגדי שהציג את המערב ככובש ציני ואת המזרח כנכבש נעשק, ובכך רידד את התגובה המקומית וטשטש מורכבויות היסטוריות לא פחות משעשו זאת החוקרים המודרניסטים מושאי הביקורת שלו.

גם ביקורת מסוג אחר הושמעה. למשל לדידם של דניאל שרוטר ויוסף שיטרית הניסיון השגוי להציב דיכוטומיה בין מסורתי למודרני וההנחה כי תהליך המודרניזציה פירושו מעבר הכרחי אל חברה חילונית, משכילה ומשוחררת  (emancipated) הובילו לניסוח שאלות מחקר לא רלוונטיות ולהסקת מסקנות בעייתיות. שרוטר ושיטרית הציגו במחקרם מספר עבודות חשובות אשר התבססו על קו המחשבתי המודרניסטי המוצג כאן, ובהן מחקרים של נתן א' שוראקי, דוריס בנסימון–דונאת ומיכאל לסקר ופרקי ספרו של ברנרד לואיס 'יהודי האסלאם' ( Jews of Islam), אשר הציגו את חברות המזרח כמעין 'אובייקט היסטורי שקפא על שמרי המסורת והחל מתפתח עם 'תום המסורת' ) The End of Tradition ככותרת הפרק האחרון בספרו של לואיס(. הביקורתהמרכזית של שרוטר ושיטרית ואחרים הייתה כי בגללהניסיונות השגויים להחיל על חברות לאאירופיות דגמיםתאורטיים הרלוונטיים לאירופה לא זכו מאפיינים מקומייםלחשיבות הראויה להם. המחקרים שביקרו התמקדו לחלופין בדפוסי מודרניזציה שהתבססו על שימור ערכים בעלי מאפיינים מסורתיים ו'מזרחיים', ושהקנו לרעיונות הזרים משמעות חדשה ופרשנות מקומית מתמדת.

מאמרו של דרור זאבי 'חזרה לנפולאון? ( Back to Napoleon ? ) עשוי לתרום להעמקת ההבנה של הסוגיה הנדונה. זאבי ביקש לראות בעידן המודרני תוצר של תהליכי שינוי אפיסטמולוגיים ואונטולוגיים שהחלו מתהווים עם המפגש הקולוניאלי, שהיה תהליך היסטורי בפני עצמו. במסגרת מאמציו להניח תשתית תאורטית חדשה להבנת השינוי לא המעיט זאבי מחשיבותו של המפעל הקולוניאלי להבנת תהליכי המודרניזציה באזור, כפי שעשו חוקרים רוויזיוניסטים מסוימים, אולם הוא ביקש לצאת כנגד הדיכוטומיה הרווחת שלפיה תהליכי המודרניזציה היו במהותם מפגש בין מערב מייצר ומשפיע למזרח מקבל ומושפע. זאבי הציע להתמקד בתהליכים עצמם ולראות בהם ביטויים לשינוי כלל–עולמי אשר נחווה באופנים שונים בחלקים שונים בעולם והשפיע בדרכים שונות על ייצוג המציאות ועל מערכת היחסים בין חברות העולם..

דומה כי הצלבת הדברים הללו עם רעיונותיו של מישל פוקו בדבר הקשר שבין ידע לכוח עשויה לסייע לרדת לסוף דעתו של זאבי, או לחלופין להוסיף עליה ולהרחיב את המשמעות הפוליטית והחברתית של טענותיו. לפי פוקו המציאות, שאנו תופסים אותה כמובנת מאליה, מוגבלת, מעוצבת ומוזנת באמצעות שיח שמקורו בדינמיקת יחסי הכוחות הפוליטיים בחברה. לפיכך הידע שנוצר בחברה הוא חלק בלתי נפרד ממאבקי כוח, ובתהליך ייצורו יש תביעה להשגת עמדת כוח. בהשראת תובנה זו אני מניח כי השיח שמפתחות קבוצות כוח המבקשות לבסס את מעמדן בחברה הוא במהותו שיח המבנה מציאויות חדשות בחברה ואף מזין בתורו תהליכים היסטוריים, כגון תהליכי מודרניזציה.

בצד הנחת יסוד זו מחקרי מבוסס על ההנחה כי למקורות היסטוריים תכונות סובייקטיוויות, וכי הם יכולים ללמד בצורתם הלשונית והגרפית וכן בנסיבות כתיבתם על החוויה של כותביהם. מחקר אשר משמש לי השראה בהקשר זה הוא ספרה של איריס אגמון 'משפחה ובית המשפט' ( Family and Court ) על תרבות המשפט והמודרניות בארץ–ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית. המתודולוגיה המוצעת בספרה, מתודולוגיה השואבת מתוך תפיסת ההרמנויטיקה של הנס ג' גדאמר, נשענת על ההנחה כי לטקסט יש משמעות שבאמצעותה הקורא מסוגל לפרש את תפיסת המציאות של כותביו. לטענתה של אגמון ההיסטוריון יוכל להגיע לתובנות בדבר תפיסת המציאות של המחברים רק אם יראה בטקסט מושא למחקר היסטורי ויבין אותו כחלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה שהוא חוקר ולא כספק נתונים היסטוריים יבשים על ה'מציאות'. אגמון פיתחה תפיסה זו

בהתבססה על מאמר של זאבי העוסק במחקר היסטוריוגרפי על סמך רישומי בית הדין השרעי. שני מחקרים אלו עיצבו את הקו המתודולוגי המנחה של עבודתי. מאחר שהחונטה הייתה קבוצת כוח בחברה, ניתן לשער כי פיתחה שיח חדש. החונטה עיצבה השקפות אלה במסגרת פרשנויותיה לרעיונות הזרים, אך גם כיסוד פוליטי חשוב ששאב מניסיונותיה לכפות את מרותה הפוליטית על הקהילה על ידי שימוש באותם רעיונות. השערתי היא כי ההתמקדות באופן שבו פירשה את המציאות קבוצת כוח מקומית זו, שקשרה עצמה למפעל הקולוניאלי, ואשר עלה בידה להשיג מונופול על ייצור המציאות הקולוניאלית, עשויה להוסיף הרבה להבנת תהליכי מודרניזציה בחברות מקומיות בעידן ההתפשטות האירופית.

בדומה לביקורת הסעידיאנית אטען כי ההתפשטות האירופית אכן ניזונה משיח שהגדיר יחסי כוחות חדשים בעולם. אולם בניגוד לסעיד ולאופן שבו רידד שיחים מקומיים מורכבים, אציע לא לראות בשיח המודרניות שיח אוריינטליסטי או לחלופין שיח מודרניסטי שמקורו באירופה, אלא שיח שהתעצב לנוכח השקפת העולם של קבוצות אינטרסים וגורמי כוח ברחבי

העולם כולו עם ההתפשטות האירופית.

אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה) 1864-1860- אביעד מורנו

אירופה ממרוקו:מוסף פעמים 1

הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)

 1864-1860 – אביעד מורנו

ספר הפרוטוקולים של החונטה

חונטה הוא כינוי בלהג הספרדי הצפון מרוקני לגוף שכונה על פי רוב בקהילות יהודיות צפון אפריקניות ועד קהילה. אולם כינוי זה טומן בחובו גם תמורה מודרנית. הוא מלמד על תמורות תפיסתיות בתחום הסמנטיקה ואף בתחום הארגוני, שכן ככל הידוע המילה שימשה גם את אוכלוסיית האזור המוסלמית והנוצרית ככינוי לארגונים מודרניים בעלי צביון אירופי–מודרני. העתק ספר הפרוטוקולים של החונטה הועבר אלי באדיבותם הרבה של האחים גברת גלדיס פימיינטה ומר סידני סלמון פימיינטה מטנג'יר. מר פימיינטה קיבל לידיו העתק מצולם של המקור מפיליפ אבנצור  ) ,Abensur  צאצא של אהרן אבנצור, מאנשי החונטה(, אשר מצא אותו בשנת 1982 בעליית הגג בבית סבו וסבתו בטנג'יר.

העתק המקור שאני מתבסס עליו הוא תעתיק של המקור מכתב חצי הקולמוס הספרדי–היהודי )סוליטראו(, אשר נהג בכלל קהילות יהודי ספרד עד ראשית המאה העשרים, לכתב לטיני ספרדי מודרני. שפתו של המקור היא משלב גבוה ומתמערב

של להג החכיתיה, להג מקומי של השפה הספרדית–היהודית )לדינו( אשר רווח בקהילות מגורשי ספרד בצפון מרוקו. בקרב יהודי צפון מרוקו שימשה המילה חכיתיה כינוי לשפה העממית המדוברת, בעוד שהשפה הכתובה והרשמית כונתה לדינו. כמקובל במחקר וכדי להבליט את המאפיינים המבדילים אותה משאר להגי שפת הלדינו, אכנה את לשונו של המקור בשם העממי חכיתיה.

מבחינת הכותבים שפת המקור הייתה ספרדית , espanol אף ששולבו בה יסודות חכיתיים מקומיים. בהתאם לכך אציין שלשם קריאתו וניתוחו של ספר הפרוטוקולים נעזרתי בעיקר במילונים ספרדיים מודרניים.

עבודת התעתיק של האחים פימיינטה היא כלי עזר חשוב המקל את הבנת הרובד הלשוני המיוחד של ספר הפרוטוקולים. שיטת התעתיק שהם נוקטים מאפשרת להפיק יתרונות מסוימים משתי שיטות תעתיק שונות במהותן: הטרנסקריפציה )תעתיק הגאים(, המדגישה את ההיבט הפונטי, והטרנסליטרציה) תעתיק אותיות(, הנותנת את מלוא המשקל לצורתו הגרפית המקורית של הטקסט. האחים פימיינטה, ששיטתם קרובה יותר על ציר אפשרויות התעתיק לשיטת תעתיק ההגאים, מבחינים ומשווים גם בין צורת כתיבת האותיות המקורית הנהוגה בפרוטוקולים לבין זו הספרדית או העברית המודרנית והתקנית. עבודתם ראתה אור בשנת 2010 , שנתיים לאחר שהשלמתי את

הגרסה הראשונה של עבודתי.

הערת המחבר : הדבר נעשה באמצעות הדגשת אותיות 'מיותרות', שאינן מקבלות ביטוי במקבילה הספרדית המודרנית, או לחלופין באמצעות הוספת אותיות חסרות. אם כן אף שנקודת המוצא לעבודתם היא מודרנו־צנטרית או היספנו־צנטרית ומותאמת לקהל הקוראים, התעתיק משקף את השינויים הלשוניים באופן נוח ונגיש. לדיון בסוגיית התעתוק מכתב חצי הקולמוס לכתב הלטיני ראו: וינפריד.

אף שאני מתבסס כאמור על עבודת תעתיק זו, על מנת להקל על הקורא העברי אני מביא את המילים העבריות בצורתן העברית המודרנית התקנית, ומילים ערביות בצורת תעתיקן הרווחת באותיות עבריות. כמו כן הציטטות מתורגמות ישירות לעברית )בדרך כלל בצורה חלקית( בלי להביא את המקור הספרדי, אף זאת במטרה להקל את רצף הקריאה של קורא העברית המודרנית. לעומת זאת מילים ומונחים בעלי מקור לטיני )בעיקר ספרדי( מובאים בצורה הלטינית התקנית ולא בצורתם המקורית, אף זאת מתוך הבנה כי קהל הקוראים של עבודה זו ימצא את הדבר נהיר ונוח לקריאה רציפה, ובהנחה כי בעלי העניין הבלשני בספר הפרוטוקולים ייגשו ישירות למקור או לעבודת התעתיק של האחים פימיינטה.

ספר הפרוטוקולים הוא בן 251 עמודים, 235 מתוכם כוללים את 302  הפרוטקולים ( Actas ), ותוכן העניינים ( Indice ), נפרש על פני 16 עמודים. מפאת קוצר היריעה אני מתמקד בעבודה זו כאמור בשנים הראשונות לפעילות החונטה ולכתיבת ספר הפרוטוקולים, השנים שבהן גיבש מוסד זה את תפיסתו העצמית ואת תפקידו כנציג הקהילה. הדיון בספר הפרוטוקולים נפתח מבחינה כרונולוגית בראשית ייסודה של החונטה ומסתיים באופן סמלי למדי בפרוטוקול ,146 האחרון שנכתב בשנת 1864 שנת ייסודו של מפעל ההתערבות האירופית המשמעותי הראשון בקהילת טנג'יר – בית הספר של חברת כי"ח, שהיה השני בעולם כולו. שנה זו הייתה נקודת ציון גם במה שנוגע לתוצאות פעילותו הפילנתרופית של משה מונטיפיורי  ( 1885-1784)  למען יהודי מרוקו, פעילות שהשאירה חותם עמוק על תפיסתה העצמית של החונטה, אשר ראתה עצמה אחראית להתערבותו של מונטיפיורי בעיר.

חוקרים כבר החלו במלאכת ניתוחו של ספר הפרוטוקולים וחשפו את ערכו ההיסטורי וההיסטוריוגרפי הרב. הראשון שבהם היה מיטשל מ' סֶרֶלס, שהשתמש בפרוטוקולים בספרו 'היסטוריה של יהודי טנג'יר במאה התשע עשרה והעשרים'

A History of the Jews of Tangier in the Nineteenth and Twentieth Centuries

עם זאת כבר נמתחה ביקורת על סֶרֶלס משום שלא נדרש כראוי להקשר ההיסטורי ולהיבטים תרבותיים וחברתיים בעיר בתקופה שבה עסק. בפרק בספרו הדן בראשית ימיה של החונטה הראשונה פרש סֶרֶלס סקירת חתך כרונולוגית ותיאר את תוכנו של ספר הפרוטוקולים, דבר המתקבל על הדעת בהתחשב בעובדה שמקור זה לא נותח עד פרסום עבודתו. מכל מקום הוא לא הדגיש די הצורך את הקשר בין השינויים שחלו באזור ובין השינוי החברתי–התרבותי העולה מן המקור, ולא הציע ניתוח המאפשר להעמיק בתפיסת עולמה של הקבוצה הנחקרת.

סוזן גילסון–מילר, שביקרה את סרלס, שפכה אור על אופני תגובתם של יהודי טנג'יר על שינויים שחלו בעירם בתקופה הנדונה, וזאת מתוך ניתוח עומק של חלקים נבחרים וקצרים מספר הפרוטוקולים. במאמריה חשפה פן מורכב של תגובה יהודית מקומית. יהודי העיר הוצגו במחקריה, בניגוד לדימוים הכללי במחקרו של סרלס ובמחקרים אירופוצנטריים, כקבוצה שהתמודדה עם השינוי החברתי והתרבותי במסגרת הקהילה העירונית המולטי–אתנית בעיר ופרשנותה של הקבוצה לאירועים. עם זאת גילסון–מילר לא ראתה בספר הפרוטוקולים מכלול ותוצר של התהליך ההיסטורי שעליו הוא מעיד.

אירופה ממרוקו- אביעד מורנו".

ג'וזף בנג'ו וז'ן לואי מייג' נגעו במאמר משותף בחומר ההיסטורי העולה מן הפרוטוקולים, ובנג'ו עסק בו במאמר נוסף פרי עטו. המאמר המשותף של בנג'ו ומייג' דן בהתפתחויות שהביאו לכתיבתו של ספר הפרוטוקולים אך אינו מלמד כמעט דבר על המקור עצמו. לעומת זאת בנג'ו ניתח במאמרו את ספר הפרוטוקולים ניתוח טיפולוגי מפורט ומעמיק, ומאמר זה הוא למעשה עבודת המחקר הראשונה שהתמקדה בתוכן המקור כמושא למחקר. אולם מחקרים אלו לא עסקו במהות השינוי שחוו כותבי המקור בעקבות המפגש עם אירופה.הסוגיה עלתה רק במסגרת ניתוחו הטיפולוגי של המקור, ובאופן מצומצם למדי. יתר על כן, כאשר הוזכרה בהקשר זה זיקה לאירופה היא הוסברה במונחים מודרניסטיים התואמים את המחקרים שסקרתי לעיל, אך יש לציין כי בנג'ו לא התיימר להתמקד במאמרו בהיבט זה, אלא ביקש לנתח את תוכנו של המקור בהקשר שונה. גלדיס פימיינטה ייחדה מאמר קצר לתיאור תוכנו של ספר הפרוטוקולים. מחקרים אלו כולם משמשים בעיקר חומר רקע חשוב לחוקר המעוניין להכיר את המקור וטיבו, אך אינם מסייעים ללמוד מן המקור על השינוי ההיסטורי שהתחולל באזור עם ההתפשטות האירופית דרומה.

בעיוניי בספר הפרוטוקולים מצאתי תופעות רבות אשר עשויות להוסיף על תובנותיהם ומסקנותיהם של החוקרים שהוזכרו כאן. וחשוב מכך, ניתוח תוכנו של מקור זה מתוך ראייתו ככלי סובייקטיווי להבנת החוויה שחוו יוצריו עשוי להרחיב את תרומתו לחקר התקופה והמקום.

לסיום יש לציין את חשיבות העובדה שמקור היסטורי זה נתחבר דווקא בעיר טנג'יר. מחקרים רבים שעסקו בתמורות שחלו בחברה המרוקנית בתקופה הנדונה התמקדו בעיקר באוכלוסיית ערי המרכז המסורתי. 35 גם במחקרים על קהילות ערי הנמל המודרניות, כמו מוֹגדוֹר, עיר נמל בחופה האטלנטי של מרוקו שהייתה מסוף המאה השמונה עשרה מרכז לתנועת הסחר האירופי, לא זכתה העיר טנג'יר למקום הראוי, אף שהייתה עיר חשובה לא פחות ממוגדור ואולי אפילו יותר ממנה, בגלל קרבתה הגאוגרפית לנמלי אירופה.

הערת המחבר : בחקר יהודי מרוקו הרבו לעסוק בקהילות בערים גדולות וחשובות, כגון צפרו, מכנאס, קזבלנקה או מוגדור. מחקרים אלו רבים מכדי לפרטם כאן.

 

אירופה ומרוקו במאה התשע עשרה:

הרקע ההיסטורי להתהוות החונטה

המאה התשע עשרה, מאה רבת תמורות בהיסטוריה העולמית, בישרה שינוי מהותי גם בהיסטוריה של ארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה. בתקופה זו גאתה ההגמוניה האירופית, וגברה והלכה השפעתה על אורחות החיים בעולם כולו. ההתפתחות הטכנולוגית באירופה, במיוחד בתחום התחבורה היבשתית והימית, הובילה להתרחבות תנועת הסחר העולמית, ובמעין מעגל קסמים שהזין את עצמו נלוו להתרחבות זו התעצמות צבאית, גידול דמוגרפי, עיור ושינויים חברתיים ותרבותיים חסרי תקדים. תהליך זה נבע במידה רבה משינוי יחסי הכוחות הפוליטיים בין אירופה לשכנותיה מדרום וממזרח, ובה בעת בא לידי ביטוי בשינוי זה, דהיינו בתהליך ההתפשטות הקולוניאלית, שהחל משנה פניו וצובר תאוצה.

כפי שכבר ציינתי במבוא, תמורות עולמיות אלו היו בין היתר תוצר של האופן שבו חברות הן באירופה והן בארצות המיושבות (colonized) , לרבות ארצות שכמו מרוקו לא נכבשו באופן רשמי במאה התשע עשרה אך הושפעו מאוד מהתהליך, חוו את השינויים הרבים ושינו את תפיסותיהן בעקבותיהם.

התמורות שחלו בישויות הפוליטיות ובחברות בארצות המיושבות לא היו תוצר ישיר של יישום הרעיונות החדשים שהביאה עמה החדירה התרבותית האירופית לאזור, אלא תוצר של תהליך עיכול ארוך של המפגש עמה, הגדרה מחדש של מערכת היחסים בין הצדדים והתפתחות השקפות עולם חדשות שינקו מן המפגש ועיצבו אותו.

בפרק זה אבקש לפתח נקודה זו ולדון בשינוי החברתי והתרבותי שחל באוכלוסייתה של מרוקו לקראת המאה התשע עשרה ובמהלכה. הדיון בַּפרק יסייע להבהיר את מסגרת הזמן ההיסטורית שבה עוסקת עבודה זו, וחשוב מכך, להבין את השפעתו של תהליך התמורה הכללי שעברה מרוקו על התפתחות מעמד הנכבדים בעיר הנמל טנג'יר, מעמד שנמנה עם העילית הכלכלית והפוליטית בעיר. בסופו של דבר הפרק יכשיר את הקרקע לדיון בהתהוות ה'חונטה המושלת של הקהילה העברית', גוף מודרני שצמח בטנג'יר לאחר שנת ,1860 במקור שכתבה קבוצה זו ובעיקרי השיח הייחודי העולה ממנו.

יחסי כוחות משתנים

שורשי השינוי ביחסי הכוחות בין מרוקו לאירופה ניכרו כבר במאה החמש עשרה, עם התגבשותן של מעצמות אירופה המודרניות. ההתפשטות הפורטוגלית דרומה בשלהי הרה–קונקיסטה של חצי האי האיברי וכיבושן של מרבית ערי החוף הצפוני המרכזיות של מרוקו חוללו תפנית ביחסיה של מרוקו עם מעצמות אירופה המתפתחות. יחסי מסחר ענפים הלכו והתפתחו והובילו להקמת תחנות מסחר וקולוניות פורטוגליות, ואלו הפכו עם השנים למבצרים צבאיים–קולוניאליים על אדמת מרוקו. אירועים אלו תרמו להגדרת תפיסתן העצמית של מעצמות אירופה כהגמוניה פוליטית וכלכלית במרוקו.

במאה השש עשרה החלה ספרד, מעצמה ימית עולה דאז, להשתלט על שטחיה של פורטוגל בצפון אפריקה. כיבושו מחדש של האי האיברי בידי ספרד הנוצרית העניק להתפשטותה של ספרד דרומה לארצות האסלאם נופך דתי מובהק, והדבר בא לידי ביטוי אף בפלישתה למרוקו בשנת.1860 למן המאה השש עשרה פיתחו גם אנגליה וצרפת, המעצמות הימיות העולות, יחסי מסחר ענפים עם מרוקו. ובמאה השמונה עשרה החלו מעצמות אלו לנהל משא ומתן להענקת זכויות קונסולריות לבני חסותן (proteges) על אדמת מרוקו.

בתקופה זו ולנוכח התהליכים שהתרחשו באירופה, הלכה והתגבשה הישות המרוקנית המודרנית. סֻלטאני מרוקו תפסו עצמם ונתפסו על ידי נתיניהם כמגִני המאמינים ותחום דאר אלאִסלאם, היינו תחום השליטה של האסלאם. הם אף כינו את עצמם שַׁריפים, כינוי הניתן לצאצאי הנביא מחמד, וכך על ידי יצירת נרטיב שקשר אותם בקשרי דם לשושלת הנביא הקנו לשלטונם לגיטימציה דתית–פוליטית. בנסיבות הללו הובלת הגִ'האד במעצמות אירופה הנוצרית תפסה לא פעם מקום מרכזי בשיח הפוליטי שפיתחו והוצגה כתפקידה המרכזי של הסלטאנות. אולם עם התעצמות ההתפשטות האירופית המסחרית והצבאית אל תוך מרוקו לקראת המאה התשע עשרה, הועמד בסיס הלגיטימציה הדתית שניכסו להם הסלטאנים השריפים אל מול אינטרסים שנבעו ממעמדה של מרוקו במסגרת תנועת הסחר העולמית שמרכזה באירופה.

אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)  1864-1860 אביעד מורנו

אירופה ממרוקו:

הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)

 1864-1860

אביעד מורנו

התפתחויות אלו סימנו את תחילתו של השינוי ביחסי הכוחות ערב המאה התשע עשרה. אחת התגובות על המצב החדש הייתה החלטתו של הסלטאן מחמד בן עבדאללה ) 1789-1757 להפוך את העיר טנג'יר, שהייתה מרוחקת מן המרכז השלטוני, לבירתה הדיפלומטית של מרוקו. כך חשב להרחיק את

ריכוז ה'כופרים' מן המרכז השלטוני וממעוז ההגמוניה המסורתית שבפנים הארץ אל החוף, וקיווה לשאת ולתת עם סוחרי אירופה בלי להתמודד עם ביקורתה הנוקבת של שכבת העֻלַמַאא', חכמי הדת.

תפנית משמעותית שהתחוללה בתחילת המאה התשע עשרה, בד בבד עם התגברות היריבות האימפריאלית בין מעצמות אירופה והתעצמות יכולותיהן הצבאיות, העלתה את רף האלימות במערכת היחסים המתוחה בין מרוקו למעצמות אירופה. כיבושה של אלג'יריה בשנת 1830 והנוכחות הצרפתית המתמשכת על אדמתה השפיעו על גורמים מיליטנטיים במרוקו ועל הסלטאנות המרוקנית, שבהעמידה את שלטונה על בסיס הלגיטימציה השריפית חשה כעת חובה לצאת לג'האד. המורד האלג'ירי האמיר עבד אלקאדר ברח למרוקו, והסלטאן המרוקני עבד אלרחמן השני נחלץ לעזרתו ויצא למסע תקיפה בשטחיה הכבושים של צרפת באלג'יריה. מסע מלחמתי זה נכשל ואף הביא לעימות צבאי בין צבא מרוקו לצבא צרפת על אדמתה של מרוקו. כישלונו של הסלטאן העצים את תפיסתן של צרפת ושל מעצמות אירופה האחרות את עצמן כעליונות במערכת יחסי הכוחות החדשה. מתוך כך זיהו גנרלים צרפתים הזדמנות לשלוח צי לחופי מרוקו. בשנת 1844 ירו ספינות צרפתיות מטחי

פגזים על עיר הנמל החשובה טנג'יר (ובו בזמן על מקבילתה הדרומית מוגדור) בקרב שכונה קרב אִסלי. צבא מרוקו בפיקודו של מולאי מחמד נחל כישלון צורב בקרב זה, ותוצאותיו השפיעו על החברה במרוקו ועל תפיסתה את עצמה ואת כוחה במסגרת יחסי הכוחות החדשים.

הסלמת רף האלימות בין צבאות ההגמוניה האירופית ובין צבא מרוקו נתנה את אותותיה גם ביחסים של מרוקו עם שכנתה מצפון, ספרד. במצב הבין–לאומי החדש נראה היה כי אימפריה שוקעת זו עומדת לממש את שאיפותיה להרחיב את גבולות השליטה באפריקה מעבר לערי הנמל סֶאוּטָה ומֶלילה. התקפות חוזרות ונשנות על סוחרים ספרדים ועל אניות סוחר ספרדיות בתחום המים הטריטוריאליים של מרוקו, סיפקו לספרד עילה לתגובה אלימה. בשנת 1859  הגיעה המתיחות לשיאה לאחר שאנשי שבט אַנגֶ'רה תקפו את ביצורי העיר סאוטה, שהייתה בשליטת ספרד זה 300 שנה. מרוקו לא מיצתה את הדין עם התוקפים, ובעקבות זאת הכריזה ספרד מלחמה עליה. הסלטאן החדש מחמד הרביעי בן עבד אלרחמן )שלט בשנים 1873-1859 ( הכריז מצדו על ג'האד נגד הכופרים הספרדים, שהחזיקו בסאוטה המוסלמית לשיטתו, ממשלת ספרד, שאף היא הייתה חדורת מוטיווציה דתית, שלחה חיל משלוח אל העיר תֶטוּאן בדצמבר 1859 וכבשה אותה בפברואר 1860  המלחמה הסתיימה בהתערבות בריטית, מחשש להקמת קולוניה ספרדית על אדמת צפון מרוקו, אך ספרד השיגה הסכמים חדשים שעתידים היו לאפשר לה להשתלט על שטחים נוספים בצפון מרוקו.

התבוסות החוזרות ונשנות של מרוקו לצבאות אירופה הובילו לניסיון להגדיר מחדש את מעמדה של מרוקו כישות פוליטית בפוליטיקה הבין–לאומית,ותהליך זה השפיע באופן חסר תקדים על חברתה וכלכלתה. המח'זן, הממשל במרוקו השריפית, ביקש להתמודד עם השינוי ביחסי הכוחות באמצעות רפורמות נרחבות, ולאו דווקא על ידי ג'האד צבאי. לדברי ההיסטוריון המרוקני בן התקופה אחמד אבן ח'ליד אלנצירי, בקרב העילית האינטלקטואלית התגבשה ההכרה כי הג'האד הספונטני אינו הפתרון היעיל ביותר להתמודדות עם ההגמוניה האירופית. הממשל אימץ תפיסה זו באופן נרחב לאחר הפלישה הספרדית בשנת 1860 , ובמקום צבא השבטים הישן הקים צבא מודרני, שכלל חיל רגלים וארטילריה, ושבראשו עמדו קצינים בוגרי מכללות צבאיות באירופה. גם בתחום המנהל הוכנסו שינויים מרחיקי לכת. הסלטאן חסן הראשון בן מחמד בן עבדאללה )שלט בשנים 1894-1873 ( דגל בשיטת הפרד ומשול כדרך לשלוט בשבטים, ועל כן יצר חלוקה מנהלית שהגדירה 330 רשויות באזור הפריפריה. בגלל הצורך בהכנסה שוטפת ממסים, במיוחד לשם מימון הרפורמות, היו הפיקוח על השבטים ותהליך הגבייה אכזריים ונוקשים.

בראשית המאה התשע עשרה שינתה את פניה גם ההגנה הקונסולרית, שיסודה היה בהסכמים שנחתמו כמאה שנים קודם לכן, בפיקוחו של הסלטאן, ושהיו לרוב תוצר של אינטרס משותף.

לאחר הפצצת טנג'יר בשנת 1844 התרחבה בהדרגה חדירתם של גורמי סחר אירופיים למרוקו. גורמים אלו, שראו עצמם במעמד עליון בין היתר בעקבות סדרת הניצחונות הצבאיים של ארצותיהם, דרשו לעגן את זכויותיהם המסחריות בהסכמים. בשנת 1856 נחתם הסכם סחר וידידות ראשון בין מרוקו לבריטניה, והוא שימש דגם להסכמים עם מעצמות אירופיות נוספות. הסכמים אלה אִפשרו למעצמות אירופה להפחית את המכסים על סחורות אירופיות מיובאות, וכך הציפו את השוק המרוקני בסחורות זולות וערערו את מעמדן של המלאכות המסורתיות. ההתפתחויות הכלכליות והפוליטיות השפיעו על הריבוד החברתי–הכלכלי במדינה. בראש סולם המעמדות ניצב מעמד בורגני עירוני, שהגדיל את הביקוש למוצרים מיובאים, ובתחתיתו עמד מעמד כפרי, שהלך והתרושש מנכסיו. כלכלה עירונית המבוססת על ייבוא החליפה בהדרגה את הכלכלה הכפרית המסורתית למורת רוחם של רבים.

הנסיבות שבהן הציפו אירופים רבים את ערי החוף המתפתחות אפשרו להם להשיג כוח פוליטי גדול. כמו בארצות אחרות באימפריה העות'מאנית, הקונסולים האירופים היו פטרונים של הזרים על אדמת מרוקו, אך גם של נכבדים מקומיים בערים החדשות. מספר מקבלי החסות האירופית גדל משנה

לשנה. מעמד בורגני, שבא במגע עם אותם גורמים אירופיים, צבר הון רב, ועל פי הסכמי החסות היה פטור מתשלום מס לשלטון המרכזי המקומי וממחויבותו למשפט המרוקני. הסלטאנים, ששקעו בחובות כתוצאה מאבדן המסים, נאלצו בלית בררה להגדיל את הכנסותיהם על ידי עידוד סוחרים אירופים נוספים להשקיע ולהשתקע במרוקו. מכאן קצרה הייתה הדרך לכניסתה של מרוקו למעין מעגל קסמים שבו הייתה משועבדת כלכלית ופוליטית לסוחרי אירופה ולממשלותיהם. תהליכי השינוי שהגדירו מחדש את מערכת היחסים בין מרוקו למעצמות אירופה השפיעו מאוד גם על תפיסתן העצמית של קבוצות שונות במדינה, ובמקביל הם הוזנו ממנה תדיר.

אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה) 1864-1860 אביעד מורנו

אירופה ויהודי מרוקו

היווצרות השכבה החדשה של נכבדים מקומיים במרוקו, שכבה שקיימה קשרי מסחר ודיפלומטיה עם גורמים אירופיים, השפיעה באופן חסר תקדים על שכבת הבורגנים היהודים, הן מבחינת מקומה בקהילה היהודית והן מבחינת מעמדה בחברה המוסלמית. יהודי מרוקו הוגדרו דורות רבים בני חסות )אהל אלד'מה(, כמתחייב מן החוק האסלאמי, ואילו עתה נחשף חלק מן המיעוט היהודי לסוג נוסף של חסות, זו שהעניקו מעצמות אירופה לשכבת המתווכים שעבדו בשירותם ( proteges).

בתפיסה המדינית של האסלאם יש מקום לאוכלוסייה הנוצרית והיהודית במעמד בני חסות, כל עוד היא מכירה בעליונות האסלאם, אינה פוגעת בה, ומקפידה לשלם לרשויות המדינה את הגִ'זיה, מס הגולגולת. לעיקרון זה התווספו חוקי עֻמַר, שהיו הבסיס להגבלות המשפילות שהוטלו על בני

החסות בשלטון האסלאם, ביניהן האיסור לרכוב על סוסים והחובה ללבוש ביגוד שיבדיל אותם משאר האוכלוסייה. 0 לאורך ההיסטוריה אכפו השליטים המוסלמים חוקים אלו בהתאם לראות עיניהם ולאינטרסים שלהם, ולא הייתה אחידות בעניין זה.

חוקרים טענו כי במהלך המאה התשע עשרה החריפה עוינותה של החברה המוסלמית כלפי החברה היהודית במרוקו, ותיארו את היחלצותם של יהודים אירופים לעזרת יהודי מרוקו, תהליך שגולת הכותרת שלו הייתה מסעו של מונטיפיורי למרוקו. גם פעילותה של חברת כי"ח בתחום החינוך, שהחלה

במרוקו, נכללה במסגרת זו, וכן הענקת החסות הקונסולרית. המצדדים בגישה זו ראו בנוכחות האירופית ובהתערבות האירופית במרוקו גורם מרכזי שסייע ליהודים להיחלץ ממצבם הבלתי נסבל בשלטון האסלאמי.

הערת המחבר: למשל סעדון פתח את הפרק בספרו משנת 1982 העוסק במצב היהודים במאה התשע עשרה במילים: 'יותר מבכל ארץ אחרת במע'רב במאה הי"ט הקפידו במרוקו על קיום תנאי ברית עומר'. הוא המשיך ותיאר שגרת חיים שבה נרמס כבודם של יהודים על ידי חוקי אפליה שונים, ומאות מהם נרצחו בידי שכניהם המוסלמים. ראו: סעדון, יהודי צפון אפריקה, עמ' 42 . מחקר זה פורסם אמנם כאשר גישה זו עדיין שלטה בכיפה, אך טענות דומות נכתבו במחקרים שפורסמו זה לא כבר. ראו

למשל: בשן, היהודים.

על פי מחקרים אחרים המציאות הייתה מורכבת יותר. למשל בתחום התרבות, נראה במקרים מסוימים כי התגובה היהודית על החדירה האירופית דמתה במידה לא מבוטלת לתגובה המוסלמית. ההלם הראשוני בעקבות תבוסותיה של מרוקו הניב יצירות עממיות מקבילות ודומות, שהיו בעלות

מאפיינים דתיים, ושיצרו דמוניזציה של הפולש הזר. דוגמה לכך היא מצד אחד שירי העם המרוקניים–המוסלמיים שנתחברו בתגובה על הפצצת העיר סאלֶה על ידי כוח צרפתי בשנת 1851  ומצד אחר היצירה הפולקלוריסטית של יהודי טנג'יר 'פורים של הפצצות' ( purim de las bombas ), שהציגה

את אירוע ההפצצה הצרפתית על העיר בשנת 1844 במתכונת סיפור מגילת אסתר.

הערת המחבר: גילסון־מילר, משבר, עמ' 589-587 . ביצירה העממית של יהודי ספרד נפוצו בעקבות משברים יצירות ששחזרו את האירועים במתכונת סיפור המגילה. ביצירה הנדונה הודו יהודי העיר

לאל על שהציל אותם מהשמד בעת הפצצת העיר על ידי 'המן', הלא הוא צרפת. זו אחת מן היצירות שנכתבו ל'פורים של קהילות', שרווח בקהילות שונות. ראו: דויטש.

עם זאת יש לעמוד על טיב השוני בין האוכלוסיות. למשל נסיבות כתיבתה של היצירה 'פורים של הפצצות' חושפות הבדלים ביניהן בעיקר במה שנוגע להשפעת ההתערבות האירופית על סדרי החברה בהן. לאחר הפצצתה של העיר טנג'יר בשנת 1844 נוצר קרע בין הקהילה היהודית לרשויות המוסלמיות

בעקבות פינוי יהודים רבים בספינות אירופיות. אמנם רבים מתושבי טנג'יר המוסלמים ברחו ממנה בגלל ההפצצה, אך דווקא יציאתם של כמחצית מיהודי העיר, יחד עם האוכלוסייה האירופית, בספינות אירופיות, לגיברלטר הסמוכה, נתפסה על ידי המח'זן כבגידה. חלק ניכר מן הפליטים נמנו עם המעמד הבורגני המתעשר שבא במגע עם אירופה, ועל כן מדיניות הרפורמות הכריעה את גורלם. הסלטאן הביע מורת רוח מהתנהגותם של היהודים ותכנן להעניש את היהודים הנמלטים כשיחזרו, אך נאלץ לוותר על כך מפני שלצורך שיקום העיר והמסחר בה היה זקוק לעילית סוחרים יהודית חזקה ונאמנה שתתווך בינו ובין סוחרי אירופה. נסיבות אלה הבליטו את כוחה הפוליטי של עילית זו וממילא ביססו את תפיסתה את עצמה כבעלת מעמד פוליטי חשוב.

מערכת היחסים החדשה בין הסלטאן ובין חלקים מקרב בני המיעוט היהודי הייתה תוצר ישיר של התמורה ביחסי הכוחות הבין–לאומיים ושל השלכותיה החברתיות והתרבותיות על מרוקו. את שורשי הזיקה הגוברת בין יהודים ובין דיפלומטים וסוחרים אירופים ניתן לייחס דווקא למקומם כמיעוט

בחברה המרוקנית. דורות רבים עסקו יהודים במקצועות שהמוסלמים דחו וראו כבזויים, כמו ניקוי בורות שפכים או תליינות, אך גם במקצועות שחייבו מגע עם 'כופרים' אירופים, כגון דיפלומטיה, מסחר ובנקאות.

במאה התשע עשרה, בשיאה של החדירה הכלכלית האירופית, טיפח הסלטאן את עילית הסוחרים הבורגנים, קבוצה שכונתה תֻג'אר אלסלטאן, סוחרי המלך, ואשר כללה סוחרים יהודים רבים. סלטאני מרוקו קיוו שקבוצה זו תתחרה בסוחרי אירופה ותחסום את גישתם אל המוצרים והשווקים המקומיים, זאת על ידי מסחר בין–לאומי חלופי שיתנהל מתוך מרוקו ולא מחוצה לה. הסלטאן המרוקני, מגן המאמינים )אַמִיר אלמֻאְמִניִן(, נמנע מלדבר בגנות הג'האד הצבאי שדרשו רבים מנתיניו, אך בה בעת הכיר בצורך הגובר לקיים מגע דיפלומטי עם מעצמות אירופה הגואות, וביקש לגייס לשם כך את נתיניו הלאמוסלמים, אשר אפשרו מגע כזה עם אירופה. הגישה של ג'האד מצד אחד ומגעים דיפלומטיים ומסחריים מצד אחר, גישה שהועידה למיעוט היהודי תפקיד נכבד, קיבלה גיבוי מחכמי הדת המוסלמים; רבים מחכמי הדת סברו שהתועלת מן המסחר עם אירופה מוצדקת, שכן היא תורמת לחיזוק ארצם ולהכנתה לג'האד.

בחברה שהייתה מושתתת על יחסי פטרון-קליינט, הפכו סוחרים יהודים בני חסות אירופית לפטרונים מקומיים. בדומה למערכת היחסים עם אדוני כוח מקומיים שביססו את מעמדם סביב זאויה מקומית, מרכז של מסדר צופי, הפכו בתיהם של הבורגנים היהודים למוקד עלייה לרגל של המונים,

יהודים כמוסלמים, שבאו להגיש את בקשותיהם. באזורי הנוכחות האירופית המשמעותית הוחלפה אט אט מערכת החסות הישנה במערכת חדשה, שלסוכני החדירה האירופית היה בה תפקיד מרכזי.

אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)  1864-1860 אביעד מורנו

אירופה ממרוקו:

הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)

 1864-1860

אביעד מורנו

בערי הנמל כדוגמת טנג'יר ומוגדור דווקא משפחות סוחרים יהודיות, כמשפחת קורקוס המפורסמת, קשרו קשרי עסקים עם קהילות באירופה ולחופי הים התיכון. 58 בגלל תפקידן החדש היה הקשר עם אירופה למרכיב מרכזי בשגרת חייהן של משפחות נכבדים אלו, ונפתחה לפניהן הדרך לפתח

זיקה תרבותית נרחבת לאירופה )בעיקר פרנקו פיליה ואנגלו פיליה( בדורות הבאים. עם זאת מחקרים מלמדים כי בשלב מוקדם זה נמנעו עיליות אלו מלשנות את יחסי הכוחות העדינים בינן ובין השלטון המקומי והמרכזי; הן ראו תועלת בשמירה על מערכת הד'מה.

התפתחויות היסטוריות נוספות עיצבו את יחסיהן של אותן עיליות יהודיות עם אירופה. פעילות הגומלין הגוברת בין אירופים רבים שהפכו חלק בלתי נפרד מן המציאות במזרח התיכון, ובין תושבי המזרח התיכון עצמם שינתה את האופן שבו ראו הצדדים זה את זה. באירופה התפתחו באופן ניכר תחומי

ידע שהיו קשורים בחקר הארצות הנכבשות ובהבנת החברות בארצות אלו ותרבויותיהן, כמו הפילולוגיה והאנתרופולוגיה. במסגרת זו הועלו צידוקים לכיבוש שטחים גדולים בידי צבאות אירופה מידי עמים אחרים ולהטלת המרות על עמים אלה. אחד הצידוקים המוכרים היה 'עול האדם הלבן' ובניסוח אחר, ה'שליחות המתרבתת'. לתפיסה זו, שהפיחה השראה בקרב גורמים אירופיים שבאו במגע עם תושבי הארצות הנכבשות, היו שני צדדים: החדירה הקולוניאלית והפילנתרופיה כדרך להצדקתה.

התפתחויות אלו לא פסחו על הקהילות היהודיות בארצות אירופה. הפגנת הסולידריות בין קהילות היהודים בתקופה זו הושפעה מאוד מנוכחותם של צבאות אירופה וסוחריה באפריקה ובאסיה והביאה לפיתוחו של דגם מקביל שניתן לכנותו 'עול האדם היהודי הלבן'. ראשי הרשת היהודית החדשה של

בתי הספר של כי"ח, שצמחה מתוך אותו דגם חשיבה, פנו אל יהודי אמריקה, אוסטרליה ואירופה בקריאה לסייע ל'התחדשותם של אחינו באסיה ובאפריקה'. תהליך זה התפתח מתוך תהליכי שינויי במעמד היהודים באירופה, ששיאם בהענקת אמנציפציה ליהודים, ואף תהליכים אלו השפיעו על הקהילות היהודיות במרוקו.

בעקבות מלחמת מרוקוספרד פעלו לראשונה גורמים יהודיים בריטיים להגנה על יהודי מרוקו. מונטיפיורי ביקש להיפגש עם הסלטאן המרוקני, ובלונדון קמה 'קרן להצלת יהודי מרוקו  Morocco Relief Fund, MRF ומשה חיים פיצ'וֹטוֹ, שעתיד היה להיות הממונה על קרן זו, נשלח להתרשם

ממצב היהודים במרוקו. ביקור זה הביא להעמקת ההתערבות של יהודי אירופה בחיי יהודי מרוקו. בתודעתה של העילית היהודית המקומית שהתמודדה עם סדרי העולם המשתנים, ושבאה במגע עם גורמים אירופיים על אדמת מרוקו, היה לאותם גורמים מקום של כבוד. קבוצת עילית זו, שצברה כוח פוליטי וכלכלי רב, ראתה עצמה כעת אחראית לגורל כלל הקהילה בשל יכולתה להיות גורם מתווך ולשאת ולתת עם אדוני הכוח האירופים החדשים.

לעומת היחס האוהד למדי של העילית היהודית במרוקו, או לפחות של חלקים משמעותיים מתוכה, להתערבות האירופית בענייני יהדות מרוקו, התגובה של העילית האינטלקטואלית והפוליטית המוסלמית על הנוכחות האירופית הייתה דו–ערכית בעיקרה. העילית הכלכלית והשלטונית ביקשה להתמודד עם אתגר החדירה האירופית באמצעות רפורמות נרחבות. במקביל לתהליכים שהתרחשו בקרב החברה היהודית, התפתחה שכבה של סוחרים מוסלמים אשר הפיקו תועלת כלכלית ופוליטית רבה מן הנוכחות האירופית על אדמת מרוקו. אולם דווקא עם התגברות הפלישה האירופית לא נשמע קולה של שכבה זו באותה מידה. תחושת העלבון מהפרת מאזן הכוחות בין עולם האסלאם לעולם

הנצרות יצרה לרוב אנטגוניזם והולידה בחוגים סלפיים, פונדמנטליסטיים, הגות שקראה לג'האד בכופרים בכל עולם האסלאם ובמקביל לתיקון מבית. במרכזה של הגות מודרניסטית זו עמד החשש מהשחתת התרבות האסלאמית על ידי אירופה הנוצרית. למשל ההיסטוריון המרוקני בן התקופה אלנצירי, אשר השתייך לעילית האינטלקטואלית, הביע חשש כבד מהתפשטותן של תופעות לא מוסריות, כגון אלכוהוליזם, בערי החוף המוצפות אירופים, ובמרכזן העיר טנג'יר. תופעות דומות קיבלו ביטוי בשיח של העילית הרבנית היהודית, אך דומה כי לא הובילו לתגובה דומה לזו שהתפתחה בחוגי הסלפים, וודאי שלא לשיח ג'האדי.

הערת המחבר: במסגרת המאבק בניוון הדתי־התרבותי הייתה מגמת התרפקות על ימי הזוהר של האסלאם, ניסיון שהחלה בו התנועה הווהאבית, שצמחה בחצי האי ערב, ושרעיונותיה התפשטו ברחבי עולם האסלאם. הסלטאן מולאי סולמאן יצא למסע למיגור המסדרים הצופיים וכתות דתיות נוספות

שנתפסו כחידושים מגונים. הגות מודרניסטית זו מילאה תפקיד חשוב בהתנגדות המרוקנית לחדירה האירופית וכלי יעיל לחיזוקה מחדש של הלגיטימציה השלטונית של המח'זן.ראו: ברק, עמ' 38-37 .

כפועל יוצא מתגובותיהן השונות על הנוכחות האירופית נבדלו האוכלוסייה היהודית והערבית במרוקו זו מזו גם במה שנוגע לפתיחותם כלפי החינוך האירופי. במרוקו, שלא כמו באימפריה העות'מאנית, עשו הרפורמטורים ניסיונות מעטים להקנות למעמד הפקידים החדש חינוך מערבי, ובהשפעת השיח הג'האדי נתקלו מספר ניסיונות כאלו בהתנגדות רבה ולא נתפסו כאמצעי מודרניזציה יעיל. לעומת זאת הקהילה היהודית של מרוקו הייתה הקהילה היהודית הראשונה בעולם שנפתחה למערכת בתי הספר האירופית של חברת כי"ח. שני הסניפים הראשונים בעולם שהקימה חברה זו נוסדו בערי החוף הצפוני של מרוקו, בתטואן ובטנג'יר. החינוך המערבי הזר הרחיב את הפער בין האוכלוסייה היהודית לזו המוסלמית, והבליט את ההבדל ביניהן בַּתגובה על ההתערבות האירופית. שכבה פרו–אירופית יהודית התוודעה ליתרון שברכישת חינוך מערבי בעידן של שינוי פוליטי וכלכלי שבו אירופה מכתיבה את הטון.

סקירת המציאות הכלכלית, החברתית והפוליטית במרוקו בתקופה הנדונה מסייעת להבין כיצד קשרו עיליות כלכליות יהודיות את גורלן בהדרגה ליסודות אירופיים. יהודי מרוקו, כמו יהודי האזור כולו, שזיהו עצמם וזוהו בעיני אחרים כקבוצה אתנית נבדלת, הסתגלו למצב הגאופוליטי החדש באופן שונה

מקבוצות אתניות–דתיות אחרות. בנסיבות החדשות הייתה משמעות למיקומה הגאוגרפי של העיר טנג'יר בין מרוקו לאירופה ולמעמדה כעיר קונסוליות.

אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה) 1864-1860 אביעד מורנו

אירופה ממרוקו:

הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)

 1864-1860

אביעד מורנו

טנג'יר, מקום מפגש

השינויים שחלו במרוקו במאה התשע עשרה הורגשו בעיקר בערי הנמל המתפתחות, והיו שטענו שרק בהן. רבות מארצות האימפריה העות'מאנית ואף ארצות אחרות באזור שמעולם לא נכבשו על ידי העות'מאנים, כמו מרוקו, השתלבו במאה התשע עשרה ביתר שאת בכלכלה העולמית הקפיטליסטית, והדבר הביא לפריחה חסרת תקדים בערי הנמל שבהן. בערים ים תיכוניות כאסתאנבול, ביירות, אלכסנדריה, יפו וחיפה, הלך והשתנה הנוף החברתי, הכלכלי והתרבותי, ואוכלוסייתן התאפיינה במרקם חברתי ייחודי ושונה במידת מה מזה של ערי פנים הארץ.

אחת הזירות המרכזיות במרוקו שהתחוללו בהן התמורות הללו במאה התשע עשרה היא עיר הנמל טנג'יר, שמפאת מיקומה הגאוגרפי לחוף מצר גיברלטר הייתה לאורך ההיסטוריה מקום מפגש בין–תרבותי. משום כך וגם מפני שהיא מרוחקת כאמור רק קילומטרים ספורים מחופי אירופה, הייתה טנג'יר שער לגורמים אירופיים שרצו להיכנס למרוקו ומוקד נוח לחדירת תנועת הסחר העולמית, שמרכזה היה באירופה. בחינת ההתרחשויות בעיר זו, על רקע האירועים שנסקרו עד כה, תבהיר כיצד החלה צומחת בה עילית יהודית מקומית חדשה, אשר ביקשה לקשור את גורלה לנוכחות האירופית בעיר ולהנהיג את הקהילה אל עידן חדש ברוח דפוסי הארגון האירופיים, שהיו בעיניה מושא לחיקוי.

המאבק המתגבר על השליטה האירופית בעיר במאה התשע עשרה, שאולי שיקף בזעיר אנפין את המאבק הקולוניאלי הרחב ביבשת אפריקה ואף בעולם כולו, הביא להכרזה על טנג'יר בשנת 1925 כעיר במעמד בין–לאומי. והדבר כמובן שינה לחלוטין את אופייה ואת אופי אוכלוסייתה.

כבר כאשר הופצצה בשנת 1844 על ידי הצרפתים ואף מעט קודם לכן התרכזו סביב העיר יחידות ימיות גם מציי ספרד, אנגליה, סרדיניה, שוודיה וארצות–הברית, ולאחר ההפצצה התערבה בריטניה במטרה להשכין שקט באזור. כאשר הכריזה ספרד בשנת 1859 מלחמה על מרוקו במטרה לאפשר

את תנועת המסחר החופשית – וכן את ההברחות – מנמל טנג'יר, הבהירה בריטניה כי לא תסבול כיבוש ספרדי של העיר ואף איימה על ספרד כי תצא לפעולה צבאית נגדה. הסיבה העיקרית להכרזה זו הייתה חשיבותה של טנג'יר לבריטניה כמרכז מסחרי, ובעקבות חפירת תעלת סואץ עלתה חשיבותו של מצר גיברלטר כמעבר ימי.  מכל מקום ההכרזה הבריטית הייתה אחד הצלילים הראשונים בסימפוניית היריבות האימפריאלית שעתידה הייתה להישמע בעיר בבירור, והגדירה את מעמדה של בריטניה במסגרת זו.

עליית קרנה של טנג'יר משכה אליה מהגרים רבים מערי האזור ואף ממרחק. אוכלוסיית העיר גדלה בעשרות אחוזים, וחלק ניכר מן התושבים החדשים היו סוחרים והרפתקנים אירופים, שעל רקע יחסי הכוחות המשתנים בין אירופה למרוקו ניהלו בה אורח חיים אוטונומי למחצה. ההכרזה על טנג'יר כבירה הדיפלומטית של מרוקו בסוף המאה השמונה עשרה, הפכה אותה למעין עיר מקלט ו'גן עדן' לאירופים רבים שברחו מ'סיר הלחץ האירופי'. מספר האירופים בעיר הלך וגדל ככל שהתקרבה המאה לקִצהּ. זאת ועוד, מיקומה של העיר סמוך לאחד מאזורי הספר העניים של מרוקו, באזור הריף, עודד את תנועת ההגירה הפנימית של כפריים עניים אליה ואף את הברחת הסחורות דרכה אל המדינה. בד בבד התפתחה בעיר עילית סוחרים מוסלמים שצברה הון רב ועילית עֻלמאא' שבאו לעיר מפנים הארץ, כמעמד פקידים חדש.

הערת המחבר: גילסון־מילר, מרחב, עמ' 63 . ניתן לסבר את האוזן באשר למקומה הנכבד של טנג'יר בתהליך המודרניזציה במרוקו על ידי נתונים על התפתחות הנמל שלה. ממחקרו של בן אלצע'יר עולה למשל כי כמות הסחורות שעברו בנמל טנג'יר הייתה גדולה בהרבה, במיוחד לאחר שנת ,1861  מכמות הסחורות שעברו בעיר הנמל מוגדור (אלצוירה בשמה הערבי) ,אשר הוקמה ביזמת המח'זן כעיר נמל מרכזית בסוף המאה השמונה עשרה. ראו: בן אלצע'יר, עמ' 84 .

תנועת ההגירה הפנימית לא פסחה על האוכלוסייה היהודית על ריבודה החברתי החדש. העיר תטואן, שעל גדות נהר מרטין, הייתה עיר נמל מרכזית באזור צפון מרוקו, אך עם צמיחתה של עיר הנמל המודרנית טנג'יר איבדה מגדולתה. רבים מיהודי קהילה חשובה זו תרמו להקים בטנג'יר את אחת הקהילות העשירות והחשובות שבאזור ובמרוקו כולה. נוסף על כך היגרו לטנג'יר במאה התשע עשרה יהודים רבים מערים בפנים הארץ כסאלה ומִכְּנאַס. אלה רצו ליהנות מן האפשרויות הכלכליות החדשות שהיו בעיר, וכאמור היהודים תפסו בה מקום מרכזי בתחום התיווך. משפחות חדשות בנות העילית המסורתית בערי פנים הארץ, כמשפחות בנדלאק, טולידאנו ובנשימול, הופיעו עתה בטנג'יר ושינו את נופה החברתי–הכלכלי. מספר התושבים בעיר שולש, מ– 4,500 בשנת 1804 לכ– 14,000 בשנת 1872,  בעוד האוכלוסייה היהודית גדלה בשיעור גדול בהרבה, מכ– 800 לכ– 5,000 נפש באותה התקופה.

השפעתן של משפחות אלו על אופייה של החברה היהודית בטנג'יר ניכרה בהתפתחות משבר בהנהגה הדתית. במרוצת הדורות הייתה טנג'יר קהילה גרורה של קהילת תטואן הגדולה, היינו קהילת בת שהייתה לה זיקה הלכתיתמשפטית ותרבותית לקהילת האם. בשנת ,1806  בעקבות מחלוקת בין משפחת טולידאנו, שהיגרה ממכנאס, ובין הרבנות התטואנית, שהעניקה שירותי דת ליהודי טנג'יר, מחלוקת שנסבה על עניין פעוט בדיני שחיטה, החליטו משפחות המהגרים הנכבדים להכריז על ישות דתית עצמאית בטנג'יר. לאור הצלחתה הכלכלית פיתחה הקהילה בטנג'יר במאה התשע עשרה תחושת עליונות על קהילות אחרות, ואירוע משמעותי זה סימל את ראשיתו של התהליך.

בני קהילת טנג'יר, כמו בני הקהילות האחרות בצפון מרוקו, שמרו על מורשת ספרדית, שבאה לידי ביטוי בשפתם ובמנהגיהם. בזכות מורשת זו התפתחה בקהילת טנג'יר תחושת עליונות תרבותית וחברתית, ובני הקהילה סברו כי הם יהודים 'טהורים' יותר מאחיהם דוברי הערבית בדרום. יהודי הדרום כונו בפי יהודי הצפון דוברי החכיתיה forasteros , היינו זרים, ואלו החזירו להם באותה מטבע בכנותם אותם 'רומים', כלומר אירופים. אף שרבות ממשפחות המהגרים לטנג'יר באו מאזורים דוברי ערבית, נשמרה בעיר ההגמוניה הספרדית–היהודית, והיא קיבלה משמעות חדשה בעקבות המפגש עם גורמים אירופיים ספרדיים. המפגש עם האירופים המהגרים ועם שפתם, שבחלק מן המקרים הייתה השפה הספרדית ועל כן נתפסה כדומה לשפתם המסורתית של יהודי העיר, השפיע במידה רבה על עיצובה של עילית יהודית–טנג'יראית בעלת זיקה לאירופה ולשפה אירופית.

העילית היהודית, שהייתה קטנה אך בעלת כוח כלכלי רב, היא שעודדה את בני הקהילה לברוח אל חופי אירופה בעת הפצצת העיר בשנת .1844  לאחר מלחמת ספרד-מרוקו, בעקבות פתיחתה של הארץ לסחר האירופי בהיקף רחב, ובמקביל להתעניינותם של ארגוני הפילנתרופיה האירופיים–היהודיים ביהודי מרוקו במידה חסרת תקדים, הלך וגדל כוחה הפוליטי והכלכלי של העילית היהודית בטנג'יר.

בד בבד ביקשה עילית זו להתארגן במסגרת פוליטית מסודרת שתאפשר לה להשליט את מרותה הפוליטית על הקהילה. מיד לאחר מלחמת ספרד-מרוקו, כאשר כמחצית מבני הקהילה הפכו לפליטי מלחמה והקהילה כרעה תחת עול מס הג'זיה, קראה העילית היהודית את הבולטים שבנכבדיה אל הדגל. הוכרז באופן חגיגי על הקמתה של חונטה מקומית שתנהיג את הקהילה בעידן שבו למפגש עם אירופה הייתה השפעה חסרת תקדים על חברתה. לפיכך אין תמה כי ארגון זה הצהיר שבמסגרת הרפורמה בכוונתו 'לאמץ ולחקות את מצבן הטוב של קהילות אחינו באירופה'.

אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)  1864-1860 אביעד מורנו

אירופה ממרוקו:

הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)

 1864-1860

אביעד מורנו

סיכום תהליכי התמורה

התמורות ההיסטוריות שחלו בעולם עם התעצמותה של אירופה האימפריאלית, שינו את מאזן הכוחות גם בחברות שונות בעולם. הסלטאנות השריפית, ששאבה את הלגיטימציה לשלטונה מן הנרטיב הדתי, פיתחה כעת שיח ג'האדי מודרני. אולם השיח בקרב העילית האינטלקטואלית והשלטונית במרוקו לא

תמיד כוון אל ג'האד צבאי, במיוחד לאחר התבוסות שנחל צבאו של הסלטאן. הסלטאנים ביקשו לחזק את הלגיטימציה לשלטונם על ידי סדרת רפורמות שנתפסה והוצגה כהכשרת הקרקע לאו דווקא באופן צבאי לג'האד. למרבה האירוניה ניסיון זה העצים את התהליכים אשר הובילו את מרוקו מלכתחילה לעמדתה הנחותה במסגרת הסדר העולמי החדש. הארץ שועבדה למערכת כלכלה עולמית שידה של אירופה הייתה בה תדיר על העליונה. מתוך כך עמד כעת בראש הסולם החברתי מעמד בורגני חדש, שקשר את גורלו בקשר ישיר עם גורמים אירופיים במרוקו ומחוצה לה. שינויים אלו הגדירו בתודעתם של רבים את יחסי הכוחות בין מרוקו למעצמות אירופה הגואות.

השינויים החברתיים והפוליטיים השפיעו מאוד על המבנה הפנים–חברתי במרוקו ובכלל זה על יחסי מוסלמים-יהודים. נהירתם של יהודים רבים אחר יסודות אירופיים לא הייתה תוצר פשוט של ניסיונות אמנציפציה מאורח חייהם ה'אומלל' בגולה המרוקנית, כפי שטענו חוקרים. בנסיבות שנוצרו נטו קהילות יהודי מרוקו בהנהגת העיליות העירוניות לקבל את ההתערבות האירופית בזרועות פתוחות יותר משעשתה זאת החברה המוסלמית, ואחת הסיבות המרכזיות לכך הייתה זיקתם של היהודים לתרבות הפוליטית המקומית.

מחקרים מלמדים כי העילית השלטונית והאינטלקטואלית בחברה המוסלמית עודדה את עילית הסוחרים היהודים ואף דרשה ממנה לקיים מגעי דיפלומטיה וסחר עם אירופה, זאת כאמצעי טקטי למאבק בעליונותה הכלכלית של אירופה ובניסיון להתמודד עמה בדרכים שונות בלי לוותר על השיח הג'האדי. בנסיבות אלו נמשכה עילית הסוחרים היהודים החל מראשית המאה התשע עשרה אל הסחר עם אירופה, אל הפילנתרופיה האירופית ולעתים אף אל תרבות אירופה, בלי לזנוח את מערכת ההגנה המסורתית ואת נאמנותה לשלטון המקומי.

במאה התשע עשרה תהליך זה השפיע על רוב קהילות מרוקו, אך השפעתו בלטה במיוחד בערי הנמל, ובהן – אם לא בראשן – טנג'יר. עיר הקונסוליות ונמלה המסחרי המודרני והחשוב משכו אירופים רבים ומשפחות נכבדים וסוחרים מפנים הארץ. משפחות נכבדים יהודים מערי פנים הארץ, כפאס, מכנאס או סאלה, שעברו לעיר שינו את המרקם החברתי בה ובקהילתה היהודית והפכו אותו לעיליתני שבערי מרוקו. בטנג'יר נוצרה חברה יהודית–ספרדית עיליתנית שעמדה בראש הסולם החברתי–הכלכלי, היהודי והלא– יהודי, במרוקו. כוחן הפוליטי של משפחות אלו בא לידי ביטוי בהקמת גוף פוליטי חדש שמטרתו הייתה להנהיג את קהילת יהודי טנג'יר ובמקרים רבים את יהדות מרוקו כולה בעידן שבו הכתיבה אירופה את הטון. הקמתו של גוף זה והתמודדותו עם האירועים תועדה בספר פרוטוקולים שנכתב ברוח התקופה. בתופעה זו ובמאפייניה אעסוק בפרק הבא.

אירופה ממרוקו- אביעד מורנו".-ליברו די אקטאס די לה חונטה: החונטה מבעד לספרה

פרק ב

ליברו די אקטאס די לה חונטה:

החונטה מבעד לספרה

אנכי הרואה כמה נאה מעשה רב אשר עמדו ותקנו אנשי קהילתנו יש"ץ[ישמרם צורם] ובהסכמה עלו לברר ולמנות מיחידי סגולה בי עשרה, להשגיח ולתקן בתקנים העיר בהנהגה ישרה ע"פ ד"ת [על פי דברי תורה]…והגם שהעניין הלזה נעשה ונגמר ברוב מניין ורוב בניין… עכ"ז [עם כל זאת] לתוספת יפוי כח הוכרז ונתפרסם כל הבי כתוב לעיל בכל הבה"ך [בתי הכנסת] והיה לרצון באין פוצה פה ומחשיך עצה… (הכרזה בשפה העברית על הקמת החונטה, ספר הפרוטוקולים 1.3 )

במאמר על קורפוס הסג'ל, רישומי בתי הדין השרעיים, גרס זאבי כי 'הסג'ל הוא מוצר תרבותי ובתור שכזה ישמש מטרה למחקר בפני עצמו ולא רק אמצעי למחקר ה"חברה"'. זאבי הציע למעשה מחקר היסטוריוגרפי השם דגש על הבנת אירועים היסטוריים על ידי בחינת השקפת עולמם של מחברי התעודות המתעדות אותם, מחקר שאינו מסתפק בנתונים היבשים שמספק תוכנן של התעודות. 

בפרק זה אני מבקש למקם את ספר הפרוטוקולים בהקשר ההיסטורי, הפוליטי והחברתי שבו נכתב. בהתאם להצעתו של זאבי, אני מבקש לבחון את סגנונו, שפתו, ערכיו התרבותיים, הסמנטיקה, סדרי העדיפויות והשיח הכללי העולה ממנו. כך אבקש ללמוד מן המקור עצמו על השקפת עולמם של כותביו ועל השיח שהביא לכתיבתו ולמעשה על טיבו ככלי היסטוריוגרפי לחקר השיח בקרב חברי החונטה. כמו העבודה כולה, הפרק מתמקד בעיקר בשנים הראשונות לפעילות החונטה. 1864-1860 .

מעגלי הזהות של חברי החונטה

קהילת יהודי טנג'יר חבה כאמור את צמיחתה להחלטתו של הסלטאן מחמד בן עבדאללה ( 1790-1757 ) להעביר את הקונסוליות מתטואן לטנג'יר ולהפוך את טנג'יר לאזור סחר בין–לאומי. בתהליך שנמשך כמה עשורים צצה בעיר שכבת נכבדים יהודים חדשה, ובה הופיעו הבנקאים המרוקנים הראשונים, בני משפחות נהון, פאריינטי ובנשימול. צמיחתה של העיר והחלוקה המעמדית המודרנית שהתפתחה בה חיזקו את מסגרת ההשתייכות והמחויבות הקהילתית של מי שזיהו עצמם כמעמד העליון, ושזוהו כך בעיני בני הקהילה החדשה ולעתים גם בעיני הנהגות קהילות יהודיות אחרות במרוקו. אני מבקש לתאר תופעה זו ולהסבירה באמצעות בחינת מעגלי הזהות של חברי החונטה.

תמר אלכסנדר–פריזר תיארה שלושה מעגלי זיקה מרכזיים המאפיינים את יצירתם הספרותית של יהודי ספרד: זיקה תרבותית לארץ המוצא ספרד וממילא גם לשאר קהילות יהודי ספרד; זיקה לסביבת המגורים, כמרחב פיזי ותרבותי כאחד )ובהקשר של עבודה זו, גם לנוכחות האירופית במרחב זה(; זיקה לאורח החיים היהודי, לרבות זיקה לארץ הקודש ולשפה העברית. ספר הפרוטוקולים מלמד על זיקותיהם של כותביו למעגלי זהות אלו, ויתר על כן, עולה ממנו כי מעגלי זהות אלו הם שעיצבו את תפיסתם העצמית של הכותבים.

מ ע ג ל  ה ז ה ו ת  ה ס פ ר ד י ת

העילית היהודית–הספרדית שצמחה בטנג'יר במאה התשע עשרה הבדילה את עצמה לא רק מקבוצות לא–יהודיות בסביבתה אלא אף מקבוצות יהודיות לא–ספרדיות. רבים בקהילת מגורשי ספרד התרפקו במעין נוסטלגייה סנטימנטלית על תרבות 'תור הזהב', שייצגה לדידם את עברם הספרדי. בני הקהילה ובעיקר בני העילית שבה היו גאים בזהותם הספרדית ופיתחו תודעת עליונות תרבותית וחברתית על החברה המרוקנית המוסלמית והיהודית כאחת. תפיסה זו עוגנה בסטראוטיפים ובמנהגים שונים. פתגם רווח בקרב בני קהילת טנג'יר יכול ללמד על הדימוי העצמי המתנשא: forastero moro , דהיינו יהודי זר)דובר הערבית(, נחשב ערבי )מוסלמי(.תפיסה זו באה לידי ביטוי בספר הפרוטוקולים למשל בשימוש החוזר במילה forasteros )זרים( ככינוי ליהודֵי פנים הארץ דוברי הערבית.

מוצאם הספרדי של חברי החונטה, השכבה העליונה והעשירה של העילית היהודית–הספרדית בעיר, השתקף בשמות המשפחה שלהם. לדוגמה בין החברים הבולטים בחונטה הראשונה היו אנשים ממשפחות אבוקאציץ, טולידאנו ונהון. משפחת אבוקאציץ מוצאה באראגון; משפחת טולידאנו

הייתה מן המשפחות הוותיקות באי האיברי, שהתיישבה בעיר טולדו, ולאחר גירוש ספרד עברה למרוקו ועשתה את מכנאס לביתה, אך כשהתפתחה בעת החדשה תנועת ההגירה לערי הנמל עברה בחלקה לטנג'יר; וגם משפחת נהון הייתה ממשפחות המגורשים, ועברה לטנג'יר מהעיר פאס באותו הקשר היסטורי.

כאן המקום לציין כי אף שמבחינה גנאולוגית אכן ניתן לזהות את שורשיהם של חלק מבני הקהילה בספרד של ימי הביניים, הרי ל'עובדות היסטוריות' לא הייתה חשיבות רבה להגדרת זהותם. במסגרת חברתית שהושתתה על מה שכונה בערבית מקומית) קְרַבַּה ) qraba  היינו יחסי קרבה שבטיים וקהילתיים–דתיים שיצרו רשת חברתית בלתי פורמלית שבה אדוני הכוח ליכדו סביבם את הפרטים, הייתה תחושת הייחוס השבטי או המשפחתי חשובה מאין כמוה להגדרת מעמדו והשתייכותו של הפרט בחברה. תחושה זו נבעה לעתים ממערכת זיקות וקשרים שבטיים ומשפחתיים מדומיינת לחלוטין שקשרה את הפרטים לגרעין תרבותי או שבטי משותף או לפטרון משותף. ואכן ההגמוניה הדתית והכלכלית בעיר טנג'יר הטמיעה במסגרת ה'שבט' היהודי–הספרדי כל נטע זר'. המהגרים מדרום הארץ שביקשו להפוך את טנג'יר לביתם הפכו בתוך כמה דורות לחלק בלתי נפרד מן הקהילה היהודית–הספרדית המקומית, קיבלו עליהם את מנהגי המקום וחשו גאים להשתייך לקהילה שהגדירה עצמה יהודית–ספרדית.

הערת המחבר: שמות משפחה אלו חזרו ונשנו לאורך התקופה בערים רבות במרוקו כשמות של משפחות נכבדים אשר תיווכו בין שגרירויות מעצמות אירופה, סקנדינוויה, ברזיל וארצות־ הברית. ראו: בשן, יהדות מרוקו, עמ' 14-13 , ושם נספח על יהודים בשירות הדיפלומטי במרוקו. כמו כן ראו פרטים על דמויות מפתח במשפחות חשובות במרוקו בספרו של טולידאנו.

דוגמה מובהקת לכך יש בפרוטוקול  . בכינוס שכמחצית מן המשתתפים בו היו צאצאים למשפחות המהגרים ממכנאס, החליטו חברי החונטה 'פה אחד' לכתוב מכתב רשמי לשד"ר )שליח דרבנן( מטבריה ולהודיע לו כי אף שהציעו להם לקבל את תקנות מכנאס – 'מעולם לא עלה בדעתנו לשנות את מנהג אבותינו'. הבחירה בצירוף המילים 'מנהג אבותינו', הנראית לכאורה תמוהה בהקשר ההיסטורי המוצג כאן, עשויה להעיד על טיבה של תמימות הדעים באשר לזהותם המשותפת של חברי החונטה. מסגרת החונטה של העילית הטנג'יראית השכיחה מחבריה, צאצאים למשפחות טולידאנו, נהון, אשריקי וממשפחות אחרות שהיגרו מהדרום, את מוצאם כדי לגבש את זהותם החדשה. לפיכך דומה כי שמות ספרדיים או שמות שנשמעו ספרדיים מילאו תפקיד מרכזי בעיצוב זהותם הקולקטיבית של בני משפחות אלו ותחושת שותפות שלהם בגורל ההיסטורי עם חברי קהילה בעלי שמות דומים. לעתים גם שמות כאזנקוט או אשריקי, שמקורם על פי המחקר ברברי, השתלבו היטב בנוף הספרדי המדומיין.

אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)  1864-1860

השפה הספרדית–היהודית הייתה המאפיין העיקרי שהעיד על המרכיב הספרדי בזהותם האתנית של בני העילית בקהילת טנג'יר, ושהבדיל אותם מאחיהם דוברי הערבית. ואכן ספר הפרוטוקולים נכתב כמעט כולו ספרדיתיהודית, ואף ניכר בו ניסיון להתנתק מן השפה המסורתית ולעבור אל השפה

הספרדית המודרנית. יש לציין כי במשלב הנמוך של הספרדית–היהודית היו מילים ערביות ועבריות רבות, ואילו במשלב הגבוה הייתה נטייה לאמץ דפוסים ספרדיים מודרניים, 90 ולפיכך ייתכן כי לשונו של הספר מלמדת על קשר בין התפיסה העיליתנית ובין הזיקה לשפה הספרדית, בעלת השורשים האירופיים. מ כל מקום המרכיב ההיספני הדומיננטי המאפיין את לשון ספר הפרוטוקולים -שכותרתו כאמור libro de actas – לא בא לידי ביטוי בספרים דומים, למשל בפנקס הקהילה של קהילת פורטוגיזיס בתוניס, אשר נכתב כמעט כולו עברית או ערבית–יהודית, אף שהשפות השגורות בפי בני העילית בקהילה זו היו איטלקית וספרדית. 91 נראה כי תהליך ניכוס השפה הספרדית המודרנית נבע מהשפעת הסביבה הקולוניאלית על מעגל הזהות הספרדית של בני העילית בקהילת טנג'יר ומן הפרשנות החדשה שהעניקו לזהות זו בעקבות המפגש עם גורמים אירופיים.

  חברי החונטה ראו עצמם אפוא יהודים–ספרדים, ועל בסיס תפיסה זו ביקשו בין היתר לחזק את קשריהם עם קהילות אחרות. רוב המגעים היו מטבע הדברים עם קהילות יהודיות–ספרדיות בסביבה הקרובה, בעיקר עם קהילת תטואן

דומה כי מן ההיבט הלשוני–הסמנטי ניתן ללמוד על הזהות היהודית–הספרדית דווקא על דרך השלילה. המילה 'ספרדי  (sefaradi)  'כמעט אינה מופיעה בספר הפרוטוקולים, במיוחד לא בהקשר של מגעיה התכופים של הקהילה עם קהילות יהודיות–ספרדיות סמוכות. עם זאת המילה עולה באופן בולט במקרים שבהם יצרה החונטה קשר עם קהילות כאלה באירופה.

באחד המקרים ביקשה החונטה לקיים טקס 'דרוש' (אשכבה) לעילוי נשמת רבה הספרדי של קהילת לונדון. בפרוטוקול נכתב במפורש כי 'הרב של הספרדים ר' אברהם בן ברוך בלונדון' נפטר. דומה כי במקרה שעלול היה להתעורר ספק, ביקשו חברי החונטה לחדד את זהות הקהילה שעמה יצרו קשר, שכן אין דרך להסביר את הצורך להשתמש במילה 'ספרדים' דווקא בהקשר זה, אם לא ראתה החונטה הבדל בין יהודים לא–ספרדים, שקשריה עמם הלכו והתגברו בתקופה זו, ובין יהודי ספרד באירופה. נדמה שהמרכיב הספרדי העניק נופך מיוחד לקשר עם קהילת לונדון האירופית.

המורשת הספרדית, הגם שהייתה מרכיב חשוב בפיתוח הזהות העיליתנית של חברי החונטה, לא הייתה המרכיב העיקרי בתהליך זה. לתפיסתם העצמית של חברי החונטה כיהודים–ספרדים הייתה משמעות נוספת, בעלת ערך מקומי.הן הכינוי forasteros ליהודי פנים הארץ והן הבחירה לבטל את עברם בעיר מכנאס נבעו ממעגל זהות חשוב שקשר אותם בראש ובראשונה לעירם טנג'יר. למעגל זהות זה היו כמה מרכיבים.

בחברה שהייתה מושתתת על יחסי פטרון-קליינט חשו חברי החונטה עליונות מכוח מגעיהם הישירים עם הקונסוליות האירופיות, שהצטיירו בעיניהם ובעיני אחרים כמוקדי הכוח החדשים. למשל ב– 12 באפריל 1861 תועד בפרוטוקול מכתב ששלחו שני אדונים ברבאט אל יוסף ומסוד אבוקאציץ במטרה שיציגוהו בכינוס החונטה. הכותבים סיפרו במכתבם על יהודי בעל אזרחות בריטית שהסגיר יהודי אחר לידי הרשויות. החונטה החליטה להתלונן על המעשה לפני הקונסול הכללי של בריטניה בטנג'יר, ג'ון דרמונד האי  ,(Drummond Hay) והטילה את משימת העברת התלונה על יוסף טולידאנו, נשיא החונטה, ועל משה פאריינטי, סגנו, שהיו מקורבים לקונסול.

סמוך לבואו של מונטיפיורי לעיר טנג'יר קיבלה החונטה שורה של בקשות סיוע מנציגים וממנהיגים של קהילות שונות במרוקו, ובהן בקשה מדייני העיר פאס, שציינו 'את מצבה המצער של קהילה זו ואת הגלות הנוראה שסובלים אחינו בתוככי המערב [מרוקו[. החונטה של טנג'יר הפכה במהרה כתובת לפניות של כלל קהילות מרוקו, והדבר הגביר את תחושת הגאווה הטנג'יראית. חברי החונטה של טנג'יר פיתחו תחושת אחריות פטרונית גם לעתיקות שבקהילות מרוקו, שעל פי תפיסתם שפר עליהן מזלן פחות, עקב מיקומן הגאוגרפי הרחק ממרכז ההשפעה האירופית במרוקו.

תחושת היוקרה העצמית שהפיחה בהם עירם, ואשר קיבלה תכופות עידוד על ידי מכתבים מקהילות שונות במרוקו, דרבנה את חברי החונטה ליצור קשרים עם נדבנים וארגוני פילנתרופיה יהודיים באירופה. במסגרת השינויים שחלו באותה תקופה בהשקפת עולמם פיתחו אותם ארגונים רגשות פטרוניים כלפי יהדות מרוקו, ועל כן פעלו במרץ לסייע לאחיהם ה'נחשלים' במזרח בצרתם ב'גולה 'המרוקנית. בדומה לחיפוש של שלטונות קולוניאליים אחר מוקדי כוח בחברה המקומית כדי להסתייע בהם לחדור לחברה זו, ראו הארגונים היהודיים בחונטה מוקד כוח המייצג את קהילות יהודי מרוקו. תופעה זו השפיעה על השיח של החונטה כפי שהוא משתקף בספר הפרוטוקולים. למשל בראשית

ימיה חשה החונטה צורך לעדכן את מונטיפיורי ואת נשיא כי"ח בפריז על דבר היווסדה, ורוותה נחת ממכתבי התגובה שלהם, שבהם נתנו לה את ברכת הדרך. במקום אחר מתחה החונטה ביקורת על חבריה שאין הם עושים די בשביל 'חונטה חשובה האחראית לא רק לצורכי הציבור בעירנו [בטנג'יר],

אלא קשר ער ומתמשך עם קהילות המערב [כך במקור, והכוונה למרוקו] ועם החונטות המכובדות של אירופה'.

ההתרחשויות השפיעו גם על מערכת היחסים ההיסטורית עם 'קהילת האם' תטואן. ב– 23 בנובמבר 1861 דנה החונטה במכתב שבו ביקשה ממנה הנהגת קהילת תטואן עזרה בהקלת המס שהטיל השלטון הספרדי החדש על העיר. פנייה כזו מקהילה שטנג'יר הייתה תלויה בה דורות רבים, העצימה מן הסתם את תחושת היוקרה העצמית של חברי החונטה. מהות תפיסת תפקידה של החונטה

לאור תחושת היוקרה שיצרה השייכות לטנג'יר, עיר הקונסוליות, באה לידי ביטוי באופן בולט מאוד בפרוטוקול מדצמבר 1863 , שהובאה בו בקשת ראשי קהילת פאס להציג לפני מונטיפיורי את המצב הקשה של קהילתם ושל כלל יושבי פנים הארץ. ניסוח הדברים בפרוטוקול מלמד על תפיסתה של החונטה את עצמה כגוף מתווך החיוני לרווחת יהודי מרוקו.

ראה: מאמרו של אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים" 1 – "אירופה ממרוקו":

הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)

 1864-1860-עם' 44-41

Recent Posts

  • דברי הימים של פאס-מאיר בניהו-כולל תרגום ליהודית מגרבית

    שט"ו – 1554 -1555 ואחר כך בא מולאי מחמד אשייך אשריף הנזכר למעלה ונלחם על תאפיללאלת ולכדה ולקח אחיו מולאי אחמד וכל בניו והוליכם עד לנהר תאדלא ושחט ארבעה בנים, אחיו מולאי זידאן ושלשה אחיו, ובא להלחם על פאס מולאי עבדאללאה בן מולאי מחמד אשייך ונשבר וברח ועזב פה את הנוודים מסוס, ומשבט רחמאנא ואלודאייא ( שבטי נוודים של עמק הסוס, הרי רחמאנא והואדיות ), עם גדול מאד שלא יספיק לו מים לשתות ולא לחם לאכול ונשארו מושלכים מחזרים על פתחי הבתים של היהודים, ומתו מהם הרבה שלא יסופר. אחר כך יצא להלחם על פאס מולאי מחמד אשייך הנזכר ויצא

  • Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Paul B.Fenton

    Le samedi 27 avril, l’événement se résuma en un simple entrefilet en première page du Matin annonçant que: «Fez est calme» et qu’une «commission formée de notables arabes, européens et israélites va se charger de l’assainissement de la capitale. Des sommes importantes ont été réunies pour secourir les israélites affamés. Le sultan a donné 10 000 francs, Mr Régnault 5 000 francs et diverses personnalités marocaines 10 000 francs.» Enfin un reportage anonyme sur le sort des Juifs, paru dans l’hebdomadaire L’Illustration en date du 11 mai, fit le tour du monde grâce aux photographies fort impressionnantes, prises par le

  • הפרעות בפאס או התריתל-התרע"ב-יוסף ינון פנטון-סיכום

    סיכום מאה שנה לאחר אירועים מטלטלים אלו, מה תוכל להיות המסקנה בעניין הפרק הטרגי הזה בקורותיהם של יהודי מרוקו? במבט לאחור, דעותיהם של המשתתפים הראשיים בתקופה ההיא מן הצד האירופי מפתיעות בתמימותן המדומה ומעוררות רושם של העמדת פנים: דיפלומטים ואנשי צבא מאשימים זה את זה בעיוורון על שלא חזו את הסימנים המקדימים לתנועת המרד. לנוכח כך עולות שאלות אחדות: איך ייתכן שהסמכות הצבאית הצרפתית בחרה להעלים עין מאותות אלו בתואנה של היעדר ׳ראיות מוצקות להישען עליהן׳? ומדוע היא הניחה לרוב הגדודים לעזוב את העיר, בעוד שאנשי המודיעין ידעו היטב שהידיעה על עזיבתם הקרובה הופצה לשבטים העוינים סביב העיר? רייניו, ציר

  • Il était une fois le Maroc-David Bebsoussan-Qu'en fut-il de la presse spécifiquement juive?

    Il y avait cependant une grande influence britannique au Maroc… Le Times ofMorocco fut fondé par l'écrivain Edward Meakin. Il dévoila la corruption tangéroise. Son fils Budgett Meakin fut l'auteur de livres importants sur le Maroc dont The Moorish Empire publié en 1899 et The land ofthe Moors paru en 1901. Le style critique de Meakin père et fils finit par les faire comparaître par-devant le Tribunal consulaire. Le journal fut racheté en 1893 par le Gibraltarien G.T. Abrines, propriétaire de Moghreb al Aksa, et se fit le défenseur de la politique britannique. Avant d'être racheté, le Times of Morocco

  • גאוני-מש.-אביחצירא-ר-יוסף-אביחצירא-עם המשמ"ח אליקים חלק ב'

    כל אותה תקופה בעוד הר׳ אזולאי מקנטר בלשונו את הגאון המשמ״ח ברמה האישית, הגאון המשמ״ח בחר להימנות מכת הנעלבים ואינם עולבים, ואחז בפלך השתיקה, אולם חכמי ורבני העיר החליטו למחות על כבודו ולפרסם כנגד הר׳ אזולאי קונטרס בשם ״מלחמת המגן״. בראש הקונטרס חתום הגאון רבי אברהם אביחצירא. ככל הנראה ע״מ לחזק דבריו הוסיף בחתימתו וכתב ״ממשפחת הרה״ג המפורסם המקובל האלקי בוצינא דנהורא כקש״ת יעקב ביחצירא זצוק״ל״. בקונטרס הנז׳ שולחים הגאונים רבי אברהם ועמו הגאון רבי דוד אדהן חבר ביה״ד, מכתב המשתרע על פני כמה עמודים להגאון רבי משה שתרוג ומביעים תמיהה על הסכמתו על דברי הר׳ אזולאי עיי״ש. מלבד זאת

  • גאוני משפחת אביחצירא-עם המשמ״ח אליקים-חלק א'-ר-יוסף-אביחצירא-

    עם המשמ״ח אליקים מגדולי הגאונים שידעה יהדות המזרח, היה זה הגאון המופלג, המושלם והמוכתר בכל מידה טובה, רבי משה מאיר חי אליקים זצ׳׳ל(המשמ׳׳ח), לימים ראב״ד בעיר קזבלנקה. הרב המשמ״ח זצ״ל, נולד ביום ט״ו טבת תרל׳׳ב בעיר טבריה, לאביו הגאון רבי ניסים אליקים(יליד העיר טבריה בשנת תר"י 1850 ) הרב היה בן יחיד והתייתם מאביו בעודנו ילד קטן, כפי שמתאר בתו״ד שכתב על גבי שער הספר ׳חדד נא״ה׳ שחברו אביו, ז״ל: לקטתי מכתיבותיו של עט״ר ישעי ומשגבי משארית הנמצאה מעט מהרבה כי שטף הזמן גרפם והעש האכזר והריקבון חגרו כוחם לכלות מחמדי עין והיו לאין… הרב המובהק העניו המדוכא ביסורין גדולים,

  • תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד – מעמד המשורר בקהילה.

    מעמד המשורר בקהילה. עבור בני זמנו היה דו בן חסין לא רק משורר אלא תלמיד חכם המקדיש מזמנו ללימוד תורה. פיוטים שנכתבו לסיום שישה סדרי משנה ולסיום מסכת או כדי להלל את מעלותיהם של נדיבים המחזיקים בידי לומד התורה מלמדים כי הוא היה חלק מחבורת לומדים קבועים שחבריה קיבלו תמיכה צנועה. בין 1773 ל – 1781 הוא למד יחד עם רבנים אחרים במכנאס וביניהם  זכרי בן משאש, בנו מרדכי ומרדכי אצבאן, בשיעורים שקיים הרב השליח הידוע מחברון, רבי עמרם בן דיוואן הנערץ ( במיוחד עלי – הערה אישית שלי אלי פילו ) , שנאלץ לשהות בעיר בעקבות מלחמות הבלתי פוסקות

  • עקיבא אזולאי-איש ירושלים – ״אבו דאוד״, "אבן אל ערב״

    ״אבו דאוד״, "אבן אל ערב״ מדברי עקיבא ״מאז ומתמיד אהבתי לרקום יחסים כנים בין חברים, ללא הבדל חברה, עדה ועם. בזכות יחסים אלה קיבלתי בשובי ארצה תפקיד פיקטיבי של הממונה על השרברבים היוצאים לעבודות חוץ. הייתי משוטט בכפרים, קונה נשק ממבריחים בדואים. תחום עבודתי היה מיריחו עד שכם, ובמקביל עסקתי בריכוז מידע מודיעיני על הכפרים הערביים. בשנת 1936 התגייסתי לנוטרות, והייתי בין הגפירים הראשונים בירושלים. מתוך 500 מועמדים נבחרו 34 נוטרים. רוב פעילותי התרכזה סביב ערביי ירושלים, אשר כינוני ״אבו דאוד״, ״אבן אל ערב״. קיבלנו רובים, והופקדתי לשמור על שתי תחנות חצץ בבית וגן. נשארתי מופקד על תחנות אלה עד

  • סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-כתב עוזיאל חזן-צייר רפאל אבוקסיס

    הקמעות, צורותיהם ומבנ״הם: ישנם קמעות חומריים, הזרים בדרך כלל ליהדות, וקמעות שבכתובים, קמעות שכוחם המאגי בטיב החומר ממנו הם עשויים ובמקורו של חומר זה. אחרים כוחם בכתוב בהם. הקמעות החומריים עשויים מאברי בעלי חיים, מצמחים ומפירות, מתכשיטים, פיסות קלף, שיער, שרידי אדם שניספה באסון ועוד. הקמעות נועדו לתליה על הקיר, לענידה על הצוואר או לצרירה בכים. צורותיהם וציוריהם הם: מגן דוד, מנורה ושבעת הקנים, דמויות של מלאכים, צורת ה״חמסה״, אותיות וחותמות מאגיות, מטבעות עתיקים ועוד. החומרים: נחושת, כסף, זהב, קלף, נייר, חרס וכדומה. הקמעות החומריים, בעיקר אלה מהתקופות הקדומות, שייכים יותר לתחום עבודת האלילים והאמונות התפלות מאשר לתחום האמונה וכוח

  • עם ר"ם-שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם-ק"ק צפרו מאת הרב ד"ר רפאל עמרם ממן

    Ainsi les valeurs morales et les principes sociaux et humains se transmettent de père en fils. L'essentiel se situe lors de la plus tendre enfance et dès les premiers jours dans la maison paternelle. Se transmettent alors les concepts éternels de la reconnaissance d'autrui. Et c'est par la force parentale qu'apparaît pour la première fois l'image divine retranscrite grossièrement dans le matériel de ce bas monde.»Ecoute les principes moraux de ton père et n'abandonne pas la Torah de ta mère», ceci est une règle importante dans la théorie du devoir culturel de l'homme. Et ainsi que l'écrit le Rav Ben-Tsion


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930