את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון

עמוד 1 מתוך 11

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון

ילדות במרוקו

גדלתי בעיר ספרו הנאווה והידועה בכל מרוקו בזכות החג השנתי שלה הנקרא ״חג הדובדבנים״. מדוע? ובכן, הדובדבנים שגדלו שם היו הטעימים ביותר ומהם נתפרסמה העיר בכל המדינה. האמת היא שלא רק הדובדבנים שלה היו טעימים, אלא כל הפירות שגדלו בה היו טעימים מאוד. קראנו לדובדבנים בערבית ״חב למלוק״, כלומר אהובי המלכים. יהודי ספרו היו ידועים בלמדנותם, בחוש ההומור שלהם, בפתיחותם השופעת ידידות, ברוחם הטובה ובעיקר בהכנסת האורחים שלהם. רבנים גדולים, מקובלים ומשוררים ידועים הוציאו מוניטין לקהילה שלה, כקהילה של תלמידי חכמים ויראי שמים בכל ערי מרוקו. לימודי קודש הדהדו בין כותלי ישיבותיה, ואברכיה שירתו בקודש בכל ערי מרוקו. עליה דרשו את הפסוק ״סבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה״, אל תקראו ״ספרו״ אלא ספרו עירינו ועל בניה נאמר: ״חוכמות בחוץ תרונה ב־חובות תתן קולה״.

ה״מללאח״ שלנו, שגרו בו רק יהודים, שכן על שפת נהר אגאי. אנחנו קראנו לו ״וואד שוק״, אבל הוא היה ידוע גם בשם ״לוואד ליהודי״. ״כניסה למללאח הייתה דרך שער גדול הנמצא בקצה הגשר על הנהר הזה. וואד שוק היה חלק מחיי היום־יום שלנו, לטוב ולרע. אנחנו, הילדים, שחינו בו בקיץ והשתכשכנו במימיו בזמן שאמהותינו היו כובסות. הנהר הסתיים במפל מים הלאה ממנו. הצרה היא, שלא רק ברכה הייתה בו אלא גם קללה. פעם בכל כמה שנים, כשארובות השמים נפתחו וגשמי זעף ניתכו כמטר סוחף, גאו מימיו על גדותיו. קראנו לזה ״לחמלא״. נתרבו והמו גליו, ששיברו, ניפצו וסחפו איתם בתים וחנויות שעל חופיו, והביאו פורענות, אֵבֶל, המיה ובכייה, יגון ואנחה, מספד ויללה, קינה, תוגה, צער ודאבון לב לתושביו הדלים – כמו גם התרוששות כלכלית לסוחריו הזעירים. שנים עברו עד שהכאב נשכח מלב והחיים חזרו למסלולם הרגיל. ההריסות שוקמו והשלווה חזרה בין יושביו. מה טוב שניחנו במידת השיכחה, המסייעת בידינו לשכוח הצרות והכאב ומתוך שכך להמשיך בחיים.

עת יצאת מהמללאח ל״באב־למקאם״, שהייתה רחבה גדולה מאוד, הרי שהיית עומד ומשתאה נוכח הטבע המקסים, הניבט אליך בכל אשר תפנה. זו הייתה מעלתה של ספרו, ובעטיה של זו, שימשה ספרו גם כעיר נופש בקיץ. רק יצאת מהרחובות הצרים והאפלים של המללאח והנה לפניך הטבע המקיף אותך בכל יופיו והדרו. שלל צבעים מרהיבי עין ממלאים אותך חדווה ומושכים אותך בחבלי קסם, להתענג על הססגוניות של הצמחייה העשירה מכל צד.

לצד ימין של ״באב-למקאם״ נמצא הכביש המוביל לעיר פאס, ל״בית החיים״ היהודי ולהר הידוע ״זבל לכביר״ (ההר הגדול). בהר זה, כך מאמינים, טמונים צדיקים, מקובלים ורבנים גדולים שרצו לדחוק את הקץ ולהביא גאולה לעם ישראל. אלה ישבו בתוך המערה ימים ולילות, בחברת אליהו הנביא, והקץ היה קרוב לבוא. ואולם, סודם נתגלה וההר סגר עליהם עמוק בבטנו. כמה חבל וכמה צער נגרם בשל כך. יעידו על כך כל מיני אגדות הקשורות בהר ובמערה אשר בו. רישומו של ההר, הודו וקדושתו היו טבועים בכל בני הקהילה שגדלו לרגליו ושפכו את שיחם ואת מרי לבם בבטנו. ההר לבש צורה ופשט צורה בהתאם למאורע שנחוג בשכנותו. בימי ל״ג בעומר הייתה העלייה לרגל להר, עלייה לשמה – לשמוח בשמחת החג ולהדליק נר זיכרון לנשמת הצדיקים היושבים בתוכו, לפי האגדה, ועוסקים בדברי תורה. משעות הבוקר המוקדמות היינו עולים אליו בנערינו ובזקנינו, מי ברגל ומי על חמור, על סוס או על פרד. רבים נטעו אוהלים או ישבו על מחצלות כל היום בצל אחד העצים הפזורים בגבעה. מנגנים ופייטנים, שנגינתם וזמרתם מילאה את החלל, נשמעו לפרקים. ריח צלי וקולות צחוק הדביקו את העולים לרגל בהתלהבות וברגש עילאי שהשביח מלבם את הסכנות ואת הדלות שהיו נחלתם מאז ומתמיד. יום ל״ג בעומר נחגג בשמחה ובטוב לבב כמו יום שמחת תורה. ואולם, במשך כל השנה – בודדים, ולפעמים משפחות שלמות – עלו להר לחוג מאורע משפחתי, קיום נדר שנדרו, תפילה לרפואת הגוף והנפש ועוד. מתקרת הסלע נטפו מים שנודעו להם סגולות רפואה לפצעים, לחבורות ולכל מיני מחושים וחוליים רעים.

 מערה זו הייתה גדולה, אדמתה מכוסה מעין חול שחור, רך וסופג רטיבות מהמים הנוטפים מהתקרה טיפין טיפין כדמעות בכי. הלאה לפנים המערה היה מעין פרוזדור שהלך והעמיק בבטן ההר והלך ונהיה צר וחשוך עד שהגענו לסופו. משם נפער פתח צר מעל לרצפה הסלעית ורק בזחילה יכולנו להיכנס לפני ולפנים, וגם זאת יכלו לעשות רק דקי גוף. בתוך המערה הייתה מערה נוספת שהיה בה ריח שעווה נצחי, אשר נגרם כתוצאה מהנרות שהודלקו בה. פתח המערה הפנימית היה כל כך צר, שאפילו אני, כילד צנום ורזה, נאלצתי לחפור קצת בחול השחור שעל הרצפה האפורה כדי שאוכל לגלוש פנימה. אמא הייתה נותנת לי נר להדליק ושם התפללנו. אמא בחוץ ואני בפנים. למערה זו עלינו בהילולה של רבי שמעון בר יוחאי בל״ג בעומר. לאורך הכביש מצד ימין של באב-למקאם יש נחל קטן שמימיו זורמים בשקט, ברשרוש חרישי ונעים לאוזן, המתמזג עם צפצופי הציפורים השונות שחיות בינות השיחים סביבו. עצי צפצפה גבוהים וישרים בגובהם עד לב השמים ניצבו לכל אורכו והיו ניזונים ממימיו. בנחל זה היינו משחקים עם הצפרדעים ועם הדגיגים הקטנים. בדרכי העפר הצדדיות מעבר לנחל היו פרדסים ובוסתנים לרוב, מלאים כל טוב. עצי פרי למיניהם, מכל אשר תאווה נפשך. בבוסתנים אלה בילינו את רוב זמננו החופשי.

אנחנו הילדים נדדנו בשעות הפנאי לפרדסי הסביבה, מפני שחפצים היינו להתרחק ממקום מגורינו שלא היה בו לא מרחב ולא נוי, לא אוויר ולא שמש. לא שררה שם הרגשה נעימה ולכן התאווינו לברוח משם, לתת דרור לרגלינו. צר היה לנו המקום, אבל קיבלנו אותו כי לא היה אחר. לא פשוט הוא הדבר – לגור בחדר אחד גדול, שמונה או עשרה ילדים וילדות, בחצר משותפת עם ארבעה שכנים. ולמעשה, לא הייתה זו ממש חצר. היה זה בניין בן שתיים עד שלוש קומות, באמצעו ריבוע הפתוח כגובה הקומות ואשר ממנו ראינו את השמים. הקומה השנייה מוקפת הייתה מכל עבריה גזוזטרה המשקיפה על החצר הזו. כל שכנה השתמשה בפינה ליד חדרה לבישול ולישיבה במשך היום. הייתה, כמובן, קרבה בין שכנה לשכנה ולא היו סודות בפני אף אחת בכל הקשור לנעשה אצל השנייה. הקרבה היתרה הזו יצרה כמובן חיכוכים ומריבות לעתים קרובות, אבל אנשים השלימו תמיד, כי היו די חכמים וידעו שאלה החיים שנקלעו אליהם וכי מוטב להם לחיות בשלום. אני אומר שכנות, כי לרוב הגברים היו בנסיעות לצורכי פרנסתם. לאן נסעו? לכפרי הערבים. רובם היו רוכלים או בעלי חנויות בכפרי הסביבה. אלה שהיו קרובים היו באים לשבת, ואלה שנדדו רחוק בשווקים השונים – היו נעדרים לחודשים רבים. מגיל צעיר עזבו את הלימודים בחדר או בישיבה ונאלצו למצוא את פרנסתם מחוץ לעיר, כי בעיר גופא לא הייתה תעסוקה חוץ ממספר מצומצם של אנשים שעסקו במלאכות שונות. היו חייטים, סנדלרים, ספר, חנויות מכולת, צורפות, פחחות, תעשיית סבון ומסחר זעיר. כשהיינו קטנים שיחקנו בתוך המללאח ברחבה די גדולה שקראנו לה רחיבא, אבל כשגדלנו קצת העזנו לצאת מחוץ למללאח בחברת ילדים גדולים שהגנו עלינו בעת צרה. תמיד היינו להוטים אחר פירות מכל המינים. היו עצי פרי שענפיהם המלאים פירות קרסו תחת משאם וכרעו ממש על הגדר של הבוסתן ומעבר לה. אלה היו נוחים לקטוף והם היו הראשונים שקטפנו ואכלנו.

את אחי אנוכי מבקש – שלום פוני כלפון

באדיבותו של המחבר.

היינו עולים האחד על כתפו של השני, קוטפים ואוכלים. כשאלה נגמרו התגנבנו לבוסתן עצמו. לפעמים היינו להוטים כל כך שאכלנו את הפירות בעודם ירוקים, לפני שבעל הבוסתן יקטפם, וחטפנו כאב בטן. אם תשאלו אותי אילו פירות אהבנו יותר, יקשה עליי מאוד לענות. כל הפירות היו אהובים עלינו. אולי אפרסקים? לא! אני צריך להוסיף גם משמש, תפוחים, שזיפים, אגסים… בקיצור – כל הפירות. הגדר לא היוותה בעיה בשבילנו. כמובן שהיה שומר, אבל אנחנו הלכנו תמיד בזוגות או בקבוצות. אחד קוטף ואחד שומר. תפסו אותנו לפעמים? ודאי שתפסו אותנו וחטפנו מכות. אז מה? בגלל זה נפסיק? מכות – זה שום דבר בשבילנו. היינו רגילים לזה. אי אפשר היה להרחיק אותנו מהבוסתנים. היה בינינו ובין השומרים משחק סמוי. זה אורב לזה.

אנחנו היינו חסונים וחזקים, זהירים וערים, קלי תנועה וזריזים מאוד. ועוד דבר הלכנו בקבוצות כדי להתגונן אם הותקפנו על ידי פרחחים ערבים, דורשי רעות וחורשי מזימות. בקבוצה הרגשנו יותר ביטחון ויכולנו להגן על עצמנו בקלות. היינו רגילים למריבות עם ילדי הערבים. לא היה בזה שום חידוש. רובם היו חלכאים, נדכאים ועלובי מראה. לפעמים גם התיידדנו איתם, אבל ילדי האיכרים הנוצרים היו באמת הגרועים ביותר. הם באמת שנאו אותנו ולא יכלו לראות נער יהודי בלי להתאנות לו. אם לפעמים הסתדרנו עם ילדים ערבים, הרי שעם ילדי הנוצרים היו תמיד קטטות קשות. הם היו רעים מאוד. איכרים גסי רוח שהיגרו מספרד, איטליה ופורטוגל ובאו בעידוד ממשלת צרפת כדי לחזק את האוכלוסייה האירופאית.

הממשלה נתנה להם אדמות. רק הגיעו וכבר התחברו לשונאי ישראל. איך נאמר: ״האחד בא לגור וישפוט שפוט״. הממזרים האלה היו הולכים עם כלבים גדולים שלפעמים נשכו אותנו. הנשק המסוכן שלנו היה קליעה באבנים. אף פעם לא החטאנו והיו לנו גם מקלעות שידענו להשתמש בהם. זה היה נשק מסוכן. בכך נודענו. תמיד היו לנו אבנים בכיס, מוכנות לקליעה בעת הצורך. היינו מאורגנים קבוצות קבוצות כמו גדודי צבא. כל קבוצה והמפקד שלה. לפעמים יצאנו כמו לפעילות צבאית, במלחמות עם ילדי הערבים או הנוצרים. לא פחדנו מהם. גם חילקנו מדליות לגיבורים. המדליות היו עשוית מפקקים של בקבוקי משקאות קלים. איך עשינו את זה ? ובכן, אספר. הפקקים היו עשויים ממתכת ובתוכם פקק רך כמו של בקבוק היין. שמים את הפקק המתכתי על החולצה ומהצד השני של החולצה דוחפים את הפקק הרך לתוך הפקק המתכתי. כך הוא נתפס עם הבד של החולצה והרי לכם מדליה על החולצה. ערכם נקבע לפי סוג המשקה, מחירו והציור שעליו. אנחנו התגאינו במדליות שלנו כי אלה העידו על גבורתנו במלחמותינו. היה לנו גם כסף שסחרנו בו אחד עם השני. איזה מין כסף? הכיסוי הצבעוני של הסוכריות. סידרנו את הניירות לפי ערך הסוכריה.

עם זה סחרנו בינינו, קנינו ומכרנו. אנחנו היינו קבוצה של ידידים טובים. ידידים בלב ובנפש. היה אליהו סיסו שקראנו לוויהו או ליהו, חיים סממול (בן שמואל) שקראנו לו חמימו, והיה ליהו הדרוס. הדרוס זה כמובן ״הראש״. היו ילדים אחרים שהצטרפו לגדוד שלנו, כמו בן דודי מימון ואחרים. פעם הלכתי עם לוהו סיסו, אני קוטף והוא שומר. גמרתי לקטוף ואני יורד לתומי מן העץ. בניחותא. והנה הממזר של השומר, כושי ענק, מחכה לי בשקט ותופס אותי. ממש הופתעתי! בזמן שחטפתי כמה מכות אני מחפש בעיניי את לוויהו, והילד איננו. איכשהו הצלחתי לברוח מהשומר והשגתי בריצה את לוויהו רחוק מהבוסתן. ״למה לא שרקת?״ שאלתי אותו בכעס. ״לא יצא לי״, אמר לי. הוא ראה את השומר ומרוב פחד לא יצאה לו השריקה וקולו נחנק. הוא פחד להיתפס, ולכן אסף את רגליו וברח. ברחה לה השריקה? ״די תכּל עליק עבבאהּ לוואד״ (מי שסומך עליך גורף אותו הנהר), כלומר נגרף בזרם הנהר וטובע לפני שתבוא עזרה. לעת עתה אנחנו רק קבוצה של ילדים שובבים שבילו את זמנם מחוץ לעיר והסתבכו לא אחת בכל מיני תעלולים. יעבור זמן עד שנתגבש לקבוצה רצינית ולחוגי לימוד. אמרתי לו שצריכים להשיג משרוקית. ככה לא תברח השריקה. אבל איפה משיגים משרוקית? בעינינו זאת הייתה חתיכת רכוש מכובדת. מה עשינו?

משרוקית מקני סוף שגדלו בשפע בצדי הנחל. צלילה נשמע כמו חליל וזה פתר לנו את בעיית הפחד. כל המשחקים שלנו הומצאו על ידינו. למי היה כסף לקנות משחקים? היו לנו משחקים שונים לכל עונה. משחקים מרתקים ומתוחכמים עם חוקים וסדר משלנו. הכל היה נהוג ומקובל. אין להוסיף ואין לגרוע. כולם קיבלו את החוקים ולא היה מי שיערער על כך. המשמעת שלטה בכל המשחקים וההגינות הייתה מקובלת. מי שלא נהג כשורה נזרק מהמשחקים וזה היה עונש קשה, כי סוכם בינינו שמי שנזרק מקבוצה אחת לא יכול להצטרף מיד לקבוצה אחרת. לכן אף אחד לא רצה להיזרק מהקבוצה שלו, שהרי שם היו ידידיו. יודעים אתם מה זה להיות לבד? דומה הדבר לנידוי שהמבוגרים עושים למישהו – איום ונורא. היו משחקים לעונות השונות ולחגים ושיחקנו בהתלהבות ובהנאה. בצדו השני של הכביש, מול רחבת ״באב-למקאם״, היה יער של עצי מחט, אורן וארז. ביער זה היינו קוטפים אצטרובלים. אם היו בשלים, מספיק היה להכות בפרי על אבן וגרעיני הצנובר נפלו ואכלנו אותם להנאתנו. אם היו סגורים, היינו לוקחים אותם הביתה ושמים אותם על פחמים בוערים.

מפאת החימום היו הקשקשים מתרוממים והיה קל להוציא את הגרעינים, שהיו עכשיו גם קלויים. מובן שאז כל הידיים שלנו היו שחורות ומלאות כוויות. גרעיני הצנובר היו מעדן טעים מאוד ואנחנו אהבנו אותם. עצי האלון סיפקו לנו שפע של פרי בלוט גדול, מתוק ועסיסי. גם חרובים היו טעימים. ידענו איפה נמצאים העצים הטובים שהניבו פירות בשרניים וטעימים. עד כאן באשר לעניין הפירות. אם בירקות ובתות שדה חשקה נפשנו, הרי שידענו בדיוק היכן למצוא את מבוקשנו. ידענו מה גדל בכל שדה ומתי הירקות או התות יהיו מוכנים לקטיפה. בשביל אלה היינו עולים לגבעות בצד שמאל של הכביש לכיוון כפר לבהאליל, שם היו שדות מלאים כל טוב. פה לא הייתה בעיה עם שומר. ממש רווחה. אין הפתעות! מדוע? מאחר שפה אין עצים להסתיר את השומר, שהיה זוחל לקראתנו כחתול.

במידה והשומר הופיע באופק, מיד ראינו אותו. הוא הכיר אותנו, ואנחנו אותו. הוא השתוקק לתפוס אותנו, אבל לעתים רחוקות מאוד הצליח. ברגע שלוויהו ראה אותו, מיד היה שורק בקנה ואני מיד הייתי אוסף את הרגליים עם השלל שקטפתי, והיינו בורחים לכיווץ ההר. מדוע היינו עולים להר? מהסיבה הפשוטה שאנחנו טיפסנו בדילוגים קלים במעלה ההר – בזריזות, כתיישים קלים, ולא התעייפנו כלל, בזמן שהשומר המבוגר לא היה עומד בזה. הוא היה מתעייף מהר וחדל מלרדוף אחרינו. השומר מקלל בייאושו ואנחנו צוחקים עליו. אחר כך אנחנו עוקפים את ההר ויורדים מהצד השני לכיוון ״באב-למקאם״ ומשם הביתה. מה שגרם לנו סבל, היה הצבר. טעים מאוד, מתוק ועסיסי אבל קוצני, ולאחר מעשה – ידינו היו מלאות קוצים. אבל אל לכם לחשוב שזה ריפה את ידינו. לא ולא, אתם לא מכירים את ילדי ספרו, שהיו חכמים ומלאי תחבולות.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון

באחד הימים, כשאליהו סיסו ואני חזרנו מהשדות, פגשנו בחיים בכניסה למללאח. ״איפה אתה?״, שנינו צעקנו עליו. הוא ענה בניחותא כדרכו. חיים היה תמיד שקט ורגוע וכל מילה שלו – בסלע. כמו שנאמר ״מלה בסלע משתוקא בתרין״. הווה אומר, שאם הדיבור שווה סלע – הרי השתיקה שווה שני סלעים. בחיים התגלם המשפט האמור. הזמן אצלו זורם לאטו. לרוב שותק ורק מקשיב בארשת רצינית. לפעמים אנחנו ממהרים, אבל הוא, עד שיוציא הדיבור מפיו המשיח יבוא. תמיד מחייך, אפילו שצועקים עליו, וממשיך כאילו לא אמרנו כלום. מעולם לא ראינו אותו כועס. תמיד עונה בשקט ובחיוך תמים. הוא לא הלך אתנו לשדות, כי בשביל זה צריך להיות זריז כחץ מקשת, ער ועומד על המשמר כדי להזהיר אותנו בדיבור או בצעקה. מחיים אין לצפות לכך, כי עד שיוציא הדיבור מפיו, השומר יספיק להנחית עלינו מהלומות. לכן הוא לא בא אתנו לשדות. הוא חיכה לנו במקום בטוח, או על ענף עץ מוסכם והיינו באים עם השלל לאכול הכל יחד. מה, הוא קיבל חלק מהשלל אפילו שלא השתתף? נכון! אנחנו למדנו שגם אלה שנשארו במחנה קיבלו חלק מהשלל.

אנחנו היינו יחד בכול. ״כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדו יחלוקו״.״ויאמר אליהם לאמור בנכסים רבים שובו אל אהליכם ובמקנה רב מאד בכסף ובזהב ובנחושת ובברזל ובשלמות הרבה מאד חלקו שלל אויביכם עם אחיכם״. אליהו הרוס היה אתנו כל הזמן. הוא היה ממולח וזריז כקוף ואפשר היה לסמוך עליו. אליהו סיסו – עד שלא תיקנתי לו את החליל – לא הועיל לנו כשומר. לאבא של חיים הייתה חנות ליד שער המללאח וגם מחסן לאורך רחוב זה על חוף ״וואד שוק״. כאשר פגשנו את חיים, היה בידו מפתח והוא היה בדרכו למחסן בשליחות אביו להביא סל אגוזים מהמחסן. זו הייתה הפעם הראשונה שהתלווינו אליו בשליחות כזו והיינו סקרנים לראות מה יש במחסן הזה. הרחוב היה קצת חשוך. בין הקירות למעלה, מגג אל גג, היו פרוסות ומתוחות מחצלות כעין תקרה שהגנה על הרחוב מהחום הקשה של הקיץ שארך אצלנו זמן רב. חיים פתח את המחסן ועמדנו מתפעלים אל מול אשר ראו עינינו. היה שם מכל טוב. תמרים, אגוזים, שקדים, בוטנים ועוד. בזמן שחיים מילא את סל האגוזים בשביל אבא שלו, מילאנו אנחנו את בטננו מכל הבא ליד. בעיקר שקדים ודבלים, בוטנים ותמרים. אכלנו בשפע ויצאנו עם חיים שבעים וטובי לב. מה אמר חיים? שום דבר! הרי אנחנו ידידים טובים, לא ? פיללנו לכך שייפול בחלקנו מפגש כזה לעתים קרובות! האמת היא שזללנים לא היינו ואכלנו במידה – כיאה לילדים מחונכים. אין צורך להגזים, נכון? מצד שמאל של ״באב-למקאם״ היה גן הדור ביופיו, ובו צמחי נוי מלבלבים בפרחים שונים שגדלו שם. גננים צרפתים טיפחו את הגן הזה. היינו עוברים בתוך מנהרת ירק טבעית בנויה מקשתות שהיו מכוסות בשיחי שושנים, ושיחי יסמין היו מטפסים על הקשתות לאורך מאות מטרים. בושם הוורדים והיסמין מילא את האוויר, וכך הלכנו ונשמנו בהנאה את האוויר המבושם הזה. אחרי שהלכנו בגן כברת דרך פנינו שמאלה, ואחרי ירידה קלה, קצת תלולה, ראינו לפתע בריכת שחייה ציבורית גדולה שניזונה ממי הנהר הממלאים אותה מצפונה ואשר יורדים בדרומה במפל מים הנשפך להמשך הנהר. כל אחד היה מוצא לו פינה לשבת בה בפרטיות, מוקף שיחים ועצי ערבה גדולים. רשרוש המים הזורמים וצפצוף הציפורים מילאו את החלל במנגינה טבעית ערבה לאוזן. באווירה זו הרגשנו כחלק מהסביבה, ואת הסביבה כחלק מאתנו. התמזגנו בה והיינו מאושרים בחיקה. כדי שלא תהיינה התכתשויות ואי נעימויות סודר כך שהבריכה תהיה פתוחה בשבת רק ליהודים, ביום שישי למוסלמים וביום ראשון לנוצרים. בשאר ימות השבוע תהיה פתוחה לכולם. ככה נשמר השלום. לא כמו במגרש כדורגל – כשהתקיימו משחקים בין קבוצה יהודית ובין קבוצה של ערבים או נוצרים, לרוב הסתיימו אלה בתגרות ידיים, בפרט כשהקבוצה היהודית ניצחה. כאשר חשנו תגרה ממשמשת ובאה, יצאנו מיד יחד. בראש הלך עמור אסולין, שקראנו לו שמשון הגיבור. הגויים פחדו ממנו ולא הציקו לנו. הקצה השני של הגן הוביל לעיר החדשה שגרו בה בעיקר נוצרים וגם משפחות יהודיות רבות. בית הספר היהודי ״אליאנס״ של חברת ״כל ישראל חברים״ מצרפת, נמצא גם הוא בעיר החדשה. היה זה בניין מפואר, מוקף גינה גדולה עם עצי פרי שגם עליהם לא פסחנו. ל״אליאנס״ הלכנו מאוחר יותר כשסיימנו כמה כיתות בבית הספר העברי ״אם־הבנים״.

כעת אתם כבר יודעים משהו על העיר הקטנה ספרו. פנינת חמד, מוקפת פרדסים ובוסתנים מכל עבר, נחלים, נהרות ומפלי מים ושפע של יערות וירק מכל הצדדים. אוויר נקי ושמים כחולים לרוב, עם שמש זורחת בכל הדרה – ראינו כל עונות השנה, מפאת מיקומה של ספרו לרגלי הרי האטלס הקטנים. מזג האוויר הנעים שלה הוא אשר נתן טעם מיוחד לפירותיה ולכל מה שגדל בה, כולל יהודיה שנתברכו בכישרון וביראת שמים. בחורף ראינו שלג וכפור. צבעים מרהיבי עין בסתיו, בזמן השלכת. הקיץ חם, יבש ונעים, ובאביב כל הטבע אומר שירה בשלל צבעים המפליאים ביופיים. עצי פרי הדר היו גדלים לאורך הכבישים ועצי תות למיניהם, אדומים, שחורים ולבנים, עסיסיים ומתוקים כדבש. רק קטוף ואכול. ״תגזאז״ – היו מין כדורים שחורים שצמחו על העצים. גם הם היו טעימים וגדלים בשפע בכל מקום. כשלא היו פירות, אכלנו חרובים שעציהם היו בכל מקום. פרי זה הזכיר לנו את רשב״י (רבי שמעון בר יוחאי) ואלעזר בנו אשר ניזונו ממנו כשהסתתרו במערה מפני הרומאים, לכן היה חביב עלינו.

בסביבה הזאת בילינו את זמננו החופשי. למללאח הלכנו בעיקר כדי לישון. אם היה לנו מקום אחר לישון, לא היינו חוזרים למללאח.

עמוד 1 מתוך 11

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

ספטמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30