ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש

עמוד 2 מתוך 3123

ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש

ד"ר אלישבע שטרית

מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחסים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז

הפיזור היהודי ברחבי המחוזברית מספר 27 - מבט על קהילת מראקש

אחת התופעות הבולטות שייחדו את תולדות היהודים בדרום מרוקו גם בתקופת דיונינו- מהמחצית השנייה של המאה ה י״ט ועד לכיבוש הצרפתי(1912 )־ היא הימצאותם של ישובים יהודיים במרחבי המחוז.

במחוז הדרום התקיימו ישובים יהודיים רבים, אולם יש קושי לדעת מה היה מספרם המדויק. פקו מוסר ( 1883-1884) על ארבעים ושישה ישובים שבהם חיו יהודים: שלושים ושלושה באגן המזרחי של עמק אום א רביע ושלושה עשר באגן המזרחי של עמק הטנסיפט. – תמללאת, תאסרמוט, דבארה, תחנאות, דאר אל גנדאפי, טגאדרית אל בור, אמזמיז ועוד –  על פי עדותו, אין הוא מוסר את כולם אלא רק את החשובים שבהם. סביר להניח שהוא גם לא עבר בכל המקומות על כן רשימתו היא חלקית. גם חז״ל בהתייחסם (בשו״ת, בשטרות בתי הדין) לישובים שבגלילות מראכש אין הם נוטים להזכיר תמיד את שם הכפר או העיירה אלא מסתפקים במינוח כללי: "כפר אחד מגלילות מראכס". ייתכן שאותם מקומות המוזכרים בשמותיהם, כמו למשל : תיזוכנאתין דוזנכאט, תאמלדות, אוריקא, תדלא, תהלא, תיזנית, ויזגאן, מגמא, דמנאת, איגויזניאין, אולוז,זרקאטן היו גדולים יחסית ומוכרים להם.

קושי אחר נוגע למספר היהודים שחיו במחוז. האומדנים של שנות השמונים שך המאה הי"ט הם כלליים מאוד ומתייחסים למקומות אחדים בלבד. מהרשימות שמוסר פוקו עולה כי מרבית הישובים היו קטנים ומנו בין חמש עשרה לארבעים משפחות (דארסה, טאביה, סידי ראחל ) ורק מיעוטם היו בני מאה משפחות ויותר( אל קלעה אסרראגנה, אמזמיז).

למעשה, עיקר חשיבותם של ישובים אלה נבעה מעצם הימצאותם בפריפריה ובמיוחד ממידת פיזורם בחלקיה השונים: המישור, ההר, הערבה ומבואות הסהרה.

כאמור, התושבים המוסלמיים של העיר ושל המחוז(ברברים, ערבים נוודים וכושים )  לא שלחו את ידם במסחר. את התפקיד הזה מילאו היהודים. לכן, למידת הפיזור במחוז הייתה חשיבות רבה כי היא סייעה לפעילותם המסחרית. כיצד? ראשית: הפריפריה של מראכש הייתה המקור של התוצרת החקלאית המגוונת שסופקה לעיר ושיוצאה לאירופה. שנית: היישובים היו מרוחקים מרחק רב מהמרכז וזה מזה. דרכי הגישה לא היו קלות או בטוחות (מטעמי ביטחון, תנאי השטח וכוי). הישובים הקטנים שימשו אפוא חוליות קשר בסחר הפנימי ובכך הם תרמו להתפרסותו במרחבי המחוז.

הערת המחברת : באזורי השבטים הגדולים המקיפים את פאם (בני מטיר,בני מגיד, איית יוסי, בני אוראין) לא ישבו יהודים ובהריהריף נמצאו בשנות השמונים רק שני מלאחים. פוקו טוען, כי לפנים היו ישובים רבים יותר בהרי הריף, אבל בגלל רדיפות האוכלוסייה המקומית העתיקו רובם את מקום מושבם לתלמאסן, דבדו ופאס ראה:FOUCAULD ,עמי 406.למעשה, התרכזו רוב יהודי הצפון בערים (מקנאס, פאס,רבאט ועוד) והקשרים המסחריים בין הכפריים המוסלמיים של המחוז ובין העיר נעשו באמצעות סוחרי פאס המוסלמיים ולא באמצעות הסוחרים היהודיים Le Tourneau, Fes avant le Protectorat, Casablanca, 1949 tome IP.379.

 יהודי דמנאת, למשל(נמצאת למרגלות האטלס), קישרו בין המרכז במראכש למבואות הסהרה (דאדס, טודרה) והאטלס. יהודי טיזניט קישרו בינו ובין אזור הסוס. יהודי אויזירט (עיירה שישבה על צומת דרכים חשובה באטלס הגבוה) הפיצו סחורות שנקנו במראכש באטלס הגבוה (טלואט, סקורה) ובמבואות הסהרה ( דאדס , טודרה). יהודי סידי ראחל ואולאד מנסור הפיצו סחורות בקרב שבט הזמראן, יהודי תמללאת בשבטי הרחמנה וכן הלאה. בה בעת שימשה מראכש צינור להעברת הסחורות החקלאיות מהמחוז אל ערי החוף הדרומיות: מוגדור, מזגאן וסאפי- סחורות שנועדו ליצוא לאירופה. ומערים אלה היא קיבלה מוצרים אירופיים שאותם היא הפיצה בעיר ובמרחבי המחוז.

חשיבות נוספת לפיזור הייתה בעובדה שחלק מהישובים נמצאו בבלאד אל מחזין וחלק בבלאד אל סיבא . כזכור, בין החלקים השונים התנהלו מלחמות ממושכות. למרות זאת לא פגעו השליטים היריבים בתנועת המסחר של היהודים, אלא אפילו הגנו עליה. הסיבה לכך הייתה שהשליטים היו זקוקים ליזמות המסחריות והכלכליות של היהודים לשם השגת כספים. יתרה מכך , החשיבות של הפיזור היהודי במחוז גברה עוד יותר לנוכח המדיניות האנטי אירופאית של הסולטן והמחזין, מצד אחד ושל ראשי השבטים המקומיים, מצד אחר.

הסולטן מולאי חסאן (חסן הראשון) התנגד לחדירה הכלכלית של האירופאים וניסה במשך כל ימי שלטונו(1873- 1894) לצמצם אותה ולהגביל אותה לערי החוף. הוא לא התיר למעצמות לכונן קונסוליות בבירה הדרומית ואסר את כניסתם של הסוחרים האירופאים לעיר ולמחוז. כאשר ניסו אירופאים בודדים לחדור לדרום הפנימי של מרוקו הם נאלצו להתחפש ליהודים או למוסלמים, משום שנשקפה סכנה לחייהם. החברות האירופיות (שהיו ממוקמות בערי החוף) נאלצו להפיץ את מוצריהם בעזרת הסוחרים היהודיים של העיר ושל הפריפריה.

ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש

ד"ר אלישבע שטרית

מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחברית מספר 27 - מבט על קהילת מראקש-1סים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז

למעשה, במשך תקופה ארוכה מאוד היו הסוחרים היהודים הגורם היחידי שהותר לו לעבור באין מפריע, כמעט, מאזור לאזור, והשליטים הגנו עליהם פיזית מפני התנפלות האוכלוסייה המוסלמית.

בשנת 1884 , לדוגמא, הציבו השלטונות שומרים ליד הדוכנים שלהם בשווקים ואף פיצו אותם פיצוי כספי על נזקים שנגרמו להם. כאשר גברה עזיבה של סוחרים עם משפחותיהם מהעיר או מהמחוז לעבר ערי החוף(במיוחד בתקופות של אנרכיה) הוציאו השלטונות צו האוסר את יציאתם והם אף הציבו חיילים בדרכים כדי להחזיר את מי שהצליח לחמוק. לאחר שהתמנה סי מדאני אל גלאויי לוזיר הממלכה ( 1908 ) הוא כינס את רשויות השלטון העירוניות והאזוריות, הציג בפניהם את נחיצות היהודים לפריחה הכלכלית של העיר והפריפריה ודרש מהם לדאוג לביטחון הסוחרים. גם בישובים הקטנים של בלאד אל סיבא הגנו התקיפים המקומיים על הסוחרים היהודיים.

״ היהודי ורכושו שייכים לאדון ״ כותב פוקו ״ וכפי שהסיד(=האדון) מגן על רכושו כך הוא גם מגן על היהודי שלו… ככל שהיהודי עשיר יותר כך גם רכושו של הסיד גדל, על כן הוא יעדיף לאפשר לו להתפתח. אין הוא פוגע לא באשתו ולא בבנותיו וזאת כדי שהיהודי לא יברח ממנו…יהודי הרוצה לנסוע למקום מסוים (לרגל המסחר) עליו לבקש את רשות האדון. רשות זו מוענקת לו, כי רק בדרך זו יכול היהודי לעסוק במסחר, אבל אסור לו לקחת אתו את אשתו ואת ילדיו. המשפחה נשארת כבת ערובה עד לשובו של היהודי". היהודים עצמם היו מודעים לחשיבות פעילותם המסחרית . פעם , בשנת 1877 למשל, הם איימו לנעול את שערי המלאח של מראכש ולא להתיר להוציא ממנו סחורות בגלל ריבוי התנכלויות ( קללות, יידוי אבנים) נגד הסוחרים היהודים שפעלו בשווקי המדינה המוסלמית. למרות שהעיסוק במסחר לא ייחד את יהודי מחוז הדרום- ובכללם את יהודי מראכש- מיהודים שחיו בקהילות אחרות, הרי שכאן הם הצליחו לחלוש על המסחר העירוני, המחוזי והבינ״ל. ההגמוניה המוחלטת(כמעט) שהייתה להם על כל ענפי המסחר הדהימה את המבקרים האירופאים, שביקרו במקום במהלך המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים, והותירה עליהם את רישומה.

כך כותב הקולונל האנגלי Keatinge בראשית המאה ה י״ט :

"כאן{=בדרום} אין שום ענף של מסחר, שהיהודי אינו נוטל בו חלק, שום פעילות כלכלית אינה יכולה להיעשות ללא תיווכו".. ולקראת סוף המאה כותב הקולונל Erckmann : "אם בפאס מתחלק העיסוק במסחר בין יהודים ומוסלמים הרי שבמראכש, היהודים הם האדונים הבלעדיים עליו, כמעט ״. המרקיז הצרפתי Segonzac אף הגזים והעריך (בראשית המאה העשרים) שמחצית מתושביה של מראכש הם יהודים וכולם עוסקים במסחר: "במראכש יש 50,000 תושבים, מחציתם יהודים וכמעט כולם עוסקים במסחר…למרות שהמוסלמי אינו יכול להתקיים ללא השירותים החיוניים שמעניק לו היהודי בתחום המסחר , הוא בכל זאת מאוד בזוי בעיניו ״. בשנת 1902 כותב מואיז לוי(מנהלו הראשון של ביה״ס מטעם כי״ח בעיר) אל כי״ח בפאריס: "היהודים הם היחידים, שמספקים את הסחורות החיוניות לקיומה של המדינה (החלק הערבי של העיר) אם כסוחרים סיטונאיים, שמספרם מגיע למאה, ואם כסוחרים קימעונאים, שמספרם כאן גדול מאוד. המלאח היהודי הוא המפרנס והמלביש את המדינה המוסלמית- בה הוא מוצא את הקליינטורה הרצינית שלו".

זאת ועוד , כאן הצליחו היהודים להחזיק בהגמוניה על הסחר הפנימי תקופה ארוכה יותר מאשר בכל מקום אחר- עד תום מלחמת העולם הראשונה.

אין ספק, תופעה זו הייתה תולדה של הגורמים השונים עליהם הצבענו ובראשם: הפיזור היהודי ברחבי המחוז ושל הקשרים המסועפים שהתקיימו בין יהודי המרכז ליהודי המחוז, כפי שנראה להלן.

ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש

ד"ר אלישבע שטרית

מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחסים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז

דרכי הקשר בין המרכז למחוזמראכש 000000

דרכי הקשר בין העיר ליישובי המחוז נבעו מאופייה של הפעילות הכלכלית. למה הכוונה? היהודים שחיו בכפרים ובעיירות הסמוכים למראכש נהגו להביא בעצמם את התוצרת החקלאית של אזורם ולהחליף אותה בעיר במוצרים עירוניים או במוצרים חקלאיים שהיו חסרים אצלם. בקרב קבוצה זו ניתן להבחין בין יהודים שעיקר פרנסתם הייתה חקלאות והם היו באים לעיר כדי למכור את עודפי תוצרתם. למשל : יהודי אסני, שישואה או אולאד מנסור עסקו בחקלאות ואת תוצרתם: שעורה, תירס, ירקות, פרות, ביצים מכרו במלאח של מראכש. קשרים מעין אלה נעשו בצורה ישירה והם אפיינו בעיקר את הפעילות הכלכלית שהתקיימה בין יהודים כפריים ממקומות שונים – בינם לבין עצמם. עדות על כך אנו מוצאים במקורות הפנימיים של התקופה אגב הטיפול שטיפלו דייני מראכש בסכסוכים שפרצו בין הכפריים: "וכן באותם כפריים" כותב הרב בן מוחא באמצע המאה התשע עשרה "שעושים ביניהם שיפרענו (=את שטר חוב) ליום השוק , ואירע שאותו יום בטל השוק מאיזה סיבה גם זה לא יפרענו,כי אם עד השוק הבא, כי כוונת הלווה היא שימכור ויישא ויהיה מרווח ביום השוק הנזכר כדי למצוא טרף לביתו".במקום אחר נדרשו הסופרים הרושמים שטרי חוב בין הצדדים "להיות זהירים" בבדיקת הפרטים על אודות הלווים ואילו מהדיינים, שלפניהם נידונו התלונות, נדרש: "להרבות בחקירות ובדרישות , דחיישינין (=חוששים) שמא זה שינה שמו לשם אדם בעלמא….ומשנים שמותם בשמות אנשים הידועים להם בכפרים שלהם דבעניין זה יעשו רמאות גדולה, לכן צריכים בדברים האלה דרישות וחקירות".

פעילות זו שהייתה משנית לעיסוקם של היהודים החקלאים התאימה לאלה שחיו במקומות הקרובים למרכז ולסחר הקימעונאי והזעיר, אבל היא לא התאימה לא לסחר הסיטונאי ולא ליצוא.

לסוג המסחר הזה נדרשו כמויות גדולות של שקדים, שעורה, עורות עזים, זרעים, שמנים, גרגרי חומוס וכוי. כמו כן, את הסחורות היה צריך לאסוף בכמה מקומות, במיוחד לאור העובדה שכל אחד מהאזורים המקיפים את מראכש סיפק סוגים אחדים של מוצרים: העמקים של האטלס היו המקור לאספקת שקדים, אגוזים ותירס; הערבות היו המקור לאספקת עורות והמישור היה המקור לאספקת תבואה, פרות, זיתים, ירקות. במקורות הפנימיים נמסר על טונות של סחורה שהגיעה מהכפרים אל העיר. סוג כזה של מסחר נעשה באמצעות סוכנים ומתווכים, המכונים "אלכומיסיון" ( a la commission ): "להיות שהתגרים, רובם ככולם, שולחים להם התגרים הגדולים ממקומות אחרים למכור להם בלכומיסיון". ככל שהתגרים היו זקוקים לכמות גדולה של סחורה ולסוגים שונים, ובמיוחד אם המרחקים בין מקורות האספקה היו גדולים, כך הם נדרשו להיעזר במספר גבוה של מתווכים ראשיים או מתווכים משניים. שלמה לוי, לדוגמא – אחד מסוחריה הבולטים של מראכש (משנות השמונים ואילך – ייצא לאירופה דרך נמל סאפי: שקדים, זרעים שמן זית ותבואה וייבא : סוכר, תה בדים וברזל. כדי לרכוש את התוצרת החקלאית מינה שלמה סוכנים ראשיים במקומות שונים, סוחרים סיטונאים בזכות עצמם: ר׳ חיים אסולין בנטיפה, ר' שלמה בוחבוט בתמסהאולת ור' משה אסולין בזגורה. חלק מהתוצרת החקלאית קנו המתווכים מחקלאים מוסלמיים מקומיים וחלק אחר הם רכשו בעזרת מתווכי משנה שהם מינו- יהודים שישבו בכפרים מרוחקים יותר- אלה בתורם גם כן נעזרו במתווכים. שלמה שילם למתווכיו הראשיים במזומנים ובתוצרת שייבא (סוכר, בדים, תה). המזומנים נועדו לחקלאים המוסלמיים ואילו התוצרת העירונית נועדה לסוחרים יהודים מקומיים. המתווכים הראשיים בנטיפה, בתמסהאולת ובזגורה שילמו למתווכיהם בדרך דומה וכן הלאה. קשרים מהסוג הזה דרשו אמון רב, במיוחד לאור העובדה שהמרחקים היו גדולים מאוד והקשרים היו, על- פי- רוב, עקיפים ומפותלים . כמו כן לרוב לא הייתה חפיפה בין מועד התשלום למועד אספקת הסחורה. (המתווכים הכפריים נהגו לקנות את היבול בעודו על הקרקע). אבל, אחרי שהושג האמון המשיכו הצדדים לשמור על הקשרים ביניהם דור אחרי דור.

מערכת היחסים שנוצרה כתוצאה מהקשרים הכלכליים בין הפריפריה למרכז התבססה על תלות הדדית. זאת משום שהפריפריה הייתה זקוקה למרכז שישמש לה צינור להעברת מוצריה החקלאיים ובה בעת היא נזקקה למוצרים העירוניים שסיפק לה המרכז. ומנגד היה המרכז זקוק לתוצרת החקלאית של הפריפריה שבה הוא סחר ואותה הוא ייצא לאירופה. כמו כן הוא היה זקוק לסוכנים מקומיים שיפיצו בעבורו מוצרים עירוניים ומוצרי יבוא. התלות ההדדית יצרה מערכת לשרים אינטנסיבית ופרמננטית בין העיר לאגפיה. כך מתארים סוחרי מראכש את קשריהם עם יהודי נטיפה: "יהודי נטיפה מקיימים פעילות מסחרית ענפה ורצופה עם מראכש. הם קונים מאתנו סחורות רבות: בדים, כותנה, סוכר, תה, נרות ועוד, ועוד. מנטיפה הם שולחים לנו: שקדים, שעווה, עורות עזים וכל מה שדרוש לנו. הקשרים שלנו אתם הדוקים מאוד. אנו שולחים להם בקביעות סחורות וכסף כדי שיקנו לנו סחורות מאזוריהם".

ברם קשרי המסחר האינטנסיביים בין המרכז במראכש לאגפיה, סייעו להידוק הקשרים ביניהם והפיזור של היהודים ברחבי הפריפריה סייע לקיום הפעילות המסחרית.

מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחסים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז

ברית מספר 27 - מבט על קהילת מראקש

ד"ר אלישבע שטרית

מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחסים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז

קשרים בתחום הרוחני

מרכז לימוד

עד לכיבוש הצרפתי(1912) פעלו במראכש ישיבות רבות. בין הרבנים הידועים, שעמדו בראש ישיבה בתקופה הנידונה (מחצית שנייה של המאה ה י״ט ואילך ) ניתן למנות את: ר' אברהם זריהן, ר׳ אברהם סמאנה, ר' יוסף אזואלוס, ר' אלעזר הלוי, ר' שלמה אביטבול, ר' חיים אבטאן, ר' יוסף פינטו, ר' מדרכי קורקוס, רבי יצחק בן חרבון, ר׳ מסעוד נחמיאס , ר' אברהם אלחרר , ר' יעקב סבאג, ר' יצחק אברגיל , ר׳ יוסף חמיאס, ר׳ לוי נחמני, ר' אברהם פינטו, .ר' אברהם בן מוחא. (חלק ניכר מביניהם פעלו במקביל).

משאת נפשן של משפחות רבות מהמחוז הייתה לשלוח לפחות את אחד הבנים ללמוד תורה בעיר והן עשו מאמצים רבים להגשימה. עדויות בעל פה (מאוחרות) של בני כפרים מספרים על ההתרגשות שליוותה את המשפחה ואת בני הכפר כאשר נשלח אחד הבנים ללמוד בישיבה בעיר. בני הכפר היו עורכים לכבודו חגיגה ומלווים אותו כברת דרך.

בין הבאים ללמוד בישיבות מראכש ניתן להבחין בשתי קבוצות: קבוצה אחת של תלמידים שבאו ללמוד תורה לשמה וקבוצה אחרת של תלמידים שבאו להכשיר עצמם למילוי תפקידים של כלי קודש במקומותיהם. התלמידים מהקטגוריה הראשונה הפכו את תורתם אומנותם. חלקם לא חזרו לכפרם בתום לימודיהם, אלא קבעו את מושבם בעיר. המצטיינים שביניהם הוסמכו לרבנות והצטרפו לשורת החכמים ה״רשומים״ של העיר – חכמים שמקרבם התמנו דיינים, סופרי בית הדין, ראשי הישיבות, מלמדי תינוקות וכוי. ההצטרפות המתמדת של בני הכפרים הגדילה את עתודת החכמים של העיר. תופעה זו מסבירה את המספר הגבוה של חכמים שפעלו במקביל במראכש. משה מונטיפיורי שביקר בעיר בשנת 1864 מעיד כי פגש ב: ״ ארבע מאות חכמים, רבים המה לומדים מופלגים בתורת ה׳ באופן מאוד נעלה".והוא הדין במזרחן יוסף הלוי שביקר בעיר בשנת 1875.

בין הדמויות הבולטות שהצליחו לתפוס עמדה חשובה בעיר בתקופה הנידונה נזכיר את הרב אברהם זריהן( ?- 1909). הרב נולד בכפר אחד בשם איטגאן, הובא בילדותו לעיר ובשנות השמונים של המאה ה 19 התמנה לרב העיר ולראב״ד של הקהילה. דמות אחרת היא של הרב אלעזר הלוי, מחבר "עבודת הלוי" (פירוש על כמה מסכתות הש״ס). הקהילה של מראכש נטלה על עצמה את האחריות לדאוג למחסורם החומרי של התלמידים מהמחוז שבאו ללמוד בישיבות העיר. בכל שנות לימודיהם היא סיפקה להם קורת גג וכלכלה. הנוהג היה שכל תלמיד הבא מהכפר, היה נבחן לפני חכמי העיר ומנהיגיה לבדיקת רמת ידיעותיו. אם נמצא ראוי היו קובעים לו באיזו ישיבה ילמד. גזבר ההקדש היה מפנה את הנער לאחד מ״בעלי הבתים" שבביתו ישהה בשנות לימודיו.

הענקת קורת גג לתלמיד הכפרי מצד בני הקהילה, במיוחד מצד המבוססים שביניהם, לא הייתה עניין וולונטארי אלא חובה וכל מי שלא מילא אחריה נקנס קנם כספי. הנושא היה מעוגן במסורתהמקומית, מאורגן ומסודר, כאשר גזבר ההקדש היה ממונה עליו. כך נמצא כתוב בכתב המינוי של הרב דוד שושנה לגזבר ההקדש בשנת 1864 :

"וגם יטפל בענייני הת״ח (התלמידי חכמים)…הבאים למהז״ק {למחוז קודשינו} לעשות להם בעלי בתים כפי סדר הפנקס שבידו על סדר בעלי בתים וכל בעה״ב(=בעל הבית) שיעכב מלקבל האכסנאי על הסדר של הפנקס הנז'(=הנזכר) הרשות ביד הגזבר לקונסו קנס הראוי לו". התלמידים הכפריים היו גם פטורים מתשלום דמי הלימוד והקהילה שילמה לרבנים בעבורם. הדאגה של הקהילה לתלמידי החכמים מהמחוז נבעה מתחושת האחריות שהייתה למרכז כלפי המחוז והיא המשיכה להתקיים במראכש גם בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים.

ד"ר אלישבע שטרית מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחסים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז

ברית מספר 27 - מבט על קהילת מראקש

הכשרת כלי קודש

בנוסף לתלמידים שבאו ללמוד תורה לשמה במראכש נמצאו, כאמור, גם צעירים שבאו להכשיר עצמם לתפקידי כלי קודש, כמו דיין, סופר, מלמד, שוחט וכוי, למקומותיהם. בראשית המאה העשרים הגיע מניינם של אלה למאה צעירים. להוציא את הסמכת השוחטים (להלן) לא הייתה למראכש סמכות פורמלית או בלתי פורמלית למנות את כלי הקודש על יישובי המחוז. אף על פי כן, הייתה לה השפעה לא מבוטלת על כך וזאת מעצם הכשרתם בישיבות העיר ובקיום הקשרים ביניהם, כי החכמים ששבו למקומותיהם המשיכו לעמוד בקשרי מכתבים (שו״ת) עם רבני העיר ודייניה. הם הפנו אליהם שאלות בתחומי החיים השונים, ביקשו את הדרכתם ודרשו פתרונות לבעיות קשות שהתקשו לפתור. באופן כזה המשיכו חכמי המרכז להשפיע על הנעשה במקומות הקטנים ובה בעת המשיכו החכמים המקומיים לקבל את מרותם של רבני העיר ולעמוד תחת השגחתם.

הכשרת שוחטים והסמכתם

 הדוגמא הבולטת לתפקיד שמילאה מראכש כמרכז להכשרת כלי קודש קשורה בלימוד השחיטה ובהסמכת השוחטים לתפקידם. בתחום זה הייתה למראכש אוטוריטה מוחלטת ומלאה על יישובי המחוז, כי לימוד השחיטה ובמיוחד הענקת תעודת הסמכה לשמש בתפקיד שוחט הוענקה אך ורק במראכש.

אם נניח למד השוחט אם נניח למד השוחט את המקצוע בכפר הולדתו הוא חייב היה לבוא למראכש. שם בדקו השוחטים המקומיים את שליטתו בהלכות שחיטה ואת מיומנותו המקצועית. אם נמצא ראוי הוא הוסמך על ידם לשמש בתפקיד וקיבל מהם תעודת הסמכה המעידה על כך.

תעודות הסמכה שהוענקו לשוחטים מהמחוז בתקופות שונות מלמדות שמסורת זו הייתה עתיקה. (אין יודעים מתי החלה). יתר על כן, אפילו בשנות החמישים של המאה ה-20 היא המשיכה להתקיים, כפי שמעיד הרב מכלוף אבו חצירה:

"ושנתמניתי לראב״ד ורב ראשי במראכש, ראיתי שהשוחטים הם תלמידי חכמים מובהקים במלאכתם, אין מה לדבר עליהםלמאות היו באים מהכפרים הסמוכים על מראכש וכך היה המנהג, שיושבים בבי״ד(=בבית דין) עד שהיו מוסמכים בעניים בדיקת והשחזצ הסכין.ויש שבאו ממקומותיהם אומנים ומלומדים ויש שהיו מתעכבים אצלנו עד לשישה חודשים. ואחרי שאנו רואים אותם, שהם אומנים במלאכתם אזי שולחים אותם אצל שוחטים ובודקים הקבועים בעיר ללמוד במקולין שחיטת בהמות גסות ודקות וללמוד אצלם גם כן הדינים והמנהגים . וכשהיו גומרים מלאכתם אצלם היו שוחטי מראכש סומכים ידיהם עליהם ומביאים מהם תעודות".

 התפקיד של הכשרת שוחטים והסמכתם- מינויים למעשה- ע״י המרכז במראכש לא נבעה מתוך סמכות פורמלית, מחייבת וכופה של המרכז על המחוז, כי מסגרת כזו לא הייתה קיימת. היא נבעה מסמכות בלתי פורמלית שנטלה לעצמה מראכש- סמכות שהייתה מעוגנת במסורת המקומית, ואשר התקבלה ע״י המחוז ללא עוררין. אם סרב שוחט לסור למשמעתה של מראכש הרי ששום כפר לא היה מעסיק אותו, כי איש לא היה אוכל משחיטתו.

סביר להניח שהדבר נבע בגלל כמה סיבות. ראשית, השוחט היה צריך לפסוק הלכה על כן הוא חייב היה להיות בקי בהלכות שחיטה ומומחה באומנות זו. לכן, ההכשרה חייבת הייתה להיעשות על ידי מומחים לדבר. שנית, לא כל יישוב קטן היה זקוק לשוחט מקומי קבוע. שוחט אחד המסובב בין הכפרים הספיק למלא את הדרישה. השוחט היה זקוק אפוא להסמכה ולאסמכתא על כשירותו מטעם רבנים מוכרים שאין מערערים אחריהם. רבנים כאלה נמצאו רק במרכז. כמו כן, הואיל ותפקיד השחיטה נשאר בידי אותה משפחה (או משפחות) מכוח החזקה שהייתה להם עליה, הרי שההכשרה ובמיוחד קבלת ההסמכה במרכז המוכר ע״י כולם היה אינטרס של השוחט, במיוחד אם מישהו ביקש לערער על סמכותו. ולבסוף בני המחוז קיבלו על עצמם את מרות המרכז במראכש באופן וולונטארי ולא מתוך כפייה פורמלית, משום שהם הכירו בעליונותו האינטלקטואלית המוחלטת.

המשמעות המעשית הייתה, שמראכש היא זו שמינתה את השוחטים על כל היישובים במחוז- תפקיד שהיו לו גם השלכות כלכליות וחברתיות.

ד"ר אלישבע שטרית – מראכש ואגפיה

ברית מספר 27 - מבט על קהילת מראקש-1

ד"ר אלישבע שטרית

מראכש ואגפיה

קשרי מכתבים – שו"ת

אחת מדרכי הקשר בין רבני מראכש לחכמים המקומיים של המחוז נעשתה באמצעות שאלות ותשובות. השאלות שהופנו מיהודי דוזנכאט, תאמלדות, אוריקא, תדלא, תהלא, דמנאת ומקומות אחרים נגעו לתחומי החיים השונים: כלכלה, שותפות עם גויים, אישות, בירורי הלכה וכיו״ב.

מרבית השאלות מצביעות על שליטה מועטת במקורות ועל התלות המוחלטת שהייתה לחכם המקומי ברבני העיר. יחד עם זאת, כאשר הפנה החכם שאלות לדייני מראכש, כמו למשל , האם מותר לקחת ריבית מישמעאלים, או מה ייעשה בקצב שרימה ומכר בשר טרפה למטרות רווח, אין פרוש הדבר שהוא לא ידע את התשובה. לעתים הוא חשש מתגובת העשירים המקומיים או מסירובם לקבל את פסק דינו. לכן, הוא נזקק לתמיכה ולאישור של דיין שאין מערערים עליו. הדיין של מראכש נתפס כזה בעיני בני המחוז.

זאת ועוד, לא תמיד השיגה ידם של כפריים להעמיק בלימודם או להאריך את שהותם במראכש. לעתים קרובות גם לא עמדו לרשותם ספרים שמתוכם הם היו יכולים ללמוד. על כן הם נהגו לפנות אל הרבנים בבקשה להרחיב ידיעותיהם בדרך של התכתבות.

"ולכן אני מחלה את פני הרב" כותב חכם כפרי אחד לרב במראכש "שתרחיב דעתך עמי ותשיבני על כל פרט ופרט בראיות ובטעמים, מפני שאני ריקם מן הפוסקים הראשונים והאחרונים". במקום אחר מבקש החכם מהרב לכתוב לו את הדברים בצורה בהירה ותמציתית: "נדרשתי מתלמיד חכם אחד מגלילות מראכש, שהפציר בי לסדר לו עניין הנידה בקיצור מפי סופרים ועניתי לבקשתו… וחילקתי העניין לסעיפים כדי להקל עליו הלימוד". על שאלות שנשאלו לא הסתפקו רבני מראכש בתשובות לאקוניות, אלא הם ניצלו אותן כדי להרחיב את דעתו של החכם המקומי. יתרה מכך, סגנון הדברים מלמד, בצורה שאינה מותירה מקום לספק, שרבני מראכש התייחסו אל החכמים הכפריים כאל תלמידיהם. להלן קטע קצר מתוך התכתבות בין חכם כפרי לרב מרדכי קורקוס היכולה להאיר את אופי היחסים בין השניים:

"הנה" עונה הרב על שאלה שנשאל "בלשון השאלה יש גמגומין וגם הלשון אינה מתוקנת היטב" ומוסיף : "תחילה וראש אומר לך כי כבר לשעבר הזהרתיך, שתלמד לשונך לדבר צחות. כי לא נאה לחכם שכמותך כך…גם אני מזהירך, שתלמד את כל התנ״ך בפירוש שיש בזה תועלת גדולה". דברי התוכחה נשאו פרי, כי בהמשך ההתכתבות מציין הרב בסיפוק: "קיבלתי מכתבך הנעים, מעשה אצבעותיך ושמחתי כי נתרגלת לדבר צחות …הגדלת לעשות".

תודעת אחריות של המרכז

המאפיין הבולט ביותר של יחס המרכז כלפי הפריפריה הוא בתחושת האחריות שהייתה לו על חיי היום יום במקומות הקטנים. הדבר בא לידי גילוי, כפי שראינו, בהכשרת בעלי תפקידים ובסיפוק צורכיהם החומריים של התלמידים הכפריים בשנות לימודיהם במראכש. היא באה לידי גילוי גם בהדרכתם באמצעות השו״ת והיא בולטת בכל הנוגע לפסיקת הדיינים המקומיים. הדיינים של מראכש היו ערים למיעוט ידיעותיו של החכם המקומי, במיוחד אם למד "מכלי שני" או"מכלי שלישי". כמו כן לא נעלמה מהם העובדה, שבשוגג או במזיד הוא לא תמיד הקפיד לדון את הנתבעים דין צדק. על כן הם לא הסתפקו בקביעת הדין אלא עשו שימוש במקרה שהובא לפניהם כדי להדריך את הדיין המקומי.

על דיין כפרי,שדן את הנתבעים בערב חג השבועות וחייב את הנתבע בשבועה "ואף שיסה בו את שר העיר לתופסו בבית הסוהר" כותב הרב בן מוחא, אחד מדייניה החשובים של מראכש (נפטר בשנת 1873) כך:

"ראוי להוכיחו על פניו, הן מפני שדן אותם בערב יום טוב והן מפני שנעלם ממנו דין פשוט בחומש…הדיין הפריז יתר על המידה ועוון גדול עשה בכל ששיסה על הנתבע את השר להוליכו לבית הסוהר בליל מתן תורה…גם מאחר שרואה עצמו לבדו יושב ודן ואין שום אחד עמו בעיר ומחשב עצמו שאין זולתו גבה לבו ורם לבבו…". הרב אינו מסתפק בדברי תוכחה, אלא גם מציע הצעות לתיקון המצב: "וגם צריך הדיין להיות נחתן(=שתהיה לו נחת רוח ,כלומר סבלנות) ומרוצה לקהל ויהיה לבו שלם עם קהל עדתו וידון דין אמת לאמתו …ומכאן ולהבא יזהר שלא לעשות כמעשה הרע הזה …ויהיה נמלך עם הת״ח (=תלמידי חכמים) שבעירו על כל מה שיעשה וידון וצריך להושיב עמו שני ת״ח (=תלמידי חכמים)".

לפני השינויים שעשו הצרפתים ברה- ארגון בתי הדין היהודיים במרוקו(בשנת 1918) , לפיהם הוקם במראכש בית דין מחוזי של שלושה (ראב״ד ושני חברים), שרק לפניו נידונו דיני גיטין של מחוז הדרום, לא היה לדייני מראכש מינוי רשמי או עליונות פורמלית על פני חכמי הפריפריה. כן לא הייתה קיימת היררכיה רבנית פורמלית ומחייבת, שבאמצעותה ניתן היה לכפות את דעת המרכז על בני המחוז. כלומר, מערכת היחסים בין מראכש לאגפיה התקיימה אך ורק על בסיס וולונטארי. אף על פי כן ראו עצמם דייני מראכש פטרונים ואחראים לנעשה במקומות הקטנים. ובדומה לסוגיית הסמכת השוחטים, הייתה לדייני מראכש אוטוריטה מוחלטת על בני המחוז בכל מה שנוגע לתחום ההלכתי והשיפוטי. זאת ועוד ,לפניהם נידונו נושאים קשים שהתעוררו בכפרים, כמו גיטין, צוואות, ירושות. הם גם היו היחידים המוסמכים להתיר עגונות ולשלוח מטעמם חוקרים להתחקות אחרי בעלים שנעלמו. לעתים, הם יצאו בעצמם אל הכפרים כדי להסדיר ענייני ייבום או חליצה.

חכמי המחוז, שברובם למדו במראכש והוכשרו בישיבותיה, קיבלו את מרותם ואת פסיקתם של דייני מראכש ללא עוררין. והוא הדין במתדיינים עצמם. אם הם החליטו לערער לפני דייני מראכש על פסיקתו של החכם המקומי, הם קיבלו את פסיקת מראכש כסופית. על פי רוב הם העדיפו להביא את מחלוקותיהם לפני דייני העיר ולא לפני הדיין הכפרי.

גורמי התלות של בני המחוז במראכש

ברית מספר 27 - מבט על קהילת מראקש

גורמי התלות של בני המחוז במראכש

הקבלה המוחלטת שקיבלו בני המחוז את המרות הרוחנית של המרכז במראכש , גם בהעדר תוקף פורמלי או מוסדי-שלטוני מצביעה על התלות המוחלטת שהייתה להם במרכז. מה היו הגורמים שיצרו את התלות המוחלטת הזו?

ראשית גודלו של המרכז במראכש. הקהילה היהודית של מראכש הייתה במחצית השנייה של המאה ה י״ט , מבחינה דמוגרפית, הקהילה היהודית הגדולה ביותר במרוקו. במרכז הרוחני שלה פעלו בעת ובעונה אחת ישיבות רבות, שבזכותן היא הייתה ידועה כעיר של למדנים ומקובלים עוד בסוף ימי הביניים. עד לכיבוש הצרפתי למדו בישיבות מראכש מאות תלמידים. וכדברי הרב בן מוחא הייתה מראכש "עיר גדולה לאלוהים, עיר של חכמים ושל סופרים וקהל גיבורים". חיזוק לדברים אלה אנו מוצאים בתיאורו של משה מונטיפיורי ובתיאוריהם של נוסעים אירופאים אחרים, שבאו לעיר בתקופה הנידונה.

שנית: בניגוד לצפון הממלכה – שם קמו במרוצת הדורות כמה מרכזים רוחניים (בפאס, במקנאס ובמידה מסוימת בצפרו) – לא קם בדרום מרכז רוחני נוסף. למעשה, בכל דרום מרוקו לא צמח מרכז רוחני מתחרה למראכש וזאת על אף שמספר היהודים שחיו באזור זה לא היה נמוך. גורם אחר קשור בריחוקם ובבידודם של יישובי הפריפריה: ריחוקם הגדול של היהודים שהיו מפוזרים במרחבי מחוז הדרום מהמרכזים הרוחניים של הצפון וקשיי הגישה אליהם (חוסר ביטחון בדרכים) מנעו התפתחות קשרים רצופים או משמעותיים ביניהם ולמעשה, הם יכולים היו לפנות אך ורק למרכז במראכש.

כמו כן, יהודי המחוז חיו ביישובים קטנים, לעתים קטנים מאוד (משפחות ספורות) בעלי אופי כפרי. ברובם לא היו מקומות לימוד ראויים או ספרים. מצב זה יצר פער אינטלקטואלי גדול מאוד בינם ובין המרכז במראכש.

עוד גורם שקבע במידה רבה את יחסם של בני המחוז כלפי המרכז במראכש קשור ביוקרה שהייתה למרכז ובאנשים החשובים שיצאו ממנו במרוצת הדורות. שמם של חכמים ומקובלים שפעלו במראכש היו ידועים בכל מרוקו. הרב מרדכי בן עטאר, לדוגמא, המכונה "הנשר הגדול" (חי במחצית השנייה של המאה ה ט״ו), הרב חנניה הכהן (אין יודעים באיזו מאה חי) המתואר במלכי רבנן כ "ידוע בכל המערב כצדיק גדול. מלומד בנסים ובאים ומשתטחים על קברו. והקבר ישן נושן ובנוי על גביו כיפה ישנה… נשבעים בו,, ר׳ אברהם אזולאי(נפטר בשנת 1741) ועוד רבים אחרים. הוא הדין בדיינים שנמנו על משפחות החכמים שהייתה להם שררה על הדיינות במשך דורות רבים במראכש. ביניהם ניתן לציין את משפחות סאבאג, פינטו, צרפתי, חרוש, אבטאן ועוד.

במחצית השנייה של המאה ה י״ט יצא שמם של החכמים : ר' דוד צבאח (נפטר בשנת 1858 ) , ר׳ מסעוד בן מוחא (נפטר בשנת 1873) , ר' מדרכי צרפתי(נפטר בשנת 1884), ר׳ יעקב אבטאן (נפטר בשנת 1873) ואחרים.

על ר' יעקב אבטאן נמצא כתוב : "כשעבר השד״ר ר' ברוך פינטו במערב (=במגראב) שהוא היה מפורסם בחכמתו, אמר שראה שני מעיינים גדולים במערב. אחד מו״ה יעקב אבטאן במראקס ואחד מו״ה שאול אבן דנאן בפאם". בשנת 1914 כותבים דייני מוגדור על חכמי מראכש מהדור ההוא- בין השאר- את הדברים הבאים: "אלוקים ראינו עולים מן הארץ רבנן תקיפי דעי״ת מראכש …אב״ד מקודש הרב המופלא שבסנהדרין ראש הרבנים נזר החכמים עטרת החסידים ארי שבחבורה…רבנו יעקב אבטאן זיע״א ….הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו בהגלות כתב ידים קדשי״ם טהרו״ת …ואחריו יאיר נתיבות משפט הרבנים …צרפתי…ובעקבותיהם חכמי לב אשר המה חיים עדנה חכמי ורבני מראקיש… ונפלאות בעינינו באתר די זיקוקין דנורא מאן… במקום ארזי לבנון מה לאזובי קיר…". מבין הגורמים השונים, נדמה שהפרסטיזיה שהייתה למרכז הרוחני של מראכש- פרסטיזיה שנשענה על יסודות איתנים וחרגה מגבולות מחוז הדרום- הייתה גורם מכריע בקביעת מערכת היחסים בין המרכז ואגפיו בתחום הרוחני והיא מסבירה את הקבלה המוחלטת שקיבלה הפריפריה על עצמה את מרותו של המרכז.

מצד אחד יצרו הגורמים, שציינו לעיל, תלות מוחלטת של הפריפריה במרכז הרוחני של מראכש ומצד אחר, בתלות המוחלטת הזו העניקה הפריפריה למרכז במראכש את התחושה שהיא נמצאת בטבורו של העולם. הדבר בא לידי גילוי, בין היתר, בקיומה של הנהגה רוחנית תקיפה, נחושה בדעתה, בטוחה בעצמה ויותר מכל גאה במידה רבה בידענותה.

כך למשל כתב אחד מרבני רבאט על דייני מראכש שפסקו בעניין מסוים בניגוד לדעתו: "וגם החזיקו(=דייני מראכש) עצמם כמופלגים בחכמה ,ואין זה מן השורה ,שראוי לכל אדם להכיר ערכו ואף אם באמת היו מופלגים בחכמה, מכל מקום ממידת המוסר לא היה ראוי להם לעשות מה שעשו, אלא היו צריכים להתנהג בענווה…".

גם מתוך דברי חכמי מראכש עולה תחושה זו: "ואני אומר" כותב הדיין המראכשי על קביעתו של דיין מהעיר אזמור "שהמתנה בטילה…ונתן כתף סוררת (=התנגד) בהשיאו דיין אחד עצה נבערת ולבסוף הודה בעל כורחו". ובתשובה לחכמי פאס נמצא כתוב: "על עניין המתנה של שלמה גבאי כבר השבנו ע״ע (=על עניין )הנ״ל תשובות נצחות עמ״ש (=על פי מה שכתבו)

חכמי עירינו ואמת אגיד כבר ידוע".

ד"ר אלישבע שטרית מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחסים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז

קשרים בתחום המנהלי-חברתיברית מספר 27 - מבט על קהילת מראקש

המושל המוסלמי(=הפשה) של המלאה במראכש היה ממונה, מבחינה אדמיניסטרטיבית, גם על המלאחים של מחוז הדרום. סמכותו הקיפה את הישובים שנמצאו בבלאד אל מחז'ן, כלומר את האזורים שסרו למרות הסולטן. פרוש הדבר שהמרכז וישובים שונים במחוז, כמו: זרקאטאן, אוריקא, אסני, מסופייה, אנטיפה, שישואה, אמיזמיז, דמנאת, תמללאת ואחרים היו כפופים לאותה מסגרת אדמיניסטרטיבית. לפיכך, היה הפשה של מלאח מראכש אחראי על מינוי המנהיג הלוקאלי: "שיח' אל יהוד" בכינויו הערבי או"נגיד" בכינויו העברי. במקומות קטנים כונה המנהיג "חזאן" הן בפי היהודים והן בפי המוסלמים. סביר להניח שמינוי השיח' במחוז לא היה שונה מהנוהג שהיה מקובל במראכש , כלומר: הקהילה המליצה על המינוי והפשה על פי רוב אישר אותו. הקהילה הייתה רשאית להסיר אותו מן הנגידות אם מעל בכספיה : "מעשה שהיה כך היה, שבאו קהל סוס והזמינו לדין לפנינו את …שהיה נגיד עליהם ותבעו אותו על סך מה שנתנו לידו ולא נכנס לדאר אל מחז'ן (לאוצר השלטון) והכל נשאר בידי הנגיד …שלא הסירו אותו מהבגידות עד שתבעו אותו במה שנכנס בידו ואמר (=הנגיד) שהוציאו אותו (=את הכסף) בשוחדות והוצאות דכשליה של הקהל".

תפקידי השיח' ביישובי המחוז אף הם לא היו שונים מתפקידיו במרכז: הוא קישר בין הקהילה והשלטונות ומילא אחר הוראותיהם. גבה את מס הגולגולת וכן תשלומים נוספים שהטילו השלטונות מעת לעת על קבוצות שונות (קצבים, ירקנים, בעלי מלאכה וכוי). מבחינה מנהלית הייתה, אם כך, אחידות בין המרכז לגלילות, מה שתרם לחיזוק הקשרים ביניהם. אמנם, הקהילה היהודית של מראכש לא מינתה את הנגידים ביישובי המחוז, אף על פי כן אין ספק שהייתה לה השפעה על המינויים. מדוע?

מינוי המנהיגות הלוקאלית הייתה , כאמור, באחריותו של הפאשה הממונה על המלאה היהודי במראכש, שמתוקף תפקידו עמד בקשרים עם מנהיגי הקהילה וראשיה. סביר להניח שהקרבה הזו העניקה ליהודי המרכז אפשרות להתערב אצלו בעניין. אירוע חריג שהתרחש בין יהודי אסני לפשה של מראכש יכול להאיר סוגייה זו.

בראשית המאה העשרים מונה יעקב ישועה לשיחי באסני (ישוב בן חמישים משפחות). השיח' היה איש נוקשה במיוחד, שניצל את תפקידו והשתרר בצורה קשה על אחיו. יהודי אסני פנו לפשה בבקשה להחליפו באדם נוח יותר. הבקשה נענתה אבל תחתיו הוא מינה מוסלמי לתפקיד שיחי- מינוי שככל הנראה לא הייתה דוגמתו במקומות אחרים ואשר עמד בניגוד מוחלט למסורת המקובלת במרוקו. עם כניסתו לתפקיד הטיל השיח' המוסלמי מסים גבוהים וחריגים על המלאה והעניש קשות את המסרבים לשלם. יהודי אסני נאלצו לפנות מחדש אל הפשה, אבל רק בהתערבות ראשי הקהילה של מראכש ונכבדיה החזיר הפשה את המצב לקדמותו: השיח' המוסלמי הודח ויעקב ישועה הושב על כנו.

קיום מערכת יחסים טובה ותקינה בין יהודי מראכש לפשה שלהם הייתה חשובה אף היא, משום שהיא הקרינה גם על המקומות הקטנים. לעתים קרובות הושג הדבר בעזרת "שוחדות" (תשלומי שוחד) כפי שזה עולה מהמקורות הפנימיים. האם גם יהודי המחוז נדרשו להשתתף עם המרכז באותם "שוחדות" ? אם כן, אזי, וודאי היה חשוב למרכז מי מתמנה לתפקיד.

קרוב לוודאי שמידת ההשפעה של המרכז במראכש על המינויים הלוקאליים הייתה גם פונקציה של המעמד שהיה לראש הקהילה בעיני הפשה של המלאה ובעיני ראשי השלטון האחרים שישבו בעיר. הדבר אמור במיוחד לאור העובדה, שבמחצית השנייה של המאה ה י״ט קבעו הסולטנים את מושבם בבירה הדרומית והאדמיניסטרציה של הממלכה ישבה למעשה במראכש. משנות השמונים של המאה ה י״ט ואילך (1880-1929) עמד בראש הקהילה של מראכש ישועה קורקום ( 1830- 1929). האיש נחשב למנהיג היהודי הבולט ביותר במרוקו בחילופי המאות. הוא היה סוכנם הכלכלי(תאגיר אל סולטן) של ראשי השלטון המוסלמי ובכללם סולטנים (החל במוחמד עבד אל רחמן וכלה במולאי חפיד ) וזירים, פאשות, קאידים, ראשי שבטים ברברים ושל עוד רבים אחרים. האיש גם שימש יועץ פוליטי בלתי רשמי לשליטים השונים ונשלח מטעמם לשליחויות שונות.

הקרבה של קורקוס לראשי השלטון הבכירים ביותר , עושרו, היוקרה לה זכה- כל אלה ועוד הפכו את נשיא הקהילה של מראכש למנהיג מוכר של היהודים בפריפריה. יהודי המחוז ממקומות שונים ביקשו את התערבותו בבעיות שונות שהיו להם עם השלטונות המקומיים. כמו למשל : בקשה להפחתת עול המסים, החלפת שיח', תלונות על נגישות השליט המוסלמי וכו'. יתרה מכך, לעתים נשלח ישועה קורקוס על פי בקשת הסולטן לתווך בין המושלים המוסלמיים ובין היהודים בקהילות אחרות. בשנת 1892 לדוגמא, הוא נשלח ע״י הסולטן מולאי חסאן לתווך בין יהודי דמנאת למושל שלהם ולהשכין ביניהם שלום. כלומר, קורקוס נתפס לא רק בעיני היהודים, אלא גם בעיני השלטון המוסלמי כמנהיגם של יהודי מחוז הדרום וזאת מבלי שיהיה לו מינוי רשמי לכך.

"כשהיה רוכב אל אחד הקאידים של מחוז הדרום והיה (=ישועה) פוגש בדרכו יהודים מהבאלד (=יהודים כפריים) ברגע שהבחינו בו, הם היו עוזבים מיד את עיסוקיהם וממהרים לנשק את ברכי בן דתם, בעל העושר וההשפעה שמכבר הפכו לאגדה".

מינוי סי מדאני אל גלאויי, הקאיד החזק והחשוב ביותר מבין הקאידים שהתיישבו במראכש, לוזיר הממלכה (1908) ומינוי בני משפחתו לתפקידים בכירים במראכש ובמקומות שונים בפריפריה הכניסו יהודים רבים תחת שליטתה של משפחה אחת בעלת אינטרסים משותפים. הדבר הגביר את חשיבותו המנהלית של המרכז ביחס למחוז, במיוחד לאור הקשרים האישיים שהיו בין מדאני אל גלאויי ונשיא הקהילה קורקוס. הוזיר העניק לקורקוס סמכויות מקבילות לאלו שהיו לפשה של המלאח והוא לא היה מוכן לדון עם מאן דהוא (אפילו לא עם סגן הקונסול הצרפתי) בכל נושא הקשור למלאח היהודי או לקהילות היהודיות של המחוז בהעדרו של קורקוס מן העיר. התפתחות זו חיזקה את התלות של בני המחוז במרכז בתחום הזה. התלות באה לידי גילוי, בין היתר, בריבוי המשלחות שהיו מתייצבות לפני נשיא הקהילה ובפיהן בקשות שיתערב למענן אצל הוזיר בכל הבעיות שהתעוררו במקומותיהם עם השלטונות.

כינון קונסוליות של המעצמות הזרות בעיר, ערב הכיבוש הצרפתי, פתח לפני המרכז ערוץ תקשורת נוסף כדי ללחוץ על השלטונות לשפר את מצבם של יהודי המחוז. יהודי מראכש אף השכילו לנצל את התחרות בין הנציגים האירופאים, במיוחד בין הגרמנים לצרפתים על מנת להשיג את מבוקשם. בשנת 1910, לדוגמא, הם הפנו את בקשותיהם של יהודי טרודנט ואסני בעת ובעונה אחת ל Neyer (קונסול גרמניה) ול Maigret (סגן קונסול צרפתי). במקרה אחד הם הצליחו לבטל את מסים חדשים שהוטלו עליהם (טרודנאט) ובמקרה האחר להפחית אותם (אסני )

ד"ר אלישבע שטרית מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחסים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז

עיר מקלטברית מספר 27 - מבט על קהילת מראקש

בתקופות של משבר כלכלי, בימי בצורת קשה או בימים של אנרכיה פוליטית (לעתים שילוב כל הגורמים יחדיו) התערער מאוד הביטחון במקום מושבם של יהודי המחוז. בתקופות כאלה הם הפכו מטרה נוחה להתנפלויות שכניהם המוסלמיים. לעתים רק בריחה כאיש אחד מהכפר הצילה את חייהם. בני המחוז היו באים בהמוניהם אל מראכש- בה הם תמיד מצאו מקלט בטוח. הסולידאריות ותחושת האחריות הם שעמדו בבסיס מערכת היחסים בין המרכז לפריפריה בתחום הזה והם באו לידי גילוי באופנים שונים. להלן כמה דוגמאות, מהשליש האחרון של המאה ה י״ט ועד ערב הכיבוש הצרפתי, המלמדות על התפקיד שמילאה מראכש כעיר מקלט בעבור בני המחוז. בשנים 1877 – 1879 פקד רעב קשה את העיר ואת המחוז . אל מראכש באו בין אלפיים לשלושת אלפים גברים, נשים, זקנים וטף לעיר עד יעבור זעם .

"סיבת השורות האלה להודיע … מהמקריות הרעות אשר קרו לעם בני ישראל אשר במחננו זה קדושי ממכת הרעב … אין הפה יכול לספר כי זה שנתיים ימים הרעב בקר הארץ ויהי הנקל מעניי הארץ שעלה מספרם שלושת אלפים גברים נוספים עוד מגלילות הארץ אנשים ונשים וטף לאין מספר וילכו בלי כוח מפני רדיפת הרעב …ועינינו כלות אליהם כל היום ואין לאל ידינו…מאתים ועשרים פאמיליות ויש להם נפשות…". על פי רוב באו הפליטים מחוסרי כל. רוב רובם הצטרפו לפושטי היד המקומיים וכמעט כולם נזקקו לעזרת הקופה הציבורית. למרות משאביה הדלים לא הבחינה הקהילה בין ענייה לעניי הגלילות, להפך בגלל מצוקתם הבלתי נסבלת הוענקה להם תמיכה גדולה יותר. בשנת 1893 , כאשר נבזזו כ 15 ישובים בסביבות מראכש (דמנאת, מוספייה, סידי רחאל, דאר בן דליים ועוד) באו הפליטים למצוא מחסה במראכש. בשנת 1894 הגיעה למראכש שמועה שמוסלמים תפסו נשים ונערות יהודיות ביישוב אחד (איית זמוח) ומכרו אותן לעבדות . שוביהן איימו לאסלם אותן , אלא אם כן ישולם בעבורן כופר נפש. מיד הטילה הקהילה על עשירייה מגבית מיוחדת, פדתה את הנשים והצילה אותן משמד.

בראשית המאה העשרים גורשו יהודי אסני מבתיהם, משום שטענו כי אין באפשרותם לעמוד בנטל המסים החדשים שהוטלו עליהם. כדי למנוע מהם למצוא מקום מחסה פרסם המושל המוסלמי של מראכש הוראה האוסרת על כל יהודי המחוז להעניק להם מקלט. אולם יהודים ממראכש, שהייתה להם חסות של מעצמה זרה סיכנו את עצמם והסתירו אותם בבתיהם הפרטיים. כללו של דבר: במשך כל השנים מצאו יהודי המחוז במרכז המראכשי מקלט בטוח בעת צרה וכתובת להפניית מצוקתם. תודעת האחריות שאפיינה את המרכז בתחום הרוחני קיבלה את ביטוייה המוחשי בתחום הזה. הסיוע שנדרשו יהודי מראכש, במיוחד "בעלי הבתים" שביניהם, לסייע למהגרים לא הייתה עניין וולונטארי, אלא חובה המעוגנת במסורת המקומית. גזבר ההקדש, הממונה על תלמידי החכמים הכפריים היה ממונה גם על חלוקת הסיוע (בכסף ובמצרכים חיוניים) למהגרים: "וגם יטפל בענייני…הנצרכים הבאים למחז"ק…".

למרות שקהילה לא הייתה עשירה היא תמיד נחלצה למען יהודי המחוז, במיוחד כאשר על פרק עמד נושא פיקוח נפש או שמד. בדומה לתחום הרוחני נבעה תודעת האחריות משותפות הגורל ומסולידריות יהודית.

ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש

ההגירה מהמחוזברית מספר 27 - מבט על קהילת מראקש

ההגירה המתמדת מכפרי המחוז ועיירותיו אל מראכש הייתה, אף היא, אחד מהביטויים המוחשיים והבולטים לקשרים שהתקיימו בין יישובי המחוז למרכז.

להגירה , בתקופה שבה אנו דנים כאן – מהמחצית השנייה של המאה ה י״ט ועד לכיבוש הצרפתי (1912) היו כמה מאפיינים 

הגירה חד כיוונית: ההגירה הייתה מהכפרים ועיירות המחוז אל העיר ולא להפך.

הגירה זמנית: בתקופות של משבר כלכלי, בצורות, מגפות, מלחמות פנימיות בין השבטים, או כאשר סבלו יהודי המחוז מנגישות קשות מצד השליט המקומי- בזמנים כאלה נהגו היהודים לברוח, לפעמים כאיש אחד, ממקומותיהם ולבוא למראכש עד יעבור זעם. לאחר הרגעת הרוחות כמעט כולם היו שבים למקומותיהם.

הגירת מעבר: היו יהודים שהיעד הסופי שלהם לא היה מראכש אלא ערי החוף הדרומיות , ערי הצפון או אזור אחר במחוז. אלה ישבו פרק זמן במראכש ולאחר מכן המשיכו בדרכם. במקרה זה שימשה העיר תחנת מעבר לכמה שנים.

הגירה לתמיד: בני המחוז שבאו לעיר מתוך כוונה לשבת בה ישיבת קבע. בין הסיבות שהניעו את בני המחוז להתיישב במראכש ישיבת קבע ניתן למנות את : הרצון לשפר את המצב הכלכלי; את השאיפה לשפר את המצב הביטחוני, במיוחד אמור הדבר לגבי יהודים שנמצאו תחת שליטתו של תקיף מקומי בבלאד אל סיבא. וכן את הרצון להעניק חינוך נאות לבנים בישיבה ומשנת 1901 (הקמת ביה״ס של כי״ח) גם בחינוך המודרני. ההגירה המתמדת מהמחוז למרכז הטביעה את חותמה על תחמי החיים השונים של מראכש. בראש ובראשונה היא השפיעה על הגידול הדמוגרפי של הקהילה. בשנת 1875 היא מנתה 8,000 נפש. בשנות השמונים: 10,000 נפש, בשנות התשעים 12,000 ובערב הכיבוש הצרפתי בין 14.000 ל 15,000 . יש האומדים אותה גם ב 17,500 נפש

יישובי המחוז שימשו, אפוא, מאגר אנושי תמידי לגידולו הדמוגרפי של הבירה הדרומית. אכן, עד לשנות העשרים של המאה העשרים הייתה מראכש הקהילה היהודית הגדולה ביותר במרוקו. הדבר הזה הטביע את חותמו על תחומי החיים השונים של מראכש. בגלל גודלו נחשב המלאה של מראכש למלאח החשוב ביותר במרוקו. הוא היה "עיר יהודית" לכל דבר עם מרכזים כלכליים שוקקים ועם מרכזים תרבותיים-רוחניים תוססים. המלאה של מראכש שמר על צביונו הזה גם בתקופה המודרנית. ההגירה תרמה לגידול מתמיד של מספר הלומדים בישיבות, ולכן גם בראשית המאה העשרים נמצאו בה ישיבות במספר גבוה. והוא הדין במספר הדיינים והסופרים שפעלו בה במקביל. כמו כן העשירה ההגירה את עתודת החכמים והרבנים של העיר. בין הרבנים הבולטים שקבעו את מושבם במראכש בראשית המאה העשרים נזכיר את רבי פנחס הכהן מטרודנאט. ההגירה של בני המחוז הכפריים למראכש הייתה בין הגורמים העיקריים שהעניקו לקהילה העירונית של מראכש אופי שמרני במיוחד.

השמרנות של קהילת מראכש באה לידי ביטוי בעמדה שגילתה לאורך השנים לנוכח גורמים חדשים, שחדרו לתוכה ואיימו לשנות את צביונה. המאבק כנגד הי׳מגורשים", במאה החמש עשרה, היא דוגמא מובהקת לגישה זו בתקופה העתיקה.

בניגוד לקהילות הצפוניות ובראשן פאס, לא יכולים היו היימגורשים", אשר התיישבו במראכש, לעשות בה כבתוך שלהם. כאן הם לא הצליחו לכפות את תקנותיהם ("תקנות המגורשים מקאשטילייא") על כלל הקהילה ואחד הגורמים לכך נעוץ בעובדה שהיסוד של ה״תושבים,, בה גדל בהתמדה בעקבות ההגירה הפנימית.

גם בתקופה המודרנית בלמו גלי ההגירה, שהואצו תחת הפרוטקטורט הצרפתי, את תהליכי המודרניזציה שהחלו לחדור לקהילה והם האטו במידה רבה את קצבם. על תופעה זו לא נוכל להרחיב את הדיון כאן משום שהיא חורגת מתקופת הדיון שלנו.

אחרית דבר.

במקורות הפנימיים אנו מבחינים שחז״ל מתייחסים אל היהודים שחיו במראכש ואל היהודים שחיו בפריפריה שלה כאל יחידה אינטגראלית אחת. הביטוי הלשוני לכך הוא בצרוף החוזר תדיר בכתובים: "מראכש ואגפיה" "מראקס וגלילותיה", "חכם אחד מהגלילות". תחושת האחידות הזו נבעה מתודעת האחריות שהייתה למרכז על הנעשה בחיי היום יום בישובים הקטנים. תודעת זו באה לידי גילוי בתפקידים שמילא המרכז ביחס לפריפריה, במיוחד בתחום הרוחני- תרבותי ובמידה רבה גם בתחום המנהלי-חברתי.

בתחום הרוחני-תרבותי הטיל המרכז של מראכש אוטוריטה מוחלטת על חיי היום יום של בני המחוז. בה בעת קיבלו בני המחוז את מרות המרכז ללא עוררין, אף על פי שלא הייתה קיימת מבחינה פורמלית היררכיה רבנית כופה ומחייבת. הדבר נבע בין היתר מגודלו של המרכז מהיותו יחיד מסוגו במרחב, מחשיבותו ומיוקרתו. התלות המוחלטת של בני המחוז במראכש השפיעה על עיצוב חיי הפרט ותרמה לאחידות בין מראכש ואגפיה. למשל, תקנות שתוקנו במרכז חלו על כל יהודי הגלילות והוא הדין במנהגים שייחדו את מראכש מהקהילות הצפוניות, כמו זכויותיה של אישה עקרה, חזקה על בית כנסת ועוד.

למראכש לא הייתה סמכות פורמלית למנות את המנהיגות הלוקאלית במחוז, לא את "האזרחית" (שיחי אל יהוד) ולא את הרוחנית-דתית(דיין). יחד עם זאת אי אפשר להתעלם מההשפעה שהייתה לה על המינויים, והדוגמא הבולטת לכך היא הסמכתם של השוחטים.

מערכת היחסים בין הצדדים התאפיינה לא רק בתלות מוחלטת של בני המחוז במרכז, אלא גם בתלות הדדית, במיוחד בקשרים הכלכליים-מסחריים.

זאת ועוד, כשם שהמרכז עיצב את חיי היום יום של הפריפריה והשפיע עליהם , כך גם השפיעה הפריפריה על החיים במרכז. בזיקתה ובתלותה בתחומי החיים השונים העניקה הפריפריה למרכז תחושה של חשיבות – תחושה לפיה הוא נמצא בטבורו של עולם. יתרה מכך, ההגירה המתמדת מהמחוז למראכש הטביעה את חותמה על אופיו של המרכז העירוני הזה בתחומים שונים והייתה בין הגורמים המרכזיים לשימור שמרנותה של הקהילה הגדולה בתקופה המודרנית.

נסים קריספיל – העיר האדומה – חוברת " ברית " מספר 27 תשס"ח

נסים קריספילכותובייה

העיר האדומה

מי שמגיע למראכש שבמרוקו חש כאילו הוא בעולם אחר – עולם של סמטאות צרות, משביעי נחשים, מלונות פאר וגנים אנדלוסיים מוצלים ויפהפיים

מסגד כותובייה, אומרים המרוקנים, הוא טבורה של העיר האדומה מראכש, טבורו של "אלמע'רב", המערב הקיצוני, וטבור העולם. כדי להבין זאת עלינו לחזור לעבר, אל מרוקו המפוצלת, שבה שלטו שבטים נועזים. הנועז שבהם היה שבט סנהאג'ה ומנהיגו אבו באקר, שתאוותו לזהב הניעה אותו לצאת למסעות כיבוש בדרום הסהרה. את מחנהו בנה אבו באקר בליבו של מישור חאוז הפורה.

כאשר יצא אבו באקר לסהרה, מינה את בן דודו יוסוף בן תאשפין למפקד המחנה. בן תאשפין בנה מסגד גדול, מערכת תעלות מרשימה ומבני קבע. זה היה גרעינה הקדום של מראכש. עד שחזר אבו באקר, ב-1072, ביסס בן דודו את שלטונו. ב-1085 יצא אבו באקר לאנדלוסיה להילחם בנוצרים שצרו על הבירה הוויזיגוטית טולדו, וחזר מנצח. ב-1090 יצא שוב לספרד כדי לספח את הפרובינציות גרנדה ומלגה לאימפריה המורבידית. בנו עלי המשיך באותה עת לבנות את העיר והקים את מעגל חומותיה הראשון, שחלקו שרד עד היום. בתוך החומות בנה עלי מסגד, ארמון, מרחצאות ושערים. תקופה זו סימנה את תחילת ההתמזגות של התרבות הברברית והאנדלוסית העירונית.

ב-1130 הגיחו בני שבט מצמודה ממאחזם בטין-מאל שבאטלס הגבוה, ותחת הנהגתו של עבדאללה אבן טומארט תקפו את מראכש. עבד אלמומין, תלמידו של אבן טומארט, הנהיג את ההתקפה השנייה ב-1147. הוא הרס את כל מה שבנו קודמיו, החל לבנות את מסגד כותובייה ־הכריז על מראכש כבירתו.

נסים קריספיל

חטא שלוש השעות

נכדו של עבד אלמומין, יעקוב אל מנצור "הכובש" השלים את בניית הכותובייה, הרחיב את העיר, בנה בה קצבה ושני ארמונות. הכותובייה הוא קומפלקס של מסגד ומינרט בגובה 77 מטרים שנצפה מכל מקום בעיר. הוא הראשון מבין שלושה צריחים שבנו במאה ה-12 שליטי שושלת המואחידון (המינרט השני הוא הח'ירלדה בספרד והשלישי הוא מגדל חסן ברבאט).

מינרט – מערבית: מַנַארַה] צְרִיחַ הַמִּתְנַשֵּׂא מֵעַל לְמִסְגָּד מֻסְלְמִי שֶׁמֵּעָלָיו קוֹרֵא הַחַזָּן ("הַמֻּאַזִּין") אֶת הַקָּהָל לִתְפִלָּה.

הכותובייה הוא אחד המסגדים הגדולים ביותר בצפון אפריקה ויכול להכיל יותר מ-20,000 מתפללים. המינרט בנוי בפרופורציה מושלמת למבנה המסגד, חלקו העליון תומך כיפות עגולות המעוטרות בשלושה כדורים מוזהבים אשר הוענקו למסגד, לפי המסורת, על ידי אשתו של יעקוב אלמנצור, שיום אחד שברה את צום הרמדאן ואכלה שלוש שעות לפני תום הצום. כנגד שלוש השעות העניקה את שלושת הכדורים

יריד ספרים היה נערך תדיר סביב המסגד, ובו נמכרו כתבי יד מעוטרים וכרוכים בכריכה של עור צבי. מכאן הוא קבל את שמו"כותובייה".

שווקים הם סם החיים המניע את מרוקו המאובקת. מראכש האדומה הפכה להיות השוק המרכזי של צפון אפריקה. אליה התנקזו וממנה יצאו שיירות המסחר שהובילו סחורות בנתיבי הסהרה ובמשעולי האטלס הרחק לליבה של אפריקה השחורה, אל האוקיינוס האטלנטי ואל דרכי הבשמים.

מסגד כותובייה היה המצפן של אותן שיירות מסחר. הן סללו את הנתיבים המובילים אל העיר, שלימים הפכו לרחובותיה המרכזיים של מראכש. כל הדרכים התנקזו לעבר מסגד כותובייה, שהיה המצפן גם לשעריה של ה"מדינה" – מראכש העתיקה המוקפת חומה.

בתקופת שלטונם של הצרפתים נבנתה מראכש שמחוץ לחומות העיר העתיקה ונקראה בשם גליז. כיאה לרחובות צרפתיים שדרת מוחמד החמישי, המובילה מהעיר החדשה אל הכותובייה ואשר קרויה על שם אביו של חסן השני וסבו של המלך הנוכחי מוחמד השישי, הינה שדרה רחבת ידיים שלאורכה חנויות יוקרתיות, מסעדות ומגדניות המציגות את העוגיות והמאפים המרוקניים. תיירים יכולים למצוא כאן את כל התוצרת של בעלי המלאכה המסורתיים, אבל במחירים מפולפלים.

מול הכותובייה שוכן המלון"ממונייה". זהו מלון קולוניאלי עתיק ששטחו השתייך פעם לארמונות המלכותיים ואשר הסעדים, שושלת שנוסדה במאה ה-16 על ידי בני שבט בנו סעד, מצאצאי הנביא מוחמד, בנו בהם בתי חורף.

החלק המרתק ביותר במלון הוא הגן – גן אנדלוסי מדהים ובו עצי זית והדר, פרחים עונתיים, בוגונוויליאות, דקלים וצמחי תבלין. הגן משתרע על שטח של כעשרה דונם ושבילי טוף וחצץ מנותבים בו.

כיכר הראשים הערופים

ממזרח לכותובייה שוכנת הכיכר המרכזית הסואנת של מראכש, גיאמעה אלפנא, ממנה יוצאים אל מבוכי השווקים ואל גילדות בעלי המלאכה. פירוש שמה הוא "אסופת האבודים". בעבר היו מוציאים בה להורג נידונים למוות ומציגים בה את ראשיהם הערופים. בתקופת החסות הצרפתית נערכו בכיכר עצרות והפגנות, שחלקן הובילו למהומות. ניסיון השלטונות לסגור חלק מהכיכר ולהופכו לשוק מקורה לא עלה יפה. כיום משמשת הכיכר כעין במה ללהטוטנים, למשביעי נחשים, לרופאי אליל ולשאר בעלי מלאכה. בשעות הבוקר הרחבה משמשת כשוק, אך לפנות ערב מתנקז אליה המון רב מכל קצוות העיר.

הליכה קצרה דרומה מן הכיכר מובילה אל באב אגנאו השער היחיד במראכש ששרד מתקופת המואחידון. משני צדיו היו בעבר שני מגדלים מחודדים שנראו כקרניים, ומכאן שמו אגנאו – "אייל". נכנסים דרך השער ומולו ניצב מסגד קצ׳בה אלמנצורייה. כיפות נטיפים, עבודת סטוקו מדהימה , תקרת עץ מצופה זהב וקירות מצופים קרמיקה יוצרים את הדרו של המקום ומעידים על רמת הבנייה. בין השאר קבור כאן השליט מולאי יזיד, שמעשי הזדון שלו כלפי היהודים בתקופת שלטונו מ-1789 עד 1792 עשו שמות בקהילת ישראל במרוקו. באופן אירוני, הכתובת הערבית הבולטת בשחור לבן באריחים המזוגגים מציינת, שבזכות מעשי השלום שעשו יזכו הקבורים כאן להיכנס אל הגנים הקדושים של גן העדן.

סטוקו – הוא טיח העשוי מתערובת של חומר מליטה מגבש, כגון סיד או צמנט פורטלנד, ומים, המשמש לשם יציקה, חיפוי, עיטור ועיצוב של קירות. ההבדל בין סטוקו, גבס ומלט הוא קטן ונעוץ בעיקר בשימוש ופחות בהרכב התערובות השונות. תוספת ההערה שלי. א.פ.

ארמונות מרהיבים וגנים הגויים

כדי להגיע לארמון אלבאדי יש לחזור לבאב אגנאו ולפנות ימינה במעלה הרחוב שבין החומות ולהמשיך עד לכיכר פרבלנטירז. בניית הארמון החלה מעט לאחר שהסולטן מנצור אלדהבי עלה לשלטון (1578-1603). מה שנותר מן הארמון הוא בעיקר האגף הטקסי. בחלק האחורי נמצאת החצר הפנימית הגדולה, התוחמת גן ובו 100 בריכות ומזרקות. הריסות הארמון מתעוררות לתחייה מידי שנה בחודש יוני, עת מתקיים כאן פסטיבל עממי הכולל הופעות של להקות נגנים, זמרים ורקדנים מכל רחבי מרוקו.

סמוך לארמון שוכן המלאח היהודי שנוסד במאה ה-16, כשזרם גולי ספרד הציף את ארצות צפון אפריקה. בתקופת הזוהר שלו גרו במלאח כ-20 אלף יהודים וכיום נותרו בו משפחות בודדות. שער מקושת בשם באב ברימה מוביל אליו ובסמוך לשער נמצא שוק הצורפים. בכניסה מבאב ברימה חולפים על פני שער מסויד בירוק. הוא נקרא על שם הקדוש מרדכי בן עטר. כל אימת שיהודי המלאח היו יוצאים ונכנסים בו, היו מנשקים אותו.

מעבר לשער שוכן שוק הסממנים והתבלינים. חנויותיו גדושות עשבים, שורשים, בעלי חיים ופוחלצים. במעבה המלאח שוכן בית כנסת יהודי בשם צלאת אלעז'מה, בית הכנסת של המתבדלים, כך קראו ליהודי ספרד שגלו למרוקו והקהל לא רצה לספח אותם אליו. בית הכנסת עדיין משרת את הקהילה היהודית הקטנה שבמראכש.

צפונית למלאח שוכן ארמון אלבאהייה, שהיה בסוף המאה ה־19 ביתו של סי אחמד בן מוסא, המכונה בקיצור בשם בא-חמד, הווזיר הראשי של הסולטן מולאי חסן. הוא החל לבנות את הארמון והקדיש חלק מאגפיו לאשתו המועדפת – הבאהייה. הארמון נבנה סביב חצר מרכזית גדולה ובה מזרקות והריצוף באריחים ירוקים-לבנים מעניק תחושה של קרירות נעימה. בגן האנדלוסי נטועים עצי הדר, דקלים, בננות, גרניום, דטורה ויסמין.

סופו העגום של הווזיר

סמוך לטבורה של העיר מראכש אפשר כמו לחלוף במנהרת זמן, במסע קסום החל ממחנה האוהלים שנטו אבו באקר ובני שבט סנהאג׳ה בעמק חאוז הפורה וכלה בטרגדיה שפקדה את הוואזיר בא-חמד. וולטר האריס, סופר בריטי שחי במרוקו בסוף המאה ה-19, מתאר בספרו "מרוקו שהייתה" רקויאם של וזיר, שהוא הרקויאם של מראכש כולה: "בימים שבהם שכב הווזיר גוסס על ערש דווי (1900) הציבו שומרים מחוץ לארמון והמתינו בשקט למותו. ואז, בוקר אחד, בישרו זעקות הנשים שבקעו מן הארמון שהווזיר מת.

מיד נחסמו כל שערי הבית הגדול, אין יוצא ואין בא. ובתוך הארמון תוהו ובוהו. עבדיו ומשרתיו של הווזיר בזזו כל דבר שרק יכלו להניח עליו את ידיהם. נשותיו נלחמו זו בזו על תכשיטים, כספות נפרצו, אבנים טובות נעקרו ממקומן. תוך ימים ספורים לא נותר מן הארמון דבר זולת הבית הגדול והריק. משפחתו של הווזיר גורשה למות ברעב ובחוסר כל, והרכוש והנכסים הועברו לידי המדינה".

הכותב הוא סופר,חוקר ואנתרופולוג

סידני ש. קורקוס – ישועה קורקום ובני המשפחה במראכש

 

קורקוס ישועה

המאמר לקוח מחוברת " ברית " מספר 27 בעריכת מר אשר כנפו

בני משפחת קורקוס הגיעו מהעיר פז אליה גורשו מספרד למראכש, כדי לעסוק ולפתח בה את מסחר. באותה תקופה סוחרים היו גם אנשי רוח, על כן נמצא ביניהם אנשי תורה ואנשי רוח ידועים ששרתו נאמנה את הקהילה היהודית במשך כמה דורות.

אחד מראשוני המשפחה,ששמעו הגיע אלינו, התבלט כסוחר גדול. זה היה מימון(נפטר 1799) בנו של יצחק אשר נשלח על ידי המשפחה על פי קריאתו של הסולטאן סידי מוחמר בן עבדללה, כנציגה בעיר מוגאדור (אצאויירא) על מנת לפתח בה את המסחר והנמל החדש בעיר. קרובו סלומון קורקוס היה סוחר גדול וידוע במראכש. ב-1846 הסולטאן מעניק לו את התואר 'טאג'ר אל סולטאן' – סוחר המלך ומצווה עליו להעביר את עסקיו למוגאדור. מאוחר יותר הוא מתמנה לקונסול בריטניה בעיר. בנו יעקב ממשיך לפתח את עסקיו במראכש. לימים גם יעקב יעבור למוגאדור וישאיר בידי בן דודו חיים (נפטר ב-1878) את ניהול ענייני המשפחה והעסקים במראכש. הקשרים המשפחתיים האלה הדקו במשך דורות רבים את הקשרים בין ענף בני קורקוס של מראכש לבין זה של מוגדור.

במחצית השנייה של המאה ה-19 בנו של יצחק, דוד-חיים (נפטר במראכש ב-1884), היה הדמות הבולטת של המשפחה במראכש. הוא היה הראשון שפתח בנק מודרני והיה ליועצם הפיננסי של מספר סולטנים תוך שהוא מנהל את עסקיו הענפים. הוא היה המנהיג הבולט וראש הקהילה היהודית במראכש במשך כמחצית המאה. היה בן חסותו של הסולטאן מולאי עבד-אלרחמן שהעניק לו את התואר "סוחר המלך" ואמר עליו: "אחד מהסוחרים המכובדים ביותר מבני חסותנו… ועבור שרותו הבולט לאוצר המדינה". הוא זכה להגנתו של הסולטאן סידי מוחמד בן-עבד-רחמן וניצל את מעמדו לטובתה ולשגשוגה של הקהילה היהודית במראכש.

תעודות הנמצאות בארכיון משפ' קורקוס מצביעות על הקשר בין בני משפחות קורקום של מוגאדור ושל מראכש. תעודות אחרות מראות את מגוון תפקידיו של דוד חיים ואת פעילותו הפילנטרופית של משה מונטיפיורי. באחת התעודות שעליה חתום בין היתר דוד חיים קורקוס (ראה תעודה 1), מודים אנשי קהילת מראכש לאברהם קורקוס (1810-1883) איש מוגאדור שנולד במראכש על כך שהעביר כספים מעזבונו של אברהם סמבל מהמבורג לישיבה שהקים במראכש, באמצעות משה מונטיפיורי. אברהם, שהיה 'טוג'אר אל סולטן' ואחד מעשירי מרוקו, היה אז ראש קהילת מוגדור המקורב לחצר המלכות וחברו הקרוב של משה מונטיפיורי.

על תרומתו של משה מונטיפיורי לקהילת מראכש באמצעות אברהם קורקוס ניתן ללמוד מתעודה 2 משנת 1870, בה הוא שולח 60 לירות סטרלינג לחכמי מראכש עבור עניי הישיבה שיסד אברהם סמבל, והוא מבקש אישור על קבלת התרומה.

בנו של דוד היים, ישועה קורקוס -1832 )  1929), ירש את אביו בתפקיד ראש הקהילה. העיתון L'Avenir Illustré שהקדיש לישועה, מאמר גדול, מתאר כיצד דוד-חיים שבא עם בנו ישועה, להיפרד מהסולטאן מולאי חסאן לפני יציאתו לביקור מלכותי (בסביבות שנת 1880) מתלונן בפניו על כך שהוא מרגיש זקן מכדי להמשיך ולשרתו ומבקשו לתת את חסותו והגנתו לבנו ־ ממשיך דרכו. בו במקום כיסה הסולטאן את ישועה בכנף בגדו, כאות לכך שהוא נותן לו את חסותו והגנתו.

באחת מהחלטותיו החשובות מ-1898 צידד ישועה קורקוס בצורה החלטית, בפתיחת בית ספר של כי״ח במראכש וזאת למרות התנגדותם של רבנים רבים. קורקוס עמד על דעתו ובית הספר נפתח, דבר שהביא להתקדמות משמעותית ולמהפכה בתחום החינוך כפי שקרה בשאר ערי מרוקו.

תקופת תחילת המאה העשרים, ערב ההשתלטות הצרפתית על מרוקו והחלת הפרוטקטוראט, הייתה תקופת משבר למרוקו בכלל ולקהילת יהודי מראכש בפרט. שנות בצורת רצופות יצרו משבר כלכלי.חמור שהרי כלכלת דרום מרוקו התבססה ברובה על חקלאות. בנוסף לכך, הממלכה סבלה מחוסר יציבות ואף מאנרכיה שנוצרה על ידי השבטים הערביים הבדלניים שאיימו לפלוש לעיר ולהתנכל ליהודים.

תופעת נהירת תושבים ובעיקר יהודים מפנים הארץ לערי החוף, מוגאדור, סאפי, אגאדיר ומאוחר יותר קזבלנקה, ובכלל בכל צפון אפריקה, לא פסחה על מראכש. יהודים רבים מהסביבה התנקזו אליה, למלאח הצפוף בלוא הכי, בתקווה למצוא פרנסה או הגנה.

דוחות מוסדות "כל ישראל חברים" של אותם השנים מלאים בתיאורים קשים על התנכלויות ליהודים מצד שכניהם הערביים או מצד שליטים מקומיים. בדו״ח מ- 1892 מתוארים מעשיו האכזריים של הקאיד החדש של אזור מראכש חאז' מוחמד אויידה. שגזר בכמה מקרים להצליף או להלקות יהודים על עניינים פעוטים. הקונסולים של צרפת, אנגליה ואיטליה התערבו אצל הסולטאן, שהעמיד את הקאיד על מקומו בביקורו במראכש. ב-1894 מת הסולטאן מולא׳ חסן ואת מקומו תפס בנו שהיה עדיין ילד. כל מעבר שלטוני במרוקו הביא בעקבותיו חוסר שקט וערעור היציבות בקרב השבטים וכתוצאה מכך סכנה ליהודי מראכש והאזור. מספר היהודים שהתגוררו במלח באותה תקופה נע בין שמונת אלפים לעשרת אלפים. ב-1903 עומד מספר זה על 15,000-14,000 נפשות. בדו״ח קשה מה-18 למרס 1906 שהוגש ע״י פלקון מנהל בית הספר של כי״ח במראכש מתואר מצבו הקטסטרופאלי של המלאח במראכש עקב שלוש שנות הבצורת. הרעב כבד, אומר הדו״ח; וכל יום מתים כ-40 יהודים. הורים עוזבים את ילדיהם בפתחי בתי המשפחות המבוססות בתקווה שאלה יאכילו אותם. מחלת הטיפוס משתוללת בעיר ומפילה בה חללים. אלה רק חלק מהתיאורים הקשים.

במציאות קשה זו היה צריך ישועה קורקוס לתפקד כראש הקהילה. משימתו הראשונה הייתה לדאוג לאלפי הרעבים והחולים בד בבד עם פעילות שתדלנית הן אצל השלטונות והן אצל ראשי השבטים המקומיים ובראשם שבט החזאוז כדי להניא אותם מלפלוש לתוך המלאח על מנת לבזוז ולפגוע פיזית ביהודים.

במאמר על הנושא מתארת דר׳ אלישבע שיטרית את התמודדות ההנהגה במראכש אל מול המשבר של תקופה זו.

סידני ש. קורקוס – ישועה קורקום ובני המשפחה במראכש

קורקוס ישועה

ברית מספר 27-מבט על קהילת מראכש

קורקוס שהיה סוכנו הכלכלי של המלך כטאג'ר אל סולטאן, פעל בתקופתם של 4 סולטאנים : מחמוד עבד-אל רחמן, מולא׳ חסן, עבד אל-עזיז ומלאי אל חפיד. הוא היה מקורב גם לראשי השבטים בראשם סי מדאני אל- גלאי שנקרא בקיצור הגלאי״ או אל גלאוי ואחיו תהמי.

בזכות קשרים אלה, פעל קורקוס להצלת היהודים ואף שילם הון מכיסו הפרטי ומתרומות של עשירי הקהילה אותם רתם כדי לשדל ולהניא את ראשי השבטים מלממש את איומיהם כלפי הקהילה היהודית של מראכש. המאמצים נשאו פרי והסולטאן מולאי חפיד שלח את חייליו להגן על המלאח. גם לראשי השבטים שילם קורקום כסף רב כדי שלא יפלשו למלאח. לאחר שהצליח במשימה זו, היה צריך להאכיל את הרעבים ולדאוג לאלפי עניי המחוז שהגיעו לעיר למצוא בה פרנסה ומזון.

ישועה קורקוס הצליח לכנס את עשירי הקהילה באסיפה שבה הוחלט לחייבם לספק בצורה שוטפת כיכרות לחם לנזקקים. הוא אף הוציא ממחסניו הפרטיים חיטה אותה מכר בזול ועל ידי כך אילץ את שאר הסוחרים למכור את החיטה במחירים מוזלים. מאמצים אלו הביאו לכך שרוב בני הקהילה שרדו את המשבר הקשה.

אולם היה למשבר זה מחיר חברתי שבא לידי ביטוי בפשיעה גבוהה, בהידרדרות מוסרית ובקריסת בתי הדין היהודיים. שטרית סבורה שהמשבר החברתי נבע בעיקר ממאבק הכוחות בקהילה בין הזרוע הפרנסית לזרוע הרוחנית וריכוז הכוח בידי ישועה קורקוס כדמות כריזמטית שמנעה עלייתם של מנהיגים צעירים או צמיחתם של מנהיגים רוחניים. ישועה קורקוס היה ידידם של הצרפתים ובמאמר שהופיע לאחר מותו  L'Avenir Illustrée מ־ 1930

מודגשת עובדה זו תוך סקירה של קשרי אביו של ישועה עם ידידו הגדול הסולטאן סידי מוחמד והויזיר הגדול סי טייב בו אשרין והבאים אחריהם. המאמר מציין את הסיוע הרב שקבלו הצרפתים מישועה בשלבים השונים של כניסתם למרוקו והחלת הפרוטקטוראט וכן בהכנסת לימוד השפה הצרפתית לבתי הספר. הצרפתים ניצלו לטובתם את קשרי משפ' קורקום עם ההנהגה המוסלמית. כדוגמא מובא הסיפור של שחרור שבוי צרפתי מידי שבט מוסלמי באזור הדרום על ידי ישועה קורקוס בזכות קשריו האמיצים עם סי מדאני גלאויי, והשגת אישורי מעבר שונים בתקופות של אנרכיה. ישועה הילך על החבל הדק שנמתח בין הקהילה היהודית והמוסלמית ושיתוף הפעולה ביניהם.

רב רובם של היהודים במראכש התגוררו במלאת אולם הורשה למספר משפחות של עשירי העיר להתגורר מחוצה לו. ניתן להזכיר את ביתו רחב הידיים והבוסתן היפה סביב ביתו של ניסים קוריאט ומשפחתו. ניסים קוריאט , מצאצאי משפחת הרבנים הידועה ממוגאדור, היה סוחר גדול ומנכבדי הקהילה היהודית, אף הוא היה מקורב לאל גלאוי שלימים היה הקונסול של הולנד במראכש.

המוסלמים הכירו בתכונותיהם המיוחדות של היהודים בתחום הפיננסי ורצונם לשתף עמם פעולה התנגש לעיתים עם מעמד הד'מי שהיה ליהודים ורצונם התמידי להעבירם לדת האיסלם. מצב אמביוולנטי זה בלט במראכש. בהזדמנות אחת איים ישועה קורקוס לעזוב את מרוקו בתגובה לאיום המוסלמים להעביר יהודים על דתם, ובגלל האיום נסוגו מאיומיהם. אישיותו הכריזמטית, כוונותיו הטובות, פשטות הליכותיו, פשרנותו ושכלו הישר, חוכמתו ופרגמאטיותו עשו את ישועה קרקס למנהיג המקובל על כולם, יהודים, צרפתים ומוסלמים על כל גוניהם ושבטיהם. תכונותיו המיוחדות כמנהיג היו בסגנון מיטב המסורת הישנה וזאת למרות שפעל במאה העשרים. הוא המשיך להתגורר במלאח ולשמור על צורת הלבוש האופיינית ליהודים מהדור הישן כשעל ראשו הצעיף הכחול המנוקד (למרות שילדיו כבר היו לבושים לפי מיטב האופנה האירופאית). הוא כונה ׳המיליונר מהמלאח' והיאציל מהאטלס׳. ביתו רחב הידיים במלח היה פתוח בפני כולם. בחלק מחדרי הבית התאכסנו תלמידי חכמים חסרי יכולת. אחד מהם היה אביו של הרב חיים חזן – לימים רבה של משטרת ישראל. לימים הפך ביתו של ישועה לבית הספר של כי״ח ולאחר מכן לבית אבות לאחרוני היהודים במראכש. תמונתו תלויה באחד מחדרי הבית וגם המוסלמים מסרבים להסירה והם אף מנשקים את דלת הבית.

 אביו של הרב חזן לפני מותו השביע את בנו לעזור לבני משפחת קורקוס באשר הם. ובסיפור אישי אומר שהרב חזן הסכים  בשמחה ובגאווה לשמש רב בטקס חתונתי(ס.ק)

ישועה קורקוס נפטר ב-6 לדצמבר 1929 בשיבה טובה בגיל 97. האבל בעיר היה גדול ואמיתי. בעדות ששמעתי מאחד מבני קהילת מראכש שהשתתף בהלוויה הוא מתאר כיצד העיר כולה עצרה מלכת. כל החנויות של יהודים וערבים כאחד נסגרו ונהר אדם זרם להשתתף בהלוויה. הנשים היהודיות לבשו כולן את מיטב בגדיהם לכבוד הנפטר. העיתונות של התקופה מתארת את טקסי ההלוויה כאשר המון אדם וכל ילדי בתי הספר של כי״ח מלווים במוריהם עמדו ושרו שירי אבל ופיוטים, בשני צידי הרחובות הצרים והמתפתלים מביתו של הנפטר עד בית הקברות. כל נכבדי הצרפתים של העיר הגיעו להשתתף בלוויה . הגנרל הור, המפקד העליון של האזור נשא נאום בשם שלטון הפרוטקטורט. גם כל ידידי המשפחה האירופאים היו נוכחים. לא נפקד מקומם של המוסלמים ובהגיע מסע ההלוויה לרח' קורקוס ( שניתן על שם המשפחה על מנת לכבד את פועלם בעיר) עמד הפשה של מראכש אל חאג׳ טאמי גלאויי והרכין את ראשו. על מצבתו של ישועה קורקוס נכתב:

"הנגיד הנאמן הזקן הכשר איש רב פעלים ישועה, משועי העיר שזכה לשני השולחנות של חכמה ועושר, איש בעל תבונה ותושיה, שהנהיג את עמו ביד תומכת ובטוחה בזמנים קשים ויכל להם-כפי שכולם העידו עליו. שמש כנגיד של הקהילה ארבעים וחמש שנים, ונתבש״ם בגיל תשעים ושבע שנים זלה״ה.

נולד תקצ״ב ונבל״ע תרפ״ט (1832-1929 )

עמוד 2 מתוך 3123

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 115 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אפריל 2018
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930