ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש

עמוד 3 מתוך 3123

סידני ש. קורקוס – ישועה קורקום ובני המשפחה במראכש

קורקוס ישועה

ברית מספר 27-מבט על קהילת מראכש

קורקוס שהיה סוכנו הכלכלי של המלך כטאג'ר אל סולטאן, פעל בתקופתם של 4 סולטאנים : מחמוד עבד-אל רחמן, מולא׳ חסן, עבד אל-עזיז ומלאי אל חפיד. הוא היה מקורב גם לראשי השבטים בראשם סי מדאני אל- גלאי שנקרא בקיצור הגלאי״ או אל גלאוי ואחיו תהמי.

בזכות קשרים אלה, פעל קורקוס להצלת היהודים ואף שילם הון מכיסו הפרטי ומתרומות של עשירי הקהילה אותם רתם כדי לשדל ולהניא את ראשי השבטים מלממש את איומיהם כלפי הקהילה היהודית של מראכש. המאמצים נשאו פרי והסולטאן מולאי חפיד שלח את חייליו להגן על המלאח. גם לראשי השבטים שילם קורקום כסף רב כדי שלא יפלשו למלאח. לאחר שהצליח במשימה זו, היה צריך להאכיל את הרעבים ולדאוג לאלפי עניי המחוז שהגיעו לעיר למצוא בה פרנסה ומזון.

ישועה קורקוס הצליח לכנס את עשירי הקהילה באסיפה שבה הוחלט לחייבם לספק בצורה שוטפת כיכרות לחם לנזקקים. הוא אף הוציא ממחסניו הפרטיים חיטה אותה מכר בזול ועל ידי כך אילץ את שאר הסוחרים למכור את החיטה במחירים מוזלים. מאמצים אלו הביאו לכך שרוב בני הקהילה שרדו את המשבר הקשה.

אולם היה למשבר זה מחיר חברתי שבא לידי ביטוי בפשיעה גבוהה, בהידרדרות מוסרית ובקריסת בתי הדין היהודיים. שטרית סבורה שהמשבר החברתי נבע בעיקר ממאבק הכוחות בקהילה בין הזרוע הפרנסית לזרוע הרוחנית וריכוז הכוח בידי ישועה קורקוס כדמות כריזמטית שמנעה עלייתם של מנהיגים צעירים או צמיחתם של מנהיגים רוחניים. ישועה קורקוס היה ידידם של הצרפתים ובמאמר שהופיע לאחר מותו  L'Avenir Illustrée מ־ 1930

מודגשת עובדה זו תוך סקירה של קשרי אביו של ישועה עם ידידו הגדול הסולטאן סידי מוחמד והויזיר הגדול סי טייב בו אשרין והבאים אחריהם. המאמר מציין את הסיוע הרב שקבלו הצרפתים מישועה בשלבים השונים של כניסתם למרוקו והחלת הפרוטקטוראט וכן בהכנסת לימוד השפה הצרפתית לבתי הספר. הצרפתים ניצלו לטובתם את קשרי משפ' קורקום עם ההנהגה המוסלמית. כדוגמא מובא הסיפור של שחרור שבוי צרפתי מידי שבט מוסלמי באזור הדרום על ידי ישועה קורקוס בזכות קשריו האמיצים עם סי מדאני גלאויי, והשגת אישורי מעבר שונים בתקופות של אנרכיה. ישועה הילך על החבל הדק שנמתח בין הקהילה היהודית והמוסלמית ושיתוף הפעולה ביניהם.

רב רובם של היהודים במראכש התגוררו במלאת אולם הורשה למספר משפחות של עשירי העיר להתגורר מחוצה לו. ניתן להזכיר את ביתו רחב הידיים והבוסתן היפה סביב ביתו של ניסים קוריאט ומשפחתו. ניסים קוריאט , מצאצאי משפחת הרבנים הידועה ממוגאדור, היה סוחר גדול ומנכבדי הקהילה היהודית, אף הוא היה מקורב לאל גלאוי שלימים היה הקונסול של הולנד במראכש.

המוסלמים הכירו בתכונותיהם המיוחדות של היהודים בתחום הפיננסי ורצונם לשתף עמם פעולה התנגש לעיתים עם מעמד הד'מי שהיה ליהודים ורצונם התמידי להעבירם לדת האיסלם. מצב אמביוולנטי זה בלט במראכש. בהזדמנות אחת איים ישועה קורקוס לעזוב את מרוקו בתגובה לאיום המוסלמים להעביר יהודים על דתם, ובגלל האיום נסוגו מאיומיהם. אישיותו הכריזמטית, כוונותיו הטובות, פשטות הליכותיו, פשרנותו ושכלו הישר, חוכמתו ופרגמאטיותו עשו את ישועה קרקס למנהיג המקובל על כולם, יהודים, צרפתים ומוסלמים על כל גוניהם ושבטיהם. תכונותיו המיוחדות כמנהיג היו בסגנון מיטב המסורת הישנה וזאת למרות שפעל במאה העשרים. הוא המשיך להתגורר במלאח ולשמור על צורת הלבוש האופיינית ליהודים מהדור הישן כשעל ראשו הצעיף הכחול המנוקד (למרות שילדיו כבר היו לבושים לפי מיטב האופנה האירופאית). הוא כונה ׳המיליונר מהמלאח' והיאציל מהאטלס׳. ביתו רחב הידיים במלח היה פתוח בפני כולם. בחלק מחדרי הבית התאכסנו תלמידי חכמים חסרי יכולת. אחד מהם היה אביו של הרב חיים חזן – לימים רבה של משטרת ישראל. לימים הפך ביתו של ישועה לבית הספר של כי״ח ולאחר מכן לבית אבות לאחרוני היהודים במראכש. תמונתו תלויה באחד מחדרי הבית וגם המוסלמים מסרבים להסירה והם אף מנשקים את דלת הבית.

 אביו של הרב חזן לפני מותו השביע את בנו לעזור לבני משפחת קורקוס באשר הם. ובסיפור אישי אומר שהרב חזן הסכים  בשמחה ובגאווה לשמש רב בטקס חתונתי(ס.ק)

ישועה קורקוס נפטר ב-6 לדצמבר 1929 בשיבה טובה בגיל 97. האבל בעיר היה גדול ואמיתי. בעדות ששמעתי מאחד מבני קהילת מראכש שהשתתף בהלוויה הוא מתאר כיצד העיר כולה עצרה מלכת. כל החנויות של יהודים וערבים כאחד נסגרו ונהר אדם זרם להשתתף בהלוויה. הנשים היהודיות לבשו כולן את מיטב בגדיהם לכבוד הנפטר. העיתונות של התקופה מתארת את טקסי ההלוויה כאשר המון אדם וכל ילדי בתי הספר של כי״ח מלווים במוריהם עמדו ושרו שירי אבל ופיוטים, בשני צידי הרחובות הצרים והמתפתלים מביתו של הנפטר עד בית הקברות. כל נכבדי הצרפתים של העיר הגיעו להשתתף בלוויה . הגנרל הור, המפקד העליון של האזור נשא נאום בשם שלטון הפרוטקטורט. גם כל ידידי המשפחה האירופאים היו נוכחים. לא נפקד מקומם של המוסלמים ובהגיע מסע ההלוויה לרח' קורקוס ( שניתן על שם המשפחה על מנת לכבד את פועלם בעיר) עמד הפשה של מראכש אל חאג׳ טאמי גלאויי והרכין את ראשו. על מצבתו של ישועה קורקוס נכתב:

"הנגיד הנאמן הזקן הכשר איש רב פעלים ישועה, משועי העיר שזכה לשני השולחנות של חכמה ועושר, איש בעל תבונה ותושיה, שהנהיג את עמו ביד תומכת ובטוחה בזמנים קשים ויכל להם-כפי שכולם העידו עליו. שמש כנגיד של הקהילה ארבעים וחמש שנים, ונתבש״ם בגיל תשעים ושבע שנים זלה״ה.

נולד תקצ״ב ונבל״ע תרפ״ט (1832-1929 )

סידני ש. קורקוס – ישועה קורקום ובני המשפחה במראכש

קורקוס -מראכש משפחה

דמויות נוספות בני משפחת קורקוס במראכש שניתן להזכירן ושעסקו אף הם בפיננסים היו סלומון קורקוס שב- 1845 מונה על ידי הסולטאן כגובה חובות. [ יהודים אחרים מוזכרים כגובי חובות עבור סוחרים אירופאים.]

חיים קורקוס היה אף הוא איש כספים שמכר שטרי חוב הן ליהודים והן למוסלמים, אחרים היו חלפנים. פעילות פיננסית זו גם נתאפשרה בזכות קשריהם של יהודים עם סוחרים אירופאים ויכולתם לדבר בשפות אירופיות ושליטתם ברזי המידות, המדידות והמטבעות השונות. ב-1884 מוזכרים 4 יהודים מהמלאח כמובילים בתחום הפיננסי, מסעוד קורקוס, מימון אוחיון, הרון אבריס ומחלוף אברגיל. רבני משפחת קורקוס במראכש שניתן להזכיר היו:

רבי יוסף הי״ד שנהרג כנראה על ידי מוסלמים ב-1744. רבי שמואל הראשון שהיה גם גזבר הקהילה בתחילת המאה העשרים, שעל מצבתו נכתב: "גומל חסדים, תמך ביד רבנן ביד נדיבה ולספר בשבחו לא יכילו ספרים. מדת הענווה כולל כל השבחים.ישב לו בבית מדרש ומאס כל משא ומתן. ובחר בחיי נצח. הגזבר הנאמן כה״ר שמואל קורקוס, זקן ונשוא פנים.חתנא דבי נשיאה, הרב הגדול סבא דמשפטים מרדכי צרפתי. נבש״ם כ' אדר התרעייב"(1912)ד'

רבי שלמה בך אברהם. נזכר בעדות להרב אברהם פדידה שנת העתיר״ו(1926)

 רבי חיים נפטר ב- 1938 .

דבי שמואל נינו של הרב מרדכי צרפתי, גם הוא שימש כגזבר, נפטר ב- 1938.

 רבי אברהם היה עסקן ציבורי נשיא חברת"ביקור חולים" ונשיא חב' "חסד ואמת". נדבן שהיה תורם מזון לעניים ועוזר לקשיי יום, מפשר בסכסוכים. היה נשוי לקרובתו של ישועה קורקוס. נפטר ב- 1942.

דבי מרדכי ישב ארבעים שנה כשופט בבית הדין. איש עניו הידוע בחכמתו ותבונתו. מעיזבונו הרוחני נדפס ב- 1978 הספר"גדולת מרדכי" ו״המשנה למלך". נפטר ב- 1958.

בנו חיים עלה לארץ באוניה המפורסמת  אקסודוס  " התיישב בחדרה ונפטר בה.

לבסוף נזכיר את מוריס מאיר קורקוס פעיל בקהילת מראכש ומוהל ידוע. נכדו של ישועה הידוע. התחתן עם בת מוגאדור , לינה קורקום שלימים, לבקשתו של אבי דוד, עבר להתגורר בעיר אגדיר לעבוד עימו כמנהל החשבונות של חברתו. המשיך להיות פעיל בקהילת אגדיר וכמוהל בכל מרוקו. הוא ובני משפחתו ניצלו בנס ברעידת האדמה של 1960 .נפטר בשנת 2000 בפאריס.

אסיים בסיפור אישי הממחיש פעם נוספת קשר גינאלוגי מפתיע בין משפחת קורקוס ממראכש לזו של מוגאדור בירושלים…

לימים פגשתי בירושלים את מי שעתידה להיות אישתי הראשונה , תמי ממשפחת טוקטלי הירושלמית. אמה הייתה … חנה קורקוס (האב היה פנחס טוקטלי שנרצח בירושלים על ידי מחבלת מתאבדת). חקרתי את מקור המשפחה של חנה ורק לאחר תקופת מה התגלגלה לידי תמונת משפחה עתיקה (ראה למטה) בה נראים כל בני משפחת קורקוס הירושלמית עומדים ומקיפים את סב המשפחה רבי שמואל קורקוס ואישתו . הסתבר שהוא עלה לארץ ממרוקו אך בני משפחתו בארץ לא ידעו על כך כמעט דבר. הפתעתי הייתה גדולה כאשר בני משפחתי בפאריס דברו על אחד שמואל שהיגר בתחילת המאה (כנראה בשנות העשרים) ממראכש לארץ, והציגו בפני תמונה, אותה תמונה שהציגו בני המשפחה בארץ… נמצא הקשר. הסתבר שאותו שמואל קורקוס היה אחד משמונה ילדים , בניו של סלומון קורקוס ופרחה אוחיון ממראכש ואחד מאחיו הוא לא אחר מאשר מאיר קורקוס סבו של מוריס קורקוס ( המוהל,שלימים נשא לאישה את דודתי לינה) ונכדו של ישועה המפורסם (מצד אימו). נסגר המעגל.

שוש מימי – רבי יוסף, פעיל העלייה ממארכש

שוש מימיברית מספר 27 - מבט על קהילת מראקש

רבי יוסף, פעיל העלייה ממארכש

רבי יוסף יושב ליד שולחן עגול המכוסה בכיסוי קטיפה אדומה שהביא עמו ממרוקו כאשר עלה ארצה בשנת 1963. הוא מסרב להיפרד מן הכיסוי אשר ידע ימים טובים בעת שאשתו ימנה הייתה בין החיים.

הוא עלה ארצה אחרי מותה יחד עם בנו יהודה ולא הסכים להביא אישה אחרת לביתם שמא לא תטפל כראוי בבנו האהוב.

יהודה גדל בירושלים, סיים את לימודיו האקדמאיים והתחיל ללמד בבית-ספר יסודי בעיר. הוא מתמודד עם קשיי הלמידה יחד עם ידידתו למקצוע זוהרה. שניהם מתחבטים בשאלה איך לפתור את בעיית החינוך בכיתות לימוד ובכלל. התלמידים מתקשים להתרכז בשיעור ולא סובלים עונשים לא מצד ההורה ולא מצד המחנך. יהודה וזוהרה ממשקיעים שעות רבות בניסיון לפתור את בעיותיהם. שניהם מספרים שהוריהם היו מחנכים במרוקו.

שרבי יוסף החי בבדידות מאז עלייתו ארצה השלים עם בדידותו ובנה לעצמו חיים שלווים ושקטים.

באותו בוקר, הכין לעצמו תה בנענע. הנענע מפיץ ריח משכר בחדר והוא מתרפק על זיכרונותיו אי-שם במארכש. היו ימים שבהם התרוצץ בסמטאות ה"מלאח". תחילה במשחקים ולאחר מכן כ״פעיל עלייה". ששש… לא מדברים על זה… על מה אני חושב ? אסור בתכלית האיסור להעלות את זה ולו לרגע… בעצם עברו כל כך הרבה שנים… אולי בעצם מותר? מי יודע? מי מכיר אותי כאן ? אני יושב לי כאן בירושלים כסופר סתם. חי חיי רווחה ולא זקוק למאומה – השבח לאל. אחסרה עלה גוק לייאם  (היכן הם אותם ימים!) מעניין היכן יהודה בני כעת? בוודאי סיים ללמד כעת והוא בדרך לביתו. מי ייתן ויבוא לבקרני ולשתות עמי כוס תה? אתאי בנענעו כיד מטאזר בנטאעו (תה עם נענע עדיף על עשיר בעל הון). שומע אני נקישות או רק נדמה לי ?… אני מגיע… אני פותח לך את השער אַבְּנִי… חיים ארוכים יש לך! שתזכה לחיים מאושרים ותבנה לך בית בישראל הקדושה! מה קרה לך? מדוע אתה כה עצוב ועצבני? אתה תאמר לי שוב שהחיים בחינוך בישראל לא נסבלים ? בימיי­

­ "אנא אבא, קוטע את דבריו יהודה הצעיר, אל תתחיל לספר על שיטת הלמידה שלך במרוקו!" אך רבי יוסף אינו מקשיב ומתחיל לספר:

– "בהיותי צעיר, תמיד בדמיוני הפרוע חשבתי שכאשר אתבגר, אהיה לטרזן, הרקולס, עלי בבא ולא ידעתי פחד מהו. סירבתי לבקר בקביעות תחילה בחדר ולאחר מכן בבית-ספר יסודי והתיכון היחיד בעיר. עייפתי מלימודיי ונואשתי מן השגרה. אך בגלל אהבתי לאמי המסכנה ומתוך כבוד אליה בלבד, המשכתי את לימודיי. הפכתי אמנם לילד מפונק מאוד אך הייתי שקדן. מעשי הקונדס שלי גבלו בטיפשות ובחוסר אחריות מוחלטת. נהגתי לדלג מעל גגות הבתים ללא יראה או פחד כמו שראיתי בסרטים. תודה לאל, נשארתי בחיים ותעלוליי לא הסתיימו באסון.

אני זוכר שכאשר אמי אירחה את שכנותיה, היא נהגה לקבל אותן בשמחה מוגזמת לדעתי והתחלתי בדרישותיי המגוחכות והנובעות מפינוק יתר. הייתי נוטל מן העוגיות המיועדות רק לאורחים. היא נהגה להחביאן, השד יודע היכן, ולשלפן בעת הצורך ולא כאשר חפצה נפשי בהן. אהבתי את עוגיות ה"מצאפן" – שקדים טחונים בתבניות בצק אפוי. בזריזות משכתי מן הצלחת אחת אחר השנייה כנקמה וכדי להביכה. הייתי דורש דמי כיס מוגדלים והיא, נבוכה, הייתה מושיטה לי עוד מטבע וסוגרת עליו את אצבעותיי באומרה: "סיר אבני, ללאה איהדיק – לך בני, ישמור אותך הא-ל!" הייתי קורץ לפריחה השכנה המכוערת שלא כל כך אהבתי ־ התרועעתי ברחובות המלאח עם בנה נסים וביחד תכננו מעשי קונדס.

מורי ורבי אשר לימדני בחדר היה רבי חזוט. בחדר התלמידים ישבו על מחצלת, בצפיפות נוראה ובחום הכבד של מארכש. הכיתה לא הייתה מאווררת בכלל ועל כן, אבי ז״ל, ביוזמה אישית, הואיל בטובו להתקין לנו בתקרה מאוורר המונע על ידי תלמיד תורן במהלך כל שעות הלימוד. התלמיד המיוזע החליף צבעים במהלך שעות התורנות. זה היה שעת ספורט ומנוחה מן הלימודים אך הוא לא היה פטור מלהקשיב לשיעור ומידי פעם רבי חזוט היה שואל אותו כדי לבדוק את ערנותו,אם לא ידע להשיב, היה זוכה למנה הגונה של הצלפה על רגליו המורמות מעלה באמצעות כלי הנקרא "פלאקה" – שני מקלות מחוברים בחבל עבה המלופף סביב קרסוליו של התלמיד המסכן שזכה להצלפה מאחד החברים. הרב ידע תמיד לבחור כתלמיד המעניש את זה שיחסיו עם הנענש היו מתוחים. כך שהיה לנו ממה לחשוש בהחלט.

"אבא, קוטע את דבריו יהודה, איך המשכת את לימודיך עד להוראה בתנאים כה מחפירים? איך משרד החינוך, אם היה כזה, התיר לו לכבוד הרב לנהוג בתלמידים כאוות נפשו?"

"אל תפריע לי, בני, אמנם התנאים היו מחפירים אבל העובדה היא שהנני כאן לפניך, סופר סתם – מלמד ומחנך אשר זכה להעלות יהודים לארץ ישראל ועלה אחרון אליה רק כאשר חייו וחיי הוריו היו בסכנה ממשית…"

"על איזו סכנה אתה מדבר? עוד מעט תתחיל לספר לי שהיית סוכן חשאי… ״

"לא… אך… בעצם… אני יכול כבר לספר… חלפו כל כך הרבה שנים מאז… לא יוכלו לעצור אותי על כך… ״

שוש רוימי – רבי יוסף, פעיל העלייה ממארכש

רבי יוסף מספר:ברית מספר 27 - מבט על קהילת מראקש

למדנו בחדר אצל הרב. זאת הייתה כיתת בנים בלבד. ילדות סייעו לאמהות בבתיהן והתחילו את לימודיהן בגן ילדים הסמוך לביתן ולאחר מכן בבתי הספר היסודיים והתיכוניים מחוץ למלאח. אך כל יום בשיעור גמרא, ביקרה נערה ושמה איסתיר.

איסתיר הייתה עדינת נפש ועיניה הכחולות בלטו במיוחד כדבר לא שיגרתי בקרב הנערות אשר גדלו יחד עמנו בשכונה. אהבתי להתבונן בנקודת החן שהייתה ממוקמת תחת עינה השמאלית. בעודה ממתינה לאחיה הגדול ממנה שיסיים לשתות מן התה אשר הביאה עבורו מבטה היה מופנה אלי. גם ספנג' שאימה הכינה עבורו ועבור מי שירצה להתכבד מהם הביאה עמה איסתיר. ריח הספנג' והתה עם הנענע הצליח לשכר את כל התלמידים אך אני, הייתי מרוכז ביופייה המדהים של איסתיר, המלכה שלי. לא פניתי אליה ולא דיברתי איתה מעולם. עקבתי אחריה שעות מבלי שתבחין בכך וכאשר הגעתי לגיל שש עשרה, התחלתי לבקר בשיעורי ערב אצל רבי חזוט.

ולילה אחד, כאשר הלכתי לחדר מלווה בחברי נסים, הבחנתי בחושך האופף את הכיתה שלנו. בפינת החדר, לאורו של פנס נפט, ישב לו כבוד הרב עם גבר חסון אשר נתן גבו אלינו ושוחח עמו בלחש מוגזם. לא הצלחתי להבין מילה אחת אך הבחנתי בו כלובש בגדים אירופאיים ולא גילאבה כמנהגנו. מגבעתו השחורה הסתירה את עיניו המושפלות מטה והאור המעומעם האפיל על דמותו. חברי ואמי השתוממנו עם על הדמות המוזרה היושבת מול כבוד הרב. ולרגע הוא נתקל בספל פח שהיה מונח ליד הברזייה שבפתח הכיתה. צליל הספל המתגלגל חולל רעש כמו פצצה בחלל הריק של הבניין והשניים קפצו ממקומם בבהלה. "מה מעשיכם כאן בשעה כה מאוחרת? אתם ז'נון (שדים)? שאל הרב. וכשהכיר אותנו פנה אל האיש: אלה תלמידים שלי… ״

"כבוד הרב, אמרתי, ראינו אור ונכנסנו, חשבנו שאלו גנבים או שודדים חלילה, מי הוא הילל ?"

"חוצפה, לכו אל ביתכם ואל תספרו לאיש מה שראיתם, אפילו לא להוריכם, שמעתם? ולא תחכה לכם הפלאקה מחר בבוקר…!"

במהרה עזבנו את הרב ואת חברו הילל. הילל אינו שם מרוקאי ואיננו מכירים שכן בשם זה. אשאל את אמי… לא… נכבד את בקשת הרב ונשתוק… הנה איסתיר… מה היא עושה בשעה זו בחוץ? עם מי היא משוחחת ? הנה הם מתרחקים… אל לנו לרדוף אחריהם… מחר נפתור את התעלומה! למחרת בבוקר, הלכתי כהרגלי לשיעור גמרא. נכנסתי בשקט לכיתה ולא העזתי להעיף מבט לעבר הרב. הוא מצידו ידיו מאחורי גבו, התחיל להלך בינינו. אני חש את נשימתו הכבדה מאחורי גבי. הוא שם את ידו על כתפי ולחש: "הישאר כאן אחרי השיעור… ״

גופי החל להזיע ונשימתי התקצרה. יתכן ואקבל את מנת הפלאקה שלי לא על ידי תלמיד אלא על ידי הרב עצמו ? האם שוחח עם אמי ? מה יש לו לאמור לי? השיעור היה קצר מן הרגיל והרב שיחרר את התלמידים מוקדם מהרגיל. אך אחד התלמידים קורא בצאתו החוצה: "רבי יעקב חזוט אל מזוט ! – רבי יעקב חזוט הקרח." רבי יעקב מביט בו במבט זועף אך לא כהרגלו, נועל אחריו את הדלת. האם שכח להעניק לתלמיד הסורר את מנת הפלאקה שהגיעה לו בהחלט? כעת הוא יושב מולי, פניו אדומות מזעם, מחליק בידו את זקנו הארוך ומנגב את הזיעה הנוטפת בראשו הקירח בממחטה דהויה ומקומטת. הוא פונה אלי כך:

"יוסף, ראיתיך אמש עם נסים ואני בטוח שהבחנת באחייניתי איסתיר בצאתכם מכאן… ״

"אחייניתך איסתיר ? היא אחייניתך? איך ידעת שהבחנתי בה? לא רציתי לספר לאיש… איך אתה יודע זאת?"

"הקשב לי היטב. האיש שישב עמי אמש, הילל, הוא פעיל עלייה מפלסטין הרחוקה. הוא מסייע לנו להעלות יהודים לפלסטין. כל היהודים שנעלמו עד כה עלו לשם. בעזרת איסתיר ועוד תלמידים אחרים אנחנו מסייעים להם לעלות ארצה. אך אסור שאיש יידע על זאת. ביום אני רב ובלילה פעיל עלייה. אני יודע שאתה מאוהב באיסתיר. אך עלי להזהירך שמא תתקרב אליה. מאז שהיא נולדה מיועדת היא למכלוף בן דודה. כך שלך אין סיכוי ולו הקלוש ביותר להתחתן עמה ביום מן הימים. אני מקווה שהדבר ברור לך. חוץ מזה, אם אראה שאתה אמין ואתה יכול לסייע לנו במידע כלשהו, אשמח לגייס אותך למחתרת שלנו. אך קודם כל עליך להוכיח את עצמך ולא לדבר עם איש."

"יִמוּתוּלִי בָּבָּא וְיִמָא אִלָא נְהְדָר" – שאבי ואמי ימותו לי אם אדבר, השבתי.

"אל תשבע לעולם בחיי הוריך, הנח להם והנח לחייהם, אל לך לערב אותם בעיסוקיך אלא אם תרצה לעוץ עצה עמם אך לא בנוגע לנושא זה, ברור לך ? אף אחד מהם אינו צריך לדעת על פעילותך עמנו!"

                              "אני נשבע!" השבתי לו בהתרגשות.

"ובכן מהיום והלאה, עליך לדווח לי על כל תנועה במלאח. גם אם היא נראית לך שגרתית. אל תדווח לי ממש אלא לאיסתיר אחייניתי. אדבר עם מאיר מוכר הביצים, אתה תעבוד אצלו בשעות שלאחר הצהריים. יש לסדר את הארגזים מחוץ לחנות לפי הוראותיו בלבד וזו תהיה מעתה עמדת התצפית שלך. אתה לא צריך לומר לו או לאיש מילה אחת על מה שראית אלא לאיסתיר בלבד, ברור?

"הבנתי."

-"אתה תגיע לכאן כל יום ללמוד כהרגלך בקודש ותאלץ להישאר עמי כל יום אחרי שעות הלימוד שלך. כאשר כל התלמידים ילכו לבתיהם אתה תשב 'כאילו' לשנן את הגמרא עמי והיה והבחנת במשהו חשוד, תצטרך להמשיך להגביה את קולך ואז אדע להיזהר, אנהג בהתאם וכך אתה, בזה מסתכם תפקידך. עתה, אתה יכול ללכת."

התחלתי ללכת לכיוון ביתי בלי להעז להסתכל קדימה או אחורה. השעה הייתה מאוחרת והוריי בוודאי דואגים אך אבי לא היה בבית ורק אמי המתינה לי כשקערה של מרק ה'חרירה" בידיה. ־"עסלאמה! חיכיתי לך, קח, בני, אכול כל עוד הוא חם, מעניין היכן אביך. מדוע לא שב עדיין הביתה. זו תקופה לא רגועה ומסוכן מאוד להסתובב בחוץ אחרי רדת הליל". שמחתי על כך שאמי לא חשדה בשום דבר ולא היה לה מה לומר על התנהגותי המוזרה וישבתי ללגום את המרק החמצמץ. כשסיימתי הלכתי למיטתי בפינת החדר ושכבתי על הגב מבלי לפשוט את בגדיי. נרדמתי מיד וחלמתי חלומות מוזרים. חלמתי שהנני נלחם באריות ובנחשים, מפליג בלב ים סוער בסירה רעועה והסירה מתהפכת ואני טובע עד צוואר, אני חש חנק ובגדיי הרטובים יחד עם הרוח מעבירים בי רעדה. התעוררתי בבהלה וגיליתי שדלת חדרי פתוחה ובגדיי רטובים לא מן הים אלא מכך ש… הרטבתי את מיטתי. במהרה ומבלי להעיר את הוריי, ניגשתי לארון הבגדים, לבשתי פיגימה, זרקתי את בגדיי הרטובים על ערימת הכביסה שהמתינה לפטימה העוזרת הערבייה. אהבתי לעקוב אחרי תנועותיה כאשר רכנה על גיגית מים רותחים מלאי קצף. הייתי מהופנט ומעכוזה הענק הנע לקצב סחיטת הסדינים והשמיכות ומשירתה שמילותיה היו בערבית המיוחדת לערבים. אנחנו, יהודי מארכש, דיברנו ערבית שונה 'יהודית' יותר נכון. אבי וחבריו כתבו וקראו בייהודית,, שפה מהולה בערבית, עברית, צרפתית, ספרדית ואנגלית. למחרת, בשעות המוקדמות של הבוקר, קפצתי ממיטתי והתחלתי להיערך ליום לימודים ועבודה שמבטיח להיות גדוש ומעניין שבו אהיה לבלשי של השכונה ויהיו לי הזדמנויות לא מעטות לפגוש את אהובתי איסתיר. הבטחתי לרב להתייחס אליה כאל חברה לעשייה בלבד, אך לא יכלתי להפסיק לחלום עליה. חלמתי על האירוסים שלנו ועל החתונה ועל האורחים הרבים אשר יציפו את ביתנו, על הצהלולים של שכנותינו ועל העיניים מלאות הקנאה של חבריי ללימודים.

שוש רוימי – רבי יוסף, פעיל העלייה ממארכש

"יוסף! אומרת אמי ברוגזה, על מה אתה חולם? אתה לא חש בטוב? מה קרה לך? הזדרז פן תאחר!".

אני ממהר ליטול את ילקוטי ולעזוב את הבית. אחר הצהריים, אני מגיע ללמוד תורה וגמרה ומן הפתח של החדר אני שומע את רבי חזוט פותח את השיעור כהרגלו:

"רבי חייא פתח ואמר, משמע מכך כפילות, למה פתח ואמר? אל תקרא פתח אלא 'בדח׳. לפני כל סוגיה חדשה, אספר בדיחה כך שתשתעשעו ותצחקו ומוחכם ייפתח לשיעור וכך תבינו היטב את הנלמד ״.

הרב מהנהן בראשו וממשיך בשיעור ומתעלם מנוכחותי. חשבתי לתומי שיירקמו יחסי קירבה בינינו מאז אמש. אך מאומה לא השתנה. הוא לימד ואני למדתי וכך חלפו הימים. אחרי כל יום לימודים, הלכתי לעבוד אצל מאיר, מוכר הביצים, סידרתי את הארגזים הריקים זה על גבי זה תוך כדי התבוננות מסביבי במטרה להבחין בדבר מה חשוד. לא ידעתי מה הייתה מטרת התבוננותי, אך נאמר לי שכל דבר חייב דיווח והכל חשוב ואין לזלזל בשום פרט.

בימי שבת, אחה״צ, נפגשתי עם איסתיר במועדון השכונתי אשר ריכז בתוכו חברים מתנועת הנוער "בני עקיבא". המדריכים דוברי עברית וצרפתית העבירו פעילויות שונות ומגוונות. נהגתי לדווח לאיסתיר על כל דבר שפגשתי במהלך כל השבוע והיא לא רשמה על נייר מאומה אלא הנהנה בראשה ולא זלזלה חלילה בדיווחים שלי למרות שנראו שטותיים תחילה. יום שבת אחד, איסתיר לא הגיעה למועדון. לא העזתי לשאול את הרב אודותיה. עבר עוד שבוע ואיסתיר איננה. החלטתי לגשת מיד לרב ולדווח לו על כך. הרב הרגיע אותי וגילה לי שהיא עלתה לפלסטין עם בן זוגה מכלוף מפני שהערבים עלו על עקבותיה וביקשו לרוצחה יחד עם בחיר ליבה מכלוף.

הרגשתי שעולמי חרב ושבתי הביתה אבל וחפוי ראש. טיפחתי תקוות וחשבתי לתומי שהיא תוותר על מכלוף ותאהב אותי. הסכמתי לקחת חלק בפעילות מחתרתית במטרה לפגוש אותה בשבתות. טיפסתי על גג ביתנו והתחלתי לבכות את כאבי, כועס על אלוהים וכועס על הרב שלא הזהירני ועל הילל אשר ידע על נסיעתה לארץ הקודש ולא דיווח לי על כך. מדוע טרחתי כל כך לדווח להם על כל פעילות והם זילזלו בי וברגשותיי?

ירדתי מן הגג אחרי רדת הליל. לא הלכתי ללמוד גמרא ולא הלכתי לעבוד אצל מאיר. אמי ישבה לבדה בפרוזדור, ממתינה לי ולאבי. ופתאום נשמעו קריאות וצעקות מחרישות אוזניים בערבית"אטבח ליהוד!" (ריצחו את היהודים!). אמי, מבוהלת, נעלה במהרה את דלת ביתנו ושבה אליי רועדת. איזה מזל יש לי שאתה כאן! דאגתי לך כל העת! היכן אביך? ירצחו אותו! שמעתי שיש עוצר בעיר! הערבים מאיימים לרצוח כל יהודי שימצא ברחובות. היכן אביך? אוי ואבוי לי ולמזלי הרע! מה יעלה בגורלנו? מה יהיה איתנו? שב, בני, אל תצא ! המתן עמי לאביך ונראה מה יהיה גורלנו! אני שומעת נקישות. רגע אני אפתח את השער! 'עסלאמה' רבי יעקב חזוט! מה מעשיך אצלנו?" קפצתי ממקומי כנשוך נחש.

"רבי יעקב חזוט?"

מתנשף ומזיע, התיישב הרב על שרפרף ליד שער הבית. החום הכבד של מארכש אינו מטיב עימו. אך מה מעשיו אצלנו בבית? מעולם לא בא לביקור אצלנו!

"שמעו, אמר יש בעיר 'עוצר׳. הערבים, יימח שמם גילו את הפעילות שלנו ומאמצינו להעלות את היהודים לארץ ישראל. הם מאיימים לרצוח כל יהודי אשר יימצא בחוץ כל יום החל מן השעה שש בערב. עלי להודיע לכם שראש המשפחה שלכם היה פעיל עלייה יחד עמי… ״

"אני פעיל עלייה, אמרתי בצעקת כאב, לא אבי!"

"גם אביך!"

"אוי לי ולבורות שלי, זעקה אמי והחלה להכות את פניה ולשרוט אותם עד זוב דם, בעלי פעיל עלייה, בני פעיל עלייה ואני חיה כאן עמם ואיני יודעת מאומה. היכן הייתי? איך לא חשתי במאומה?"

"גברת דינה, אמר הרב, הירגעי והכיני את חפציכם. עוד הלילה נעזוב את מארכש. בחוץ ממתין לנו חמידו האופה והוא אשר ילווה אותנו לאוטובוס שלנו. הבטחתי לו את הבית שלכם במתנה אם הוא יסכים לסייע לנו."

"יטיח סעדו' ומזלו ״ ־ שיהיה לו מזל רע – ידעתי שהוא מרחרח כל הזמן סביב ביתי, קום בני א­מה לעשות, הלילה ייקבע גורלנו. עלינו לעלות לארץ ישראל ולקיים את מצוות הורינו והצדיקים שלנו."

קמתי מיד ועזרתי לאמי לארוז את מעט החפצים שיכולנו להכניס לתוך שתי מזוודות קטנות מעץ ירקרק. מסמרים בלטו מהמזוודות אך לא העזתי להכניסם חזרה שמא נרעיש חלילה. הם שרטו אותי כל הדרך אל האוטובוס שהסיע אותנו לעיר טנגיר שם המתינה לנו סירה שהובילה אותנו לגייברלטר. במחנה העולים בגייברלטר שהינו כשבוע ימים ואחר כך הפלגנו באונייה גדולה לארץ ישראל.

**

רבי יוסף מוזג לבנו עוד כוס תה. הוא ממשיך לספר:

ידענו לכבד את המורים ואת המחנכים ובוודאי ההורים. לא העזנו להתקומם. אך המחנכים ידעו להפעיל סמכויות ולא עוררו שום ויכוח. הכל היה ברור לחלוטין. הם היו שלמים עם דרישותיהם והחלטותיהם. כאשר דרשו מן התלמידים דבר מה, הם לא השאירו מקום להיסוס ולא פתח לערעור, כך שהתלמיד ידע שדברי המחנך הם כדברי תורה מסיני.

על כן, בני, אתה והמורה זוהרה, עליכם ללמוד מן העבר שלנו וללמד בדרך שלנו ולהפעיל סמכויות ללא היסוס.

־"אבא, אתה רוצה להכיר את אמה של זוהרה? ייתכן וזוהי איסתיר שהכרת בילדותך במארכש? היום היא אלמנה כמוך, יהיו לכם הרבה נושאים משותפים. ״

־"איך יתכן, בני, האם יש לה עיניים כחולות?"

"אכן!"

"יש לה נקודת חן?"

"איני בטוח. אך מה יש לך להפסיד? אני אודיע לזוהרה על הביקור שלנו והיא תשאל את אמה אם היא מוכנה לארח אותנו לכוס תה… ״

"למה אתה ממתין ? התקשר מיד והודיע לה על בואנו!"

אני נרגש כמו נער, חושב רבי יוסף, שלושים שנה חלפו מאז עלייתה לארץ ישראל. מתי התאלמנה? כמה שנים גרה בירושלים? כסיל ממני אין במשך כל השנים האלה מאז הלכה אשתי לעולמה ואני מתגורר לבדי בירושלים, מדוע לא ביקשתי לדעת מה עלה בגורלה? לא חשבתי לפגוש איש מן העבר שלי בגלל פעילותי במחתרת. לא רציתי לעורר מהומות, הרי אסור לדבר על זה! חלפו כל כך הרבה שנים… הנה יהודה בני חוזר. מה חדש? נלך עכשיו אליה? הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו! אני כבר מתלבש… אני בא… מה קורה לי? מדוע אני כה איטי היום ?

רבי יוסף ובנו יהודה יצאו לדרכם. לא היה צורך לנסוע כלל. איסתיר גרה מעבר לרחוב שלהם! צלצול בפעמון. אישה נאה מאוד, מכוסת ראש, פותחת את השער ונאלמת דום.

"לא השתנית, למרות הזקן!" היא אומרת.

"גם את לא השתנית. אותן העיניים. אותה נקודת חן, אותה נערה שהכרתי במארכש. נאמר לי שאת אלמנה. גם אני אלמן, התסכימי להתחתן אתי?"

"מה החיפזון? בעצם מדוע לא? אין לנו עוד שנים רבות לפנינו… ״

"כל החיים לפנינו, איסתיר יקרה… ״

סוף המאמר

עמוד 3 מתוך 3123

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 104 מנויים נוספים

Translate:

רשימת הנושאים באתר

ינואר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

Translate: