ברית מס 29- מרוקו הספרדית

עמוד 1 מתוך 212

ברית- בעריכת אשר כנפו

כתב העת ברית מספר 29.אשר כנפו

אשרך ארץ רבת בנים וקברים ( השורה הראשונה של בכתובת על קברו של כבוד הרב אברהם בן סאעוד..

על בית העלמין ה"חדש " של מוגדור – אשר כנפו.

במוגדור קיימים שני בתי עלמין. אחד, הנקרא בית העלמין הישן הגובל עם הים ובו נמצאות מצבות העשויות רובן ככולן מסלע ימי. כאן נקברו אנשי מוגדור מראשית קיומה עד לסביבות שנת 1875. בית העלמין זה ידוע מאוד בגלל שבו נמצא הציון של רבי חיים פינטו הגדול זיע"א.

מול בית עלמין זה, קיים בית עלמין שני הנקרא בית העלמין החדש של מוגדור. משת 1944 עם פטירתו של רבי אברהם בן שושן זצ"ל שהיה אב בית דין דמוגדור, החלו לקבור את רבני העיר בתוך חדרים, כך יש לנו חדרים עם קברותיהם של רבי דוד עטר, של רבי יוסף מלכה, של רבי מסעוד תמצוט ושל רבי מרדכי אביצרור זכר צדיקים לברכה.

בחדרים קבורים גם גם אשתו של רבי מסעוד כנאפו ואשתו של רבי אברהם בן שושן. בנוסף לרבנים חשובים אלה, קבורים בבית עלמין זה רבנים ואישים חשובים שעיצבו את ההיסטוריה של העיר :

המשוררים רבי דוד אלקיים ורבי דוד יפלח, הרבנים יוסף כנאפו ובנו רבי דודו כנאפו, אנשי חסד גדולים ומנהיגים כמו מוזס קורקוס, ואישים רבים ממשפחת קורוקוס, ישועה אפרייאט ואישים אחרים ממשפחה זו, יצחק בן יעיש הלוי, הפובליציסט שידובר עליו בהמשך.

מי שמבקר בבית עלמין זה, הוא בדרך כלל יליד מוגדור או צאצא של ילידי מוגדור הבא  לפקוד קבק של קרוב זה או אחר. תיירים אחרים המגיעים למוגדור, לרוב אינם יודעים דבר על הרבנים ואנשי הציבור הגדולים הטמונים בבית עלמין זה.

מראים להם הציון של רבי חיים פינטו, שלמרבה הצער נבנה על גבי קברים אחרים, וממשיכים בדרכם בלי להעיף מבט לכיוון בית העלמין החדש.

לאחרונה, שהיתי חודש תמים במוגדור בבית העלמין החדש לשם שיפוץ קבריהם של סבי רבי דוד כנאפו, שהיה אב בית דין של מוגדור עד לפטירתו בשנת 1937 ושל סבא רבה רבי יוסף כנאפו מחברם של ספרים רבים, של רבי דודו אלקיים וחברו רבי דוד יפלח.

במשך כל החודש הזה ראיתי אוטובוסים רבים שחנו ליד בית העלמין, ולרוב התרחש מה שסיפרתי קודם, ביקור בבית העלמין הישן והתעלמות מהחדש – לפעמים בהצלחה, לרוב ללא הצלחה לדוגמא אספר על משעה שהיה. הגיע אוטובוס תיירים לבין העלמין הישן.

נכנסתי יחד עם התיירים אל הציון של רבי חיים פינטו זצ"ל. המדריך הסביר מה שהסביר בצורה יבשה ורדודה ביותר, אחר כך ציווה על חברי קבוטצתו לחזור לאוטובוס. בין התיירים היה גבר שבא אלי ואמר לי : " אתה אשר כנפו ! אני מכיר אותך משירת הבקשות באשדוד !

קפצתי על המציאה ועניתי לו : " אז אתה חובב בקשות ! אני שרוף על בקשות ! ענה לי. אתה יודע מי חיבר את הספר שיר ידידות ? שאלתי. האיש גילה בקיאות וענה לי : " רבי דוד אלקיים ושיך דוד יפלח ועוד אחד שאיני זוכר את שמו  ( השלישי הוא רבי חיים אפרייאט שאינו קבור במוגדור )

שאלתי אותו " " האם אתה יודע היכן הם קבורים ? לא ! ענה לי. רבי דוד אלקיים טרבי דוד יפלח, קבורים כאן בבית העלמין החדש מעבר לכביש, אתה והקבוצה שלך יכולים לבקר שם ואם יצטרכו את עזרתי, אני עומד לרשותכם ". האיש, נלהב מהצעתי, ניגש אל המדריך והציע לו להכניס את הקבוצה אל בית העלמין החדש.

" לא, זה לא חשוב, ענה המדריך וגם אין לנו זמן ! האיש רתח מכעס. " זה עשרה ימים שאתה ממלא לנו את הראש בשטויות שלך, וכשיש סוף סוף מישהו שמתנדב להדריך אותנו בצורה ראויה אתה מסרב ? המדריך לא השתכנע והקבוצה המשיכה בדרכה בלי לכבד את זכרם של רבי דו אלקיים ושיך דוד יפלח…

שני בתי הקברות, הישן כמו החדש, מוקפים חומה. שומר ערבי שומר עליהם במשך שנים רבות והיה בעל ידע רב על מיקומם של הקברים. לאחר מותו, נכדו החליף אותו. מצב הקברים בבית העלמין החדש קשה ביותר. קברים רבים כוסו בעפר המצטבר ובצמחיה המתפשטת ללא הרף, קברים אחרים, אלה העשויים מסלע ים ואשר הכיתוב עליהם היה בשיטת החריטה בתוך הסלע, אותיותיהם מתפוררות בגלל פגעי הזמן והטבע וגם בגלל שאותיות נשברות כאשר דורכים עליהם.

קברים אחרים סוידו כל כך הרבה פעמים שהסיד כיסה את כל הכיתוב ונשארו עם מצבות אלמוניות לבנות. החל מראשית המאה החלו לייבא שיש לצורך הקמת מצבות. הקברים הרבים משיש הנמצאים בבית העלמין גם הם לא נשמרו היטב ולפעמים קשה לקרוא את הכתוב עליהן, וזאת למה ?

כי בכל פעם שבא מישהו לבקר בקבר העשוי משיש לבן, השומר החרוץ והמבקש לשאת חן בעיניו כדי לקבל תשר נאה, שוטף בנוכחותו את הקבר עם חומצה בעלת ריכוז גבוה המלבינה את השיש והמשווה לו מראה כמעט חדש, אלא מה ?

המבקר הולך והחומצה ממשיכה לעבוד והאותיות נשחקות עד כי קשה לקרוא אותן. צרה אחרת היא כאשר מבקשים מהשומר לעבור בצבע שחור על האותיות. השומר שאינו יודע מילה אחת בעברית, מעביר מכחול טבול בצבע שמן שחור על האותיות ואז יוצאים שמות מעוותים ומלים משובשות.

בדרך כלל המבקרים ממהרים להמשיך בדרכם על כן הם אינם נוכחים בשעת צביעת האותיות כדי להשגיח שתעשה נכונה. יש גם מצבות משיש שחור. השיש השחור לא עמד כלל בפגעי הזמן וכמעט כל המצבות משיש זה מתפרקות לחלקיקים וכמובן שאי אפשר לפענח את הכתוב.

בחלק הקדמי של בית העלמין, מסודרים בשורות רוחביות ובסדר מתקבל על הדעת. אלה בדרך כלל הקברים של שלושה ארבעה עשורים האחרונים לפני צאת היהודים ממוגדור. אבל כאשר נכנסים פנימה יותר, שוררת אנדרלמוסיה מוחלטת והקברים נוגעים זה בזה, אחדים אלכסוניים, אחרים לרוחב ואחרים לאורך.

ברית- בעריכת אשר כנפו

אחדים דבוקים ממש ואחדים עולים זה על גבי זה. ייתכן מאוד שסיבת אי הסדר המופגן הזה של קברים שבין 1870 – 1935 היא בגלל המגפות הרבות שפקדו את העיר ואילצו את הקהילה לקבור בחיפזון רב עשרות מתים מדי יום ביומו.

הקברים בבית העלמין זה שעליהם מגולפת צורת גוף וראש הם קברי נשים בלבד. בבתי עלמין אחרים במרוקו אין הדבר כך בהכרח. בקברים של המאה העשרים, אלה העשוים משיש, פסק מנהג ציור הגוף על קברי הנשים.

כאמור, שהייתי חודש ימים ברצף במוגדור כדי להשגיח על עבודות השיפוץ. תוך כדי שהייה בבית העלמין, התחלתי לעבור בין המצבות ולקרוא אותן. עד מהרה נוכחתי שדברים חשובים ואף נפלאים רשומים על גבי המצבות.

הפקדתי בידי אשתי את מלאכת צילום המצבות ואני התמסרתי לפענוח ולהעתקת הכתובות שעל המצבות השונות. כאן המקום להגיש שיש אתר אינטרנט על בית העלמין שהוקם על ידי מר אלכסנדר לוי מג'נבה, צאצא למשפחה מוגדוראנית, אשר יפה את בית העלמין.

בשביל להגיע לאתר הזה מספיק לרשום בגוגול mygenealogy Mogador cemetery שם אפשר למצוא את מרבית הקברים עם צילומי הקברים וציון שם הנפטר או הנפטרת ותאריך הפטירה. האתר מכיל רק את הקברים שמר לוי פענח את שם הנפטר הכתוב עליהם.

לנוחיות הגולשים ו/או המעוניינים להלן הלינק.

http://www.mygenealogy.ch/cemetery/search.php?condition%5B4%5D=lkayam&condition%5B3%5D=lkayam

ככל שהתקדמתי בעבודתי, הוחוור לי שחלק גדול מהקברים טמון מתחת לאדמה. ביקשתי מהשומר מעדר ומטאטא והתחלתי לחשוף מצבות, כך עלה בידי לחשוף כמה עשרות קברים שהיו נעלמים לחלוטין מן העין.

הנה דוגמה לחשיפת קבר : על קבר של בחור צעיר בשם שלמה אלקסלסי, קראתי את המלים הבאות " וקדרו שמיו של הבחור שלמה, לימין אחיו ינוח נעימות " ( קברו של שלמה בן שאעוד אלקסלסי התרס"א. – 1901.

כשראיתי שורות אלו, תרתי אחר קבר האח. במרחק שני קברים מהקבר המדובר בצבץ קצה של קבר שרוב רובו היה מכוסה באדמה ובצמחים, לאחר שתלשתי את הצמחיה והסרתי את האדמה, גיליתי את קבר האח שנפטר שנתיים קודם. ( קברו של אהרן לסלאסי בן סאעוד תרנ"ט – 1899 )

לא הרחק מקברו של רבי יוסף כנאפו זיע"א, גילית את קברו של רבי יצחק בן יעיש הלוי. איש לא ידע על מיקומו של הקבר הזה והוא אינו מופיע באתר של אלכסנדר לוי. יצחק בן יעיש הלוי היה תלמיד חכם משכיל ממוגדור.

הוא כתב מאמרים לעיתון " הצפירה " בווארשה. במאמריו הוא מתחת ביקורת נוקבת על אורח החיים של יהודי מוגדור. הוא היה שותף לשייך דוד יפלח בחיבור קובץ הבקשות " רוני ושמחי " שקדם לקובץ " שיר ידידות. הקבר של יצחק בו יעיש הלוי גדול יותר מהקברים האחרים, הוא עשוי מסלע ים מלוטש והוא שמור להפליא.

על הקבר חרוטה כתובת עם אקרוסטיכון " יצחק בן יעיש הלוי ז"ל. מי חיבר את השיר על המצבה הזאת ? האם רבי דוד אלקיים ? המורכבות וצחות הלשון של השיר מצביעות עליו כמחבר, אף על פי שידוע כי היה סכסוך קשה ביניהם. להלן נוסח המצבה :

לפני הנוסח אביא לכאן את הערת המחבר, מר אשר כנפו, וכך הוא כותב : בברית 11 כתבתי מאמר על דמותו של רבי נסים בן נסים. שם ציטטתי את דבריו של רבי יצחק בן יעיש הלוי ב " הצפירה " גיליון 81 עמוד 331 שנת 1891 ולאה הדברים : " רחוק מהעיר מהלך ט"ו שעות ימצא הר גבוה שמו איית ביוד, וזה שתיים ושלושים שנה עלה ההר לגדולה בדרך פלא והוא :

אישה חלמה חלום נורא ואיום שבמקום הקדוש הזה קבור הצדיק הנפלא רבי נסים בן נסים. הצדיק הזה שלא היה ולא נברא בעולם הרעיש הארץ.

כל אנשי העיר הולכים המונים המונים להשתטח על קבר הצדיק הנפלא בראש ההר ההוא. מי שאין לו בנים הולך הוא ואישתו לבקש בנים מהצדיק. מי שבא עליו חולי או הוכה בשיגעון, מאמינים שכפאו שד או נכנסה בו רוח בגלגול וקושרים אותו בחבלים ומוליכים אותו לצדיק לגרש הרוח.

וגם מי שאכף עליהם המחסור המה יעלו בהר לבקש פרנסתם, אבל הצדיק הזה אינו בקי בספר היצירה ואינו רופא מומחה וכלי גדול. השד או הרוח אינו יוצא מהגוף כי מאחר שלא נכנס אינו צריך לצאת, ועם כל זה ישראל מאמינים בני מאמינים ? עד כאן לשון המחבר מר אשר כנפו.

להלן נוסח המצבה על קברו של רבי יצחק יעשי הלוי ז"ל.

אשר כנפו בבית העלמין במוגדור

 

וואי להאי שופרא רבא מלא ספרא דבלי עפרא

יום לנתיב המות עלות לבבו

נפרדו הצמודות שבעתיים

צר לי כי את רחמי ראש לחמרה

נעדר עתו גם עטו כפרים

חלוני רקיע הופיעו ברק

בכי לי פי מראה ויפה עינים

קול נהי משחק מר השמיעו

ברעם אנחות שוברות מתנים

בהזיל גשמי דמעות לפנים

קבצו פארוק יד על חלצים

נשמת רוח חכם עליה השלום

מרביץ תורה רחם רחמתיים

יחיד להוריו חסד משך ליודעיו

ולדלים עניים מלא חפנים

עמל יגע כי לשואלו נדרש

טע אשל מנה אחת אפים

ידיד נאמן כהר' יצחק בן יעיש

הלוי עלתה לאל בשמים

שמחי נפשי טרם אשר לתקחי

ועתה לעמתך צחכים

היה בעלות מנחת יום ש"ק

יג בכסלו נפל נפיק ברכים

לקברות עת הובלה גויתו

יום א' וישימו לך ידים

ויהי בהרימי קולי ואקרא

סדר זה ונפקד בעד עדים

יחי שמו וגם זכרו לנצח

לא ישכח ועין תזל מים

זמן מותו בשנת ואשלם

נחומים לו ולאבליו שנים

לביתו נחמה תחת אהבה

ותהי נפשו צרורה בצרור החיים

ברית- בעריכת אשר כנפו

החלק הראשון של השיר מביא דימויים לדמעות על מותו של האיש, כאילו איתני הטבע מצטרפים לבכייה, כך נמצא שורת מלים כמו ברק, רעם, גשמי דמעות. חלקו השני מצביע על המנוח כאיש חסד ובחלקו השלישי יש פנייה לנפש שעליה לשמוח כי הולכת היא לאן שמחכים לה בהדר.

בחלק זה של השיר חוזר המקונן לדימוי הראשון " ועין תזל דמעה מים ". רמז להיותו סופר נמצא במלים : " נעדר עתו גם עטו ", נעדר עתו במובן שזמנו תם אבל גם נעדר מכתב העת ונעדר עטו כפשוטו, כבר לא יקראו הקוראים מפרי עטו. תאריך הפטירה נמצא בגוף השיר בסופו שנת ואשלם נחומים לו ולאבליו שנים השוה לשנת….

מי הם אלה אשר חיברו את הכתובת על המצבה ? רק מצבות בודדות מגלות לנו את זהות המחבר. אחת מהן היא מצבת הקבר של רבי דוד יפלח. בתחתית הקבר כתוב : המקונן : ח' סבאג. במצבה של רבי דוד אלקיים יש רמז לזהות המחבר.

אנו יודעים שרבי מרדכי זעפרני ז"ל היה ידידו אשר העלה על הכתב את כל שירתו, הדיוואן הזה הוצא בזמנו על ידי בניו עם מבוא של פרופסור יוסף שטרית. והנה בגוף השיר אנו מגלים את המשפט הבא : " על כן חרט איש יהודי שורות אלו ".

והרי ידוע שבמגילת אסתר מרדכי נקרא " איש יהודי " מכאן ברור הוא כי רבי מרדכי זעפרני הוא מחבר הטקסט של מצבת רבי דוד אלקיים. מחברים ידועים אחרים הם רבי יוסף מלכא זצ"ל. נכדו, חיים מלכא, העביר אלי העתק של שמונה טיוטות למצבות בכתב ידו של סבו.

על אחת מהן המחבר אף נותן הוראות באשר לגודל האותיות " 1 – פרכמאה מא יחדאס סי אלכתבא בנקוט ( על השיש אין צורך לשים ניקוד ) – – אלקלמא די "פה " מא יתקונס מסרוקא מעא אלקלאם ( במילה " פה " לא צריכה להיות מחוברת למלים…)

רבי חיים שושנה זצ"ל ממראכש, חיבר כתובות מצבות לתושבים רבים ממראכש. לימים הוא הוציא אותם במרוכז בספרו " רחש לבי " ( רחש לבי דבר טוב תו חיים – רבי רפאל חיים שושנה בהוצאת המחבר. אבל הוא חיבר נוסחים גם לערים אחרות וביניהן למוגדור.  

הכתובות למצבות של סבי סבי דוד כנאפו ושל סבתי מרת דונה כנאפו הן מפרי עטו. אני זכיתי לשמוע מפיו את הנסיבות בהן דווקא הוא שחי במראכש חיבר את הכתובות לרבה של מוגדורץ וכך אמר לי באחת מפגישותינו בביתו שבאר שבע :

 " כאשר סבך רבי דוד כנאפו נפטר, אביך רבי שלמה –חי כנאפו, קיבל מרבנים שונים הצעות שונות לנוסח שייכתב על מצבתו. אף אחת מהן לא הייתה לרוחו, על כן שיגר לי מכבת בקשה שאכתוב אני את הנוסח.

זה היה כבוד גדול בשבילי כי הייתי חייב הרבה לסבך שחיתן אותי בביתו. זה שאביך פנה אלי היה לפלא גדול בעיני, הרי רבי דוד אלקים היה שם ורבי דוד יפלח היה שם והם הרי היו ידידיו של סבך ".

אין ספק שקבי דוד אלקיים היה החשוב מכל כותבי הנוסחים שעל המצבות. למרבית המזל, רבי דוד אלקיים שהיה ידוע בשל מיומנויותיו הרבות היה גם מעצב אץ המצבה, גם חורט את האותיות וגם מחבר את הכתובות שעל המצבה, כל יצא שבמוגדור יש מצבות רבות מאוד שאפשר בנקל ליחס אותן לרבי דוד אלקיים, הן על ידי השוואת סגנון האותיות החרוטות והן על ידי חקר השירים אשר חיבר למצבות השונות והשוואתם לשיריו הידועים משכבר.

היות ושי בידינו כתובת שברור לחלוטים שהיא נכתבה על ידו נביא כאן את סיפורה : כמה חודשים אחרי השהייה הארוכה שלי במוגדור חזרתי אליה והפעם כמשתתף ברב שיח בינלאומי על הגירת יהודי מרוקו. יחד אתי היו עוד ישראלים אחדים.

אני החלטתי להגיע מוקדם יותר למוגדור כדי להמשיך בחשיפת והעתקת מצבות. הפעם התלוותה אלי הדוקטורנטית על הוברמן שצילמה את המצבות שחשפנו. הפעם שכרתי פועלים שיעשו את עבודת החשיפה. באמצע בית העלמין היה תל עם עשבים בגובה של שני מטרים.

היה ברור לי שמתחת התל מצויים קברים אחדים, על כן החלטתי להתמקד בו. הפועלים הורידו את הצמחיה בחלק מן התל אחר כך החלו לפנות את האדמה כאשר אני משגיח עליהם לבל יפגעו באיזה קבר. כך חשפנו שורה של קברים, העתקנו וצילמנו קבר אחרי קבר. לפתע ראיתי קבר ועליו הכתובת :

" נפטר לבית עולמו, אור עינינו ותפארתנו…כה"ר יצחק קורייאט ז"ל בנן של קדושים בן להרב הגדול כה"ר רבי אברהם קורייאט ". התרגשתי מאוד כי חשבתי שהנה חשפתי את קברו של רבי יצחק קורייאט מחבר " נחלת אבות " הידוע, בנו של רבי אברהם קורייאט מחבר הספר " ברית אבות " שהיה רבו של מור זקני רבי יוסף כנאפו זיע"א.

עד מהרה התברר לי כי הוא אינו רבי יצחק קורייאט מחבר נחלת אבות מפני ששנת פטירתו – 1873, מוקדמת, אבל ברור היה שהוא שייך למשפחת רבני קורייאט הידועה.

ליד קברו של רבי יצחק הנ"ל, חשפנו את קברו של משה קורקוס שהיה בעלה של סטלה קורקוס המפורס מת.

סידניי קורקוס, דור רביעי לאותו משה קורקוס היה נוכח בשעת החשיפה הזאת, וכשהתחלתי להעתיק את הכתובת שעל המצבה אמר לי : " אין צורך ! יש בארכיון של משפחתי, ככל הנראה בכתב ידו של רבי דוד אלקיים נוסח המצבה הזאת : ואכן לאחר שחזרנו לישראל קיבלתי ממנו את המסמך הבא " :

אגב שני הקברים האלה סמוכים זה לזה, מפרידות ביניהם 19 שנים, וזה אחד מסימני חוסר הסדר שהיה בשעה שקברו מתים בבית העלמין הזה.

אתאר עתה כמה מן הקברים שבבית העלמין במעין הצצה שתאפשר לנו לראות עד כמה המצבות האלו יכולות, למרות הזמן שעבר, לדבר אלינו, לספר לנו על ההיסטוריה של העיר ולתת לנו מושג על הדברים הקטנים והגדולים שהתרחשו בה, ואחר כך אסיים בשיר אהבה נפלא אשר העתקתי מאחד הקברים.

נערה צעירה מתה קודם חתונתה :
קלארה בת רבי שלמה בן עזרא : נתאלמנה מן האירוסין וזה מרת נפשה בתולה היא ואיש לא ידעה.

צעיר מת לפני חתונתו והכינו לו מצבה במקום לכתוב לו כתובה :

יעק בוגאנים : מצבת שיש חרוטה וכתובה חלף חופה וכתובה.

אישה מתה בעת לדתה

ותקש בדלתה מרת עיא נ"ע אשת הרב משה כהן

נפטר בלי להשאיר ילדים

בן ארבעים שנה לא הניח פרי אחריו כל עין תבכה עליו יקח כל לבב רתת על שאול בו שטרית.

בן יחיד היה

יחיד לאימו ואביו אהבו יד ה' נגעה בקרב נקטף עובו באבו הבחור העלוב הרב משה דהאן נ"ע.

אב מבכה את בנו יחידו

ה\זאת הייתה תקוותי ? בני מחמד נפשי

להציב מצבה על קברך, ולחרוט בה מלים לתארך

מצבה שיש חרוטה וכתובה חף חופה וכתובה

בני יחידי ממיטוב זהב ושן, עדי מבשרך העפר דשן ? יעקב אוזנכוט

לאחר שמתה עליו אשתו נלקח ממנו גם בנו יחידו

על מות לבן, בני חמדת לבבי, נוסף על יגוני מרעייתי…הזאת הייתה תקוותי ? בני מחמד נפשי להציב מצבה על קברך ולרוט בה מלים לתארך ? יעקב אוזנכוט

הנפטר מבכה את עצמו – זה הקבר היחידי שמצאתי כתוב בגוף ראשון כביכול על ידי המת –

במקום גילה ורינה על שמחתי, נהפך לאבל תקות חופתי ובמקום הלכתי אל חתונתי הנה היום לקברות הובאתי – פנחס בן אדאהאן

הסבא שלה, רבי יוסף אלמליח, היה ציר אוסטריה והונגריה והיא צאצא לרבי חיים בן עטר.

אסתר אשת הרב א' הרב יוסף בן עטר ( היה חבר בית הדין של מוגדור עד שנסע לרבאט להחליף לזמן מה את רבי רפאל אלקוואה ושימש שנת אחת כרבה הראשי של מרוקו ) הגאון הקדוש כש"ת רבי אליעזר שי אבילה זלהה נין הרב הקדוש משה והגאון מאור הגולה חק"ו כש"ת חיים בן עטר הזקן זלה"ה. 

ברית- בעריכת אשר כנפו

נפטר זקן ושבע ימים והוא בן 112 שנה.

כה"ר יצחק בוגאנים : מעשיו הטובים רבים על הזמן בא בימים ובשנים וחיה ימים קי"ב שנים.

הנפטר היה מצאצאי הנשרפים של אופראן.

כה"ר נפתלי בן יעקב אפרייא נ"ע נין ונכד להרב כמוהר"ר יהודא בן נפתלי זלה"ה אשר נשרף על ק"ה האופראן. ( את השם יהודה לא כתבו עם ה בסוף, על נמת לא ליצור את שם ה' הנבלעת בתוכו )

הנפטרת השתייכה לברות נשים שטיפלו בנפטרות.

קבורת הזקנה הכשרה אחת מחברת חסד ואמת זה שמה הטוב זוהרא אלקאים.

משורר היה בעיר.

אז שר דוד את שירותיו במשקל ובמידה הלא הם כתובים בספרו, וקראם " שירי דודוים " ( רבי דוד אלקיים )

ועוד משורר היה בעיר

אזן וחקר ותקן ספר רוני ושמחי ושדיר ידידות ) רבי דוד יפלח )

פייטן היה בעיר.

" נעים שמירות ישראל, המנוח, כה"ר אברהם אוחיון "

שוחט ובודק היה בעיר

שוחט ובודק, שופט בצדק, החכם השלם, ענוותן כהלל, כמה"ר מרדכי אלתית

שליח ציבור ומוהל היה בעיר

איש חיל רב פעלים…שליח ציבור ומוהל מובהק – רבי דוד בן דהאן

סופר היה בעיר.

סופר מהיר כשמש מזהיר עסק עם הציבור באמונה רבי אברהם מאמן

מילדת הייתה בעיר.

עד בגל הזה ועדה המצבה על האישה המילדת מן הנשיםהצדקניולת מרת רחמים עמר.

נדבן היה בעיר

משלם שכר לומדי תהלים דבר בעתו, וחלק לעניים ככרות לחם מדי שבת בשבתו, בחייו ואף כי אחרי מותו – רבי יעקב קורקוס

סוחר היה בעיר

סוחר בארץ מתחת, וסוחר בשמים ממעל דחיל ומוקיר ורחים רבנן – ישועה אלוב

איש עסקים היה בעיר.

בחר בסחורה ובעסקים – מאיר אבן חיים

להלן כתובת על קבר שממנו אפשר ללמוד ייחוס משפחתי ותולדות משפחת רבנים וחיבוריהם. מדובר על משפחת קוריאט :

בן בתו של ה"ה כמהר"ר יצחק מחבר ספר נחלת אבות בן לאו"צ הרה"ג מע"י אחד היה אברהם מחבר ספר ברית אבות.

בן בתו לאו"צ המק"ו האלקי רב יהודה מחבר ספר מאור ושמש. בנו של הגאון המפורסם רבנו אברהם מחבר ספר זכות אבות. נין ונכד להגאון רבנו יצחק קוריאט זיע"א מחבר פחד יצחק ומעשה נסים – פנחס טובי

ברית- בעריכת אשר כנפו

אהבת איש לאשתו.

מעל קבר משיש לבן גדול מימדים בלב לבו של בית העלמין, העתקתי את דברי השירה שקראתי להם בשם : אשתי אשתי. השיר מתחלק לשני חלקים : החלק הראשון מתחיל במלים " גמלתני טוב ולא רע " והחלק השני מתחיל במלים " ויקונן דוד "

החלק הראשון הוא שיר הנושא פעמיים את שם הנפטרת בראשי שורותיו, כלומר, עם אקרוסטיכון כפול של יאקוט נ"ע ( שם הנפטרת בתוספת ראשי תיבות של " נשמתה עדן " ) זהו שיר במתכונת קלאסית עם דלת וסוגר ובעל חריזה, א-ב, א-ב קבועה.

בחלק השני נראה שהמשורר מוותר על ההקפדה על השירה ובוחר הסגנון חופשי המאפשר לו לתת דרור לרגשותיו. משני חלקיו של השיר עולה תמונה של אישה מופלאה ומושלמת מכל הבחינות ובעיקר מצטיירת תמונה של אהבה נשגבת של הבעל לאשתו.

החותם על דברי השירה האלה הוא הבעל הגמון ( הגבר המכובד והנבון ) הרב דוד יפלח. במוגדור היה יודע ומפורסם המשורר רבי דוד יפלאח כפי שכינו אותו, שיך דוד יפלאח, ראש הפייטנים, שהיה שותף לעריכת הספרים , רני ושמחי " ו " שיר ידידות ,.

ברם נראה שלא מדובר על אותו איש, כי כידוע, למשורר רבי דוד יפלח לא היו ילדים ואילו כאן מדובר על כך שהמנוחה השאירה בנות. נוסף לכך, לא הרחק מקברו של שיך דוד יפלאח נמצא קברה של אשתו מרסדס יפלאח שהלכה לעולמה בשנת 1965, 21 שנה אחרי מות בעלה.

היות וידוע לנו רק על משפחת יפלאח בודדב במוגדור, יתכן שזהו בן דודו של שיך דו יפלאח וטבעי שגם הוא יקרא כך. האם הבעל המקונן הוא שכתב בעצמו את השירה הזאת ? הדברים נכתבים כל כך אישיים שאנו מתפתים לחשוב שכן.

אם כי יותר מתקבל על הדעת הוא שזהו שיר שנכתב על ידי רבי דודו אלקיים, או אולי על ידי הפייטן רבי דוד יפלאח אם אכן היה בן דודו של המקונן דוד יפלאח. 

גמלתני טוב ולא רע כל ימי חייה

 

אשתי אשתי

ידידת נפשי חמדת לבי ורוחי

יעלת חן רעיה אילת אהבים

אשת נעורי את הייתה שמשי ירחי

אורך בו ראיתי אור כאור כוכבים

קרבתך חפצתי ברבעי וארחי

קרני רמה בך ואת יושב כרובים

וביד שמת חילי עזי ומבטחי

וקרובי ומידעי רעים אהובים

תמכתני בצר ולא כשל כחי

תריביני להיות מאשר ברבים

נעם אמריך כל לב תשמחי

נגה זיו פניך זך כנפי להבים

ענותך שפלותך ואת עצמך תשחי

עש עפר לפני עוללים ושבים

ויקונן דוד

אשת חיל עטרת ראשי

מנת חלקי וכוסי

בת גילי ומשושי

רבת המעלות

נאוה לתהלות

מכבדת את התורה תמימה ויראה

שלמה בכל מדה טובה

רוח חברותיה נוחה הימנה

ודרישת החסד על לשונה

קורת רוחה וניב לקחה

אמץ אמונתה ורב צדקתה

רב חבתה והוד תפארתה

זיוה יראת ה' על אחת טענתה

אך קרב יומה

ותעזב את בית אישה ואמה

פתאום שחר אהלה ובניה לא היו לה

הבנות אשר בחיקה גדלה זועקות

הוי הוי אמנו יאקות

למה עזבתנו כצאן אשר רועה

אין להם ונשארנו לעדר תועה

איך עתה אתאפק ואסבול

ואעיף דמעי כמי המבול

אשא את בשרי בשני

ואצדיק עלי את הדין צדיק הוא ה'

רק על קברה שמתי את עיני

והאבן הזאת חוצבה מצבה

והייתה לי למזכרת אהבה

למנוחה מאור עיני הכבֻדה והצנועה

מרגלית יקרה יפה זכה וטהורה

שמע יאה לה והיא נוה לשמה

רעיתי תמתי

מרת יאקות

אשת הגמון הרב דו יפלאח הי"ו ה"ה

ערב שמשה יום ב' בשנת לח' תמוז

בסדר ויחנו בקברות ה'

בא סימן

יקרה היא מפנינים וכל

חפציך לא ישוו בה – לפ"ק.

ברית- בעריכת אשר כנפו

נרצחים.

 

להלן הכיתוב של ארבעה קברים, מתוך חמישה הידועים לי, של יהודים שנרצחו על ידי מוסלמים במוגדור.

 

מסעוד אמזלאג, הנרצח.

 

מדם חללים מחלה גיבורים

סמר מפחד לב אבירים

עמית נחמד סנסן תמרים

ורוח נאמנה במישרים

דמים בדמים ימיו נגעו

אבד צדיק תמים בצדקו

מיד אכזרים רחם לא ידעו

זד אויב דם ונפש עשקו

אהה רצחו וגם ירשו

להב חניתו תקע בבטנו

את קרדמו נעץ בראשו

 

השם ינקום נקמת דם עבדיו הנשפך

ודם הגמו"ן רודף צדקה וחסד בהונו ואונו

הנקטף עוד באבו על לא חמס בכפו

 

הצדיק התמים כ"ה

מסעד אמזלאג ז"ל

הנרצח יום יב לחודש שבט

ונדרש דמו יום כא לחודש הנזכר שנת ויום המות מיום הולדו לפ"ק

 

לפי החשבון יצא שאירוע קרה בשנת התר"ן – 1900

 

יוסף בר משה כנאפו, ההרוג.

 

תרגז הבטן ותדמע העין

לדאבון נפםש בנים

אשר יד ה' נגעה בהם כי

נהרג אביהם

כהרג (     ) נאמן

הדין עליהם אל נקמות

נקם נקמת

יוסף בר משה כנאפו

ההרוג

תרפה ?

 

חנניה בוגאנים, החכם אשר נהרג

 

(    ) החכם אשר נהרג נ"ע

הוכיחם הרג אפיהם

נאמן הדין עליהם

אל נקמות, נקם נקמת המנוח

ז"ל חנניה בוגאנים הר (     )

נהרג ערב….ד' כסלו

 

אליהו הלוי, הבחור העלוב שמת מטה חטופה

קבר של צעיר שנרצח. כל הצד השמאלי של המצבה הרוס ואפשר לקרוא רק התחלות משפטים. אי אפשר לקרוא את תאריך הפטירה.

 

ועין תדמע דמעות…….

אחים בהספדא……

חסר עינו חד מינן….

יום ולילה שלושה…..

משמרות בבית…..

למרות וכל בית ישא….

יבכו השרפה…….

מטה חטופה נער ועודנו באבו….

קראו……

 

בחור העלוב אליהו הלוי בן עשרים בהמולו

אל נקמות הוא ינקם נקמתו הנה מיתתו

מנוחתו….על מות הבן……

 

סוף הפרק הראשון

ברית- בעריכת אשר כנפו-תרומת ספר התורה של משפחת כנפו למרכז העולמי בירושלים

ביום ראשון כ"ה בסיון – 9-12-2012

התקיימה במרכז למורשת מרוקו בירושלים הכנסת ספר תורה עתיק יומין – 300 שנה – אשר היה שייך למשפחת  אשר כנפו. ספר התורה נתרם על ידה ביום פטירתה של זהרה כנפו ז"ל אשת רבי יוסף כנפו. 

התמונות באדיבות של ידידי מר אשר פרץ

 

 

 

 

 

 

 

ברית- בעריכת אשר כנפו-העיר תיטואן – ירושלים הקטנה טמודא – Tamouda)

אמנון אלקבץ

העיר תיטואן – ירושלים הקטנה

טמודא – Tamouda)

טמודא

חוברת " ברית " מספר 29 בעריכת אשר כנפו

העיר תיטואן  (Tetouan – "מעיין" בברברית,  יושבת לצד "הברך" בצפונה של "אל- מגיריב אל-אקצא", הידועה כי׳מרוקו", כעשרה ק"מ מחופו הדרומי של הים התיכון. אבותיה המייסדים, בחרו לבנותה בשיפוליהם של הרי"הריף", "דרסא" ו"גורגז", שאחת מפסגותיהן מתנשאת לגובה של יותר מ-1500 מטר מעל פני הים. זהו המקום בו נמצא המישור שלמרגלותיו זורם "וואד מארטיל", אחד מנהרותיה האיתנים של מרוקו. נחל נוסף המפאר את העיר, הוא "וואד ורגה" היורד מהרי הריף, ונשפך אל נהר סבו, בדרכו אל העיר פאס.

תיטואן היא העיר הגדולה ביותר בצפון צפונה של מרוקו, לפני טנגייר, סיאוטה ומילייה. ע"פ הפרסומים הממלכתיים הרשמיים, אוכלוסייתה מונה כיום קרוב ל־400000 תושבים, 95% מהם מוסלמים. בשנת 1971 מנתה אוכלוסיית העיר 101000 תושבים, ובשנת 2004 עברה את ה-352000, כלומר שבתקופה של כשלושים שנה בלבד, שלשה את אוכלוסייתה. מיקומה הגיאוגרפי של תיטואן, נמצא בצומת חשוב שבין העיר סיאוטה (סבטא), היושבת מצפונה, במרחק של כ-40 ק"מ.

 במרחק של כ-60 ק"מממנה, בקודקוד הצפוני של שטח הממלכה המגריבית, נמצאת העיר טנגייר, החולשת על "מעברי-גיברלטאר", שבין הים התיכון לאוקיאנוס האטלאנטי. מדרומה, במרחק של כ-60 ק"מ, העיר שפשאווין (Chefchaouen) שעל כביש האורך לכיוון ואזאן ופאס, משם הדרך אל מרכז מרוקו, פתוחה. כל איזור המשולש הצפוני הזה שב"ברך" החודרת אל הים התיכון שנקרא "מארווקוס" (Maruecos), ידוע מאוד כחבל ארץ דוברי הספרדית, על שום שליטתם של הספרדים באיזור זה במשך שנים רבות. למרות שהשלטון הספרדי מזמן אינו חל על אוכלוסיית החבל, השפעת לשונו ותרבותו שנותרו אחריו, פרוסים עדיין במרחב, וניכרים עד עצם היום הזה. כאן נמצאת נקודת החיתוך וצומת המפגש של התרבויות שבין אפריקה לאירופה, ולשאר העולם. לא בכדי נחשק תמיד חבל ארץ זה ע״י הכוחות השונים שצצו ועלו על בימת ההיסטוריה של העמים, ולאו דווקא של עמי האיזור. בין הכובשים הראשונים של רצועת החוף המיוחדת הזו, היו יורדי הים הפיניקים. אחריהם הגיעו הרומאים, הוואנדאלים, הספרדים, הפורטוגזים, האנגלים, הצרפתים וכמובן המוסלמים, לפיכך ידועה העיר תיטואן כבעלת היסטוריה ארוכה, ולא תמיד חיובית.

תיטואן, הידועה גם בשמה הקדום "טמודא" (Tamouda, סוג של תמרים), נודעה עוד מהמאה השלישית לפני הספירה, כמקום עגינתן של ספינות פיניקיות ששייטו וסחרו במרחב.

בשנת 42 לספירה, נכבשה העיר ונהרסה ע״י צבאות רומי שהשליטו את מרותם על כל ערי החוף של אגן הים התיכון, ובכלל זה, הערים שבחופי צפון אפריקה. עדויות לכך, הם בתי הקברות הנמצאים באיזור, הקיימים עוד מתקופתם. כאמור, אחרי רומי, פקדו את העיר התנפלויות תכופות של פירטים ופולשים שונים. לצורך הגנה מפני בוזזים אלה, נבנתה בה חומה שהקיפה אותה לאורך 5 ק"מ, ובה נפרצו 7 שערים. חלקה הגדול של החומה שבעיר העתיקה, היא "המדינה", עדיין שורד, וכן מרבית שעריה. בשנת 1997, הוכרזה העיר העתיקה, ע״י אונסק״ו, כאתר מורשת עולמית, בגלל הארכיטקטורה של חלק מבנייניה המתעד את התרבויות והסגנונות השונים שהותירו הכובשים השונים אחריהם. המונומנט המיוחד והמרשים ביותר בתוך הימדינה׳, הוא איזור הימטמר,(Mtamer) הבנוי על שטח רחב-ידיים, שמתחתיו מבוך תת קרקעי ענק. בעבר, שימש המקום מחסה לעבדים, אותם שבויים שנתפסו במהלך ההתקפות הפיראטיות על חופיה הצפוניים של מרוקו. אזורים נוספים מוכרים בתוך העיר הם, מחוז אל-עיון(המעיינות) המפורסם במימיו הזכים, הצלולים והמתוקים. ג׳מע אל- כביר, (המסגד הגדול) והשכונות שמסביבו, ושער הכניסה הראשי אל הימדינה,, הוא באב א- רואח (שער הרוחות).

איזור זה של צפון מרוקו נקרא ה-Spartel (יתכן והשם נגזר מהמילה הצרפתית Sparterie, מוצרי קליעה או מחצלות, או מהמילה האנגלית Sparteine, מין שרף שמנוני המופק מצמחים). מרצועת חוף זו, קל לחדור לממלכת המגרב, והמוסלמים הראשונים, ניצלו זאת בשנת 710, וכבשו את המקום מיידי יושביו הביזנטיים. מיקומה האסטרטגי של העיר, שימש תמיד עילה למלחמות בין העמים השונים שחמדו את חבל הארץ האסטרטגי והפורה הזה, בדרך כלל, היו אלה בעיקר ספרד, פורטוגל וצרפת.

 בשנת 1399 כבש המלך הספרדי אנרקי ה-3 את העיר, וכמעט החריבה, נמצאו בה כבר יהודים שגורשו מספרד בשנת הקנ״א (1391). כעבור כ-80 שנה החלה מחדש בנייתה של העיר ע״י הפליטים המוסלמים הראשונים שברחו מאנדלוסיה, אחר נפילתה של גרנאדה מידי המוסלמים לידי הנוצרים. בשנת הרנ״ב (1492), עם בוא זרם המגורשים הגדול של יהודים ומוסלמים מכל ספרד, וקליטת חלק נכבד מהם בעיר תיטואן, התעצמה התפתחותה ובאו לה תקופות שגשוג ופריחה חדשות.

חיבורה של תיטואן לעיר מרטיל ונמלה, עשוה למקום מועדף לשינוע סחורות של סחר החוץ, ומרכז לוגיסטי מצפון אפריקה לשאר העולם. אלה היו בעיקר סחורות צבאיות, או ייצוא של מוצרי מזון ליבשת אירופה. בעת שלטונו של נפוליאון בונפרטה (1821-1769), קיסר צרפת, נזקקה מדינתו לייבוא סחורות רבות מצפון אפריקה כמו חיטה, שמן וסוכר. מרבית הסחורות עברו דרך נמל תיטואן. נמל זה משמש כיום גם כצומת מרכזי וחשוב של כבלי התקשורת התת-מימיים-הבינלאומיים. המאבקים על השליטה באיזור אסטרטגי חשוב זה, בין המדינות הקולוניאליות, ובעיקר בין ספרד לצרפת, לא פסק עד לשנת 1912, שאז חילקו צרפת וספרד, ב-״חוזה פאס", את מרוקו לשני שטחי-חסות. צרפת קיבלה את החסות על מרבית שטחה של מרוקו, ואילו ספרד זכתה בחסות על האיזור הצפוני של מרוקו, ובכלל זה על העיר תיטואן שהפכה לבירת המחוז.

בחוזה נקבע שבתיטואן ישבו, זה לצד זה, הנציב העליון הספרדי והכליפה המוסלמי. עוד נקבע כי החסות היא זכות אישית וזמנית על האדם שהוענקה לו, על אשתו וילדיו. זכות זו הוענקה למועסקים ע״י המשלחות הקונסולאריות, וכן לסוחרים הסיטונאים עם ארצות ניכר. אותם בעלי זכות זו, ניצלו מידו הארוכה של השלטון המרוקני. מצב זה נמשך לאורך שנות הפרוטקטוראט הצרפתי במרוקו, עד שנת 1956, שאז קיבלה מרוקו את עצמאותה, וצרפת וספרד ויתרו על חסותן במדינה. כשנה לאחר מכן, הפכה מרוקו לממלכה שבראשה עמד המלך מוחמד החמישי, ומרביתו של האזור הצפוני, ובכלל זה העיר תיטואן, שבו להיות חלק מההמלכה העלאווית.

[1] ־ .(239-252-Terras, Henri, Histoire du Maroc, vol.2, Atlantides, Casablanca, 1975, (ppהעלאווים, או השריפים הפילאליים, ממוצא שבטי הברברים שבדרום מרוקו, חיו במחוז העיר תאפילאלת. יש המציינים שהיו אלה קבוצות צליינים שהגיעו מחיגיאז שבערב הסעודית בשנת 1631, והונהגו ע״י מולאי חסאן אל-קאסין. אדיקותם לאיסלאם, גרמה למאבקים פנימיים שפרצו בין שבטי הדרום. אחר נצחונו של מולאי ראשיד במלחמתו נגד אחיו, מולאי מוחמד, העביר הראשון את בירתו לפאס, אחר כיבושה. זאת תחילתה של "השושלת העלאווית-פילאלית" הנמשכת עד עצם היום הזה במרוקו. כידוע, מולאי ראשיד נהרג, בשנת 1671 ,מבעיטת סוס, ואת מקומו תפס אחיו, מולאי אימאעיל הנקרא "בן השפחה".

ברית- בעריכת אשר כנפו..אמנון אלקבץ העיר תיטואן – ירושלים הקטנה

אמנון אלקבץ

העיר תיטואן – ירושלים הקטנה

טמודא – Tamouda)

חוברת ברית מספר 29

חבל ארץ זה של תיטואן ובנותיה, ידוע כאזור חקלאי פורה ביותר. שפע מימיו הרבים, ושדות אדמות-הסחף הרחבים שבין עמקי-ההרים, עשוהו למעין אסם תבואה של צפון מרוקו. כל האזור טובל בירוק-עד של יערות, מטעים, עמקים וגאיות, פארקים טבעיים רחבי ידיים ונופים עוצרי נשימה. ניחוחות ההדר והיסמין, הזכירו למתיישביו שבאו מקסטיליה, מאנדלוסיה, מגרנאדה ומוולנסיה, את ארץ מגוריהם אשר גרו בה עד לא מזמן.

מגורשי ספרד ופורטוגל, לא היו צריכים להתאמץ הרבה על מנת להתאקלם בסביבה. כאן הם מצאו את האווירה הים- תיכונית שאפיינה את מולדתם ממנה גורשו. הבתים הלבנים, הגינות המטופחות על שלל צבעי-פרחיהן, מזרקות המים הרבות ומעל לכל, השפה הספרדית השלטת בכל האזור, היא שפת האם שלהם, הקלו על קליטתם המהירה. לא בכדי בחרו המגורשים לקבוע את מקום מושבם דווקא במקום זה.

האזור העשיר בהיסטוריה ובתרבות שהותירו אחריהם הכובשים השונים לדורותיהם, היווה בשבילם מקור לא אכזב לעינוג נפשם ורוחם. מוסדות הממלכה חותרים כיום להפוך חבל ארץ זה של תיטואן, לאחד האזורים המתויירים ביותר במרוקו. האזור עשיר במערות רבות שבסביבה ההררית, בהן נמצאים ציורי קיר, יפים ומרהיבים, מהתקופה הפרה-היסטורית.

השלטונות מקווים שהגופים הפראיים, הצמחייה, יערות העד, המים הרבים והאקלים הים-תיכוני הנוח, יחד עם "חופי-הזהב" בהם מוקמו "מועדוני-הים-התיכון" המפורסמים שבעולם, הם שיביאו את התיירות המקווה. ברם לא סגי בכך, הגדילו ובנו גם תשתיות לפעילות פיסית. הוקמו פרוייקטים רבים בהם, מועדוני גולף המשתרעים על מדשאות רחבות ידיים. מועדוני קליעה, איצטדיון קריקט, מועדון רכיבה על סוסים, מרכז יציאה לטיולים במסלולים רבי-הוד ונופים עוצרי נשימה, וכמובן גם ארמון מיוחד למלך שנבנה על אחת הגבעות היפהפיות.

לצורך קיצור דרכי התחבורה הפנימית והובלת סחורות, הרחיבה הממלכה את שדה התעופה Sanya R Mel שליד תיטואן, ונסלל כביש-אגרא מהיר בעל ארבעה נתיבים, מטנגייר עד מראכש, באורך של יותר מ-800 ק"מ, ובקרוב הוא יגיע גם לעיר אגדיר שעל חוף האוקיאנוס האטלאנטי, בסה״כ כ-1000 ק"מאורך. אלה חלק מהפרוייקטים שנבנו על מנת לעודד את הערים לכיוון התיירות הבינלאומית המתפתחת, וכן לגרום לכך שחלק מאוכלוסיית מרכז המדינה, במיוחד זו המשכילה, תעתיק את מקום מגוריה, ממרכז הארץ אל צפונה.

כבר כיום נהנה האזור מתמריצים ממשלתיים ומהנחות מס שונות, על מנת לעודד את אוכלוסיית המרכז הצפופה שמסביב למטרופולין הכלכלי שבקזבלנקה, לעבור לצפון המדינה. המצב בקזבלנקה הגיע להתפוצצות אוכלוסין. העיר ופרבריה מונים כיום למעלה מ-12 מליון תושבים, כ-25% מכלל תושבי המדינה, והיא ממשיכה לגדול בקצב מדהים.

יחד עמה ובמקביל,' קיימת אבטלה עולה וגואה. הפתרון היחיד לכך הוא פיזור האוכלוסין, ואין מקום מוצלח יותר לקליטת עודפי כוח האדם, מאשר בחבל הארץ הצפוני המשווע לידיים עובדות. עידוד החברות התעשייתיות לעבור לאזור תיטואן, מלווה בהנחות מס של 50% ובעוד הטבות מפליגות אחרות. כגורמי משיכה, נבנו בה מרכז הכשרה טכנולוגי המפורסם בכל מרוקו, וכן מכוני יישום להכוונת בוגרים בעלי ידע מתקדם לתחומים רבים, אוניברסיטה ע״ש

Abdelmalek Essaadi, ו־ Universite des deux Rois ("אוניברסיטת שני המלכים", כנראה ע״ש מוחמד החמישי וחסאן השני). פרט לאוניברסיטאות, נבנו מכוני-מחקר אקדמיים רבים עבור השכבות המשכילות לכלל תושבי המדינה, ובהם Ecole superieure Roi Fahd de Traduction, המכון הגדול ביותר לתרגומים מדעיים במרוקו. הידוע והמפורסם מכולם הוא מכון סרוונטס לשיתוף הפעולה הבינלאומי ,Institut Fran9ais de Tanger – Tetouan המשותף לתיטואן וטנגייר.

ברית- בעריכת אשר כנפו.אמנון אלקבץ העיר תיטואן – ירושלים הקטנה.

העיר תיטואן – ירושלים הקטנה – ברית מספר 29

טמודא – Tamouda

אמנו אלקבץ

אותנו מעניינת חלקה ההיסטורי של הקהילה היהודית בעיר שאכלסה אותה במשך דורות רבים, בהם תמיד שימשה כמרכז יהודי חשוב, בתולדות כלל הקהילות היהודיות במרוקו. בעבר הלא רחוק שלאחר הגירוש מספרד ופורטוגל, מנתה האוכלוסייה היהודית כ-10000 יהודים, מתוך אוכלוסייה כללית של כ-18000 תושבים. היהודים היוו בה אפוא, כ56%. יהודי העיר היו קורבן תמידי למאבקי הכוחות שהיו פורצים בין המוסלמים, הספרדים והצרפתים. ולא תמיד שפר חלקם של יהודיה עם שכניהם המוסלמים. לא אחת נגזרו עליהם גזרות שונות ומשונות של לבוש מיוחד, או איסור לצאת מתחומי המלאח עם נעליים וכד'.

 אין זה המקום לפרט את תנאי החסות של היהודים כדהימי,  וההבטחה להגן עליהם מן הבחינה הפיסית. היו מקרים לא מעטים של התנכלויות ואף מקרי-רצח של מוסלמים ביהודים. הגדיל לעשות זאת המלך יזיד, הנקרא ב״דברי-הימים של פאס",  "המזיד". מלך זה שהיה חולה בנפשו, עלה לשלטון אחר מותו של המלך מולאי מוחמד בן-עבדאללה. את הדרך לכסא-המלך סלל באמצעות מלחמות נגד אחיו, מולאי זידאן ומולאי עבדאללה, בני מולאי אשיך. כל אחד מהשלושה טען לכתר, אלא שהשניים האחרונים לא הספיקו לרשתו, ונפלו בקרבות אלה. במהלך שתי-שנות שלטונו(1792-1790), שהיו עקובות מדם ובמעשי-אכזריות רבים כלפי הקהילות היהודיות, כמעט ונכחדה כל הקהילה היהודית בתיטואן.  ראשית דבר, הוציא להורג את יעקב אטאל, חצרן המלך בתיטואן, אליו נטר את איבתו על כי לא בא לעזרתו בבורחו מפני אחיו להרי הריף. אחיו של יעקב נאלץ להתאסלם, ובכך ניצל ממוות. "דברי הימים של פאס" מספר:

"… ולא עברו ימים מועטים, עד שבאה שמועה שיצא (יזיד) מך ההר והלך לתיטואן. ויצאו קהל תיטואך (היהודים) ומנחה בידם, ביום שבת קודש. וגזר אומר שיהרגו היהודים שבכל מלכותו, ומי שיביא לו ראש יהודי, יתנו לו עשרה מתקאלים. ותפסום חיים לקהל הנזכר… והעיר ה' את רוח השופט (הקאדי המקומי)… ואמר לו זו אינה עצה, אלא טול ושלול ממונם, והרי הם כמתים. ומיד יצתה הגזירה ושלח כל המשפחות שהיו עמו לתיטואך, ושללו אותם ביום שבת קודש… ״.

מקרים נוספים של אינוס להמרת דת או החרמת רכוש והגליה, היו לרוב, ואין זה המקום להרחיב. אחרי יזיד, עלה למלוך מולאי סולימאן,  ובאה תקופת רגיעה יחסית, שאפשרה את המשך התפתחות הקהילה היהודית בתיטואן. תקופה זז לא האריכה ימים, ובשנת 1798, ערכו המוסלמים פוגרום ביהודי העיר, רבים נהרגו, ויתרם גורשו. רק בשנת 1808 הורשו לחזור אליה, בתנאי שירוכזו ויגורו בשכונה מיוחדת להם שנקראה בספרדית הי׳חודריה" (מושבת היהודים), היא המלאח.

 המחשבה שעמדה מאחורי המעשה עלתה מתוך צרכיהם הפנימיים של מושלי העיר, אם מתוך רצון להגן עליהם מפני פורעים מוסלמים, אם מתוך כוונה לצופפם למקום צר ולהשפילם, ואם מתוך אינטרס שכך יהא קל לפקח עליהם לצורכי גביית מסים וכד'. למרות הצפיפות הרבה ששררה ב״חודריה", נבנו בה 16 בתי-כנסת, שלוש ישיבות לתלמוד תורה וכן בתי־ספר. הקהילה היהודית שבה לגדול ולשגשג והייתה לעזר-רב בבנין העיר ופיתוחה. היו אלה בעיקר סוחריה היהודים של תיטואן, ששמם נישא בכל רחבי הממלכה, שריכזו את רוב הסחר של הממלכה השריפית עם ארצות אירופה ועם האימפריה העותומאנית. מקרבם צצו סוהרים בינלאומיים ששלטו בספנות בין מרוקו לספרד, צרפת, אנגליה ופורטוגל, והרחיקו אף לליוורנו שבאיטליה או לאמסטרדם שבהולנד. יהודים אלה התעשרו ואגב כך, הביאו עושר רב למרוקו.

– משאש, ר' יוסף, אוצר המכתבים, א, דפוס המערב, ירושלים, תשכ״ח, (עי מ״ז, ס' קכ״ז). הרב משאש מעלהמספר השערות לגבי משמעות השם "מלאח". בין היתר הוא אומר שבערבית עתיקה, פירושו "מושלך-מוקצה, כלשון גנאי ליהודים שהושלכו אל מחוץ למסגרת החברתית. ויתכן כי זה נוטריקון בערבית יהודית, "אל-מא – לאח", כלומר, אותן גרוטאות שמי הים משליכים אל החופים, ושאין חפץ בהן. כמובן שיש עוד פרשנויות רבות לשם מלאח, נסתפק בזה.

כאשר השולטאן סידי מוהמד בן-עבדאללה (1790-1757) רצה להשתחרר מלפיתתם החזקה של אנשי הצבא וראשי השבטים בכלכלה המדינית, שהיתה תלויה בעיקר בחקלאות, החליט להרחיב את העיר מוגדור (אצאוירא) ולבנות בה את הנמל הגדול ביותר בכל מרוקו, במקביל לנמל שבטנגייר, בעזרת מהנדסים וארכיטקטים צרפתיים. מטרתו היתה לפתח את המסחר הבינלאומי בו תהיה לו שליטה על העושר הפנימי של המדינה, ואגב כך תחסם דרכם של הסוחרים הנוצרים מאירופה, בפני השווקים המרוקנים.

הוא עשה זאת ע״ י פנייה למספר מוגבל של יזמים יהודים מרחבי מרוקו, בחלקם היו גם מוסלמים ובעלי עסקים גדולים, כל אחד בתחומו, מתיטואן, טנגייר, לאראש ואף ממראכש, והציע להם לעבור לעיר החדשה-ישנה המתפתחת. השולטאן העניק להם זכויות יתר מפליגות ומונופול, כשותפים עם בני המלוכה והשרים, על הסחר-חוץ שיעבור דרך נמלה. זאת היתה הזדמנות כמעט בלתי מוגבלת להתעשרות. הוא העניק להם כתב הסמכה מיוחד, הוא "תגיאר אל-סולטאן" (סוחר המלך) העמיד לרשותם חנויות ומחסנים, עזרה בדיור מיוחד ופטר אותם מתשלומי מיסי הגיזיה.

 מעתה הפכו "סוחרי המלך", למשענתו הכלכלית העיקרית של הארמון. כך קרה שמשפחות עתירות יוחסין מצאצאי מגורשי-ספרד ופורטוגל, כמו משפחות רוזיליו, לומברוזו, קורקוס, אפללו, אלמליאח ועוד, עברו למוגדור, והיו בין מייסדיה של אחת הקהילות החדשות, הידועות ומפוארות שביהדות מרוקו. בגלל שליטתן של משפחות אלה בשפות רבות, וידיעתם ברזי המדיניות הבינלאומית, היו ביניהם כאלה שמונו בקונסולים זרים, או שגרירים של הממלכה במדינות שונות באירופה.

 בשנת 1724, מונה הנגיד יעקב רותי מפאס, לפעול בתיטואן בשליחות המלך מולאי אשיך, גם כגובה מסים מהקהילה. ב-1740, מונה אברהם בנידאר, סוחר יהודי עשיר, כקונסול כללי של מרוקו באנגליה. גם בנו יעקב, המשיך בדרכו של אביו והיה לסגן הקונסול שם. אחד אחר היה יעקב בנידאר, ששימש תחילה כקונסול הכללי של אנגליה במרוקו, ומשהודח מתפקידו, קראו אליו המלך מוחמד בן-עבדאללה, ושלחו בחזרה לאנגליה כשגריר בשליחות מיוחדת. אחר מותו של הנגיד היהודי הפאסי אברהם מאימראן, מונה במקומו משה בן-עטאר, ע״י המלך מולאי איסמאעיל. בן-עטאר העדיף את מקום מגוריו בתיטואן. נגיד זה זכה לשבחים מפי המלך, כאשר הצליח להביא לכריתת ברית שלום בינו ובין מלך אנגליה, גיורג־ הראשון. בשנת 1772, נשלח חיים טולידאנו ששימש כחצרן אצל הקאיד המחוזי של תיטואן, בשליחות מיוחדת ללונדון, ועוד רבים.

כאמור, תיטואן, העיר בעלת ההיסטוריה היהודית-ספרדית הארוכה, אוכלסה תחילה במתי- מעט יהודים "תושבים" לפני בוא "המגורשים" הראשונים מספרד בשנת קנ״א (1391). עם הגיע זרם המגורשים הגדול של יהודים ומוסלמים בשנת רנ״ב (1492), יחד עם האנוסים שברחו לפורטוגל בשיא האינקוויזיציה, בשנת רנ״ז(1497), ושבו בה ליהדותם, שבה העיר לפרוח מחדש. המגורשים נתקבלו בסבר פנים יפות ע״י המלך מולאי מוחמד א-שיך (-1505 1472), "החסיד", שעזר בקליטתם המהירה בערי הצפון, ובמיוחד בתיטואן. מאז ניתנה תנופה לתחיית הקהילה היהודית ולעיר בכלל, כאשר המגורשים מהווים את הקבוצה הדומיננטית בקרב הקהילה שהיתה למופת. 

ברית- בעריכת אשר כנפו..אמנון אלקבץ העיר תיטואן – ירושלים הקטנה

אמנון אלקבץ

העיר תיטואן – ירושלים הקטנה

טמודא – Tamouda)

חוברת ברית מספר 29 – בעריכת מר אשר כנפו

בחירתם של המגורשים בתיטואן, כמו בשאר ערי צפון מרוקו, היתה מהסיבות שנמנו לעיל, וכמובן בגלל דרך הגישה הנוחה מהים התיכון אל תוך רצועת החוף והמפרצים הטבעיים והמוגנים מפני שודדי-ים ומתנכלים למיניהם. מבין המגורשים, היו משפחות רבות שחששו שיד האינקוויזיציה תרדוף אותם עד לכאן, אלה המשיכו בדרכם אל הארצות דוברות הספרדית והפורטוגזית שבאמריקה הלטינית, כמו ארגנטינה וברזיל, והקימו בהן קהילות יהודיות שהמשיכו במסורת אבותיהם. אל קהילות אלה הצטרפו עוד יהודים מתיטואן שברחו מפני הפרעות שהיו מנת חלקה של קהילת העיר.

יהודים אלה הביאו עמם לדרום אמריקה מומחיות מפליגה בתחומי עיבוד עצי השעם, אותם עצי-יער בהם היו מוקפים במקום מגוריהם. מומחיות זו הקנתה להם את הידע בפיתוח שרף העצים ל״זהב האמזונאס" הוא הגומי, שהביקוש אליו גאה באותם הימים. חלק ממשפחות אלה שב לתיטואן כעבור זמן, לחפש בני זוג מקרב אנשי הקהילה, כשבידם עושר רב ובאמתחתם מנהגים אותם אימצו מהעמים האצטקים, כמו מנהגי הקבורה. ואכן בתיטואן אנו מוצאים בית עלמין יהודי עתיק ובו קברים ומצבות המאופיינים לשכניהם האצטקים שבדרום אמריקה.

ההיסטוריה המרה, לימדה את יהודי תיטואן לשמר בקנאות את מורשתם התרבותית והחברתית. התעקשו להימצא במסגרות מוצאם, לרוב, ע"פ משפחותיהם, והמשיכו לחיות את יהדותם בחשאיות אליה התרגלו כתוצאה משלטון האימים של האינקוויזיציה, וכן מחשש מפני התבוללות וטמיעה בקרב המוסלמים, כפי שחוו אותה בטרם הגירוש מספרד. הבית היה עיקר המפגש המשפחתי, ואילו החברתי, נערך תמיד בגנים, לאורך השדרות, בבתי הקפה ובעיקר בבתי הכנסת. לא נהג אצלם "הבית הפתוח" בפני בני הקהילה. בבתיהם שמרו בקנאות על פרטיותם, גם בפני קרוביהם, על אחת כמה וכמה, בפני זרים.

את עושרם או דלותם, העדיפו להשאיר סמויים מן העיין. גם אם אורח הוזמן אל ביתם, קימצו בתקרובות לכבודו. מהיותם אורחים בארץ מוסלמית, היו חייבים להתאים את עצמם לשפת המקום, יחד עם זאת, השתדלו לשמר את השפה הספרדית הקשטילאינית. בינתיים התפתח ביניהם ניב של ספרדית- יהודית מיוחד המשלב את הספרדית, הלאדינו היהודית, העברית והערבית המוגרבית, זהו הדיאלקט הספרדי הידוע כ״חכיתייה׳, , שהקיף את כל צפון מרוקו. בתקופת הפרוטקטוראט הספרדי בצפון מרוקו, דחו יהודי תיטואן את שפת "החכיתייה" ושבו ללשון הספרדית הקשטיליאנית, ולזכרונותיהם הנעימים מהעבר הלא רחוק בשהותם בקשטיליא.

רק עם תום הפרוטקטוראט, שבו אל "החכיתייה", בה הם ראו את השפה שיש לשמרה עבור הדורות הבאים. שפה זו עשירה מאוד במשלים ובפתגמים ספרדיים-יהודיים רבים ומגוונים. יש בה מן חוכמת החיים ברמזים הלקוחים מהמקורות היהודיים, ומחיי היום-יום של הקהילה. גם אותם יהודי תיטואן שהרחיקו נדוד אל המחוזות שמעבר לים, והגיעו עד העיר "בֶלֶם" שעל גדות האמאזונאס שבברזיל, משמרים עדיין את שפת הייחכיתייה", ממשיכים לפעול במתכונת של קהילת האם שבתיטואן, ונושאים בגאווה את שמות המשפחה המיוחסים, כמו בנדאלאק, ביבס, אלמוזנינו, אבודראהם, קוריאט, חדידה, נהון, טוראל, פלקון, בנגיו ועוד.

 כשם ששימרו את שמות המשפחה ואת שפתם, כך גם שימרו את המנהגים אותם הביאו עמם מספרד, ונהגו מנהגים אחדים שונים ממרבית שאר הקהילות, שהפכום לתקנות מחייבות, על מנת לשמור שהמסגרת היהודית לא תפרוץ. בין היתר, הכניסו בשוליה של הכתובה שנותן החתן לכלה, נוסח משלים האומר:"… ומתחייב לעשות ולקיים כל הכתוב כפי מנהג אבותינו, קהילות הקודש המגורשות מקשטיליא, ינקום נקמתם ה,, ויחון ויחוס ויחמול על שארית פליטתם… ״. כ"כ נהגו שלא להכריז בפומבי מי משלם את המיסים הגבוהים ביותר בקהילה, אלא להטיל על העשיר ביותר מיסים בשיעור השווה לשני לו בעושרו, כדי למנוע את זיהויו, בעיקר בגלל עינם הבוחנת של השלטונות. מפאת רגישותם של בני הקהילה העשירים אל דלת העם, הביאה אותם למצב שגזרו על עצמם שלא להתעטף בטלית בימי חול, זאת כדי שלא לבייש את אלה שאין ידם משגת לרכוש טלית גדול. כמו-כן לא נהגו המשפחות להזמין אחת את השנייה לליל הסדר, על מנת שכל אחד יזכה לארח בביתו את אליהו הנביא, זאת ועוד מנהגים מיוחדים להם.

תיטואן הפכה למרכז דתי רוחני שבראשו עמדו גדולי תורה מצאצאי המגורשים. הראשון לרבנים הראשיים בעיר, היה ר׳ חיים ביבס שהגיע בשנת 1530, מפאס לתיטואן, והקים בה בית־דין ואת הישיבה הראשונה. בית הדין המקומי היה אחד מחשובי בתי הדין במרוקו, שהפך ליייצואן" של רבנים לערי מרוקו השונות, ואף לקהילות יהודיות ספרדיות אחרות ברחבי העולם. אחד מרבניה נשלח לקהילת יהודי טיביליסי שבגרוזיה שהיו על סף התבוללות, והשיבם למקורות. כך קרה גם אצל יהודי בוכרה, שרבנים שהגיעו אליה מתיטואן, עצרו את התבוללותם שהיתה בשלבים שלקראת אבדן הזהות היהודית.

חוברת ברית מספר 29..אמנון אלקבץ העיר תיטואן – ירושלים הקטנה

אמנון אלקבץ

העיר תיטואן – ירושלים הקטנה

טמודא – Tamouda)

חוברת ברית מספר 29

 בין שאר רבניה המפורסמים של תיטואן אנו מונים, את ר' יצחק בן-וואליד(ראה להלן), ר׳ יוסף אדהאן – "שופריה דיוסף", ר׳ יעקב כלפון, – "משפטים צדיקים". אליהם יש להוסיף רבים אחרים כמו ר' וידאל ישראל, ר' משה הלוי, ר' מנחם נהון, ועוד, על כן נקראה תיטואן, "ירושלים הקטנה". רבנים אלה ידעו ליצוק דפוסי חיים של קהילה מלוכדת, כשבליבם פועמים רגשי-הייחוס של ספרד הנאורה. הם מצאו את האיזון בין השמרנות לפתיחות, בין הקודש לחול, הן בתוכם והן בין הגויים שבקרבם הם חיים, כמו שהיה נהוג בימי תור הזהב בספרד. מעניין שתיטואן היתה אחת הערים הבודדות שלא נסחפה אחר תעמולתו של שבתאי צבי, ור' יעקב ששפורטס עמד על כך בספרו. חכמי העיר היו גם חכמים וגם משכילים רציונאליים, ולא שעו לאותות משיחיים שנפוצו לרוב, וכינו את אותם "שבתאים" שנהרו אחר תורתו, "המינים והאפיקורסים".

רבנים אלה הקימו מוסדות צדקה ולימוד תורה, והיו ציונים בנימי נפשם. בשנת 1863, כאשר נפוצה השמועה בקרב יהודי תיטואן, על "רכישת ארץ ישראל ע״י בית-רוטשילד" האנגלי, כדי לחדש בה את המדינה היהודית, קמה התעוררות לאומית רבה בקרבם. ייסדו את המקומון "לידתו של עם־ישראל" שהביא להם את בשורת הציונות, ומשלחת של נכבדים הגיעה להקביל את פני משה מונטיפיורי בעיר טנגייר, בדרכו לא״י "לבצע את העסקא". בין לבין, הצליח מונטפיורי להשיג "דאהיר" (צו מלכותי) מאת המלך מולאי מוחמד, לביטול הגזרה של ההליכה יחפים מחוץ למלאח של תיטואן. מתוך הערכה לתרומתה ולשיתוף הפעולה של הרבנות המקומית עם בית המלוכה בעת ביקורו של מונטיפיורי, הכריז הכתר המרוקני על הרבנות הראשית המקומית, כמוגנת מטעם החוק.

פרסומה הרב של קהילת יהודי תיטואן כבעלת איכות תרבותית הפתוחה לעולם המודרני המתרחב, הביא לכך שאנשיה נחשבו כאנשים משכילים, גם בעיני עצמם. אולי זאת היתה הסיבה שבקרב חברת "כל ישראל חברים" (כי״ח) הפאריסאית, הוחלט שבית הספר הראשון של רשת Alliance בעולם, יפתח דווקא בתיטואן שבמרוקו. סיבה נוספת היתה שבשנת 1860, כבשו הספרדים את תיטואן למשך שנתיים. עם הכיבוש, עזבו המוסלמים את העיר ונותרו בה תושביה היהודים. אלה הזמינו אליה את הספרדים כדי להצילם מהתנפלויות וממקרי-השוד שנהגו בהם שכניהם המוסלמים, שהתמקמו מסביב לעיר. נתון זה אפשר לכי״ח לפעול בקרב הקהילה היהודית ללא כל התנגדות מוסלמית. משהובאה ההצעה בפני ועד הקהילה, קמה התנגדות רבה בקרב רבני-העיר.

חששם היה שההשכלה תרחיק את התלמידים מלימוד התורה ומהמסורת הדתית שאפיינה את הקהילה בעיר, ותביאם לידי חילון והתבוללות, ואולי אף תרחיקם ללמוד בבתי ספר זרים. מי שדחף והכריע לטובת פתיחת בית הספר של כי״ח, היה הרב נהון אליו הצטרף ר' יצחק בן-וואליד (המוהריב״ו), גדול רבניה של יהדות תיטואן לדורותיה. הרב בן-וואליד האמין שע״י שיפור רמת השכלתם הכללית של יהודי העיר, יחול גם שיפור במצבם הכלכלי, וניתן יהא לקדם גם את מעמדם המשפטי, ע״י כך ישולבו במסגרת החברה הכללית. תמיכתו בחברת כי״ח, היתה כדוגמה לחיקוי אצל רבנים אחרים בכל ערי מרוקו. ואמנם בשנת תרכ״ב (1862), נפתח בתיטואן בית־ ספר "אליאנס" הראשון של החברה. זה היה חוד החנית, וראשון החלוצים בשינויים שיהדות מרוקו תחווה בצעידתה לקראת ההשכלה, המודרנה, והקדמה לעתיד.

ברית מספר 29- בעריכת אשר כנפו…סוף המאמר – העיר תיטואן – ירושלים הקטנה

אמנון אלקבץ

העיר תיטואן – ירושלים הקטנה

טמודא – Tamouda)

חוברת ברית מספר 29

הצלחת Alliance בתיטואן, הביאה אליה את החברה היהודית האנגליתAJ.A, ואת החברה הרוסיתO.R.T, שאף הן שמו להן למטרה לסייע לחינוך היהודי בתחומי המדע והטכנולוגיה, בארצות הנחשלות. התחרות בין שלושת החברות על לבם של התלמידים, נמשכה עד סיום הפרוטקטוראט במרוקו, בשנת 1956. אולם ידה של כי״ח היתה תמיד על העליונה, וילדי תיטואן העדיפו את החינוך הצרפתי על פני השאר. החדרת התרבות הצרפתית והטמעתה

– ,Alliance Israelite Universelle, "ברית כל ישראל חברים" (כי״ח), נוסדה בשנת 1860 בפאריס ע״יקבוצת יהודים שבראשה עמד המדינאי היהודי אדולף כרמיה (1880-1796). החברה שמה לה למטרה עזרה ליהודים שהופלו על רקע גזעני, ושזכויותיהם נפגעו, וכן, פיתוח אי תלות של ילדי ישראל ע״י חינוך והתמקצעות, ע"פ המשפט: "כל ישראל ערבים זה לזה".

 – בן-וואליד, יצחק, "ויאמר יצחק", בן־אמוזג, ירושלים, תש"מ. הרב בן-וואליד הוא בנו של ר' שם-טוב. מוצאמשפחתו מהעיר וואלידוליד שבמחוז קשטיליא שבספרד. אחר הגירוש, בחרו בני משפחתו להתיישב בתיטואן, וחלקם, מאוחר יותר, עבר למוגדור. אחר שאשתו הראשונה נפטרה בצעירותה, נשא לאישה את שמחה, בתו של ר' וידאל ביבס. לזוג נולדו 6 בנים ו-4 בנות. בשנת פתיחת "אליאנס" בתיטואן, זכה לארח בביתו את ר' יעקב אביחצירא למשך 6 חדשים, לפני שהמשיך למצרים, בדרכו לא״י. ר' בן-וואליד הגיע אף הוא לביקור בא״י, והקים בחיפה את "ישיבת בית-הלוי". נולד בשנת תקכ״ז(1767), ונפטר בשנת תרי״ט (1859), והוא כבן 93 שנים. שימש ברבנות בתיטואן כ-40 שנה. שם מקום מנוחתו.

,Anglo Jewish Association "האגודה היהודית אנגלית" מבריטניה.

            – ברוסית: "האגודה למלאכה מקצועית", נוסדה ברוסיה בשנת 1749.

בקרב יהודי מרוקו בכלל, ובקרב קהילת תיטואן בפרט, הפכו את בוגרי בתי הספר של כי״ח לאנשי מודרנה שנחשבו כמשכילים יותר מעמיתיהם שבבתי המדרש או שבישיבות היהודיות. בוגרים אלה נפתחו לעולם הרחב, והתחילו לחפש אחר מקום שיכול להכיל את ידיעותיהם ולקדמם מן הבחינה החומרית-כלכלית ותרבותית. היעד הראשון תמיד היה מדריד, בה יוצאי תיטואן הקימו את הקהילה הגדולה מבין קהילות היהודים בספרד. הם לא בחלו להרחיק נדוד גם ליעדים כמו, מלאגה, מרבללה, ברצלונה, קראקאס שבונצואלה, פאריס ולעוד מקומות רבים אחרים. בערים אלה נמצאות קהילות תיטואניות מגובשת גם היום.

 העושר הרוחני ונכסי התרבות הרבים שצברו והיו מנת חלקה של קהילת יהודי העיר, עשו אותה כיייצואנית" לארגון קהילות אחרות בעריה השונות של מרוקו. לכל מקום שהיגרו בניה, נשאו עמם בשורות של התחדשות, מוניטין של יושר, חוכמה ומוסר. על פי רוב, התאקלמותם במקום שאליו הגיעו, היתה מהירה משאר המהגרים. ילידי תיטואן נחשבו תמיד כאליטה האריסטוקרטית של יהודי מרוקו, לפיכך, נדיבותם כלפי קהילות אחרות היה בה מעין גאוות "כל ישראל ערבים זה לזה". יתרה מכך, התנהגותם הקפדנית בתחום המוסר, הפכה לשם דבר גם בקרב המוסלמים. בעיקר ידועה נדיבותם בעיתות הרעב הרבות' שהיו פוקדות את צפון מרוקו כתוצאה מהבצורות המתמידות, או המגפות של שנות 1730 – 1744 ועוד. בשנים אלה, קהילת תיטואן היתה פותחת את שעריה למאות רבות של פליטים יהודים שהיו מגיעים אליה למצוא בה פת-לחם. היו אלה שכניה הלא רחוקים ממכנס, פאס וסביבותיהם. מי מהיהודים שלא עמד לו כוחו בפני הרעב והמגפות, פנה לאיסלאם, כדי לזכות ב״זכאת', , אותה תרומה של מזון או כסף המחולקים למוסלמים העניים, על מנת לשרוד. בין הפליטים הידועים שנמלטו אליה מפני הרעב או מפני הרדיפות, היו גדולי הדור כמו ר' יעקב אבן-צור (היעב״ץ), שברח אליה מפאס מפני הרעב והעוני, או מפני הרדיפות של המלך מולאי איסמאעיל. אחד אחר היה ר' חיים בן-עטר (אור-החיים הקדוש), שנרדף בעירו סאלה ע״י מושליה שחמדו את הונו הרב אותו ירש מאביו, עד שנישלו אותו. תחילה ברח למכנס ואחר כך לפאס, ולבסוף הגיע לתיטואן, ברם משרבו הצרות גם שם, החליט לעלות לא״י, השתקע בעכו, ויסד בה ישיבה בשם "כנסת ישראל".

בניה של תיטואן, או צאצאיהם, ממשיכים גם כיום לפאר את מוצאם בכתיבה הספרותית, כמו בלאנש בן-דהאן ז״ל (1975-1903). ספרה הידוע ביותר, "Mazal Tob", כך במקור, בצרפתית, מספר על נישואי הבוסר של קטינות לעשירי תיטואן, בניגוד לרצונן. ספר זה זכה לעיטורים ולפרסים רבים בצרפת. סופר אחר שנולד בשנת 1933 בתיטואן, הוא יצחק שוקרון. שוקרון היגר אל המושבה התיטואנית בקראקאס שבוונצואלה, שם הפך לאחד המחזאים הגדולים במדינה. ספרו הידוע "מאסות" על התיאטרון בוונצואלה, הפך אף הוא לרב-מכר, הומחז, וזכה לפרסים ולעיטורים רבים. גם מחזהו "50) "50 Vacas gordas פרות שמנות), זכה לתשבחות רבות. עוד סופרת ידועה מיוצאי תיטואן, היא אסתר בן-דהאן.

ספרה "עזוב, עוד נחזור" המספר על געגועיה לעירה, ו״סודה של המלכה אסתר" מעין ביוגרפיה עצמית, זכו אף הם לביקורות חיוביות. כיום היא מנהלת תוכניות טלוויזיה במדריד שבספרד.

אכן תיטואן, זאת "ירושלים הקטנה".

סוף המאמר – העיר תיטואן – ירושלים הקטנה

אמנון אלקבץ

עמוד 1 מתוך 212

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יונ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031