ברית מס 35 בעריכת אשר כנפו

עמוד 1 מתוך 11

ד"ר דן אלבו תפיסת הצדיק בארבע קסידות ביהודית מוגרבית על רבי עד״ן

ד"ר דן אלבו

תפיסת הצדיק בארבע קסידות ביהודית מוגרבית על רבי עד״ן

המלוב"ן בנסים רבי עמרם בן דיוואן

מחוברת ברית מספר 35 בעריכת אשר כנפו

למעט פירורי המידע שניתן ללמוד מהטקסטים של הקסידות, אין בידינו נתונים ביוגרפיים נוספים על המחברים. שלושה ממחברי הקסידות מקורם מדרום מרוקו, אין בנמצא מאספים של קסידות או לקסיקונים של מחברי קסידות עממיות. היצירה העממית של יהדות מרוקו לעת עתה, טרם נחקרה באופן נרחב ומקיף, וטרם כונסה ואין יוזמה מוסדית באקדמיה בכיוון זה. נראה שרק יוזמות פרטיות מצומצמות, כמו זו שלנו, בהצטרפותן יוכלו אולי להציל מעט מזעיר מהיצירה בסוגה זו.

אברהם בן עלון, מחברו של "פיוט לכבוד רבי עמרם דיואן זיע"א" מעיד על עצמו שחלה במחלת עיניים שטיבה לא ברור ובזכות ההשתטחות על קבר רבי חיים בן דיוואן בנו של רבי עמרם נרפאו עיניו. מהכתוב בבית כ״ו אנו למדים שמקורו מאזור אנראז, אזור שהיהודים שגרו בו נהגו לעלות לרגל לקבר של רבי חיים דיוואן. יש להניח שהקסידה חוברה בשליש הראשון של המאה ה-20 ושבעת ביקורו בוואזן בציון של אביו ר' עמרם בן דיוואן, היה אדם בוגר.

עיוש מויאל, מחברה של "לקצידא די סידי עמרם" מוסר את מועד חיבור היצירה בבית השלישי, "מאה ששים ותשע שנים מאז בוא החכם למערב" אם כך, הקסידה נכתבה חודשים מספר או שבועות ספורים לפני ההילולה של שנת 1932 [1763+169], לפני 24 במאי 1932 מועד קיום ההילולה בל״ג בעומר בוואזן. משום שהקסידה הנה מודפסת, יש להניח שהכתיבה וההדפסה בוצעו לפי חג הפסח אותה שנה. פרט ביוגרפי נוסף שעולה מהכתוב בבית 31 בקסידה הוא שם המחבר, "שמי [הפרטי] גלוי הו אנשים עיוס (עיוש- חיים) ושם משפחתי מויאל" מבית 32 אנו למדים על מקורו ״ ממוגדור מקור אבותיי, ישמור את ילדכם ואת יְלָדַי". כמו כן, מהכתוב ניתן ללמוד שבעת חיבור היצירה המחבר היה נשוי ואב לילדים. אברהם ח' הלוי מחברה של הקצידא ,פיוט די רבי עמרם בן דיוואן זצוק״ל." כבר בכותרת מוסר לנו שני פרטים ביוגראפיים, האחד שהיה מחבר בלאדות בעיסוקו, ומקום מגוריו הוא במוגדור. ולפיכך הוא קורא לעצמו צוירי אלקצאיידי, בתרגום חופשי הבלדיסט מאצויירא – ממוגדור.

המרחק ממוגדור לוואזן בקו אווירי הוא 600 ק"מ. בתנאים שלפני סלילת רשת הכבישים המודרנית על ידי הממשל הצרפתי, בשליש הראשון של המאה ה-20, הנסיעה על בהמות ארכה עד שבועים, כולל עצירות להצטיידות,תזונה, מנוחה ולינה. וגם לאחר סלילת מערכת הכבישים המודרנית, לארכה ולרחבה של מרוקו בשנות העשרים והשלושים, הפעלתה של חברת אוטובוסים לאומית כלל ארצית של מרוקו         C.T.M בנוסה "אגד", יש לשער שעולי הרגל עצרו למספר חניות ביניים בדרכם, באגדיר, סאפי ובקזה-ובלנקה, והמשיכו למחרת לוואזן. הגעתם של עולי רגל מיישובים מרוחקים, מלמדה על המוניטין של הצדיק רבי עמרם בן דיוואן, שהגיעו מאלג,יריה, גיברלטר פורטוגל, ספרד, האיים האזוריים ולארצות דרום אמריקה, קהילות שנוסדו על ידי יהודי המגרב או שבהן היו יהודים ממוצא מוגרבי. בזכות היותו יליד ארץ ישראל, חכם ארץ ישראלי, בוגר ישיבת הברון. ביקוריו וישיבתו בחיק כלל הקהילות היהודיות במערב הפנימי, במסגרת מסעות ההתרמה שלו, כשד"ר של קהילת חברון, עם היוודע דבר מותו, רבי עמרם בן דיוואן הפך במהרה לצדיק נערץ בהיקף כלל ארצי. ההערצה כלפיו חצתה דימויים הדדיים בין יהודי הצפון והדרום, בין ספרדים-מגורשים וילידים, בין עירונים וכפריים, שוכני חוף ושוכני פנים, עשירים ועניים ושאר שסעים בתוך הקהילה היהודית המוגרבית. בזכות נסיו או לחילופין בזכות הניסים שיוחסו לו ומוצאו הארץ ישראלי שמו יצא למרחקים.

מבית יא האחרון, עולה שהמחבר אכן היה כותב קסידות בעיסוקו. בית יא הנו עדות נדירה מבעל הדבר עצמו, למנהג שרווח במחצית הראשונה של המאה ה-20, לאחר ייסודם של בתי דפוס עבריים בעריה הגדולות של מרוקו, לסחור בקסידות, סחר שהתנהל בהילולות השונות, שהתקיימו ברחבי מרוקו. כותבי קסידות נהגו להדפיס את הקסידה שכתבו על דף- עלה (Leaf) בבית דפוס, כמו פלייר פרסומי בימינו, ומכרו את הקסידות לעולי הרגל בסכומים פעוטים. בזכות מכירת אלה, יכלו להרוויח את לחמם. יש להניח שהקסידה הודפסה באלפי עותקים ובהילולה הגדולה של רבי עמרם בן דיוואן, אולי גם בעשרות אלפים, וגם אם נמכרה במחיר פעוט [שווה ערך לחמישה – עשרה שקלים בימינו] המחבר יכול היה לחזור לעירו עם רווח שיצדיק את המיזם ואת הנסיעה ארוכה. המניע – של עולי הרגל, נשים וגברים, עשירים ועניים כאחד – לרכוש פיוט או קסידה בצורת עלה, נעוץ בעובדה שהקסידה שימשה תזכורת ומזכרת לחוויית העלייה לרגל לציון הצדיק. הקסידה המודפסת תפקדה כמזכרת, כפי שתיירים קונים דגמים ממוזערים של מגדל אייפל בפריז מפליז או נחושת לדוגמה. הקסידה המוגרבית, נכתבת בהשראת דמות מקראית או צדיק או כתיעוד לחוויית עליה לרגל לקברו של צדיק. בעיקרה זו שירת שבח עממית שמחה, הסובבת סביב תיאורי נסים ונפלאות ודברי שבח לגדולת הצדיק (התנא או האמורא) מושא הקסידה. כמו הבלדה הקסידה היא שיר סיפורי בו קיימת עלילה אך גם מקצב, שורות קצרות, בתים וחריזה. בלדה מהווה מסורת בעל-פה, שעוברת מפה לאוזן בין הדורות והקהילות. הקסידה הושרה על ציונו של הצדיק בלחן עממי מוכר. העלה אפשר לכל הנוכחים השתתפות בשירה בציבור, ותפוצה קלה ונרחבת, לכלל שדרות העם, ללא הבדל מעמד, גיל או מגדר, של תכניה, בזכות לשונה היהודית מוגרבית, המובנת לכל.

ד"ר דן אלבו תפיסת הצדיק בארבע קסידות ביהודית מוגרבית על רבי עד״ן

א. תפיסת הצדיק

ביצירות אלו, שעניינן הוא שבח והלל לצדיקים שקועה למעשה תפיסת הצדיק בקרב השכבות העממיות ביהדות המערב הפנימי. בארבע הקסידות שלפנינו, דמותו של הצדיק מצטיירת בצורות מגוונות. הצדיק נתפס כ״צדיק, יסוד עולם" על פי משלי (י, כה), רעיון שפותח בגמרא, שבכל דור ודור קיימים ל״ו צדיקים נסתרים שמקיימים את העולם. שבזכות קיומם ופועלם על האדמה, הקב״ה חומל על העולם ומאפשר את קיומו.

הערת המחבר: קיומם של לו צדיקים מוזכר לראשונה בדברי האמורא אביי ״לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל דרא שנאמר ״אשרי כל חוכי לו״ – לו בגימטריא תלתין ושיתא " (מסכת סנהדרין, צז, ב), קרי: ״אין בעולם פחות משלושים וששה צדיקים, המקבלים פני השכינה בכל דור שנאמר: ׳אשרי כל חוכי לו'(ישעיה ל׳ יח)

 על פי תפיסה זו, צדיקותו של הצדיק בכוחה לסייע לכלל ישראל ולכלל האנושות. רבי עמרם בן דיוואן נתפס כצדיק יסוד עולם, בזכות למדנותו העצומה ולא פחות בזכות שתי שליחויותיו כשדי"ר למערב הפנימי כדי לקיים את היישוב היהודי בארץ ישראל, למרות סכנות הדרך, המגפות והמחלות המדבקות, הפורעים והטובחים, השודדים והגזלנים בדרכים מא״י לקצות המגרב. בזכות מעלתו כצדיק יסוד עולם, רבי עמרם בן דיוואן נתפס כמי שבכוחו לקרב את הגאולה. צדיק הנותן שפע לעדתו כולה ואף לעולם כולו וכן, צדיק אשר בזכות תפילתו לבורא עולם, בכוחו לרפא חולים ולהאריך את חייהם. כן מיוחד תפקידו של הצדיק כמעורר לתשובה ויראה בלב כל ישראל. רב־ם עסקו בתפקידו של הצדיק כמנהיג העדה והקהילה, בתפקידו כמעורר לתשובה וכמי שמסייע לעם ישראל לעלות במעלתו הרוחנית, כדי להגיע למעלת זכאותו להיגאל. רבים ראו בתפקיד הצדיק כמזכה את הרבים ובתפקיד הצדיק כמתווך בין ישראל לקב״ה.

הצדיק ביהדות אינו נתפס כעל-אדם, כפי שגיבורים אחדים במיתולוגיה היוונית מתוארים, אלא כאדם שבזכות תכונותיו הטרומיות ומעשיו הטובים, התרומם אל על. וְאִישׁ, כִּי-יִהְיֶה צַדִּיק לפני, שהאדם הוא זה המחליט להיות צדיק, צדיקות היא תלוית רצון. "ואיש" משמע כל איש, בניגוד לנביא ולשופט שה' מייעד אותו לתפקידו, עוד לפני לידתו, או נגלה אליו ומטיל עליו שליחות, הצדיקות כאידיאל, הצדיקות כמעלה מוסרית פתוחה בפני כל אדם, וכל אדם יכול לשאוף אליה, כל אדם יכול להיות צדיק.

יחזקאל מגדיר מיהו צדיק: ואיש, כי-יהיה צדיק; ועשה משפט, וצדקה. כאשר עולה בלב איש הכמיהה להיות צדיק להתעלות מעל רמתו המוסרית שקדמה להחלטה, הוא יוכל להגיע למדרגת צדיק רק בתפיסת המציאות בכפילותה הדיאלקטית האדם יכול להתרומם למעלת צדיק. הוויית הצדק מתגלמת בעצם השאיפה לרום [כי-יהיה צדיק] במצב התודעתי של בקשת ההתעלות והן בהתעלות עצמה בפועל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה, משפט לעצמו לבד אינו מספיק, וצדקה לבדה אינה מספקת, רק בכפילותם הדיאלקטית העולם יכול להגיע לשלמותו. אין אחידות דעים במקורות לגבי תפיסת הצדיק, במקורות אין מודל אידיאלי. תפיסת הצדיק מגוונת כמספר הפרשנים וההוגים. תפיסת הצדיק בקרב יהדות מרוקו לא זכתה עדיין למחקר מקיף, במאמר זה נבקש להצביע על שני תפקידיו בתפיסת יהודי מרוקו. כמתפלל וכמרפא. קבורתו של הצדיק נתפס כמקום "קדוש וטהור" ושם תפילתו נשמעת.

הערת המחבר: רש״י מביא דרשת חז״ל על ״אלה תולדות נח, נח איש צדיק״. למה לא כתוב את שמות הבנים שם, חם ויפת. אלא, ״אלה תולדות נח, נח איש צדיק״. ללמדך, שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. לכן אמרו, ״תולדותיהם של צדיקים הוא מעשים טובים״. אם האדם רואה, זה שהוא עוסק בתו״מ (תורה ומצוות), מוליד לו מעשים טובים, היינו שהתו״מ שהוא עושה, גורם לו אח״כ, שיעשה הכל בע״מ להשפיע, כנ״ל. שהוא לתועלת ה׳, זהו סימן שהוא צדיק.

קברו של הצדיק רבי עמרם בן דיוואן באסגין הרחק מכל יישוב, במרחב החקלאי שבין וואזאן וששאוון הפך בשלהי הי״ח, במאה הי״ט והעשרים לחשוב ולמרכזי מבין קברות הצדיקים במערב הפנימי, זאת משתי סיבות עיקריות: האחת, היותו שד״ר ורב ארץ ישראלי, יליד ירושלים עיר הקודש, שיוך שהחריג אותו מכל שייכות קהילתית מקומית. רבי עמרם בן דיוואן, לא היה רב מקומי, ולא בנה של משפחה מקומית, בשל כך, חרג מכל הגדרה של מקומיות ויכול היה להתרומם למעמד שייכות כלל ארצי וכלל קהילתית. משום, שלא השתייך לשום מקום הוא יכול היה להיות שייך לכל מקום, משום, שלא היה שייך לאף קהילה, יכול היה להפוך לצדיק נערץ על כל הקהילות.

אסג'ן-יישוב ביניימיני שחרב ,שבו היתה קהילה יהודית. ובית הקברות העתיק שלו. הוסיף לשמש את יהודי וואזן המרוחקת כתשעה קילומטרים מבית העלמין. זאת בגלל שוואזן היא עיר קדושה למוסלמים ואסור לקבור בה יהודי.

בנוסף לצדיקות שיוחסה לרבי עמרם בן דיוואן, מיקומו של הציון במרחב הפתוח בין ארץ ושמיים הקל על הפיכת המקום למקום קדוש, הקדושה המיוחסת לציון, מתבטאת בשתי משמעויות עיקריות: ראשית, הציון הקדוש מהווה זירה מתווכת, משופעת בסמליות, המקשרת בין המאמין ובין העולם האלוהי, הנצחי, הנשגב. שנית, המקום נתפס כמשופע באנרגיות פלאיות, המייצגות את ברכת האל ושפע חסדו למאמיניו. מבחינה חברתית, למפגש המשותף של המאמינים במקום הקדוש יש אפקט מלכד התורם לסולידריות החברתית, בין אם זו המקומית, במקרה של צדיק מקומי, ובין אם כלל-דתית, במקרה של צדיק כלל-דתי.

עמוד 1 מתוך 11

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 115 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אפריל 2018
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930