ברית מס 35 בעריכת אשר כנפו

עמוד 1 מתוך 11

ד"ר דן אלבו "תפיסת הצדיק בארבע זְכִירוֹת לרבנו עד"ן". מתוך: "ברית – כתב העת הדו-לשוני של יהודי מרוקו" בעריכת אשר כנפו-

ד"ר דן אלבו

"תפיסת הצדיק בארבע זְכִירוֹת לרבנו עד"ן".

המלוב"ן בנסים רבי עמרם בן דיוואן

מתוך: "ברית – כתב העת הדו-לשוני של יהודי מרוקו" בעריכת אשר כנפו

למעט פירורי המידע שניתן ללמוד מהטקסטים של הקסידות, אין בידינו נתונים ביוגרפיים נוספים על המחברים. שלושה ממחברי הקסידות מקורם מדרום מרוקו, אין בנמצא מאספים של קסידות או לקסיקונים של מחברי קסידות עממיות. היצירה העממית של יהדות מרוקו לעת עתה, טרם נחקרה באופן נרחב ומקיף, וטרם כונסה ואין יוזמה מוסדית באקדמיה בכיוון זה. נראה שרק יוזמות פרטיות מצומצמות, כמו זו שלנו, בהצטרפותן יוכלו אולי להציל מעט מזעיר מהיצירה בסוגה זו.

אברהם בן עלון, מחברו של "פיוט לכבוד רבי עמרם דיואן זיע"א" מעיד על עצמו שחלה במחלת עיניים שטיבה לא ברור ובזכות ההשתטחות על קבר רבי חיים בן דיוואן בנו של רבי עמרם נרפאו עיניו. מהכתוב בבית כ״ו אנו למדים שמקורו מאזור אנראז, אזור שהיהודים שגרו בו נהגו לעלות לרגל לקבר של רבי חיים דיוואן. יש להניח שהקסידה חוברה בשליש הראשון של המאה ה-20 ושבעת ביקורו בוואזן בציון של אביו ר' עמרם בן דיוואן, היה אדם בוגר.

עיוש מויאל, מחברה של "לקצידא די סידי עמרם" מוסר את מועד חיבור היצירה בבית השלישי, "מאה ששים ותשע שנים מאז בוא החכם למערב" אם כך, הקסידה נכתבה חודשים מספר או שבועות ספורים לפני ההילולה של שנת 1932 [1763+169], לפני 24 במאי 1932 מועד קיום ההילולה בל״ג בעומר בוואזן. משום שהקסידה הנה מודפסת, יש להניח שהכתיבה וההדפסה בוצעו לפי חג הפסח אותה שנה. פרט ביוגרפי נוסף שעולה מהכתוב בבית 31 בקסידה הוא שם המחבר, "שמי [הפרטי] גלוי הו אנשים עיוס (עיוש- חיים) ושם משפחתי מויאל" מבית 32 אנו למדים על מקורו ״ ממוגדור מקור אבותיי, ישמור את ילדכם ואת יְלָדַי". כמו כן, מהכתוב ניתן ללמוד שבעת חיבור היצירה המחבר היה נשוי ואב לילדים. אברהם ח' הלוי מחברה של הקצידא ,פיוט די רבי עמרם בן דיוואן זצוק״ל." כבר בכותרת מוסר לנו שני פרטים ביוגראפיים, האחד שהיה מחבר בלאדות בעיסוקו, ומקום מגוריו הוא במוגדור. ולפיכך הוא קורא לעצמו צוירי אלקצאיידי, בתרגום חופשי הבלדיסט מאצויירא – ממוגדור.

המרחק ממוגדור לוואזן בקו אווירי הוא 600 ק"מ. בתנאים שלפני סלילת רשת הכבישים המודרנית על ידי הממשל הצרפתי, בשליש הראשון של המאה ה-20, הנסיעה על בהמות ארכה עד שבועים, כולל עצירות להצטיידות,תזונה, מנוחה ולינה. וגם לאחר סלילת מערכת הכבישים המודרנית, לארכה ולרחבה של מרוקו בשנות העשרים והשלושים, הפעלתה של חברת אוטובוסים לאומית כלל ארצית של מרוקו         C.T.M בנוסה "אגד", יש לשער שעולי הרגל עצרו למספר חניות ביניים בדרכם, באגדיר, סאפי ובקזה-ובלנקה, והמשיכו למחרת לוואזן. הגעתם של עולי רגל מיישובים מרוחקים, מלמדה על המוניטין של הצדיק רבי עמרם בן דיוואן, שהגיעו מאלג,יריה, גיברלטר פורטוגל, ספרד, האיים האזוריים ולארצות דרום אמריקה, קהילות שנוסדו על ידי יהודי המגרב או שבהן היו יהודים ממוצא מוגרבי. בזכות היותו יליד ארץ ישראל, חכם ארץ ישראלי, בוגר ישיבת הברון. ביקוריו וישיבתו בחיק כלל הקהילות היהודיות במערב הפנימי, במסגרת מסעות ההתרמה שלו, כשד"ר של קהילת חברון, עם היוודע דבר מותו, רבי עמרם בן דיוואן הפך במהרה לצדיק נערץ בהיקף כלל ארצי. ההערצה כלפיו חצתה דימויים הדדיים בין יהודי הצפון והדרום, בין ספרדים-מגורשים וילידים, בין עירונים וכפריים, שוכני חוף ושוכני פנים, עשירים ועניים ושאר שסעים בתוך הקהילה היהודית המוגרבית. בזכות נסיו או לחילופין בזכות הניסים שיוחסו לו ומוצאו הארץ ישראלי שמו יצא למרחקים.

מבית יא האחרון, עולה שהמחבר אכן היה כותב קסידות בעיסוקו. בית יא הנו עדות נדירה מבעל הדבר עצמו, למנהג שרווח במחצית הראשונה של המאה ה-20, לאחר ייסודם של בתי דפוס עבריים בעריה הגדולות של מרוקו, לסחור בקסידות, סחר שהתנהל בהילולות השונות, שהתקיימו ברחבי מרוקו. כותבי קסידות נהגו להדפיס את הקסידה שכתבו על דף- עלה (Leaf) בבית דפוס, כמו פלייר פרסומי בימינו, ומכרו את הקסידות לעולי הרגל בסכומים פעוטים. בזכות מכירת אלה, יכלו להרוויח את לחמם. יש להניח שהקסידה הודפסה באלפי עותקים ובהילולה הגדולה של רבי עמרם בן דיוואן, אולי גם בעשרות אלפים, וגם אם נמכרה במחיר פעוט [שווה ערך לחמישה – עשרה שקלים בימינו] המחבר יכול היה לחזור לעירו עם רווח שיצדיק את המיזם ואת הנסיעה ארוכה. המניע – של עולי הרגל, נשים וגברים, עשירים ועניים כאחד – לרכוש פיוט או קסידה בצורת עלה, נעוץ בעובדה שהקסידה שימשה תזכורת ומזכרת לחוויית העלייה לרגל לציון הצדיק. הקסידה המודפסת תפקדה כמזכרת, כפי שתיירים קונים דגמים ממוזערים של מגדל אייפל בפריז מפליז או נחושת לדוגמה. הקסידה המוגרבית, נכתבת בהשראת דמות מקראית או צדיק או כתיעוד לחוויית עליה לרגל לקברו של צדיק. בעיקרה זו שירת שבח עממית שמחה, הסובבת סביב תיאורי נסים ונפלאות ודברי שבח לגדולת הצדיק (התנא או האמורא) מושא הקסידה. כמו הבלדה הקסידה היא שיר סיפורי בו קיימת עלילה אך גם מקצב, שורות קצרות, בתים וחריזה. בלדה מהווה מסורת בעל-פה, שעוברת מפה לאוזן בין הדורות והקהילות. הקסידה הושרה על ציונו של הצדיק בלחן עממי מוכר. העלה אפשר לכל הנוכחים השתתפות בשירה בציבור, ותפוצה קלה ונרחבת, לכלל שדרות העם, ללא הבדל מעמד, גיל או מגדר, של תכניה, בזכות לשונה היהודית מוגרבית, המובנת לכל.

ד"ר דן אלבו "תפיסת הצדיק בארבע זְכִירוֹת לרבנו עד"ן". -מתוך: "ברית – כתב העת הדו-לשוני של יהודי מרוקו" בעריכת אשר כנפו

מתוך: "ברית – כתב העת הדו-לשוני של יהודי מרוקו" בעריכת אשר כנפו

א."תפיסת הצדיק בארבע זְכִירוֹת לרבנו עד"ן".

ביצירות אלו, שעניינן הוא שבח והלל לצדיקים שקועה למעשה תפיסת הצדיק בקרב השכבות העממיות ביהדות המערב הפנימי. בארבע הקסידות שלפנינו, דמותו של הצדיק מצטיירת בצורות מגוונות. הצדיק נתפס כ״צדיק, יסוד עולם" על פי משלי (י, כה), רעיון שפותח בגמרא, שבכל דור ודור קיימים ל״ו צדיקים נסתרים שמקיימים את העולם. שבזכות קיומם ופועלם על האדמה, הקב״ה חומל על העולם ומאפשר את קיומו.

הערת המחבר: קיומם של לו צדיקים מוזכר לראשונה בדברי האמורא אביי ״לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל דרא שנאמר ״אשרי כל חוכי לו״ – לו בגימטריא תלתין ושיתא " (מסכת סנהדרין, צז, ב), קרי: ״אין בעולם פחות משלושים וששה צדיקים, המקבלים פני השכינה בכל דור שנאמר: ׳אשרי כל חוכי לו'(ישעיה ל׳ יח)

 על פי תפיסה זו, צדיקותו של הצדיק בכוחה לסייע לכלל ישראל ולכלל האנושות. רבי עמרם בן דיוואן נתפס כצדיק יסוד עולם, בזכות למדנותו העצומה ולא פחות בזכות שתי שליחויותיו כשדי"ר למערב הפנימי כדי לקיים את היישוב היהודי בארץ ישראל, למרות סכנות הדרך, המגפות והמחלות המדבקות, הפורעים והטובחים, השודדים והגזלנים בדרכים מא״י לקצות המגרב. בזכות מעלתו כצדיק יסוד עולם, רבי עמרם בן דיוואן נתפס כמי שבכוחו לקרב את הגאולה. צדיק הנותן שפע לעדתו כולה ואף לעולם כולו וכן, צדיק אשר בזכות תפילתו לבורא עולם, בכוחו לרפא חולים ולהאריך את חייהם. כן מיוחד תפקידו של הצדיק כמעורר לתשובה ויראה בלב כל ישראל. רב־ם עסקו בתפקידו של הצדיק כמנהיג העדה והקהילה, בתפקידו כמעורר לתשובה וכמי שמסייע לעם ישראל לעלות במעלתו הרוחנית, כדי להגיע למעלת זכאותו להיגאל. רבים ראו בתפקיד הצדיק כמזכה את הרבים ובתפקיד הצדיק כמתווך בין ישראל לקב״ה.

הצדיק ביהדות אינו נתפס כעל-אדם, כפי שגיבורים אחדים במיתולוגיה היוונית מתוארים, אלא כאדם שבזכות תכונותיו הטרומיות ומעשיו הטובים, התרומם אל על. וְאִישׁ, כִּי-יִהְיֶה צַדִּיק לפני, שהאדם הוא זה המחליט להיות צדיק, צדיקות היא תלוית רצון. "ואיש" משמע כל איש, בניגוד לנביא ולשופט שה' מייעד אותו לתפקידו, עוד לפני לידתו, או נגלה אליו ומטיל עליו שליחות, הצדיקות כאידיאל, הצדיקות כמעלה מוסרית פתוחה בפני כל אדם, וכל אדם יכול לשאוף אליה, כל אדם יכול להיות צדיק.

יחזקאל מגדיר מיהו צדיק: ואיש, כי-יהיה צדיק; ועשה משפט, וצדקה. כאשר עולה בלב איש הכמיהה להיות צדיק להתעלות מעל רמתו המוסרית שקדמה להחלטה, הוא יוכל להגיע למדרגת צדיק רק בתפיסת המציאות בכפילותה הדיאלקטית האדם יכול להתרומם למעלת צדיק. הוויית הצדק מתגלמת בעצם השאיפה לרום [כי-יהיה צדיק] במצב התודעתי של בקשת ההתעלות והן בהתעלות עצמה בפועל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה, משפט לעצמו לבד אינו מספיק, וצדקה לבדה אינה מספקת, רק בכפילותם הדיאלקטית העולם יכול להגיע לשלמותו. אין אחידות דעים במקורות לגבי תפיסת הצדיק, במקורות אין מודל אידיאלי. תפיסת הצדיק מגוונת כמספר הפרשנים וההוגים. תפיסת הצדיק בקרב יהדות מרוקו לא זכתה עדיין למחקר מקיף, במאמר זה נבקש להצביע על שני תפקידיו בתפיסת יהודי מרוקו. כמתפלל וכמרפא. קבורתו של הצדיק נתפס כמקום "קדוש וטהור" ושם תפילתו נשמעת.

הערת המחבר: רש״י מביא דרשת חז״ל על ״אלה תולדות נח, נח איש צדיק״. למה לא כתוב את שמות הבנים שם, חם ויפת. אלא, ״אלה תולדות נח, נח איש צדיק״. ללמדך, שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. לכן אמרו, ״תולדותיהם של צדיקים הוא מעשים טובים״. אם האדם רואה, זה שהוא עוסק בתו״מ (תורה ומצוות), מוליד לו מעשים טובים, היינו שהתו״מ שהוא עושה, גורם לו אח״כ, שיעשה הכל בע״מ להשפיע, כנ״ל. שהוא לתועלת ה׳, זהו סימן שהוא צדיק.

קברו של הצדיק רבי עמרם בן דיוואן באסגין הרחק מכל יישוב, במרחב החקלאי שבין וואזאן וששאוון הפך בשלהי הי״ח, במאה הי״ט והעשרים לחשוב ולמרכזי מבין קברות הצדיקים במערב הפנימי, זאת משתי סיבות עיקריות: האחת, היותו שד״ר ורב ארץ ישראלי, יליד ירושלים עיר הקודש, שיוך שהחריג אותו מכל שייכות קהילתית מקומית. רבי עמרם בן דיוואן, לא היה רב מקומי, ולא בנה של משפחה מקומית, בשל כך, חרג מכל הגדרה של מקומיות ויכול היה להתרומם למעמד שייכות כלל ארצי וכלל קהילתית. משום, שלא השתייך לשום מקום הוא יכול היה להיות שייך לכל מקום, משום, שלא היה שייך לאף קהילה, יכול היה להפוך לצדיק נערץ על כל הקהילות.

אסג'ן-יישוב ביניימיני שחרב ,שבו היתה קהילה יהודית. ובית הקברות העתיק שלו. הוסיף לשמש את יהודי וואזן המרוחקת כתשעה קילומטרים מבית העלמין. זאת בגלל שוואזן היא עיר קדושה למוסלמים ואסור לקבור בה יהודי.

בנוסף לצדיקות שיוחסה לרבי עמרם בן דיוואן, מיקומו של הציון במרחב הפתוח בין ארץ ושמיים הקל על הפיכת המקום למקום קדוש, הקדושה המיוחסת לציון, מתבטאת בשתי משמעויות עיקריות: ראשית, הציון הקדוש מהווה זירה מתווכת, משופעת בסמליות, המקשרת בין המאמין ובין העולם האלוהי, הנצחי, הנשגב. שנית, המקום נתפס כמשופע באנרגיות פלאיות, המייצגות את ברכת האל ושפע חסדו למאמיניו. מבחינה חברתית, למפגש המשותף של המאמינים במקום הקדוש יש אפקט מלכד התורם לסולידריות החברתית, בין אם זו המקומית, במקרה של צדיק מקומי, ובין אם כלל-דתית, במקרה של צדיק כלל-דתי.

ד"ר דן אלבו – "תפיסת הצדיק בארבע זְכִירוֹת לרבנו עד"ן". -מתוך: "ברית – כתב העת הדו-לשוני של יהודי מרוקו" בעריכת אשר כנפו

ד"ר דן אלבו

"תפיסת הצדיק בארבע זְכִירוֹת לרבנו עד"ן".

המלוב"ן בנסים רבי עמרם בן דיוואן

מתוך: "ברית – כתב העת הדו-לשוני של יהודי מרוקו" בעריכת אשר כנפו

ויקטור טרנר (1920-1983 ,Victor Ttumer) ראה בעלייה לרגל תופעה בעלת סממנים של טקס מעבר. העלייה לרגל נעשית מחוץ למסגרת המשפחה, הקהילה והמדינה, כך שגם החוקים של מסגרות אלה אינם חלים עליה. לטענת טרנר, בעת העלייה לרגל, מטשטשים הבדלי המעמדות בין המשתתפים, הלבוש של כולם אחיד או דומה בין עולי הרגל, ואף לא ניתן להבחין בין כהן לבין אדם פשוט. עולה הרגל ניצב מול רצף של אובייקטים קדושים, ומשתתף בפעילויות סמליות, שלפי אמונתו יעילים בשינוי מצבו הפנימי ולעתים גם החיצוני. בספרו טרנר, מרהיב את המסגרת האנליטית של ואן גנפ, שלפיה ההתנהלות הטקסית מורכבת מתהליך בן שלושה שלבים: התנתקות משטף הפעילויות היומיומיות; מעבר דרך מצב לימינלי אל עולם טקסי – המרוחק מהמושגים היומיומיים של חלל וזמן – שבמסגרתו זוכים המבנים היומיומיים של החיים לפיתוח ולקריאת תיגר כאחד; וכניסה מחדש אל עולם היומיום. בשלב הלימינלי מתרחשת הדרמה החשובה מכול, זו הנוגעת בנורמות היומיומיות באמצעות ביצוע של פעולות הופכיות מבחינה חברתית והופכיות מבחינה טקסית. אי לכך, נקודת המוצא של טרנר שוללת מכול וכול את אחת המוסכמות המרכזיות הדומיננטית באנתרופולוגיה החברתית-תרבותית בכלל, ובפרט באנתרופולוגיה הבריטית אשר על ברכיה התחנך – הכוונה להנחה בדבר אופיים הצייתני של בני האדם.

הערת המחבר: לימינליות (מהמילה הלטינית ״לימן״, שפירושה ״מפתן״. בעברית: ספיות, liminality (from the (”a threshold״ Latin word Ilmen, meaning״ היא מושג בתחום האנתרופולוגיה של הדת המציין את השלב השני של טקס על פי התאוריות של ארנולד ון־גנפ, ויקטור טרנר ואחרים.

על פי טרנר, קברי הצדיקים הפופולריים והחשובים ביותר נמצאים מחוץ ליישובים האורבניים הגדולים, יש היררכיה של מקומות קדושים ובה לרוב – מקום הנמצא בתוך או נמצא קרוב לעיר גדולה יהיה בעל קדושה פחותה מאשר מקום הנמצא רחוק מהבית ושעל עולה הרגל, לעשות מסע ממושך אליו ולהתנסות בקשיים בדרכו אל אותו מקום. קשיי המסע מעצימים את הקדושה. קברו-ציונו של רבי עמרם בן דיוואן עונה על תפיסה זו של ויקטור טרנר. היותו מרוחק מכל יישוב "באמצע שומקום", בין שמיים וארץ, הפכה את העלייה אליו למסע שאינו רק גיאוגרפי, למסע סוציולוגי המוציא את עולה הרגל מסמכותה והשגחתה היום יומית של קהילתו, מסמכותו של רב הקהילה או בית הדין של הקהילה, ומהשגחת קהל המתפללים של בית הכנסת, שבו הוא מתפלל. העלייה לרגל הפכה גם, למסע פסיכולוגי ורוחני בלב עולי הרגל. לימינליות-ספיות, פירושו עמידה על הסף- בזמן ההילולה על ציון הצדיק, גברים ונשים התערבבו בניגוד להפרדה בבית הכנסת, עשירים ועניים, למדנים, רבנים גדולים ועמי ארצות, חולים במחלות מדבקות, נכים ובריאים. שבירת הספים והמחיצות המעמדיות, המגדריות והחברתיות, לתפיסתו של טרנר יצרה הוויה לימנלית, שהקלה על חריגה מסדר החיים הרגיל, התעלות רוחנית ואמונה בנסים ובנפלאות. טרנר ורעייתו אדית רואים בעלייה לרגל רגע של שחרור חלקי מאילוצי הסדר ההברתי הרוטיני-החילוני-השגרתי ומאילוצי המצוות של המנגנון "הכנסייתי" (הממסד הרבני במקרה היהודי). זה, לדעתם, משתקף בהגדלת הקשר של עולה הרגל לדת שלו, לגרעין המהותי של אמונתו, לעתים קרובות בהתנגדות פנאטית לדתות אחרות. זה מסביר לדעתו את המעבר של עולי רגל מסוימים לעבר מסע הצלב ולעבר הג'יהאד (1978: 9). כמיעוט בגלות, ייתכן והיהודים על פי תפיסה זו, חיזקו והעצימו את זהותם היהודית, והעלו חומות מוצקות בזכות חוויית העלייה לרגל וההילולה בינם והרוב המוסלמי. ההתעלות הרוחנית יצרה תחושת בידול מובהקת יותר מבחינה תודעתית בין היהודי וסביבתו הגויית. ואפילו אולי גם תחושת חוזקה ועוצמה ביחס לרוב המוסלמי המתנכל, בזבות הגנתו של הצדיק.

על כוחה של התפילה על קברי צדיקים ועל יכולתה לבטל גזרות אנו לומדים במסכת סוטה, אמר ר' חמא בר חנינא: מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם? מפני שגלוי וידוע לפני הקב״ה שעתיד ביהמ״ק להיחרב ולהגלות את ישראל מארצם, שמא יבואו לקבורתו של משה באותה שעה ויעמדו בבכייה ויתחננו למשה ויאמרו לו: משה רבנו, עמוד בתפילה בעדנו! ועומד משה ומבטל את הגזרה, מפני שחביבים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. בבבא מציעא מצאנו סיפור מופלא על כוחה של התפילה לשנות סדרי עולם, שאילו שלושת האבות ירבו תפילה יחד יבוא המשיח: אליהו הווה שכיח במתיבתא דרבי. יומא חד, ריש ירחא הוה, נגה ליה ולא אתא. א״ל: מאי טעמא נגה ליה למר? אמר ליה: אדאוקימנא לאברהם ומשינא ידיה ומצלי ומגנינא ליה, וכן ליצחק, וכן ליעקב. – ולוקמינהו בהדי הדדי? סברי תקפי ברחמי, ומייתי ליה למשיח בלא זמניה." בתקופת התלמוד נהגו לצאת להתפלל על קברות: "למה יוצאין לבית הקברות? פליגי בה רבי לוי בר חמא ורבי חנינא. חד אמר: הרי אנו חשובין לפניך כמתים, וחד אמר: כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים."

ב. תפיסת הצדיק כרופא ומרפא

האמונה בכוחו של צדיק להתפלל לרפואתו של חולה מקורה בחומש, למראה חוליה של מרים בצרעת וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג; במלים ספורות מתפלל משה באופן ספונטני: "אל נא רפא נא לה" ( במדבר, י״ב, י״ג), והיא נרפאת. יש המפרשים את המילים ויתרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ כתנועות חריגות וביטוי פיזיולוגי-רפואי לעמידה על סף הפלה ותפילת יצחק ותפילת רבקה, מושיעות אותה. בגמרא חנינא בן דוסא מתואר בהקשרים נסיים: בתפילתו לבורא עולם, היה האל מרפא את החולים, ברכתו גרמה לקורות עץ קצרות של אישה עניה, להספיק לבניית בית שלם ולחומץ בו הודלקו נרות השבת של בתו להפוך לשמן. אמרו על רבי חנינא בן דוסא, כי זכותו עמדה לכל בני דורו, כמו שדרשו: "ונשוא פנים (ישעיה ג:ד) – זה שנושאין פנים לדורו בעבורו למעלה, כגון רבי חנינא בן דוסא".רבי חנינא בן דוסא התפלל על חולים, ממגוון סיפורי הנסים המצויים בירושלמי ובבבלי עולה דמות של בעל סגולות רפוי שנטעו בו בזכות התקבלות תפילותיו בשמים. בזכות אותה סגולת התקבלות רבים בקשוהו שיתפלל עליהם . "אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא כשהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת אמרו לו מנין אתה יודע אמר להם אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף" על סגולת תפילתו מסופר "אמרו עליו, על ר' חנינא בן דוסא שהיה מתפלל ונשכו ערוד ולא הפסיק הלכו תלמידיו ומצאוהו מת על פי חורו, אמרו אילו לאדם שנשכו ערוד- הפרא, חמור בר המצוי באסיה המרכזית -אילו לערוד שנשכו לבן דוסא." על אנושיותו של הצדיק בתפיסה היהודית ניתן ללמוד מהסיפור הבא: "מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו: חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה. הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים – וחיה."

על רבי עמרם בן דיוואן סופרו מאות סיפורי נסים. הרי אחד מעניין במיוחד המסופר על ידי עיתונאי ישראלי אשכנזי מעיתון חרות, שביקר בציון הצדיק בהילולה של שנת 1959, וזו לשונו"להבה אדומה פרצה מתוך ערימת האבנים, המסמנת את הקבר. להבה זו צריכה אך ללחך את אהד המאמינים, כדי, שיירפא מכל מחלותיו. סביב תופת זו של אש רקדו המאמינים, התפללו ושרו, בעוד שהאחרים חלשים ברוחם או בגופם מכדי שיוכלו להשתתף בשמחה עצמה נקשרו בידיהם וברגליהם ליד האש כדי להתחמם בחומה. אחד מקורבנות אלה היה נער כבן שבע, אשר כפי שנודע לי מדובר בילד לקוי במוחו. הוריו, שהפעילו כל אמצעי ריפוי מקובל, מבלי שהדבר יביא לתוצאות הרצויות. הביאו מחוסר ברירה את ילדם לווזאן. אם אמנם נרפא הילד או שלא נרפא, דבר זה לא הצלחתי לגלות.

וזאת משום שתשומת ליבי הופנתה לקטע אחר של ההילולה. במקרה זה נתמזל מזלי והייתי עד לריפוי פלא (או קראו לזה ככל שתקראו) ממש. המדובר הוא בנערה בת 14, דניס עמור, ממרקש. ילדה זו לקתה בילדותה בשיתוק ילדים, ששיתק את גופה מהמותניים ומטה. כאשר הצלחתי לפלס לי דרך בקרב הקהל החוגג של קרובים וידידים, ראיתי את דניס שהיא עומדת בכוחות עצמה על רגליה וצועדת מספר צעדים הססניים, כשהיא נתמכת מרחוק בידי הצופים, שעקבו אחרי המתרחש בחרדת קודש." (מרדכי לובלסקי, "חרות", יום שישי, 10 ביולי 1959 עמי 4) ארבע הקסידות מבטאות אמונה עתיקת יומין זו, בכוחו של הצדיק לרפא בזכות תפילה לאל על קברו.

משה ואעקנין, זכירה להרב בן דיוואן-ד"ר דן אלבו-מתוך: "ברית – כתב העת הדו-לשוני של יהודי מרוקו" בעריכת אשר כנפו

מתוך: "ברית – כתב העת הדו-לשוני של יהודי מרוקו" בעריכת אשר כנפו

"תפיסת הצדיק בארבע זְכִירוֹת לרבנו עד"ן".

מחבר הקסידה הזו, לצדיק רבי עמרם בן דיוואן הוא, משה ועקנין. העלה סודר ברישול. בשורה התחתונה במקום אמפרימרי ראזון Razzon-  Imprimerie, נפלה טעות ומסדר הדפוס, כתב "אימ רימירי." תוך דילוג על האות פ. יש להניח שרישול זה, קיבל ביטוי גם בסידור הדפוס של מילות הקסידה עצמה. מה שהקשה עלי את הבנתה המלאה.

במקור יש בתים נוספים בקסידה בתחילה ובסוף, כאן הבאנו את העלה המרכזי.

תרגמנו ארבע קסידות כתובות ביהודית מוגרבית לעברית, הארבע הוקדשו לצדיק רבי עמרם בן דיוואן, במטרה להבין כיצד משתקף הצדיק בעיני רוחם של המחברים. מה מייחד את התפילות התחינות והבקשות המובעים בהן.

משה ואעקנין, זכירה להרב בן דיוואן

ג. אזיו תשמעו יא כוואננא, לעזב או נס די סיאדדנא, או חנא חאדרין בינאתנא  רזזלא ונסוואן, כול זאיידין קדאמנא , יתרזזאוו בלעייאן, זכותו תכון מעאנא 

רב עמרם בן דיוואן:  זת"מ

ג.  בואו שמעו אחינו, את הנסים והנפלאות של אדונינו בהיותנו נוכחים ובינינו

גברים ונשים, כל אלה שקרבו אלינו, נפגעו בעיניים רעות, זכותו תהא עמנו

רבי עמרם בן דיוואן : זכותו תגן עלינו

ד. אסעד מן חדר פי כול עאם , ויסוף ראמאת או עוואם, מן כל בלאד תרעא דמאם

באס תוצל לוואזזאן, בלוועדא לרב עמרם הנקרא בן דיוואן.

 ד. המזל אינו נוכח כל השנה. ויראה מכות ועמים,  מכל עיר עדי דומיה. (שדה שקט)

כדי שתגיע לווזאן, למפגש עם רבי עמרם הנקרא בן דיוואן.

ה. תסוף נאס מראפגין, פרחחאנין מעא נאכדין, דאחכין מעא לבאכיין, כלסי רזאע פרחאן, יטלבו בלקלב לחנין פסייד בן דיוואן:                זת"מ  רב עב"ד
ה. תראה אנשים ישובים ברגליים משוכלות, שמחים עם נכדים, צוחקים עם בוכים

כולם הפכו שמחים יתחננו בלב רחום, על ציון הצדיק בן דיוואן:

זת"ע, זכותו תגן עלינו רב עמרם בן דיוואן

ו. אנאס כל מא זא בליעתו, פלחין נקבלת טליבתו, אדחם או צחח נייתו, מנאיין סאף בלעייאן, באנת או דחרת, זכותו רב עמרם בן דיוואן.
ו. כל איש מהבאים וצרתו, ברחמים נתקבלה בקשתו , ————-אמת כנותו

————————-, בת ונער, זכותו רב עמרם בן דיוואן:               זת"ע     

ז. סופנא די זאווי אמחנין, מן כול זיהא מעטובין, מן לידין מעא רזלין, אמן ראש אלבנאן, זארוה או רזעו ואקפין,  רב עמרם בן דיוואן
ז. ראינו כאלה שבאו פגועים מכל צד, בכל אבר משותקים,  מי בידיים ומי ברגלים

אמן אבי הבנים עלו אליו לרגל, ושבו עומדים, רבי עמרם בן דיוואן, זכותו תהא עמנו:                              

ח. האדי סהאדא נעתיהא קדדאם לחק נקולהא אנא בעיאני סופתהא לא זאייד לא נקצאן היהאת עממרי מא נסיתהא עלא רב עמרם בן דיוואן.
ח. את העדות הזו אתנה ליד האמת אומר אותה שאני בעיני ראיתיה ללא הוספה בלא גריעה שכל חיי לא שכחתיה על רבי עמרם בן דיוואן:                    זת"ע
ט. פי תאריך ואחד וּסתין כוננא בלזמלא חדרין פלהלולא מעא זאיירין סופנא נאס מן תיטוואן אמרא או רזאל מן זאיירין, לסייד בן דיוואן:                         זת"מ
ט. בשנת אחד ושישים היינו המוני נוכחים בהילולא עם עולי רגל, ראינו אנשים מתיטוואן נשים וגברים מקרב עולי הרגל שעלו לציון הצדיק בן דיוואן:                 זת"ע
י. זאבו בנהום עלא חמאר ודעוא פכרכור דלחזאר תחת סזרא פווצט נהאר בדם מן לעייאן, בדמוע סאיילה מן מטאר  פסייד בן דיוואן :                               
י. הביאו את בנם על חמור והשליכוהו על גל האבנים תחת העץ, באמצע האש בדם מן העיניים, בדמעות זולגות כמטר בקבר הצדיק בן עמרם:                    זת"ע
יא. קאלו וואלדיה אלחאדרין מן וקת לי כאן בן סבע סנין  ועדאמו כולהום זאחפין

תאייח עדאם עייאן חתא וצל וחאד ועשרין לא זאייד לא נקצאן מה כלאוו ביה חתא בלאד עיווא בדיוואוואת לזדאד וטבבא לערראף סדאד מא נפעוה בדיוואן חתא זבוה דון לעבאד לסייד בן דיוואן:                               זת"מ

יא. אמרו הוריו הנוכחים, מאז היותו בן שבע שנים, ועצמותיו כולן משותקות וכל עצם חולה עד שהגיע לגיל עשרים ואחד לא יותר לא פחות לא החסירו עמו שום עיר עייפו מלתת לו תרופות חדישות ורופאים יודעי נסתרות-חזות לא הועילו לו הרפואות,

עד שהביאוהו המאמינים לצדיק בן דיוואן:                              זת"ע

יב. זאלסין קדדאמו ואלדיה  ונאס סולחא באבייא עליה מא נזזם חד יסוף פיה 

מחזוד אמן סבבָאן תלק ידדה מעא  רזליה סאר יזאווב פרחָאן:                         זת"מ

יב. הוריו יושבים לידו ואנשי חסד סביבו אין צורך להסתכל בו——————

שחרר את ידיו ורגליו עד ששאג שמח:                             זת"ע

יג. זאד שמש לענדו האדא וחכמו מן ידו וקקפו יתסארא בוחדו בין אחבאב ועדיאן

ירקץ ויציח מן זהדו רב עמרם בן דיוואן:                         זת"מ    

 יג. קָרַב הַשַּׁמָּשׁ אליו אחז זה בו בידו והעמידו כדי שיצעד לבדו בין אוהבים ואויבים

רקד וצעק בכל כוחו רבי עמרם בן דיוואן:                        זת"ע

יד. דא עאם תסעוד או תמאנין, קאלו כול נאס אזזאיירין. סאפו בנת אמן עסר סנין.

מא כא תדווי בלסאן. מא תסמאע חתא בוודנין. זאבוהא לבן דיוואן:    זת"מ                 

יד. בשנת שמונים ותשע [תרפ"ט, 1929] כל עולי הרגל אמרו שראו ילדה בת עשר שאינה מדברת בלשון ולא שומעת באף אחת מאוזניה [אילמת חרשת] הביאוה

לבן דיוואן:   זת"ע

טו. מן למקאס מא כרזוהא חתא נדקת  בלסאנהא תצייח מן זווארח קלבהא רב עמרם בן דיוואן ולנאסי זמיע יסופוהא ויבכיו בדמוע חנאן:                          זת"מ
טו. מהחגורה לא הוציאוה  עד שנפגעה בלשונה זעקה מתוך עמקי לבה רבי עמרם בן דיוואן והאנשים כולם ראוּהָּ. ובכו בדמעות חמלה:                         זת"ע
טז. לי מאחוסי מן דיננא, יצייחו יא רבי גיתנא, זכות האד צדיק סידנא. רב עמרם בן דיוואן. אנדר וקבל טליבאתנא ותוואזבנא עזלאן:              זת"מ רב עביד 
טז. אלה החוסים בדתנו [?], יקראו רבי תנה לנו, בזכות הצדיק הזה אדוננו רבי עמרם בן דיוואן התרצה וקבל את בקשותינו וענה לנו בשמחה:                             זת"ע
יז. מאדא מן נאס דכלו מראד זארו וקדאוו למורד כול עם חדרו פלעדאד או חקקו בלאמאן  פרחו לקראב ולבעאד  פסייד בן דיוואן:                                זת"מ
יז. כמה אנשים נכנסו חולים השתטחו ונרפאו מחולי כל שנה נכחו בתפילות וצפו בלב נאמן, צהלו קרובים ורחוקים בציון הצדיק בן דיוואן:                       זת"ע
יח. אבנאדם כאף מן רבבך מן קלבך או מן כול ליך דאיים תציבו ויוואזבק לננו הוואא רחמן זכות צדיק תעאוונך  רב עמרם בן דיוואן:                         זת"מ
יח. בן אדם ירא את אלוקיך! מכל לבבך ומכל הווייתך, עד היום שתמצאו משיב לך

לנו הוא רחמן, זכות הצדיק תעזור לך, רבי עמרם בן דיוואן:                         זת"ע

יט. אלעאלי קריב לתאלבו, דגייא פלחין יוואזבו, אילא יטלב מן מכאלבו, בלחק בלא כתלאן, פחאל מן טלב לצאחבו מן ענדו פיה אמאן:                         זת"מ
יט. העליון קרוב לתחינתו, מהר ברחמים יענהו, אם יבקש מעומק לבו באמת בלא ספק זיוף [?], כפי שאיש מבקש מחברו שלו הוא רוחש אמון ובוטח בו:  זת"ע                  
כ. סלאם לאה עליהום רוואח צדיקים כלהום נשמת מור אבי מעאהום, פגן עדן דאימאן

רוואח אללא תזמעהום, מעא רב בן דיוואן:                            זת"מ

כ. שלום האל עליהם, נשמות הצדיקים כולם, נשמת מור אבי עמם, בגן עדן שוכנים בטח, רוח האל תאספם, עם רבי בן דיוואן:                              זת"ע
כא. בלמים בדית עדאדנא, או שין שכרא לילאהנא, או להי הוא צלטאננא, הווא מול לאמאן, קאדר יכמלל מוראדנא, יזוד לינא בלגפראן:                          זת"מ
כא. במים התחלתי התכנסותנו, ושתיה לשכרה לילותינו, והאל הוא מלכנו (שולטנינו)

הוא האל הנאמן, שיכול להשלים לרפא את חוליינו, ימחל [?] לנו ביום כיפור: זת"ע               

כב. דאיים נטלבו ללחנין, בתשובה ירדני פלחין, האגדא יטלב ואעקנין, פכלאמו בתביאן, אחנא או כוואנא כאמלין או נרזעו לדידאן:                              זת"מ
כב. מיום שנבקש מהאל הרחום, בתשובה ישבני ברחמים, כך יבקש ואעקנין

בדברו — – , אנחנו ואחינו כולם ונשובה עם טעם מתוק בפינו:     זת"ע                             

בזכירה זו לרבי עמרם בן דיוואו בחיבורו של משה ועקנין, היסוד המרכזי, בנוסף לתיאורי אוירה של ההילולה על קברו של הצדיק באסז'ן, בעיקר תיאור המדורה ולהבות האש הדולקות על גל האבנים המכסה את קברו. הקסידה בעיקרה מוקדשת לסיפורי רפוי והתרפאות של חולים למיניהם. בבית א' מסופר על ריפוי מחלות עיניים. בבתים ב' ו-ז' מסופר על ריפוי משותקים. בבתים י' ו- יא' מסופר על ריפוי אילמת שהחלה לדבר. תיאורים כלליים של התרפאות עולי רגל מופיעים בבית יז' ובבית כא'. התיאורים מתארים, יש להניח את ההילולה הקודמת או אלו שלפניה, שבה נכח הבלדיסט. במהלך השנה התקיימו שתי הילולות, מנתון זה לבדו, ניתן להסיק שמחבר הקסידה עלה לרגל לקבר הצדיק מספר פעמים, שבהן ראה במו עיניו את כלל האירועים שעליהם מסופר ביצירתו. היצירה מבטאת את שני היסודות התיאולוגיים הללו:

א. אמונה בכוחה של תפילה ספונטנית במילותיו, אנחותיו ובכייתו של המתפלל או המתפללת, בלשונו שלו או שלה, היכולה להיות בכל שפה, יהודית-ספרדית, פורטוגזית, תמזיגית, יהודית מוגרבית על שלל גווניה – להושיע את בעל/ת המצוקה. בפסוק "יַעַנְךָ יְהוָה בְּיום צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלהֵי יַעֲקב" (תהילים, כ, ב'), האדם מתפלל על-מנת לקבל מענה ועזרה ביום צרתו. אדם מתפלל לא רק בשל המצאות בתחתיות מצוקה ומחסור, אלא גם מתוך כמיהה של האדם להתעלות להידבק ברוחני ובשגב האלוקי.

ב. היסוד השני הוא, האמונה בכוחה של התפילה על קברי הצדיקים להושיע בזכות מעלותיו הרוחניות-השמימיות של הצדיק הנוכח במקום קבורתו כאדם חי. מנהגן של ישראל להשתטח על קברי אבות וציוני צדיקים הקדושים אשר בארץ המה, ולעורר בהם רחמים. וסגולתם שיתקבלו התפילות. מנהג זה התחיל עוד בזמנו של יעקב אבינו. כך נאמר במדרש (בראשית רבה פ"ב): "'ותמת רחל ותקבר בדרך אפרת' – מה ראה יעקב אבינו לקבור את רחל בדרך אפרת? אלא צפה יעקב אבינו שהגלויות עתידות לעבור שם לפיכך קברה שם כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים". הרי שהיו הולכים ומשתטחים על ציונה כדי שתמליץ טוב עבורם.

 הערות המחבר: טלבה סתם היא בקשה, אבל כאן יטלבו הכוונה יבקשו משאלות ובקשות, יעלו תחינות.

 י"ח אייר התרפ"ט , ל"ג בעומר חל ביום שלישי, מקביל ל 28 במאי 1929.

עמוד 1 מתוך 11

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוגוסט 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יול    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031