גאוני-מש.-אביחצירא-ר-יוסף-אביחצירא

עמוד 3 מתוך 3123

גאוני משפחת אביחצירא…מסכת חיים של עמל בתורה ועבודת ה'

זה אלי ואנוהו

לא ניתן לתאר במילים את החביבות של הרב בקיום כל מצווה ומצווה. כאשר הגיעה לידו מצווה שנתחייב בה, הקפיד לקיימה עם כל החומרות וההידורים. מעשה שהיה: בין יוה׳׳כ לסוכות, בשוק העירוני בקזבלנקה, התהלך יהודי תושב המקום יחד עם אביו. הנ״ל רואה ליד אחד הדוכנים שמכרו אתרוגים, אדם בעל שיעור קומה אציל נפש זך וזוהר על פניו, וישאל לאביו מי הוא היהודי הלזה? ויענה לו אביו: זהו רבי אברהם.

הלה, שעמד להתבונן ברבי אברהם, עמד משתומם ומתמיה אל מול המראה: היתכן? זהו רבי אברהם הידוע לשם ולתפארת מגדולי רבני העיר?! הוא בעצמו ללא כל עוזר ומשרת, ללא כל שליח, בגפו יבא ובגפו יצא, ניגש לחפש אתרוג.

הלה מתאר את אותו מעמד נפלא, החרוט בזכרונו וברור לו שלא ישכח ממנו לעולם. רק אם הייתם חיים באותה תקופה ,הייתם מבינים מה המשמעות. רבי אברהם בעצמו! רבי אברהם בעצמו,מסתובב ברחובות השוק של העיר לחפש אתרוג. לא לקנות, לחפש, עם כל החביבות לקיים את המצווה. כמו ילד שזה עתה לראשונה זוכה לקנות אתרוג. הלה עומד ורואה, לא שעה ולא שעתיים, שהרב עומד ומתבונן ומחפש אולי זה, או שמא זה יותר מהודר, עד אשר נחה דעתו ומצא את האתרוג המיוחל ויצא ביום ההוא שמח וטוב לב.

יחיד היה אברהם…

את הישרות של סבא אי אפשר למצוא היום, מתחיל הנכד לספר. גופא דעובדא הכי הוה: יום אחד הייתי מהלך ברחובות קזבלנקה, ופגע בי אדם אחד וישאל לי, האם כבודו יודע היכן ביתו של רבי אברהם? יש לי דין ודברים ורצוני לגשת אליו. הלה שלא ידע שאני נכדו, אף אני לא הודעתיו על כך והראתי לו את הדרך המובילה לביתו של סבא.

השואל לא נסתפק בכך, והמשיך לשאול בתמימותו: היכן יש חנות לקנות משהו לרב? שכן לא מן הראוי ולא יפה להיכנס בידיים ריקות, והיה מורגש שכל מטרתו באמת מתמימות וחלילה ללא שום מטרה אחרת. נעניתי ואמרתי לו, דע לך לפי מה שאני מכיר את רבי אברהם, אם תביא לו דבר, למרות עדינות נפשו ואצילות מידותיו, לנהוג בתכלית הנעימות עם כל אדם באשר הוא, עלול הוא במצב זה, לחבוט בך באמת הבניין ולשלוח אותך מכל מדרגות הבית. הלא שלא הכיר את מידת ישרותו של סבי, לא נאות לעצתי לילך בידיים ריקות וקנה את מבוקשו. משראיתי זאת בקשתי אחת היתה, להתלוות אליו ולחכות ליד ביתו של הרב מבחוץ, לדעת מה יעשה ל׳ה. הלה הסכים לבקשתי, וילכו שניהם יחדו עד פתח הבית, הוא עלה לבית הרב ואני נשארתי בבנין שליד הבית.

משירד שאלתיו: האיך קבלו הרב? ויען ויאמר: מיד כאשר הרב פתח את הדלת, ואני עדיין לא הוצאתי דבר מה מפי, נזף בי רבי אברהם וצעק עלי: לך מיד איני רוצה לראות פניך יותר, ואם יש לך בעיה פנה לביה״ד, לא אני הכתובת. מששמע זאת נכדו של הרב, ענה ואמר לו: נו, תתנחם, שכן כל מי שמכיר את רבי אברהם יודע שבמעשה כמו שעשית לא יתכן שרבי אברהם לא היה שולח אותך מכל מדרגות הבית, ואם זכית רק לגערת חכם, בטוב יצאת.

עוד על הישרות והנקיות של רבי אברהם, ניתן ללמוד מהעובדה שבהיותו בקזבלנקה נבחר להיות כאפוטרופוס של משפחת כהן, על אף שלא היה כל קשר משפחתי בין השניים. וגופא דעובדה הכי הוה:

לימים אחד מבניה של משפחת כהן, מבין אותם היתומים שרבי אברהם נתמנה להיות להם כאפוטרופוס: מר דוד כהן ז״ל, פגש את נינו של רבי אברהם מבלי לדעת מי האיש. הפגישה המפתיעה נעשתה במהלך תערוכה אודות יהדות ספרד שהוצגה בביה״כ הרמב״ם בפריז. מר כהן מתוקף תפקידו כנשיא ביה״כ, עמד בכניסה של ביה״כ לקדם בברכה את האורחים המגיעים.

לפתע כאשר מר כהן ז״ל עמד בכניסת ביה״כ, הבחין באדם בעל שיעור קומה שנכנס לביה״כ ופניו היו מוכרים לו, מבלי לדעת מי האיש. הלה התבונן בו היטב וניגש אליו ושאלו: מי אתה? פניך מוכרים לי, האם אתה ממרוקו? או אולי יש ממשפחתך שהתגוררו במרוקו? הלה , שהופתע מן המתרחש, השיבו: לא, אני מירושלים ,אבל סבי ממרוקו, והיה מוכר וידוע, ר׳ אברהם אביחצירא, מקזבלנקה.

מששמע זאת מר כהן, התפרץ בבכי תמרורים ולא הצליח לעצור דמעותיו. משהבחינו בזאת קרובי משפחתו, נבהלו להרגיעו שכן היה עומד בכניסת ביה״כ לעיני כולם, ע״מ לקבל את המשתתפים. בעודם מנסים להרגיעו פתח פיו ואמר: אין לכם מושג איזה זיכרונות מתעוררים בי כעת. אני ואחיי היינו ילדים קטנים, לדאבוננו נגזר עלינו להתיתם מאב בעודנו צעירים ואין מי שיטפל וישגיח עלינו.

סבו של זה, רבי אברהם אביחצירא, אותו העת נתמנה להיות עלינו אפוטרופוס וטיפל בנו במסירות יותר מאב ולא גזל מאתנו פרוסה אחת. הכל היה רשום אצל הרב בדקדוק בתוך פנקס מהיום הראשון שנתמנה כאפוטרופוס ועד להיום שכבר גדלנו ונהינו לברי דעת להשגיח על עצמנו, אז הרב החזיר את הכל לידנו. והכל נעשה בצנעא מבלי לקבל פרס כלל.

הרב ומשפחתו

רבי אברהם נשא לאישה את הרבנית מרת אסתר ע״ה. משפחתה של רעייתו הרבנית ע״ה, היתה אחת מן המשפחות החשובות והידועות במקנאס, משפחת סודרי. מבין חתניה של משפחת סודרי נמנים הגאונים רבי יהושע בירדוגו ורבי רפאל ברוך טולידנו.

רבי אברהם הניח אחריו בן: רבי יוסף. ושתי בנות: פריחא, שנשאת לר׳ אברהם בוחבוט. ושמחה שנשאת למשפחת דהאן. זולת אלו, בעודנו בחיים שיכל בן: ר׳ פנחס. ובת: רבקה.

בנה של מרת פריחא ע׳׳ה, נקרא על שם אחיה ז׳׳ל, ר׳ פנחס בוחבוט שיחי׳. אודות הרגשותיו העדינים של הנכד כלפי סבו הגדול מן הראוי לציין את העובדה דלהלן. בהיותי בפריז, התארחתי בביתו של ר׳ אורן בוחבוט בנו של ר׳ פנחס. קצר המצע מהשתרע מלבוא במילים ולחקוק במגילת ספר את ההתמסרות המפליאה שחשתי כל אותו העת ששהיתי שם, אחת ניתן להאמר, מעולם לא חוויתי כדוגמתה. בנוסף לכך מעת הגעתי לשדה התעופה, כאשר הנכד ר׳ אורן, הגיע לאסוף אותי אל ביתו, לבש בגדי חג: חליפה, עניבה וכובע שבתי.

קודם פרדתנו סיפר לי: דע! כאשר סיפרתי לאבי שהינך מגיע אלי, ציווני לכבדך ולדאוג לך בצורה הכי ראויה שאפשר. מלבד זאת מו״א שיחי׳ פקד עלי ואמר: דע לך, אתה אמור לפגוש במי שעוסק בתורתו ומפעל חייו של הסבא לכן אתה מחויב בכבודו והוסיף לצוותי ללבוש בגדי שבת בכל אותו העת.

אודות פטירת בנו ר׳ פנחס מסופרי. פעם אחת נבלע לרבי אברהם אחת משיניו התותבות, בנו ר׳ פנחס נחרד לשלום האב ורץ מיד להזעיק עזרה ולמצוא את רופא העיר. בעודנו רץ לחפש את רופא העיר לא פסק פיו מלמלל ולהתפלל: רבש׳׳ע, אם צריך שיקרה משהו לאבי, מוטב שאכנס אני תחתיו והוא יצא לחיים טובים. ויהי כן, לאחר שהבן מצא את הרופא והבהילו להציל את אביו, למחרת בבקר נתבש״מ הבן, והאב רבי אברהם ניצל.

את בתו רבקה שיכל הרב סמוך לחופתה. היה זה כאשר הציעו לה להשתדך עם אחיינו של רבי אברהם. תחושת ליבה של הכלה לא הניח לה להסכים להצעת השידוך, עד אשר אותה תחושת לב נפלטה מפיה: אם אתחתן עם החתן המדובר אראה את המוות. למרות אי שביעות רצונה מהשידוך, נענתה לקבל את הצעת השידוך, אך לכבוד אביה.

לאחר הסכמתה לקבל את הצעת השידוך, עשתה דרכה לבית החתן, ע״מ לפגוש ולראות את החתן לראשונה. ויהי בדרכה לבית החתן, נפלה למשכב ונפטרה. עם הפטירה הטראגית, קבל הרב מכתב תנחומים מידידו ועמיתו הגאון רבי יוסף משאש זצ״ל, בנו של מוהרר״ח משאש שהיה רבו של רבי אברהם כנז׳. וכה דבריו:

אב״ר. לעיר צ׳אר אלביד׳א יע״א.

מנחם ציון! המטר גשם נחמות, על נפשות עגומות, הל״ה, החכם השלם והכולל בישראל להלל, כמוה״ר אברהם אביחצירא וזוגתו ה׳ עליהם יחיו ולגוי גדול יהיו האבלים השוממים, וכיונים הומים, על בתם היפה אשר נקטפה ואץ לבא עתה, תון ימי חופתה.

בלבבדוי צעקתי וי! וי!

עגומי לב! אף איש אשר יצוריו חזקים כמטיל ברזל, ולבו כלב האריה לא יחת מפני כל, ולחייו כערוגת הבושם אדומים בשנים, מרוב ששונים השטים תוך חדרי לבו, וכל חשק תבל לעומתו, בטח! שיחת וימס לבבו, ומשמן בשרו ירזה, ובטנו המוג יתמוגג ועז פניו ישונה, תחת אודם ברור, יקבצו פארור, וכל חמדת תבל ותענוגו, לסחי ומאוס יהיו נגדו, בהביטו אל המחזה, המעציב והמדאיב, המצריב והמכאיב, המפתח חרצובות לבב, אשר קרה במדינתנו, (כי היא מתה במכנאט יע׳׳א) מאופל אילת השחר, חיש מהר קדר ונעתם שמשה, בתקופה אשר היה לו להגיה אורו על אחת שבע, וי! וי! בת היתה לו לאברהם ובכל שמה, כללה היוצר, מכל יופי וחן, ודעה והשכל, אשר קרה לה, כאיש עבר בצי אדיר בלב ימים, ימים רבים, ובהגיעו לחוף ים עיר גילו ומשושו, יצא מתימן טופה,

ותסער את מי הים, והמון גליו, הכו את הצי לרסיסים ובקיעים, ויצלול כעופרת בתהום רבה, ותצא מחנק נפשו, כן קרה לנערה, היקרה והישרה, אשר בהגיע תר גילה ומשושה עם אלוף נעוריה, הזמן בה בגד, ובחבלי המות אותה אגד, ויסחב אותה סחוב והשלך תחת אחת השיחים, בנקרת הצורים ובטעיפי הסלעים, צר לא מוצק תחתיו כי אם רפש וטיט רפידתו. יקרע סגור לב, בחשבו מחשבות, אין! תחת שבתה עם שאהבה נפשה, על כטא ברוש תדהר, משוח בששר, בצל ארמון נשגב, על רצפת בהט ושש, בפנים מלאים זיו ומפיקים נגה! ישבה בדד, תחת סעיף סלע עיתם, על רגבי עפר ועבטיט אדמה, ותהי לברות לזוחלי ארץ, אהה! אהה! איך משמים נפלת הלל בן שחר!

והנה ! בעת ישת חשך ויהי לילה בנפול תרדמה על אנשים, וערבה שינתם על ערש יצועם משאון תבל והמייתו, אני הגבר לא שכב לבי, רק רעיוני יבהלונני, וסעיפי ימלאו על כל גדותם, זכרונות מעציבים ומכאיבים, וצר לי לאם תבכה ותתיפח, וחמס תזעק על ציר מות, אשר הניף חרמשו, וכרת השושנה טרם מלאת! ולב אב רחמן יכאב, ויאנח במר נפשו, על פרי בטנו, אשר טפח ורבה, וקול מספדו כמספד הדדרימון, יבא באזני, ויעריני, ויבהלני, ומזה אני דן, אם אני, אשר אני רחוק ולא קרוב, רק אחד מאוהבי שמו, לבי כואב עליה, מה יעשו הוריה, אשר גדלוה וטפחוה, עד הלום, עד היותה כגזרת יהלום, והנה עפה בלי אבר, לקבר! וי! וי!

אך ! בצפיתנו אף בהשקפה קלה, והנה פיח היוצא מאלה הזכרונות והבכיות והיגונות והאנחות, כלו קמשונים וחרולים, אשר ינקרו גוית אנוש ככבדה, ולנערה לא יעשו דבר, כי לא נוכל עוד להביסה, ואם כן! למה יערוץ אנוש את מבנה גוו ללא הועיל, רק לחסר! ולכן אמרו, אל יתאבל אנוש יותר, בצרתה לו, רק ישים פוגה, לתוגה, וקצב, לעצב, שאם כך גזרה חכמתו יתברך, יהי שמו מבורך.

בעל הנחמות ינחם אתכם, ה׳ צבאות יגן עליכם, גם עד זקנה ושיבה, ונפש היפה, עליה תהיה חופה, יד האל וכבודו, ועליה יתן מהודו, בגן עדנו לנשמתה, יתקן חופתה, באורות עליונים, משמי מעונים, ועליכם תשא תפלה, לפני אל נורא עלילה, למען ירבו ימיכם, וימי בניכם, בכל טוב סלה, אמן. אנכי אנכי הוא מנחמכם, הדואג עמכם החו״פ מכנא״ס יע״א, בירח אב״ר שנת כי שבעה ברעו״ת לפ״ק. דל ורזה, היו״ם (ר׳ת: הרב יוסף משאש) הזה ס״ט.

עמוד 3 מתוך 3123

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יונ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031