גירוש ספרד-ח.ביינארט

עמוד 3 מתוך 3123

גירוש ספרד-ח.ביינארט

[ג]

מבחינת נוסחו מעלה צו הגירוש כמה שאלות. הראשונה בהן: האם היו צווים בנוסח זה שקדמו לצו הגירוש הכללי, שמהם יכול היה הכתר ללמוד לגבי עריכת הנוסח הסופי, זה שנחתם ב־ 31 במארס 1492 בסנטה פי. נראה שיכולים אנו לקשור שני דברים. האחד, החלטת הקורטס של שנת 1480 שנתכנס בטולידו ולפיו נצטוו היהודים לעזוב את שכונות מגוריהם ולעבור לשכונות חדשות, שאותן חויבו הערים להקצות. לכך ניתנו שנתיים, וקומיסרים מיוחדים נשלחו לפקח על ההוצאה לפועל של החלטה זו. מבחינה זו שונה מבנה צו ההפרדה במגורים, או גירוש משכונות המגורים, מצווי המלכות המכונים pragmáticas,  שהם צווים שהכתר ציווה עליהם על דעתו עם או בלי התייעצות במועצות המלכות. הצו להפרדה במגורים נתקבל בקורטם והוא על דעת מעמדות המלכות בקסטיליה שנתכנסו לפי הזמנת הכתר. אף־על־פי שהחלטה זו כוחה למקומות המגורים עצמם במסגרת המלכות, הנה חשיבות צווי הגירוש מאזורים שלמים וטיהורם מתושבים יהודים, משקלם רב ביותר גם לבחינת השיטה והאמצעים לשם גירוש סופי. פתרון מוחלט לשאלת היהודים יש לראות, כפי שעוד נשוב ונדון בדבר, גם בעובדה שלכיבוש מלכות גרנדה נתלוותה הרחקת היהודים מן הערים שנכבשו ויציאת יהודי העיר גרנדה עם כיבושה.

נראים הדברים שלצורך הכנת צו הגירוש יכול היה לשמש הצו שניתן ב־1 בינואר 1483 לגירוש יהודי אנדלוסיה. צו זה הוכרז על דעת בית דין האינקוויזיציה בסביליה והוא נוסח על־ידי האינקוויזיטורים הממונים שם, ללא צל של ספק על דעתו של טורקימדה האינקוויזטור־גנרל. ליהודים שגורשו מכל אנדלוסיה ניתן מועד של חודש ימים לצאת ממנה ולהתפזר על פני קסטיליה. גם צו זה העמיד את גורם הגירוש על היחסים בין האנוסים ליהודים והשפעתם הרעה של היהודים עליהם. מנסחי הצו ראו בגירוש זה שירות לאל ולכתר, כלומר: שהשירות לשני גורמים אלה עולה בקנה אחד. הגירוש הוא לצמיתות וכל החוזר לאנדלוסיה דינו דין מוות ורכושו יוחרם. ברם לא היתה בצו זה שום הגבלה למה שאסור היה להוציא מן המלכות. שהרי היו אמורים המגורשים להתפזר על פני כל קסטיליה. אלא שחסרים אנו כל פרטים לאן הלכו וכיצד נתפזרו מגורשים אלה על פני המלכות. אין אפוא ספק שצו גירוש זה שימש את הכתר מסקנות ביצוע לגבי הגירוש הכללי, שכפי הנראה היה חלק בתכנון המלכותי של פרנאנדו ואיסבל. ברם הכתר התנגד לניסיונות מקומיים לגרש יהודים, כאשר שלטון מקומי ניסה לפתור על דעת עצמו את שאלת ישיבתם של יהודים בתחומו. לכן התנגד לגירוש יהודי ולמסידה בשנת 1486 ; הכתר ציווה על ראשות העיר להחזיר את היהודים לעיר, אלא שראשות העיר השכילה להתפשר עם יהודיה ואלה לא חזרו אליה. בנוגע לגירוש יהודי סרגוסה ואלברסין, שניתן על דעת האינקוויזיציה ואשר אותו אישר פרנאנדו ב־12 במאי 1486, המליץ פרנאנדו על דחייתו לשישה חדשים. ואין להטיל ספק שדחייה זו נעשתה בדעה אחת עם טורקימדה שוודאי נהירות היו לו מחשבותיו של הכתר בנידון. אמנם לא נמצא צו גירוש אנדלוסיה אלא התייחסות צו הגירוש הכללי לנוסח גירוש אנדלוסיה וכישלון ניסיונו מעיד כמאה עדים על הקשר בין הצווים הניכר גם בניסוחם, כפי שהצביע על כך יצחק בער. ברם, יש להעיר שכל החלק הדן בהשפעה של היהודים על האנוסים הושמט מצו גירוש יהודי פורטוגל שניתן בהשפעת כתר ספרד וכתנאי לנישואי מנואל מלכה של פורטוגל עם איסבל, בתם יורשת העצר של פרנאנדו ואיסבל. על צו גירוש יהודי פורטוגל חתם מנואל ב־5 בדצמבר 1496 בעיירה מוגה (Muga) שבצפון פורטוגל והסמוכה לגבול עם גליסיה. בצו זה מודגשים הרעות והנזקים שהיהודים מביאים למלכות והם גורמים לנוצרים רבים להתרחק מאמונתם. גם מנואל נועץ, כדבריו בצו, במועצה ובלטראדוס. אבל מלך זה למד מניסיון גירוש ספרד לגבי מועד היציאה והוסיף על הזמן והעמיד את תאריך היציאה לאוקטובר.1497 גם בו נקבעו אותן סנקציות שנצטוו עליהן בספרד לאלה שיישארו ויימנעו מלצאת ולאלה שייתנו להם מחסה. אף בפורטוגל נאסר על המגורשים לשוב אי־פעם ולהתיישב בה.

[ד]

האם ניתן להעלות על הדעת שהיו להם לפרנאנדו ואיסבל מחשבות ושיקולי חרטה על הגירוש לאחר שציוו עליו או לאחר שהוצא אל הפועל? את אלה ספק אם ניתן למצאם בכתובים או שמקורבי מלכות יהיו מעלים את הדברים על הכתב. אין גם ספק שלשניהם אותן דעות בנידון. איסבל ביטאה את דעתה על ייסוד האינקוויזיציה ועל פעלה לביעור התייהדותם של האנוסים, ומותרים אנו להניח שראייתה זו תהא תופסת גם לגבי גירושם של היהודים ממלכותה. אותו גורם לגבי האינקוויזיציה קיים היה לגבי דידה בנוגע לגירוש היהודים.

אם כי דעתו של פרנאנדו על פתרון שאלת האנוסים המתייהדים עלתה בקנה אחד עם דעתה של איסבל, הנה יש לזכור שגישתו הפרגמאטית לפתרון בעיות המדינה היתה לכאורה מחייבת אותו לחשבון נפש כלשהו. בעניין זה הגיעו לידינו שתי איגרות ששלח לשני אצילים: אחד, לקונדי די ארנדה: שני, לקונדי די ריבאדיאו.(Ribadeo הם לא היו בודדים, איגרות נשלחו לכל האצילים, בעלי שטחי אדנות (señoríos), ראשי הכמורה וראשי המסדרים הצבאיים, ללא ספק כדי לתאם איתם את הגירוש שיהא תופס גם לגבי השטחים שהם בעלים עליהם. את שתי האיגרות ערך וכתב חואן די קולומה, והשתיים נשלחו רק משמו של פרנאנדו ב־ 31 במארס 1492 מסנטה פי, כלומר, במקום וביום שבו נחתם צו הגירוש. לפי הנוהג, על דרכי ביצוע צו הגירוש חויבו גם הם לסודיות על הצו עד לפרסומו ברבים, וכאשר יחליט עליו הכתר. פרנאנדו קיבל בכול את גישת האינקוויזיציה בשאלת גירוש היהודים ויש לראות את מכתביו לאצולה, לכמורה ולראשי המסדרים ואת צו הגירוש כיחידה אחת, כהכרעה חלוטה שאין אחריה כל עוררין, שכל השיקולים נתמצו ונתקבלו על דעתו.

סוף פרק שני – צו הגירוש- מבנה ונוסח

גירוש ספרד 1

סוף פרק שני – צו הגירוש- מבנה ונוסח

אם כי דעתו של פרנאנדו על פתרון שאלת האנוסים המתייהדים עלתה בקנה אחד עם דעתה של איסבל, הנה יש לזכור שגישתו הפרגמאטית לפתרון בעיות המדינה היתה לכאורה מחייבת אותו לחשבון נפש כלשהו. בעניין זה הגיעו לידינו שתי איגרות ששלח לשני אצילים: אחד, לקונדי די ארנדה: שני, לקונדי די ריבאדיאו.(Ribadeo הם לא היו בודדים, איגרות נשלחו לכל האצילים, בעלי שטחי אדנות (señoríos), ראשי הכמורה וראשי המסדרים הצבאיים, ללא ספק כדי לתאם איתם את הגירוש שיהא תופס גם לגבי השטחים שהם בעלים עליהם. את שתי האיגרות ערך וכתב חואן די קולומה, והשתיים נשלחו רק משמו של פרנאנדו ב־ 31 במארס 1492 מסנטה פי, כלומר, במקום וביום שבו נחתם צו הגירוש. לפי הנוהג, על דרכי ביצוע צו הגירוש חויבו גם הם לסודיות על הצו עד לפרסומו ברבים, וכאשר יחליט עליו הכתר. פרנאנדו קיבל בכול את גישת האינקוויזיציה בשאלת גירוש היהודים ויש לראות את מכתביו לאצולה, לכמורה ולראשי המסדרים ואת צו הגירוש כיחידה אחת, כהכרעה חלוטה שאין אחריה כל עוררין, שכל השיקולים נתמצו ונתקבלו על דעתו.

מן הראוי לעיין בשני המכתבים (הללו): מתוך נוסח המכתב לקונדי די ארנדה

משראתה הלשכה הקדושה של האינקוויזיציה את אבדנם של נוצרים בגלל קשרים ומגע עם יהודים היא ציוותה על גירוש היהודים מכל מלכויותינו ואזורי אדנותנו, שכן מבלעדי זאת לא ניתן היה לעקור את הכפירה שנתגלתה, ואנו שוכנענו שעלינו לתת לכך את הסכמתנו ואת יחסנו החיובי.

מתוך נוסח המכתב לקונדי די ריבאדיאו

בראותנו את הרעות והנזקים שנבעו מן הקש­רים שבין היהודים במלכויותינו עם הנוצרים, כפי שהדבר התברר על־ידי האינקוויזיציה הפועלת במלכויותינו, ציווינו על כל היהודים בכל הערים, העיירות ומקומות היישוב בא­נדלוסיה לצאת משם בהאמיננו שבכך ייענשו היהודים בשטחים אחרים, ועל מנת שלא לה­זיק לנוצרים הללו וכפי שנמסר לנו, הן על־ידי האינקוויזיטורים והן על־ידי מקורות אחרים, כל העונשים שציווינו להטיל לא יפעלו אלא אם כן יגורשו היהודים מכל מלכויותינו, כדי למנוע את כל הרעות והנזקים שנגרמו ונגר­מים לנוצרים על־ידי השתתפותם ושיחותיהם עם היהודים שנשארו באותם מקומות, ואין הם מפסיקים להשחית את הנוצרים, שקודם שקעו בטעויותיהם ולאחר מכן חזרו לדתנו הקדושה.

שתי איגרות בשני סגנונות שנערכו על־ידי אותו מזכיר: חואן די קולומה. רק באיגרת שנשלחה לקונדי די ארנדה נמצא נוסח יותר אישי שבו הביע המלך את דאגתו לשלמות הנשמות (salut a las animas) כשהוא מכיר ׳כי הגירוש גורם לו נזק לא קטן׳ (que dello se nos siga no pequenyo daño), והמלך מבקש ממנו להכריז על גירוש היהודים מארנדה ואפילה — תחומי שליטתו של הקונדי, האחד בקסטיליה: השני, אפילה, באראגון, ולסייע בכך בקיום הגירוש. גם האיום בסנקציה מנוסח בסגנון אדיב יותר. לעומתה האיגרת לקונדי די ריבאדיאו, סגנונה הוא הותך יותר, ובסנקציה שלה נאמר שאין מקום לנהוג בניגוד לאמור (e a la contrario no daremos logar por manera alguna). גם עליו הוטל לדאוג לכך שהצו מפרסם ברבים והיהודים יגורשו מן המלכות.

ניתוח צו הגירוש על מבנהו, תוכנו וצורתו בצירוף האיגרות, מלמד עד כמה בנו את כל הארגומנטציה האנטי־יהודית אנשי כמורה, מפעיליה של האינקוויזיציה הלאומית הספרדית, שבראשם עמד תומם די טורקימדה, מקורבם של המלכים פרנאנדו ואיסבל. עם זאת נראה שיש להוסיף עליהם אישיות כהרנאנדו די טלבירה, אף הוא אב הווידוי שלהם ומי שנתמנה לשמש ארכיהגמונה של גרנדה לאחר כיבושה. הוא בוודאי היה בסוד הגירוש. בעליל אף נמצאנו למדים שגם מבדיקת נוסח הצו אין לנתק את גורמי הגירוש היהודים מבעיית אנוסיה של ספרד, שאותה ניסה הכתר לפתור על־ידי הקמתה של אינקוויזיציה לחקירת מינות. מיום שנוסדה והתחילה לפעול באנדלוסיה בשנת 1481 היה פעיל ראשי לא רק בפתרון אמונתם של האנוסים ודבקותם בעברו של עמם אלא גם בדרישה לעקירתם של היהודים מספרד כולה. הם, היהודים ורק הם, גרמו לאנוסים להיות דבקים בעמם ובאמונתם בתורת משה.

מן האינקוויזיציה יצא הרעיון להניח על אתרה של יהדות ספרד את הגורם לגירושם, שהוא העונש שבא עליהם על מעשיהם, ולא מעשי האונס והכפייה הדתית של הנצרות. פרנאנדו ואיסבל רק הגשימו את הרעיון, וידיהם כביכול ׳נקיות מכל אשם.

פרק שלישי גורלו של הרכוש הציבורי היהודי- גירוש ספרד-ח.ביינארט

פרק שלישי גורלו של הרכוש הציבורי היהודיספרד 001

השאלה הראשונה המתעוררת היא מהו בעצם רכוש ציבורי יהודי, כיצד להגדירו, ובאלו דרכים נרכש, צמח וגדל. שהרי עד שיהודים בנו בתי כנסת ובתי מדרש לעצמם על קרקע שרכשו או שהוענקה להם על־ידי שליטים שונים, עד שקמו והיו מוסדות ציבור ועד שנקבע איזה שטח ישמש לציבור זה או אחר כבית חיים, היה על היישוב היהודי להתבסם ולרכוש יכולת הן להקים אותם מוסדות והן להחזיקם. כידוע, ראשיתם של דברים אלה בפריבילגיות שזכו להן מאת הכתר או מבעליו של מקום פלוני, בין אם הוא איש כנסייה ובין אם הוא אציל חילון. לא בכל פוארו שניתן לעיר זו או אחרת נמצא דברים ברורים לכך, הגם שיש לראות בפוארוס יסודות ראשונים ליחסי תושבים־שכנים ושליטים. אף לא כל הפריבילגיות קובעות דברים ברורים ביחס למענקי שטח לבניית בתי כנסת ולמיקום בתי חיים, הגם שלעתים מדובר בשכונות בעיר או במבצר שלה.

עדות לגישת הכתר לקרקע שעליה ישבו היהודים בשכונותיהם נמצא בתעודה מאוחרת יחסית. היתה זו תשובה לעושי האוכפים בעיירה מדינה דל קמפו, שניתנה ב־6 בנובמבר 1495. עושי האוכפים הוצאו מסדנאותיהם ומבתיהם שברובע סן פרנציסקו והועברו למגורים בחלק מן השכונה היהודית. הוטל על כל בונה בית לשלם מחצית הריאל כסף למאיורדומו של העיירה, כתשלום שנתי. אלא שקפץ עליהם רוגזו של פרנאן פרס די מנסס, השופט ומקבל נכסי היהודים באזור סלמנקה והאכדיה של מדינה דל קמפו, שטען שהקרקע של השכונה היא קרקע של הכתר והתשלום מגיע לכתר. את עושי האוכפים שפנו אל המועצה ייצגה מועצת העיירה על ראשיה, שכן ברי שכל העניין נגע לא רק לבעלי מלאכה אלה כי אם לאינטרסים של העיירה כולה. מועצת הכתר ביטאה בהחלטתה את הקו שנקט הכתר, לפיו כל הקרקעות שבהן החזיקו היהודים לצורכי שכונותיהם יימסרו למועצות הערים והעיירות לטובתן.

קו פרגמאטי זה הוא שהנחה את הכתר, על ראשי השלטון, הן המרכזי והן המקומי, בכל הנוגע לרכוש היהודי במקרקעין ובנכסי דלא ניידי.

בשלבי חיסולן של הקהילות חשוב לבחון מה היה גורלו של הרכוש הציבורי היהודי וכיצד התמודדו הקהילות בימים האחרונים לקיומן על אדמת ספרד עם הבעיות המסובכות הכרוכות בבעלות על המבנים והשטח ובתוכנם הפיסי של מקדשי המעט. התראת הזמן עד ליציאה בגירוש היתה כידוע קצרה מאוד, וראשי הציבור לא תמיד עמדו במשימה הלאומית שהוטלה עליהם, ולא בכל המקומות נמצאה ראשות יהודית ראויה לשמה שהיה בכוחה להיאבק על זכויות הציבור היהודי ולהשיב תשובות ברורות לשואלים מה לעשות: מה גם שנמצאו ראשי ציבור שהחליטו שלא לצאת בגירוש וניערו מעצמם כל אחריות ציבורית. אשר לקהילות, לעומתן ניצב השלטון המרכזי, הכתר, כמו המקומי־העירוני והאצולה על דרגותיה החילוניות, ועמהם הכנסייה וכמורתה על דרגותיה שלה. אל אלה יש לצרף גם בעלי השפעה וזרוע מקומיים שביקשו להיבנות מן התנאים שנתהוו עם פרסום צו הגירוש והוצאתו אל הפועל. דברים אלה נכונים הם לא רק לגבי הרכוש הציבורי כי אם גם לגבי הרכוש הפרטי על צורותיו. היקפו של הנושא מחייב אותנו לדון בגורלו של הרכוש הציבורי מיום פרסום צו הגירוש עד ליציאה בגירוש ובשנים הסמוכות לה.

אין ספק שכבר עם פרסום צו הגירוש בתחילת מאי 1492 (בסרגוסה בסוף אפריל) נתעוררו בעיות ראשונות בכל הנוגע לרכוש הציבורי. הוראה שאסרה מכירת נכסי ציבור על־ידי יהודים, ודאי שהכוונה היתה לראשי הציבור היהודי, ניתנה ב־25 ביוני 1492 בגואדלופי. התאריך ומקום מתן ההוראה אף הם מחייבים אזכור: עשרה ימים לאחר שבאותה עיירה נטבלו לנצרות אברהם סניור, חתנו מאיר מלמד וכמה מבני המשפחה. צו זה היה כולל, וחשובה רשימת הנמענים: ׳חברי מועצת הכתר, האואידורים של האודיינסיה, האלקלדים ושאר שופטי החצר והלשכה המלכותית: חברי מועצות הערים, הקורחידורים, האלקלדים, האלגואסילים ושאר השופטים שם, הרחידורים, קבליירוס, הפקידות והאנשים הטובים של הערים, העיירות ומקומות היישוב. וכן כל מי שהצו יוצג לפניו או העתקו חתום בידי נוטריון ציבורי׳. ולאחר פתיחה קצרה לגורמי הגירוש: ׳בגלל סיבות צודקות שהניעו אותנו להשלמת השירות לאל ולנו לטובת הכלל במלכויותינו, לנתינינו ולילידינו׳, הם ציוו על גירוש היהודים, ואלה ׳כדי לצאת מוכרים את בתי הכנסת ובתי הקברות וההכנסות והרכוש והבתים ושאר נכסים ציבוריים שברשותם והם של הקהילות ולא של בעלות פרטית׳. אין הם רשאים לעשות זאת, כיוון: ׳שבתי הכנסת הללו יועדו כבר לשירות האל וכמוהם בתי הקברות, על שום היותם מקומות דתיים׳. יש כאן מעשה במחשבה תחילה: על בתי הכנסת ליהפך לכנסיות! אך כבר עתה נעיר כמה שונה היה גורל בתי הקברות מן האמור לגבי בתי הכנסת. בתי הקברות היו ׳נכסים משועבדים לחוקי המלכות ולזכויותיה ולאותם שימושים שהם נועדו להם׳.״ רצה לומר: אין ראשי הקהל רשאים על דעת עצמם לשנות את המטרה שלשמה הוקמו בתי הכנסת והוא הדין לגבי בתי הקברות ושאר הרכוש הציבורי. הכתר ציווה אפוא ש׳עד אשר הכתר ידון ויחליט, אלה שנצטוו על כך לא יתירו ולא יסכימו שאותם יהודים ושום אחד מהם לא ימכרו את בתי הכנסת ובתי הקברות, ההכנסות והרכוש הציבורי ושום אדם לא ׳יקנה אותם׳. ומי שהספיק בינתיים לקנות רכוש זה יוחזר לו סכום הכסף ששולם.

גירוש ספרד-חיים ביינארט

גירוש ספרד 1

תימוכין לאיסור מכירת נכסי ציבור נמצא בצו אחר שניתן לראשות העיר בדחוס, מועצתה, הקורחידור, השופטים, האלגואסיל, הרחידורים קבליירוס, אסקודרוס, הפקידות והאנשים הטובים — כל נושאי תפקיד ופני העיר — בעניין בתי הכנסת ובית הקברות. הצו חזר על האיסור ליהודים למכור את הרכוש הציבורי לתושבי המקום או לאישים אחרים. ואם כי הוא מאוחר אין ספק שביטא את המציאות שנוצרה מיד עם פרסום צו הגירוש. המלכה ציוותה בו בלשון ברורה: ׳בזמן שעל סמך הצו שנתתי יצאו היהודים שישבו במלכויותי ציוויתי שהיהודים הללו לא יוכלו למכור את בתי הכנסת ולא את בתי הקברות שהיו להם, ואלו ישמשו את צורכי הערים, העיירות ומקומות היישוב שבהם נתגוררו על מנת להפוך אותם לכנסיות או לבתי חולים ושאר מוסדות לשירות האל ולטובת הערים, העיירות ומקומות היישוב שיוכלו להתכבד בהם׳. בדבריה של המלכה יש הרחבת יתר מעבר לכנסיות לצרכיו של הציבור, ונכללים בהם בתי חולים ושאר מוסדות חסד, שאף בהם ללא ספק יש לראות, לפי תפישת הימים ההם, מוסדות דת. ואם כי המלכה ייחסה את הצעד וההחלטה לעצמה, אין כל צל של ספק שהם כצו הכתר במילואו. ברם, אין הצו שלה מפרט אם על הערים, העיירות ומקומות היישוב לרכוש נכסים אלה, או שמא עלינו להניח שמכיוון שהנכסים הללו אסורים היו במכירה וממילא גם ברכישה, הם יוענקו כנכסי הכתר לרשויות הדתיות המקומיות שיהפכו אותם לכנסיות, אם מדובר בבתי כנסת, ולגופים אחרים, אם מדובר בשאר נכסי ציבור.

הדברים האלה יתבררו לפרטיהם לפי המקומות גופם, אשר עליהם יש בידינו תעודות. אף־על־פי־כן נמצא שקהילה מסוימת הצליחה למכור נכסי ציבור לקונים בעלי יכולת רכישה.

ויש להדגיש שהגם שהנכס אמור היה לעבור לרשות בעליו החדשים עם חיסולה של הקהילה, אין להכריע אם הנכס נמצא בידי הבעלים החדשים עוד בטרם נתחסלה הקהילה. נראה שאין לקבוע מידה אחת לכל המקומות. כל מקום ותנאיו; כל מקום ומערכת היחסים בין הציבור היהודי וראשיו לראשות המקומית או האישיות שהיתה מוכנה להסתכן וליהפך בעלים לאותו נכס שנתרוקן מתוכנו הדתי־הציבורי. אף יש להבדיל, למשל, בין המבנה הראשי של בית הכנסת לבין מבנים סמוכים לו ששימשו בתי מדרש וישיבות, מקוואות, בתי מחסה לעוברי אורח וכיוצא באלה, שגם הם נרכשו בחלקם או שנעזבו, כפי שככל הנראה אירע. ככלל יש לקבוע שהגם שמדובר בחלק ממקומות היישוב היהודי שעליהם מצויות בידינו תעודות, הנה יש להדגיש שכל קהילה שנתחסלה, חוסל עמה רכושה הציבורי, אף אם אין בידינו תעודות כדי להוכיח זאת. התיאורים המצויים בידינו בכתב דיים כדי ללמד על הכלל.

סוג אחר של נכסי קהל או ציבור היו הקדשות שניתנו בשעתן על־ידי יהודים למטרות צדקה שונות. אף אלה נאסר למכרן. באוקטובר 1494 נצטווה רודריגו דל מךקאדו, שופט נכסי היהודים בארכיהגמוניה של טולידו, לרשום את הנכסים הללו. המציאות בספרד מחייבת שמדובר לא רק במקרקעין, כי אם גם בבתי מגורים שבבעלות הקהילות. בטולידו בשנת 1495 נתגוררו בבתיהם של שלושים משפחות שיצאו בגירוש קונברסוס ששבו לטולידו וכן נוצרים שהתיישבו בבתים אלה עם הגירוש. ליאון טליו חישבה את ערך ההכנסה השנתית מן הבתים לכדי 19,604 מרבדי. בבעלות הקהילה בעיר היה גם בית המדרש די לאס וגאם(Midras de las Vegas) ואדמת שלחין שבה גדלו 20 פניגות של תבואה וכרם אחת. ואין כל ספק שכדוגמת טולידו נהגו גם קהילות אחרות.

תעודה מאוחרת, מן ה־13 באפריל 1495 מביאה תיאור דברים מעניין על קהילה קטנה Villelcho או Villincho (כיום.(Belinchón בזמן שיהודי העיירה יצאו בגירוש היתה הקהילה בעלים לא רק לבית כנסת כי אם גם ליבתי מגורים, כרמי זית וכרמי גפן, מצבות ורעפים והכנסות אחרות מדגן, יין, שמן ועופות (gallinas), אדמות ושאר נכסים׳. הדעת נותנת שסיכום נכסים זה יכול היה להלום קהילות הרבה, גדולות, בינוניות וקטנות, וכל זה היה בגדר ׳נכסי ציבור " בעיירה ובתחומה. בצו זה נאמר שרכוש זה הפך להיות רכושו של הכתר על שום ההברחות, שבני הקהילה שיצאו בגירוש הבריחו דברים אסורים שנאסר על הוצאתם מן המלכות. הכתר החליט להעניק את הרכוש הנ״ל כמענק עולמים לחואן אורטיס די ואלדיראמה (lohan Hortiz de Vaiderrama), קונטינו של חצר המלכות על שום שירותיו הרבים ששירת את המלכות. המענק הזה ניתן לו בשלמות כדי שהוא ויורשיו אחריו יוכלו ליהנות מכל ההכנסות שנבעו מן הנכסים, כלומר, שיותר להם למכור, להעניק, לתת במתנה, להחליף ולעשות בהם כאילו היו הם הבעלים המלאים של הנכסים הציבוריים והפרטיים.24 חואן אורטיס די ואלדיראמה אף זכה ליהנות בזכות שירותיו לכתר מנכסיהם של יהודי טלבירה די לה רינה שיצאו בגירוש.

ננכסי הציבור היהודי והכנסות מן הציבור היהודי ונכסיו נקשרו בשיטת מלוות שהיתה נוהגת בספרד ושמה juro. לפיה היו תושבים, הנהגות ערים, כנסיות ומנזרים ולצדם גם אנשים שונים, אצילים ובעלי אמצעים, מלווים כסף לכתר תמורת תשלום שנתי שלפיו התחייב הכתר להחזיר למלווים. היו שתי צורות למלוות אלה: האחת juro, ללא הגדרה בזמן והשנייה juro de por vida  לפי משמעות המונח יש להניח שנכללה בו הבטחת הכנסה למלווה כאשר השנייה הבטיחה הכנסה לכל ימי חייו. חובות הכתר היו גדולים כידוע, והכתר היה משעבד למלווים אלה את מסי היהודים, בין מסים ששולמו במישרין ובין מסים שבעקיפין. המסים כללו מס שנתי, מם שירות ומחצית השירות, וכן ההכנסה מן המס שהיה מוטל על הבשר והיין הכשרים. והנה, משגורשו היהודים לא היה ממי לגבות כספים לכיסוי שעבודים אלו, ורבו הפניות אל הכתר לכיסוי חובות ותשלומים למלווים. דרך פתרון הכתר היתה לכסות מן הרכוש היהודי שנותר את השעבודים הללו. אך כיוון שרכוש ציבורי יהודי הוענק כבר בסמוך לגירוש לכנסיות, לאצולה נבחרת ולערים, נדרש הכתר להזדקק למה ששרד מן הרכוש. מספר תעודות זורעות אור על תופעה זו, וראויה התופעה שתיבחן. לפי התעודות שבידינו יש לציין שהדרישה להסדרת חובות אלה לא קדמה לשנת 1493, והדברים ייבחנו לקמן לפי סדר זמני היענות הכתר לפניות.

למנזר Nuestra Señora del Parral בסיגוביה היה שטר מלווה (juro) בסך של 5,000 מרבדי שתמורתו הוענק למנזר ב־27 בינואר 1493 בניין בית הכנסת ששוויו היה 100,000 מרבדי. הכתר אף הורה להוסיף למנזר את המצבות, אם בשווי הבניין אין כדי לפדות את שטר המלווה. ברם, יש להדגיש שהכתר הראה נדיבות לב ביחס למנזר, שכן הניח שבכך ייעשה מעשה חסד למען האמונה.

גירוש ספרד-חיים ביינארט

גירוש ספרד

למנזר הנזירות San Antonio el Real בסיגוביה היה שעבוד נכסים  (merçed de juro de heredad)   e בסך של 8,000 מרבדי שתמורתו קיבל המנזר תשלום שנתי מן המקולין היהודי. התשלום פסק עם יציאת היהודים בגירוש והנזירות הגיעו לעוני גמור וליגיעה ולכן ביקשו את הכתר להעניק להן הכנסה שנתית תמורת ההפסד שנגרם להן בגירוש היהודים. ואכן ציווה הכתר על הקורחידור דיאה סנצ׳יס די קיסאדה לברר אילו נכסים ציבוריים נשארו בסיגוביה על מנת שהכתר יוכל לצוות על הכנסה למנזר תמורת הפסדיו:28 הצו ניתן ב־3 במאי 1493 .'2

לגונסאלו דל ריאו (Río), רחידור בסיגוביה וקונטינו בחצר המלכות היה שעבוד במסי היהודים בסכום של 6,000 מרבדי.30 למלווה שלו היו משועבדים המס השנתי, מס השירות והשירות למחצה ואותם הוא הפסיד עם הגירוש. כדי לפתור את בעיית השעבוד הטיל הכתר על הקורחידור לצוות על מכירת נכסי הציבור של היהודים לשם כיסוי כל חובות השעבודים שכוסו ממסי היהודים. קוני הנכסים הללו שיימכרו במכירה פומבית יהיו בעליהם לעולמים.31

ללאסרו גומס די סביליה, קונטינו בחצר המלכות, היתה ירושה בצורת מאיורסגו(mayorazgo), שהשאיר לו אביו כהכנסה שנתית קבועה מן הבשר והיין של היהודים (carne e vino judiego) בסמורה בסך של 5,200 מרבדי. הוא הפסיד הכנסה זו עם הגירוש ונגרם לו נזק חמור: לכן ביקש תמורה נאותה מאת הכתר על אבדן הכנסה זו.

הקורחידור של סמורה, הליסנסיאדו פדרו די מאלואנדה (Maluenda), נצטווה לוודא מה שרד מן הרכוש הציבורי בסמורה ובידי מי נשארו גביות מן הכספים שייגבו יועברו ללאסרו גומס די סביליה ולכל מי שמגיעה לו הכנסה מן החכירה של הבשר והיין היהודי והמסים הנ״ל, וכן לכל מי שיש לו שעבוד חוב תלוי ועומד. המענק שיינתן להם יהיה לכל החיים והם רשאים ליהנות ממנו כרצונם ולעשות ברכוש שיקנו כדרך שעושים בעליהם.33

לפרנאן נונייס די מדריד ולאשתו היו בימי חייהם וליורשיהם אחריהם שעבודים בסכום של 2,000 מרבדי מן המסים הקבועים של היהודים, תושבי קהילת מדריד. הם הפסידו עם הגירוש את ההכנסה מן השעבודים הללו. לכן פנו אל הכתר וביקשו חסד שישלמו להם מן הנכסים והרכוש שיהודי מדריד השאירו אחריהם. הכתר ציווה על הקורחידור והשופט־התושב לברר אלו הם הנכסים שיהודים השאירו באואיטי ושהיו משועבדים, וכן באלו מסים נתחייבו ומהן ההתחייבויות הכספיות לכל החיים(rentas o maravedís de por vida). בגמר איסוף המידע יערוך הקורחידור או השופט־התושב מכירה פומבית מכל הנכסים הציבוריים (bienes comunes) שהיו ליהודים באואיטי ובתחומה והם יועברו לידיים פרטיות. את הכספים שיגבה יחלק בין בעלי השעבודים לפי המגיע להם. כלומר, מפנייה פרטית זו יימצא ההסדר לכלל בעלי השעבודים שבמקום.

על הנעשה בכיסוי חובות של שעבודי מלוות בגואדלחרה מוסרות תעודות שונות ומהן ניתן ללמוד על תנאי קיומה של קהילה חשובה זו.

את ההכנסות שהיו לכתר מקהילת גואדלחרה על רכושה הציבורי ומסי העקיפין העניק הכתר ב־26 ביוני 1493 לחואן די לה בסטידה, מי ששימש מעיין של הכנסייה, על שירותיו לכתר. מדובר בנכסי דלא ניידי, דניידי, הכנסות ממסי הבשר והיין הכשר (vino judiego), שמן הזית וכל מה שנשאר מבית הקברות, הבניינים, הקרקעות, הכרמים שהיו של הציבור היהודי. אין התעודה מפרטת את היקף ההכנסה מן הרכוש הנ״ל, אך היא קובעת במפורש שמכאן ואילך ישולמו הכספים הללו למי שהיתה לו טובת הנאה מהם, לאותו חואן די לה בסטידה. המענק הוא ־'עולמים לו וליורשיו אחריו. אך נראים הדברים שהיה קשה לקיים את המענק הזה ולמצוא כיצד ניתן לקיימו בלחצים נוספים בציבור המקומי.

גורלו של הרכוש הציבורי היהודי…חיים ביינארט

גירוש ספרד 1

סנצ׳ו גונסאליס די לה פלאסואלה קנה בשנת 1486 מן הקהילה היהודית של גואדלחרה הכנסה בסכום של 3,236 מרבדי. רכישה זו שנעשתה בדרכי שלום מסתבר עליה שנעשתה כהלוואה או בחכירת נכס שממנה עתיד היה ליהנות בהכנסה שנתית. הוא אמור היה לקבל את המגיע לו מנכסי הקהילה לאחר שיהודיה יצאו בגירוש, אלא שהקונדי די לה קורוניה, ברנאלדינו סוארס די מנדוסה, השיג צו מאת הכתר שלפיו ישולם לו מן הנכסים של היהודים בעד שעבוד שהיה לו מאת הכתר על כספי הקהילה. הקונדי טען שאם אמנם היה קיים שעבוד נכסי הקהילה לסנצ׳ו גונסאליס די לה פלאסואלה, הנה מגיע לו, לקונדי, השעבוד, שכן נכסי הציבור של היהודים עברו לכתר והכתר הוא הוא המסדיר את תשלומי השעבודים, ולו לקונדי מגיע ראשונה. כאשר סנצ׳ו גונסאליס התנגד לכך, השיג הקונדי צו מאת הכתר, לדעתו(של סנצ׳ו גונסאליס) שלא בדרכי אמת. הוא, סנצ׳ו גונסאליס, רכש את ההכנסה מן הקהילה זמן רב לפני שניתן צו הגירוש ולכן פסק־הדין שהשיג הקונדי וההוצאה אל הפועל נגדו ששופטי גואדלחרה נקטו, אין להם תוקף. נכסיו נתפסו ונמכרו במכירה פומבית. הצו הנוגע לנכסי הציבור היהודי אינו תופס

כלפיו, שכן צו זה נוגע לנכסים שנשארו לאחר הגירוש. לכן ביקש צו לביטול הכרעת שופטי גואדלחרה בנוגע לנכסיו שנתפסו על־ידם. בעליל נראית כאן דרכו האלימה של הקונדי שפעל ביד אחת עם שופטי גואדלחרה. כוחו והשפעתו שם, היה להם שם דבר.

הכתר נענה לפונה ב־2 בדצמבר 1494 וציווה על שופטי גואדלחרה לשוב ולזמן מחדש את הצדדים להשמעת טענותיהם.

לקונדי די לה קורוניה, ברנאלדינו סוארס די מנדוסה, היתה הכנסה שנתית קבועה, שהוענקה לו כמענק עולמים, בסכום של 22,000 מרבדי מן האלקבלה של יהודי גואדלחרה. הכנסה זו פסקה עם יציאתם של היהודים בגירוש. על כן פנו מטעמו אל הכתר וביקשו שתינתן לו תמורה נאותה על כך או שיוחזרו לו דמי השעבוד.

בתעודה מן ה־8 בנובמבר 1494 נאמר וכן בתעודה מן ה־15 לדצמבר 1494 שסכום ה״juro הוא 22,500 מרבדי. בצו הראשון בין שני אלה נצטוו שופטי העיר לברר אלו נכסים ציבוריים השאירו היהודים בעיר ובתחומה ואלו היו ההכנסות האחרות של הקהילה, להעמיד את אלה במכירה פומבית ולנסות על דרך זו להחזיר את החוב לקונדי. ואילו מן הצו השני ניתן להסיק שהדבר לא יצא אל הפועל, שכן המועצה הטילה על הבצ׳ילייר סיסנרוס לצאת בליווי נוטריון לגואדלחרה ולברר על־ידי חקירה אלו היו נכסי הציבור היהודי ומי מחזיק בהם. עליו לתבוע מן המחזיקים להוכיח את הזכות להחזקת הנכסים הללו. לאחר מכן תיערך מכירה פומבית של הנכסים שאינם מוחזקים בהיתר מאת הכתר. הפדיון יכסה את חובות juróse בכלל.

ב־8 במארס 1495 הטיל הכתר על רודריגו דל מרקאדו, השופט והמוציא אל הפועל בנכסי היהודים וחובותיהם בארכיהגמוניה של טולידו, לברר אם אכן יש אמת בטענותיו של הקונדי (sy asy es) שהיתה לו הכנסה מן המקולין של יהודי גואדלחרה בסכום שנקב. עליו להציג לפני רודריגו דל מרקאדו את הפריבילגיה שהוענקה לו על ההכנסה מן המקולין. עוד עליו לברר אלו נכסי ציבור ונכסי דלא ניידי השאירו יהודים שם ואלו הם שעבודי ההכנסות (censos) שהיו להם כאשר יצאו בגירוש. רק לאחר הבירור ימכור את הנכסים והשעבודים במכירה פומבית לכל המרבה במחיר. מן התמורה ישלם תחילה למי שהיו לו משועבדים המסים השנתיים, מס השירות והשירות למחצה של היהודים. מן הנשארde lo  restante ישלם לקונדי די לה קורוניה את סכום השעבוד הישיר שלו. על כל 1,000 מרבדי של שעבוד ישלם לו 12,000 מרבדי, כלומר שבסך הכול יקבל 264,000 מרבדי. עליו לשלם לו מן הנכסים הציבוריים את אשר לא גבה מן השעבוד בשנים 1493,1492 ו־1494. כך יחוסל החוב. מסתבר אפוא שהכתר הניח שבגואדלחרה נשארו נכסים רבים של יהודיה. לאחר חיסול החוב ייטול הקורחידור מן הקונדי את שטר הפריבילגיה ויעביר אותו לרואי החשבונות הראשיים (contadores mayores) להשמדתו.

על צו זה מצויה תגובה מצד תושבים מגואדלחרה, שהשיגו צו מאת הכתר ב־3 באפריל.1495 הם קנו בתים מן היהודים בדרכים הגונות (por justos tytuios) בשעה שאלה יצאו בגירוש. בשמם פנו לופי די טורם וגונסאלו די קובארוביאס. הקונדי ואנשים אחרים השיגו צו, ולפיו נצטווה רודריגו דל מרקאדו למכור את הרכוש שהיה בעבר של היהודים והיו עליו שעבודי הכנסה וכן כל רכוש אחר כדי לשלם לקונדי כספים ששימשו לו הכנסה מן המקולין והיין ושאר הכנסות שמן היהודים. רודריגו דל מרקאדו הוציא אל הפועל את מכירת נכסיהם. לדעתם, אין לתפיסת הנכסים ומכירתם כל אחיזה משפטית: משום שהם, הבעלים הרוכשים (שמהם נטלו הנכסים), לא זומנו ולא נקראו בזמן שניתנו צווי המכירה, כנדרש על פי החוק: על דרך זו נגרמה להם רעה חד־צדדית (perjuisio). הליכי ההוצאה אל הפועל לא נעשו כדין ונתבססו על מידע כוזב. בשעתו, ניתנו צווים וצווים על צווים (carta e sobrecarta) שלפיהם נמסרו להם הנכסים הללו והועברו לבעלותם בפומבי. ההסכמים על הרכישות היו שרירים וקיימים לפי החוק ולכן אץ ליטול מהם את הנכסים מבלי שיזומנו וישמעו לטענותיהם ומבלי שתינתן הכרעה כפי שהחוק דורש. הצווים שניתנו למכירה הפומבית של נכסיהם לא יכלו להינתן משום שהם לרעת צד אחד, זה שרכש את הנכסים בתום לב ובדין(con buena fe e justo tytulo). טענות אלה היו לצד הפורמאלי והפרוצידוראלי של הפעולה המשפטית.

אשר לכספים ששועבדו לקונדי ולאישים אחרים, ׳שנאמר שהם מן האלקבלה שעל המקולין של היהודים, אלה לא היו מיסודם מבוססים על הקהילה היהודית ולא על הנכסים הציבוריים שלה, שכן, לא היו מס שהושם על היהודים ככלל, אלא הנדרש היה שאת מס האלקבלה ישלם בעל המקולין, כפי ששילם כל מוכר אחר׳. הווה אומר, שמדובר במס עקיפין גרידא, שאין לו כל קשר למס השנתי. לכן אין יסוד לקשור את המס הנ״ל בקהילה ובנכסיה וברכוש שיהודי העיר מכרו או שהקהילה מכרה. לאור כל טענה וטענה שנאמרה לעיל ועל שום צירוף כל הטענות, ביקשו הפונים הללו צו לביטול פועלו של רודריגו דל מרקאדו ולקיום בעלותם על הנכסים הציבוריים שהיו של היהודים. נמצאנו למדים שהבתים שהם קנו היו רכוש של הקהילה. ייתכן מאוד שהיו אלה בתים שהקהילה נאלצה לרכוש בזמן ההפרדה במגורים בתחילת שנות השמונים שבכוח רב הוצאה אל הפועל בגואדלחרה. הדיירים היהודים שילמו אפוא שכר דירה או דמי שכירות שנתיים לקהילה.

הפונים היו מוכנים להגיע לידי הסדר עם הקונדי ולשלם לו את ההוצאות המשפטיות. הכתר נענה לפונים והורה לרודריגו דל מרקאדו להפסיק כל פעולה משפטית נגדם ולנשלם מן הנכסים שקנו מן היהודים. עליו לשמוע לטענותיהם; להחזיר להם את בעלותם על נכסיהם: עליו לזמן כל מי שיש לו משכנתא על נכס כלשהו ולצרף את כל הטענות שיישמע מכל מי שיש לו מה לטעון בנידון.

אין כל ספק שקבוצת תעודות זו מלמדת לא רק על ניסיונות לתפוס את נכסי הציבור היהודי ולהשתלט עליהם, אלא גם על האנדרלמוסיה שנשתררה במדינה בבעיית הבעלות על נכסי יהודים וכן על ניסיונות הכתר להיפטר מחובותיו על חשבון נכסי היהודים.

גורלו של הרכוש הציבורי היהודי – חיים ביינארט

 

גירוש ספרד 1גורל הרכוש הציבורי היהודי בטולידו נזכר בצו מן ה־14 באוקטובר 1494, שניתן לרודריגו דל מרקאדו, השופט־התובע בנכסי היהודים בעיר זו ובארכיהגמוניה שלה. מדובר במגרשים במבצר הישן ובמקומות אחרים; במקולין ובאיטליזים של היהודים ובבתים שניתנו בשכירות למגורים ליהודי הקהילה. הבתים הללו נמכרו לתושבים שונים. פילאר ליאון טליו סיכמה בסך של 23,154 מרבדי את שווי הבתים שנמכרו. בין בעלי הרכוש היו 30 יהודים שיצאו בגירוש ושווי נכסיהם הגיע ל־19,604 מרבדי. בין הנכסים נזכר בית שנמצא בשכנות לבית הכנסת החדש ובית שהיה ׳מדרש של הקהילה באלקאנה׳.

ברם תמונה שונה מזו מצטיירת מתעודה אחרת מן ה־ 21 בנובמבר 1494. לפיה קנה חואן ואסקיס די איליון (Ayilón), רחידור במועצת העיר, שורה של נכסי הקהילה שכללו שבעה בתי עסק, מקולין, חלק מחצר, מבוא וקרקע בסך של 80,000 מרבדי. אלה היו בהתחייבויות אלקבלה. הוא הסתמך בקנייה על היתר שיצא מאת הכתר ליהודים למכור את נכסיהם ועל ההוראה שהתירה לקונים לרכוש נכסים אלה. בינתיים יצא צו מאת הכתר ב־6 ביולי 1492 שהקפיא את כל המכירות, והקונים נצטוו להחזיר את הכספים לקהילה. במקרה שלו נדרש לגבות את הכספים מיהודים שלהם היו הנכסים ממושכנים (hypotecados), אלא שאלה כבר יצאו מן המלכות.

נראים הדברים שהוא החזיק בנכסים הללו. אלא שרודריגו די מרקאדו, בתוקף תפקידו כשופט ממונה על נכסי היהודים של תושבי הארכיהגמוניה של טולידו שיצאו בגירוש, הגיע לעיר ומבלי לברר הרבה תפס את הנכסים והכריז בפומבי על מכירתם. תוצאות פניית חואן ואסקיס די איליון למועצה היתה הוראה לרודריגו די מרקאדו להקפיא כל מכירה ל־60 יום ולהעביר את פרטי העסקה למועצה כדי שזו תדון בה ותצווה עליו כיצד לנהוג.

ב־21 בדצמבר 1494 נצטוו רודריגו די מרקאדו ולחילופין הקורחידור, לערוך סקר של כל בעלי juro de por vida שלהם שועבדו מסי השירות והשירות למחצה שהקהילה היתה חייבת בהם, ולמכור את כל נכסי הציבור היהודי לכל המרבה במחיר. בסכום שיקבל עליו לכסות את החובות שהכתר חב לבעלי juros אלה לכל חייהם (מסתבר שהם נבדלים מאלה שיש להם juro לזמן קצוב) ואשר אותו איבדו משיצאו היהודים בגירוש. הסמכות שניתנה לו היתה מלאה.

הוראה זו ניתנה על סמך פנייתו של פרנאן סוארס, קונטינו של הכתר, אשר לו היה משועבד juros בסכום של 25,00 מרבדי לכל ימי חייו.

צעד נוסף לגורל נכסי הקהל עשה הכתר בהעניקו את הכנסות הקהילה (censos) מרכוש בבתים ובמגרשים בבית צביעה ואדמות מזרע, לרודריגו די מנסיליה, מי שהיה  repostero de camas של הכתר, בזכות שירותיו לו בעבר, בהווה ולעתיד לבוא. יריעת הנכסים היא מיוחדת במינה והיא כללה לא רק בתי מגורים כי אם גם בית צביעה, פונדק (meson), מגרשים, בית מחסה, ועשרים פניגות של שטח מזרע ליד בית הקברות של טולידו. בין מחזיקי בתי המגורים 23 יהודים, שככל הנראה יצאו בגירוש, וחמישה לא יהודים, וייתכן שכמה מהם היו אנוסים או צאצאיהם. שווי ההכנסה מן הנכסים שהוענקו הגיע לכדי 22,584 מרבדי. בעלותו של רודריגו די מנסיליה היא לצמיתות והוא היה רשאי לעשות בנכסיו ככל העולה על דעתו, הן במכירה והן במתת ובהעברתם לאישי כנסייה, מנזרים, קבליירוס ואנשי מעמד במדינה ובעיר, בתנאי שאלה לא יהיו אנשים שמחוץ למלכות ספרד ולבעלויות הכתר שם. לשם העברה כזו עליו היה להזדקק להיתר מאת הכתר. אין ספק שגורל מסי הציבור היהודי נקבע על דרך זו לעולמים.

ועתה ברצוני להצביע כאן על גורל הנכסים הציבוריים היהודיים בעיירות ובמקומות יישוב בסמוך לטולידו, שגם שם חוסל הרכוש, בין על־ידי מכירה ובין על־ידי מתת.

לראש הכמורה ולחבר שלה בכנסיית סן סלבדור שבאווילה מענק עולמים עוד מימי המלך אנריקי השני בסכום של 3,000 מרבדי מן המס הקרוי ׳מרטיניאגה׳ (,(martiniega כתמורה לבתים שנלקחו מן הכנסייה לצורך בניית כיכר בשכונה אחת באווילה. הכמרים התחייבו להתפלל לעילוי נשמתו של המלך אלפונסו(אביו של המלך אנריקי) ובריאותה של המלכה דמיה חואנה (אשתו) ויורש העצר, כאמור בפריבילגיה שהוענקה להם. לאחר מכן אישר זאת המלך דון חואן, אביו של אביו זקנו(bisabuelo) ; ואז הועברו התפילות לזכר דון אנריקי למנזר סנטה קלארה שבטורדיסיליאס. צעד זה הביא לכך שהם הפסידו את אשר קיבלו מן המס השנתי של היהודים (cabeca de pecho). לכן ביקשו שהכתר יצווה לשחרר למענם תשלום תמורת ההפסד.

הכתר נענה להם וציווה על לופי די וירה ב־6 בדצמבר 1494 לדאוג לכך שסכום זה יוענק לצמיתות י־כנסיית סן סלבדור. אם לא ניתן להשיג את הסכום, על הממונה על נכסי היהודים למכור א1 הנכסים הציבוריים של היהודים ששרדו ושוויים הוא 15,000 מרבדי ששוערכו לפי שווי שלי45,000 מרבדי. עוד הוסיף הכתר והעניק לכנסייה סכום של 9,000 מרבדי מנכסי דניידי של היזודים שהושארו באווילה.

ב 20 בדצמבר 1494 נצטווה הקורחידור של וליאדוליד, אלונסו רמירס די ויליאאסקוסה (Villaescica), לטפל בפנייתה של אינס אלווארס, אשתו של האואידור הדוקטור גארסיה די קא1טרו.58 לבעלה היתה הכנסה בסך של 3,000 מרבדי ממסי היהודים. כיון שהללו גורשו ליולמים (destierro perpetuo) היא הפסידה הכנסה זו. לכן ביקשה מאת הכתר שסכום זה ישולם יה מנכסי הציבור של הקהילה או מכל מקור אחר לחלופין מדי שנה מאז יצאו היהודים בגירוש. כיוון שפנייה זו נראתה בעיני הכתר, נצטווה אלונסו רמירס לברר אלו נכסים והכנסה נשארו מן היהודים שיצאו בגירוש מווליאדוליד ואלו הם הנכסים שלא שועבדו לחובות אחרים שם. אם יש כאלה יש לשלם את הסכום הנ״ל, כלומר, אם נשארו נכסי ציבור, שלא נמכרו בגין חובות אחרים. אם לא יימצאו נכסי ציבור על הקורחידור לשלם לה במזומנים מן הכספים שיש בידו ממכירת נכסי הציבור היהודי לפי ערך של 36,000 מרבדי, לפי ריבית של 12% לכל אלף מרבדי. כך תקבל בעד שלוש השנים שחלפו מאז הגירוש (לשנים 1494-1492) סכום של 9,000 מרבדי, או שיימסרו לה נכסים שנשארו, שהם של יהודים.

ב־19 בינואר 1495 העניק הכתר לבצ׳ילייר אנטוניו די קאסטרו, שירש מאמו(שמתה בשנת 1478) שעבוד על סך 1,200 מרבדי. הוא הפסיד הכנסה זו כאשר היהודים יצאו בגירוש, משום שההכנסה היתה משועבדת למס השנתי. אף כאן נצטווה הקורחידור למצוא כיסוי לחוב ממכירת נכסי הציבור היהודי ששועבדו להם מסיהם. כדרכו הבטיח הכתר חופש קנייה והגנה לכל מי שירכוש נכסים אלה.

ב־22 בפברואר 1495 הצליחה דוניה אינם די לה סרנה (Serna), אשת גוטיארי פאנטוחה Pantoja)), תושבת בוניליה די לה סיארה, לקבל צו מאת הכתר, ולפיו נצטווה הקורחידור של אווילה, לברר אילו נכסי קהל נשארו במקום זה, הסמוך לאווילה, כדי לכסות ,juros de por vida שהיו משועבדים להם הכנסות ממסי היהודים (המס השנתי, מס השירות ומחצית השירות: מסי הבשר הכשר והיין). הוטל עליו למכור את הנכסים לכל המרבה במחיר ולהעביר נכסים אלה אל הקונים. אלה יהיו בעלים לצמיתות על הנכסים שייקנו ורשאים הם לעשות בהם ככל העולה על דעתם. איננו יודעים מה היה גודלה של קהילה כפרית זו ואלו היו נכסיה, אך מסתבר שהיו שם נכסי ציבור כלשהם וגם הכנסה כלשהי היתה מצויה מן המס על הבשר והיין הכשרים.

ולסיכום ייאמר: אם מעיינים אנו בפרטים מדויקים אלה נראה בהם ניסיון מצד הכתר להיפטר משעבוד חובות בעזרת נכסי היהודים ומאלה הציבוריים בעיקר. הפניות לעיל מלמדות שבדרך כלל לא היו סכומי השעבודים גדולים במיוחד. מעניינת רשימת רוכשי המלוות — השעבודים: מוסדות כנסייה, שבדרך זו ביקשו להבטיח לעצמם הכנסה שנתית קבועה; אצולה (והדעת נותנת שרכישת המלוות מצדה היתה גדולה בהרבה); אנשים שהמקורות הכספיים שעמדו לרשותם היו בינוניים לרוב. נראים הדברים שעם הגירוש נתעוררו ספקות אצל בעלי השעבודים על אפשרות גביית השעבוד בכלל. מסתבר אפוא למה לא היו פניות לכתר מיד עם צאת היהודים בגירוש. ברי שההכנסות ממסי היהודים אבדו לכתר, והמדובר הן במסים שבמישרין והן באלו שבעקיפין. בנדיבות לב העניק הכתר מנכסי הציבור היהודיים לכנסיות, למנזרים ולמועצות ערים, כפי שהעניק גם לאצילים שביקש את טובתם והיה חייב להם תמורת שירותים וטובות הנאה. רק ממה שנשאר מנכסי הציבור לאחר שהוענקו יכול היה הכתר להיענות לפניות לכיסוי חובות שנבעו מרכישת מלוות ששועבדו למסי היהודים. אם היו בין רוכשי המלוות יהודים אין לומר אלא שאלה ירדו לטמיון עם הגירוש והם נוספו על הפסדיה של היהדות שיצאה לגירוש.

בתי כנסת, בתי מדרש ומקוואות-גירוש ספרד – חיים ביינארט

בתי כנסת, בתי מדרש ומקוואות%d7%92%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a9-%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%93-1

פרעות קנ״א (1391) על היקפן הגדול ונוראותיהן קבעו גם את גורל בתי הכנסת ושאר מוסדות הציבור, הן בקהילות שחרבו והן בקהילות שבחלקן ניצלו. ואם לא די היה בגזירות אלה הנה הביאו בעקבותיהם ויכוח טורטוסה ודרכיהם של ויסנטי פרר, האנטי־אפיפיור בנדיקטוס ה־13 ועוזריהם המשומדים, לחיסולם של בתי כנסת ומוסדות קהל נוספים. מבחינה זו היתה המאה הט״ו בספרד כולה נתונה בסימן של מלחמת הישרדות למוסדות הציבור היהודיים. ואם לא די היה במלחמת קיום זו הנחית צו ההפרדה במגורים, שהוחלט עליו בקורטס של טולידו בשנת 1480 ושהוצא אל הפועל בחומרה רבה במשך כל העשור, מכה נוספת על קיומם של המוסדות הללו. והגם שצו זה התיר בניית בתי כנסת חדשים (ועמהם מקוואות ובתי מדרש) נשאלות השאלות, אם היו בידי הקהילות אמצעים לצורך זה ואם הספיק הזמן להקמת המבנים וביסוסם עד שעלה הכורת על כלל ישראל בספרד עם פרסום צו הגירוש. ייתכן אפוא שהיו בכמה וכמה מקומות מבני ארעי לתפילה, ואלה לא שרדו, ושמא בכך גם סיבה שידיעותינו על מקדשי מעט אלה אינן רבות במיוחד.

ויכוח טורטוסה היה אחד מהוויכוחים המפורסמים שהתנהלו בימי הביניים בין יהודים לנוצרים. הוא התנהל בשנים 14131414 בעיר טורטוסה שבקטלוניה. מהצד היהודי השתתפו בו פרופייט דוראן האפודי, רבייוסף אלבו ותלמידי חכמים נוספים כרבי מתתיהו היצהרי, רבי משה בן עבאס ורבי אסטרוק הלוי, כל אחד מהם היה נציג של קהילה אחרת. האנטי אפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר האראגוני (אין להתבלבל עם האפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר שחי כשלוש מאות שנה אחריו) שמטעמו אורגן האירוע, קבע שהוויכוח יתרכז אך ורק במובאות מהתלמוד, הרומזות, לכאורה, כי המשיח כבר בא. בנדיקטוס הודיע למשתתפים כי הוויכוח אינו מה היא דת האמת, מפני שהתשובה לשאלה זו ברורה.

הערת המחבר : לדוגמה נזכיר את הפיכתו של בית המסת בקלעתאיוד ב־ד באוגוסט 1415 לכנסייה על פי בקשתו של המומר דון יוסי אבן קברה(נקרא לאחר המרתו מרטין די לה קברה). עיין קנטירה, בתי כנסת, עמי 189, וכן שם, בעמי 196 על גורל בית הכנסת בסיסנרוס (בפרובינציה של פלנסיה). ב־10 באפריל 1415 הפך בית הכנסת לכנסייה, לאחר שיהודי המקום המירו דתם. ועיין גם בער, תעודות 1, עמי 825, על גורל בית הכנסת בברבסטרו שהפך כנסייה ב־27 באפריל 1415 לאחר שהקהילה המירה. ואין אלה בודדים לעצמם.

אין בכוונתנו לדון כאן בשרידים הפיסיים של בתי הכנסת. בדעתנו לדון כאן אך ורק באותם בתי כנסת ומוסדות ציבור שתעודות דנות בגורלם בזמן הגירוש עצמו ולאחריו והם לנו עדות לחיסולו של הציבור היהודי. על שום תנאיה הגיאוגרפיים של ספרד נדון בהם לפי סדר אלפביתי במלכויות: קסטיליה־ליאון ולקמן במלכות אראגוניה על כל היקפה. בתעודות ניתן לחוש בדחיפות בחיסול מוסדות אלה כאחד האמצעים לשים קץ לזכר היהדות בספרד, והוא ביטוי למחיקת כל שריד לקיומה מאות על מאות בשנים. כוונת הכתר היתה להפוך את בתי הכנסת לכנסיות או לתיתם למנזרים. אלה היו הראשונים ליהנות גם משאר נכסי ציבור כמצבות, אבני בניין ורעפים. אך עם זאת נוספו לכתר לחצים נוספים ועד מהרה נמצא את הכתר נדרש לוותר על הבניינים לטובת מועצות ערים, אצולה ואישים שהכתר היה חייב בטובתם. סיפורם של הבניינים הוא סוף סיפור חייה של הקהילה היהודית.

מלכות קסטיליה אגרידה (Agreda)

צו מן ה־27 בינואר 1493 למועצה המקומית, שופטיה, הרחידורים, קבליירום, אסקודרום, הפקידות והאנשים הטובים, מוסר שמועצת העיירה קנתה את בית הכנסת מן הקהילה במטרה להפוך אותו לבית המועצה ולכינוסיה. הנכם לא הועבר לרשותה של המועצה, כיוון שמן ההכנסות מן היהודים במס השנתי, מס השירות ומחצית השירות והמקולין לא ניתנו אלה לצורכי הכנסיות והמנזרים במקום. הכתר מצא לנכון להיענות לבקשת מועצת העיירה ולהפוך את הבניין לביתה, כשעליה תחול חובת שיפוצו של המבנה.

אואֶטי (Huete)

עדות מיוחדת במינה על בית הכנסת בעיירה זו מצויה בפנייתו־תלונתו של אלוואר נונייס די מנדוסה, שביהדותו נקרא יצחק כהן. לפי דבריו בנה הוא את בית הכנסת מכיסו ובהכרת חובתו היהודית. בית הכנסת נמכר, כפי שנמכרו בתים (ככל הנראה דירות) שהיו לו במבצר המקומי שהיה מחזיק אותן בתוקף חובות שחבו לו חוכרים שונים, על אף שהיה בבעלותו לכיסוי תשלומי חכירה שחבו לו. והנה בהיותו נתון במאסר, כדבריו על שום יהדותו, אבל גם על שום חובותיו, נמכר בית הכנסת ועמו בתיו על־ידי חואן אוסוריו(Juan Osorio) האלקאידי של המבצר והקורחידור. הכתר והמועצה נענו לו ב־14 באפריל 1495 על תלונתו וציוו על הקורחידור לזמן את הצדדים ולהכריע בפנייה באופן שלאלוואר נונייס לא תהיה סיבה לשוב ולפנות לכתר.

יצחק כהן חכר בשותפות עם פדרו די קואינקה, תושב אואטי את הטֵילי המכס בפונפיראדה. הם נשארו חייבים לקונדי די למוס (Lemos) סכום של 4 מיליון מרבדי. האפוטרופוס של בנותיו של הקונדי הליסנסיאדו די סהגון השיג צו למאסרו(184 .RGS 10 No. 764 fol מן ה־23 במארס 1493). ועל אף הסכמתו ופנייתו של תומס די טורקימדה לשחררו כדי שיצא בגירוש, השיג הליסנסיאדו צו להמשך מאסרו(.RGS 10 No. 1924 fol 133 מן ה־15 ביולי 1493). מסתבר שלא יצא בגירוש אלא המיר דתו ונשאר בעירו ונקרא אלוואר נונייס די מנדוסה. פלומה, בת אחיו של דוד כהן, מכרה מחצית נכס במחיר של 24,000 מרבדי, שהיה פחות ממחצית שוויו של הנכס. על כן פנה וביקש לקבלו בחזרה. מסתבר שהיא ואחיו לא שבו מפורטוגל לספרד. בנובמבר (חסר יום) 1494 נענה לו הכתר וציווה על הקורחידור ושופט העיירה לדון ולהכריע בפנייה. עיין: 11 RGS No. 4119 fol. 408. על עיירה זו עיין עוד: C. Carrete Parrando, 'Los clérigos judaizantes de Huete', Anuario .de Esludios Medievales 12 (1982), pp. 412ff. על מכירת הרכוש הציבורי באואטי עיין: 1560 .RGS 11 No 8 .fol מן ה־30 באפריל 1494. לפתאן נונייס די מדריד, נפטר, היה juro לכל החיים (de por vida) באואטי על סך של 2,000 מרבדי. לאחר מותו ירשו אשתו ובניו את juro. היורשים ביקשו את הכתר לשלם להם מן הנכסים הציבוריים של היהודים את המגיע להם. הכתר והמועצה נענו להם וציוו על כיסוי כל juro ואלה שהם ׳לכל החיים׳ מנכסים אלה שיימכרו במכירה פומבית.

גורלו של הרכוש הציבורי היהודי

אווילה (Avila)%d7%92%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a9-%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%93-1

על גורלם של בתי הכנסת באווילה מצויות כמה עדויות המצביעות שכבר עם ההפרדה במגורים, שהוצאה אל הפועל בכל חומר הדין, הוחלפו בעלים על חלק משטח בית הכנסת. בשנת 1482 בקירוב קנה פרנאן סנצ׳ים די פאריחה (Pareja), מי שהיה נוטריון מן המניין בעיר, חלקת קרקע מחצר בית הכנסת." הדעת נותנת שהעסקה היתה סמוכה לפעולת ההפרדה במגורים. משיצאו היהודים בגירוש נתעורר חשד בלבו שכמה אנשים ינסו להשתלט בכוח ונגד רצונו על השטח ולנשלו מן הקרקע שקנה. הוא נזקק לכתר לקבלת שטר חסות ומגן, והכתר נענה לו וציווה על הקורחידור של אווילה (או לממלא מקומו), שיבדוק את תוכן הפנייה ואם אכן יתברר שטענתו של פרנאן סנצ׳יס היא טענת אמת ואין על השטח שום תביעה משפטית תלויה ועומדת או שקיימת הכרעה של בית דין על השטח, עליו לדאוג לכך שהפונה לא יוטרד והקרקע לא תינטל ממנו.

הערת המחבר : על בתי הכנסת באווילה עיין בער, תעודות 2, עמי 105-104 ; וכן קנטירה, בתי כנסת, עמי 169-168. חומר רב אספה פ׳ ליאון טליו בספרה 1963 judíos de Avila, Avila עמי 28, 101, 105-106. על בית הכנסת ברחוב אנדרין (Andrin) מצויה עדות במשפט שנערך נגד דיאגו אריאס ד׳אווילה. קטלינה גונסאליס, אשת פדרו גונסאליס, טווה בדים, תושבת אווילה, מסרה בעדותה כיצד נתן לה דיאגו אריאס ד׳אווילה בשנות ה־50 של המאה הט״ו ספר תורה בשביל בית הכנסת. איננו יודעים מה עלה בגורל בית כנסת זה וייתכן שנתחסל עם ההפרדה במגורים.

על בית הכנסת החדש שהוקם ככל הנראה לאחר ההפרדה מצויה עדות משנת 1486. יצחק ביצ׳אצ׳ו (Isaque Bechacho), שהיה אחד מנאמני הקהל, התלונן לפני הכתר על עבודות מסוימות שביצע משה קמניו (Camaño) לרעתו ולרעת יהודים אחרים ופגיעה שפגע בבית הכנסת. לדעת פילאר ליאון טליו ייתכן שהכוונה לבית הכנסת שנבנה ליד שער Malaventura, שנמכר יחד עם בית הכנסת השני במכירה פומבית לקנוניקוס פרנציסקו די אווילה. במכירה זו רכש הקונה את המבנה על כל חלקיו כולל הרעפים, חלקי העץ והאבן וכיוצא באלה.

על המכירה הוכרז ב־22 בנובמבר.1493 באותו יום אף הוכרז על רכישת בית הכנסת השני על־ידי פרנציסקו ד׳אווילה. ב־26 בדצמבר 1495 העניקו המלכים למנזר אנקרנסיון (Encarnación) שבאווילה את המגרש שעליו עמד בית הכנסת שנמצא ברחוב לומו(Lomo), בסמוך למנזר. ההענקה נעשתה לפי בקשתה של דוניה קטלינה די אגילה, ראש המנזר, שפנתה אל הכתר.18 עוד בספטמבר 1494 הפריש פרו סנצ׳יס די פריאס, הקורחידור של אווילה, למנזר זה בית כנסת מסוים (cierta sinagoga) של יהודי העיר. בכך ביקש למנוע בנייה בשטח הסמוך למנזר, שהוא של ׳בנות טובים׳(fijas dalgo) והן כולן הגונות ועניות ובניינן צר עליהן. הכתר אישר את העברת השטח לרשות המנזר.

גורלו של הרכוש הציבורי היהודי-חיים ביינארט

אוניא (Oña)גירוש ספרד 1

בית הכנסת שנבנה בשנת 1405 נמסר למנזר שבמקום. בשנת 1498 נמסר הבית לחואן די סרסדה Cereceda),) ולאחר מכן לטוריביו די בוקוס (Bocos), בסכום של 190 מרבדי בתשלום מדי שנה. הבית היווה חלק מבתי המנזר ברחוב דילה מאסה ( (Masa

אלפארו(Alfaro)

על בית הכנסת בעיירה זו, הנמצאת בקצה הצפוני־המזרחי של הפרובינציה לה ריאוחה בקרבה לגבול של נברה, לא היו ידיעות עד לאחרונה. תעודה מן ה־26 ביוני 1539 מוסרת מידע על בית הכנסת, ולפיה אישר הקיסר קארל החמישי את ההיתר, שנתנה מועצת אלפארו לפרנאנדו לוסירו (Lucero) שהיה Portero de Cadena לקיסר, לבנות בית במגרש שהיה בעבר של בית הכנסת. אותה שנה היה מבנה בית הכנסת חרב לחלוטין, והזכר היחיד שנשאר היה המגרש עצמו. בזמן הגירוש הוענקו בית הכנסת ובית הקברות למועצה העירונית על מנת שבית הכנסת ינוצל על־ידי העירייה וייהפך חלק מן המבנה שלה. לפי השטח של בית הכנסת(70-63 מ׳ רוחב על 84-70 מ׳ אורך) יש להניח שלא כל השטח נתפס על־ידי בית הכנסת ומסתבר שהוא כלל גם כמה מבנים נוספים.

אלקאראס (Alcaraz)

ידיעה על מכירת בית הכנסת של העיירה למאורי מצויה בפנייתו של דיאגו די אלקאראס, שביהדותו נקרא יוסי. ביתו גבל בבית הכנסת. הוא לא מכר את ביתו, אך חזר לאחר שחמיו מצא שביתו ניתן על־ידי מועצת העיירה לטווה בדים (tejedor) אחד. הכתר נענה לפנייתו וציווה על שופטי אוקליס (Uclés) לדון בפנייתו, לאחר זימון הצדדים, ולהכריע בה.

ארנדה די דיארו (Aranda de Duero)

בעיר זו היו שני בתי כנסת: אחד מהם קנה הרחידור ותושב ארנדה אינייגו די באראונה  Yñigo de Barahonaמן הקהילה כדי שישמש לו למגורים. הוא הסתמך על ההיתר שנתן הכתר לקנות את הרכוש היהודי וההגנה שניתנה הן למוכרים והן לרוכשי הנכסים. והנה ב׳כוונה להזיק לו, יותר מאשר מקנאה לאל ולשירות לו ופנים שהעמידו׳,על דעת הפרוביזור של אוסמה (provisor de Osma), באו כמה תושבים ועשו מהומה (alboroto y escandaio) והפכו את הבית לכנסייה ושמו בו צלב. בטענתו לפני הכתר הצביע אינייגו באראונה שיש כבר שתי כנסיות בקרבת מקום לבית שקנה ועוד כנסייה שהיתה בעבר בית כנסת. הוא ביקש את הכתר לצוות על החזרת הבית לו או שתשולם לו תמורתו וכן שיוטל עונש על גורמי המהומות וההתפרעות. יצא אפוא לטעון לשלום הציבור וסדרי המדינה. נראים הדברים שטענה זו היא ששכנעה את הכתר לצוות על עריכת חקירה במקום על־ידי שופטי העיירה שיכריעו לאחר שמיעת הצדדים המעורבים בפרשה.

להשתלטות זו על הנכס היה המשך. ב־6 במארס 1493 ציווה הכתר על פרנציסקו דל פרשנו, הקורחידור של ארנדה, לערוך בירור נוסף בתלונה. האחים (hermanos e cofrades) של החבורה שעל שם סנטה אנה בארנדה פנו אל הכתר במועצתו בטענה כי בזמן שהכתר ציווה על יציאת היהודים מן המלכות, הקהילה (el aljama) מכרה את בית הכנסת בסכום של 95,000 מרבדי. הקונה, והכוונה היא לאינייגו די באראונה, לא שילם לקהילה את הסכום. הוא טען שנתן לקהילה ביטחונות (seguridad) שישלם לה את הסכום ככל הנראה עד שיצאו בגירוש. לכן נמצאו כמה כמרים, שפעלו מתוך קנאה לאל, שערכו בבית הכנסת תפילות בסמכות שניתנה להם מאת הפרוביזור של אוסמה. מעשה זה הפך לדבר שבקבע.

טענתו של אינייגו די באראונה היתה שלבית הכנסת יש תוספת קטנה, הנתמכת על־ידי קיר, המסמיך אותו לכנסייה. לכן ציווה האַרְסִיפְּרֶסטִי של העיירה לסגור את שער הכנסייה: לכך התנגד אותו אינייגו די באראונה. לטענת החבורה לא שילם אינייגו פרוטה על חשבון הקנייה, שעליה הוא טוען לבעלות. בתנאים אלה צעדם היה אפוא לגיטימי ומה גם שנעשה להעלאת קרנה של האמונה. לכן ביקשו שהכתר יאשר את המצב הקיים והם יוכלו להמשיך ולהתפלל במקום כפי שנהגו בו.

הפנייה נידונה במועצת הכתר ועל הקורחידור פרנציסקו דל פרשנו הוטל לזמן את הצדדים ולשמוע לטענותיהם. כן הוטל עליו לברר אם אכן קנה אינייגו די באראונה את בית הכנסת ומה היה המחיר ששולם בעדו: למי שילם; מה שוויו של המבנה היום ומהו הנזק שנגרם במעשה שעשה לכנסיית סנטה אנה: מה הניע את הפרוביזור לפעול כפי שפעל בהתירו לערוך תפילות במקום. כלומר, בירור שלם של העובדות שיועברו למועצה. נראים הדברים ששני הצדדים לא שכנעו בטענותיהם את הכתר ואת המועצה, אף־על־פי שבדרך כלל נהג הכתר להכריע לטובת מוסדות כנסייה בסכסוכים מסוג זה, הנה ניתן לחוש כאן שביקש למנוע צעדים שנעשו על דעת עצמם של מוסדות ואישים.

לא נודע על גורל בית הכנסת השני. ייתכן שנמסר לכנסייה המקומית.

An archpriest is an ecclesiastical title for certain priests with supervisory duties over a number of parishes. The term is most often used in Eastern Orthodoxy and Eastern Catholic Churches and may be somewhat analogous to a monsignor in the Latin Church, but in the Eastern Churches an archpriest wears an additional vestment and, typically, a pectoral cross, and one becomes an archpriest via a liturgical ceremony

בואיטראגו(Buitrago)

מן הרישום שנערך ב־20 ביולי 1492 יוצא שהיו בבואיטראגו שני בתי כנסת. אחד מהם בעיירה גופה ושני בסביבותיה (.(arrabal חצר היתה סמוכה לבית הכנסת שבעיירה ובה נמצא גם המקולין וכן בתי מגוריהם של ר׳ יצחק גנתון(Ganton)  ושל ר׳ שמואל. שוויו של בית הכנסת שמחוץ לעיירה והחצר שלידו הגיע לכדי 700 מרבדי. בבית הכנסת של העיירה נמצאו גם בית המדרש והישיבה. בית הכנסת שבעיירה נכמכר בסכום של 20,000 במטבע עובר (שהוא של ׳שני לבנים׳ [blancas], שהם מרבדי אחד), כלומר, בסכום של 10,000 מרבדי. עמו נמכרו החצר והבתים ׳מתהום ארעא עד רום רקיעא׳(desde el abismo fasta el çielo). המוכר היה הדוכס השלישי לבית אינפנטאדו, דון דיאגו אורטאדו די מנדוסה.

מָקוֹלִין

ת (ז') [מיוונית: makellon; לטינית: macellum]
1.ת בֵּית מִטְבָּחַיִם, מָקוֹם שֶׁשּׁוֹחֲטִים שָׁם בְּהֵמוֹת לְבָשָׂר: "מָקוֹלִין וְטַבָּחֵי יִשְׂרָאֵל" (חולין צה.). "לְפָרָה שֶׁהָיוּ מוֹשְׁכִין אוֹתָהּ לְמָקוֹלִין" (בראשית רבה

ביחאר (Béjar)

עדויות על פירוקו הפיסי של מבנה בית הכנסת מוסרות על מעשים שנעשו בימים סמוכים לאחר צאת היהודים מעיירה זו הסמוכה לסלמנקה. נראים הדברים שהמוסדות הכנסייתיים והעירוניים לא מיהרו להכריע מה יעלה בגורל בית הכנסת, ונמצא צעיר שנטל קורות ממבנה העץ. כן אירע שניטלו 300 רעפים מן הגג. פירוש הדבר פירוקו של המבנה. בבית הכנסת היו י״ט או כ׳ מנורות מגדלים שונים, קטנות וגדולות, ושווי כתרי התורה שהיו עשויים כסף עלה על 30,000 מרבדי, שאותם מכר ר׳ חיים גארסון למקבל הנכסים של המלך. גורל דומה לזה היה ׳לשני כיסויי התורה שהיו עשויים בד ברוקאט. אלה ניתנו לדיאגו די קאסיריס כדי לשלם לפורטיליו: אותם נטל האלקלדי אמברוסיו די לה פניה׳. יש בעדות זו חזות קשה על גורל מבני הקודש ותכולתם.

במביברי(Bembibre)

ידיעותינו על בית הכנסת של עיירה זו במחוז ליאון קדומות בשנתיים לגירוש. בשנת 1490 הוגשה תביעה נגד יהודי המקום על שהקימו בית כנסת בניגוד לאיסור הקיים. כשנסתיימה בנייתו פרצו נוצרים לבית הכנסת כשבראשם כומר העיירה, דיאגו גונסאליס, וזרקו לארץ את ספר התורה וחיללו גם דברי קודש אחרים. במקום הושמו צלב ואיקונין. שופט העיירה התערב והחזיר ליהודים את בית הכנסת. ב־19 במאי 1490 הכריע אינייגו מאנריקי, האוֹאִידור של מועצת הכתר, וקבע שבית הכנסת יהיה כנסייה, משום שאותו כומר הקדיש אותה במעשהו להיות כנסייה. עם זאת חייב את הכומר דיאגו גונסאליס לבנות ליהודי המקום תוך שישה חודשים בית כנסת אחר, שמידותיו נקבעו, במגרש שמועצת העיירה תעניק לקהילה.

הדעת נותנת שמדובר בבית כנסת שייתכן שנבנה בשכונת המגורים החדשה של יהודי העיירה. גורלו בשעת הגירוש לא נודע

גורלו של הרכוש הציבורי היהודי – חיים ביינארט

גואדלחרה (Guadalajara)la sinagoga mayor

קהילת גואדלחרה נתייחדה בארבעה בתי כנסת שנכללו ברכוש הציבורי של הקהילה ולידם חבורות חסד וצדקה. תעודות חשובות שרדו עליהם והן מספרות את אשר עלה בגורל מקדשי מעט אלה.

(א) ראשון בבתי הכנסת הוא בית הכנסת הגדול(La sinoga mayor)  ובסמוך לו ארבעה בתים שיצרו עמו יחידה אחת. בדין וחשבון שהגיש רודריגו דל מדקאדו, השופט־התובע בנכסי היהודים, ב־5 ביוני 1499 מדובר בשטר מכר שהקהילה וחבורת ׳מלביש ערומים׳ מכרו את בית הכנסת ב־24 במאי 1492 במחיר נמוך יחסית של 3,500 מרבדי. הדעת נותנת שמדובר בחלקה של חבורת ׳מלביש ערומים׳ בשכונה החדשה. מדובר אפוא בהעברת נכס בחודש הראשון לפרסום צו הגירוש. מתעודה שניתנה ב־ 11 בספטמבר 1492, אנו למדים שבית הכנסת הוענק לכנסיית Santa Mana de la Fuente de Guadalajara. זו ככנסייה פארוכיאלית הפכה את הבניין לבית מחסה.

לפני כן תפסו נזירי המנזר של ׳החסד׳(de la merced) שמחוץ לחומות (הוא הקרוי על שם סן אנטולין) את בית הכנסת וקראו לו בשם סן פדרו וסן פבלו(San Pedro e San Pablo). ראשות הכנסייה שעל שם סנטה מריה התכוונה להכניס למבנה מיטות ואביזרים שונים שנדרשו לבית חולים. האַרְסִיפְּרֶסְטֵי של הכנסייה, הכומר ובעלי הבניפיקין שלה הם שיועדו לשמש פטרונים לבית החולים. הפנייה להפיכת בית הכנסת לבית חולים ומחסה הוגשה על־ידי המעיין חואן די לאבאסטידה, מי שנודע בשירותיו ובנאמנותו לכתר. הפטרונים הם שיבחרו לפי ראות עיניהם אנשים שישרתו שם בקביעות כדי שהמלך והמלכה יוכלו לבקר בבית החולים כאשר יעלה ברצונם. ראשי המסדר ונזיריו נצטוו שלא להפריע לכמורה ונאסרה על נזירי סן אנטולין הכניסה לשם תחת כפיית עונש באבדן חסד הכתר. שופטי העיר וראשיה נצטוו להגן על הכמורה מפני הנזירים הללו, ואלה לא יוכלו לשים שום עיקול ולא תהיה לנזירים שום זכות על המקום.

פרט נוסף על המבנים של בית הכנסת נמצא בתעודה מן ה־17 ביוני 1492. לפיה מכרה הקהילה לקרדינל די ספרד וללואיס דל קסטיליו שפעל מטעמו ׳בית קטן שהיווה שער ושני חדרים שבו התפללו יהודים, והם גובלים בבית הכנסת הגדול׳.

(ב) בית הכנסת של הטולידאנים (de los Toledanos) שמו מעיד על מייסדיו ועל ניסיון השתלטות עליו מצויות שתי תעודות סמוכות בזמן, והוא קרוב בזמן יציאת המגורשים משם. ראש המנזר והנזירים של מנזר סן אנטולין שמחוץ לחומות העיר מן המסדר סנטה מריה די לה מרסד (Santa María de la Merced) פנו אל הכתר וביקשו שיוענק להם בית הכנסת המכונה של הטולידנים, שעזבו אותו יהודי העיר, על מנת שהבית ישמש את צורכיהם של הנזירים שהזדקנו כבית חולים (enfermería)  ובית הבראה. עד לפנייה זו נהג המנזר לשכן את נזיריו המזדקנים והחולים בבתים שונים בעיר. הכתר נזדרז ונענה לפנייה והעניק למנזר את בית הכנסת וכן כל בניין אחר שיידרש להם במסגרת זו על מנת לייסד שם בית חולים ובית הבראה לנזיריו. בית הכנסת יהיה מעתה שייך למפקד, הפריור, הנזירים והמנזר שעל שם אנטולין הקדוש. הם יהיו רשאים לייסד שם כרצונם את בית החולים, ושאר הבתים יוכלו לשמש ׳למשכן ולמגורים לחולים ולאנשי דת׳. הצו אסר למכור, להעביר ולהחליף בזמן מן הזמנים את הבית ואת בית הכנסת והוא ישמש לעולם כבית חולים של המנזר. ראשות העיר גואדלחרה נדרשה להעביר לבעלות המנזר את בית הכנסת ונאסר להפריע למנזר בקבלת הנכס. הצו ברור לכל פרטיו, הן לאחריות ראשות העיר והן לגבי מקבלי הנכס.

המפקד, ראש המנזר והנזירים של סן אנטולין שבו ופנו אל הכתר והתלוננו על אנטוניו די מנדוסה, שנטל מבית הכנסת למעלה משליש ממנו וצירף אותו לבתים שבשכנות, וכך נגרם להם נזק חמור. הכתר ציווה על אנטוניו די מנדוסה להחזיר למנזר את השטח שנטל מהם. אם יש לו למנדוסה סיבה כלשהי שלא לקיים את הצו, עליו להופיע תוך שישה ימים לפני הליסנסיאדו כריסטובל די טורו, הקורחידור של מדריד, ולהציג לפניו את טענותיו, והוא שיכריע בסכסוך.

(ג) בית הכנסת של בני מטוט (de los Matutes). הוא הקרוי גם בית הכנסת הישן(sinoga vieja ) ונמצא בשכונת סן חיל. חסרים פרטים על גורל בית הכנסת.

(ד)  בית הכנסת המכונה מדרש (La sinoga que se dise del Midras). חסרים פרטים על גורל בית הכנסת ובית המדרש. וייתכן שהיה זה מקום משכנה של ישיבת גואדלחרה.

תחושת ׳תפוס ככל האפשר והשתלט על נכסי היהודים׳ נראית בעליל בסכסוך שבין המוסדות הכנסייתיים. כל אחד ביקש לשרת את הציבור שלו. ברורה הכרעת הכתר אף מן הצד של השמירה על הסדר הציבורי שהכתר הוא שיהיה הקובע מה ייעשה ברכוש היהודי שנותר ללא בעלים.

עוד בשנת 1499 הוטל על רודריגו דל מרקאדו לערוך חקירה ולהגיש לכתר דין וחשבון על נכסי הציבור של יהודי גואדלחרה ששרדו בעיר.

גורלו של הרכוש הציבורי היהודי-חיים ביינארט

ויטוריח (Vitoria) גירוש ספרד 1

שתי תעודות מוסרות פרטים על גורל בית הכנסת בוויטוריה." ב־6 ביוני 1492 נמסרה הודעה לחואן מרטינס די אוליוואריUlivari או Uribari , שקנה את בניין בית הכנסת בעיר, שאסור לשום אזרח לקנות נכסים אלה ש'כן בכל המלכות אין נכסים אלה נמכרים ואין מתירים שיימכרו:

אם לא קנה עדיין שלא יקנה, ואם קנה שלא ישלם את המחיר שהבטיח לשלם, ואם שולם שיבקש בחזרה את כספו… בית הכנסת יישאר כמו שאר כל בתי הכנסת. אם ינהג אחרת יהא הנכס בגדר חפץ שאין לקנותו ואין למכרו׳. ב־30 ביוני 1493 שנה ויותר לאחר איסור זה והקפאת הקנייה נענה הכתר לפנייתו של חואן די מרקמה(Marquina)  שפנה אליו מטעם הכנסייה סנטה מריה לה מאיור (Santa Maria la Mayor) שבוויטוריה. לפי דבריו, נעשות מזה שש שנים עבודות בנייה בכנסייה. בגלל עוניים והיעדר כל הכנסה  (renta) מחוץ לנדבות הניתנות לה [על־ידי המתפללים בה] ויוקר העבודות היא זקוקה לכספים רבים. לכן ביקש שהכתר יעניק לכנסייה את בית הכנסת, המגרש ואת המצבות.

הכתר היה מוכן להיענות לפנייה, אך מכיוון שמן המסים שהיהודים שילמו ומס האלקבלה על היין היהודי השייכים לכתר לא שרדו כספים כלשהם, ביקש הכתר שהכספים לצורכי הכנסייה יבואו מן הרכוש הציבורי היהודי. אם בית הכנסת לא הוענק לשום אישיות משפטית   algunas universidades מוסר הכתר בשלמות וללא כל אפשרות של ביטול לכל החיים את בית הכנסת והמגרש הסמוך לו ואת מצבות בית הקברות למבקשים. על שופטי המקום להעביר לרשות הכנסייה את הנכסים הללו ועליהם לדאוג ששום אדם לא יוכל לפעול נגד מענק זה. שטח בית הקברות יהיה שדה מרעה ואחו לעיר ויטוריה, ואם ביום מן הימים תתעורר תביעה או שיהיה ספק כלשהו, יובאו אלה לפני השופטים החילוניים של הכתר ולא לפני שופטי הכנסייה.

ב־16 בספטמבר 1493 עמדה ראשות העיר על דעתה לקבל את בית הכנסת לצרכיה וכדי למסור את הבניין לפדרו דיאס די אוריאוינדו(Uriondo), שהגיע לעיר לשם הקמת בית אולפנא. ב־10 בינואר 1495 הורה הכתר לאלקלדי של ויטוריה לתת כיסוי בסך של 1,000 מרבדי על חשבון שעבוד שהיה לעיר על מסי היהודים. היה זה תשלום שהקהילה התחייבה לשלם מדי שנה לתחזוקת החומות. ב־5 בפברואר הורה הכתר לאותו אלקלדי להוציא למכירה פומבית את המצבות והלבנים ומן התמורה לשלם לעיר את סכום השעבוד הנ״ל. אם אלה לא יגיעו לתמורה הנדרשת ישלם חואן מרטינס די אוריבארי סך של 15,000 מרבדי לעיר והוא יחזיק בבעלותו בבית הכנסת כפי שקנה אותו בשעתו.

 

טואי(Tui)

ככל הנראה לא היתה בטואי שבצפון והסמוכה לפורטוגל שכונה יהודית נפרדת. לראשונה נזכרים שם יהודים במחצית הראשונה של המאה הט״ו. ברי שהיו לקהילה בית כנסת ובית קברות. בית הכנסת נמצא ברחוב הנקרא היום Rua da Olivera בסמוך לחומה שמימי המלך פרנאנדו השני. עם הגירוש נמסרו נכסי הקהילה להגמון ולכמורה שבקתדרלה.60

טולידו(Toledo)

גזירות קנ״א ותלאות המאה הט״ו השאירו בטולידו מספר בתי כנסת מועטים. למעט בית הכנסת שבנה שמואל הלוי בשנות החמישים של המאה הי״ד ובית הכנסת הישן, שנמצא בשכונה והפך כנסייה בידי ויסנטי פרר בשנת 1411 ונקרא בשם סנטה מריה לה בלנקה, איננו יודעים הרבה על גורל בתי הכנסת ובתי המדרש האחרים. בעיות בתי הכנסת נתעוררו שם במיוחד, כפי שהדברים כבר נתחוורו לעיל, לאחר הגירוש עם אבדן ההכנסות מן המלוות שלהם שועבדו הכנסות ממסי היהודים. כך אירע לפרנאנדו דאוואלוס, אלונסו דאוואלוס ופרנאנדו סוארס, תושבי טולידו, שפנו על כך אל הכתר. השלושה הפסידו את הכנסותיהם עם הגירוש, והכתר, כדי להיטיב עמהם בזכות שירותיהם בעבר לכתר ובזכות השירותים שהם עתידים לתת לכתר, העניק להם את בית הכנסת הישן וכל מה שהיה שייך לבית הכנסת, על מנת שיימכרו אותו במכירה פומבית שיוציא אל הפועל פדרו דל קסטיליו, חבר מועצת המלכות והקורחידור של טולידו. את התמורה יש לשלם לשלושת הנזכרים לעיל וכן לכל מי שבידו מלווה משועבד למס השנתי, מס השירות ומחצית השירות וההכנסה מן המקולין היהודי. הקורחידור יחלק את התשלומים לפי המגיע לכל אחד בשעבוד שנתחייבו לו. ברם, לא נמצא לבית הכנסת קונה והוא עבר לבעלותם של השלושה. ב־7 בינואר 1497 הם מסרו את המבנה בחכירה לשם הכנסה (censo) לסוחר דיאגו די ויליאריאל ולאשתו אלווירה לופס תמורת 5,000 מרבדי ועוד חמש תרנגולות שישולמו מדי שנה. דיאגו די ויליאריאל הוציא בשלוש השנים הראשונות 30,000 מרבדי לצורכי תיקון המבנה ובבנייה חדשה. במשך שבע שנים שולמו לבעלים 22,500 מרבדי. הכתר הסכים להורדת סכום זה מן החכירה.

בנוגע לבית הכנסת של שמואל הלוי, שנתכנה לאחר שהפך כנסייה בשם טראנסיטו(sinagoga del Transito)  , פנה מגואדלחרה הקרדינל פדרו גונסאליס די מנדוסה ב־ד ביולי 1494 אל הכנסייה בטולידו וביקש פרטים על העברת בית הכנסת למסדר קלעתרבה, כחליפין לכנסיית סנטה פי שנמסרה לנזירות. באותו מכתב מסר הקרדינל שבחודש אוגוסט 1492 פנה הכומר של כנסיית סן תומי(הסמוכה לבית הכנסת) וביקש שהבניין יוענק לו. מסדר קלעתרבה התנגד לכך וטען שבית הכנסת נמצא בתחום שיפוטו. הקרדינל נמנע מלהיענות לכומר של סן תומי. הוא ביקש פרטים על כנסיית סנטה פי, אם היא שייכת למסדר קלעתרבה ואימתי נמסרה לנזירות. איננו יודעים מה היתה תשובת הכמורה. לפי נתוני הזמן לא פסקה בעלות המסדר על בית כנסת מפואר זה וכך היה במשך מאות בשנים. מכל מקום, נמצאנו למדים מצו הכתר מן ה־14 באוקטובר 1494 לרודריגו דל מרקאדו, השופט־התובע בנכסי היהודים בטולידו, כי בעלות הכתר על נכסי היהודים שרירה וקיימת. נראים הדברים בתעודה שמדובר בראש וראשונה ברכוש פרטי שהיהודים השאירו במקולין ובבתים שהיו בבעלות הקהילה. ברשימה זו נזכר בית בסמוך ליבית הכנסת החדש׳. איננו יודעים אם הכוונה לבית הכנסת של שמואל הלוי או לבית כנסת אחר שנבנה לאחר תום בניית בית הכנסת שנשא את שמו.

עמוד 3 מתוך 3123

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יונ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031